אך כשהבת שלי בת 4 שאלה אותי, פשוט עניתי לה: "כי ככה לפעמים אבא ואמא ישנים".

חשבתי שזה לא יספק אותה, אבל זה כן סיפק. לא יודעת אם גם בגיל 9...

מאז זה ברור מאליו כמו הרבה דברים אחרים והיא לא חושבת לשאול אפילו...

ולדעתי חשוב שילד ידע שזה מצב שקיים לפעמים ולא להסתיר מהילדים.

(יש לי חברה שכשלמדנו את זה לקראת חתונה אמרה: "ההורים שלי אף פעם לא מפרידים מיטה". והיה לה ממש קשה להתרגל לעניין...)

וזו לא פעם ראשונה שהיא רואה את המיטות מופרדות, ובכל זאת פיתאום היא באה אלי עם השאלה הזאת. אני חושבת שכן מגיעה לה תשובה יותר אמיתית מאשר "ככה".

אני מסכימה איתך שלא צריך להסתיר מהילדים, וכך גם כתבתי, שאין לי בעיה עקרונית לספר לה, הבעיה שלי היא שהם ידעו מה מצבי בכל רגע נתון. נראה לי שזה לא עניינם.

ש"מגיעה לה תשובה יותר אמיתית"..

היא עצמה הטעיה עצמית לדעתי.

לא פעם, הורים חושבים לדבר "מתקדם" ואמיץ, להסביר לילדים כל דבר. אבל בעצם, זה יותר איזשהו "תיקון" אצל עצמם: אני מדבר בפתיחות, אני לא חושש להסביר וכו'..

כמובן, לעיתים זה נכון - אבל השאלה הבסיסית זה לא "אתה" אלא הילד. 

בנידון זה, את הילדה לא מענין באמת "הסבר" מדויק. זה כלל לא שייך לעולמה. זו יותר סקרנות טבעית לגבי שינוי ששמה לב אליו - אולי לעתים בצירוף רצון לדעת שזה לא מעיד על איזשהו "ברוגז" או משהו כזה..

העסקת ילד בדברים שכלל אינם שייכים לעולמו, אינה מועילה לו - לפעמים אף מזיקה. הוא ממילא לא תופס אותם בכלים השייכים אליהם.

לכן, אם עונים כלאחר יד: "אה, לפעמים שמים כך ולפעמים כך". אז הילד מבין לפי הטון - שאין פה ענין מיוחד (ואכן - לגבי דידו זו תשובה אמיתית לגמרי. שהרי מה הוא רצה לברר? אולי שזה לא מראה משהו בהתייחסות האישית זה אל זה. ואולי אם יש לכך משמעות מבחינת מושגיו. על שניהם התשובה הזו אמיתית לגמרי: זה לא מראה כלום, ואין לכך כל משמעות. משמעות מבחינת הלכות שאינו שייך אליהן כרגע, ומכל מיני בחינות עמוקות - אינה קיימת לגביו כעת, וממילא "הבנתה" באופן כלשהו - גם אינה מחנכת או בונה אותו)

אכן, אחרי שאמרת לה ש"תעני" - כבר "ניפחת" מזה קצת ענין.. כעת כבר יותר בעיה פתאום להגיד כלאחר יד, שלפעמים זה כך..

יכול להיות שאתה צודק, וחשוב לי להיות פתוחה בשביל התחושה העצמית שלי (אולי זה משום שאמא שלי לא דיברה איתי בפתיחות כשהייתי נערה...) אבל אני כן חושבת שהפתיחות חשובה גם בשבילה. אני מאמינה שאם לא פתוחים עם הילדים, אז כשיהיו להם שאלות הם יחפשו תשובות בחוץ, וזה בטוח לא רצוי... אני מבינה שלא צריך לרדת לפרטים, משום שזה עוד כל-כך רחוק מעולמה, אבל ידע כללי תאורטי זה לא נראה לי רע.

טוב, אני מקווה שאני אסתדר עם התשובה אליה (הרי אני צריכה לתת לה תשובה...), אבל עדיין נשארה לי השאלה השניה שעלתה לי בעקבות השאלה של ביתי.

מה עושים עם הדלת של חדר הורים? איך מסתירים מהילדים את המצב הנוכחי שבו ההורים נמצאים, גם מילדים גדולים יותר שכבר כן יודעים ומבינים (מה שאין לי עדיין...)? האם כשהילדים גדולים הדלת חייבת להיות סגורה? ואם כן - איך מסתדרים עם הילדים הקטנים שבבית, שבשבילם כן צריך דלת פתוחה?

תודה רבה

אין מחלוקת עקרונית שטוב להסביר עניינית דברים שעולים בכל מיני נושאים. אבל באופן המתאים לכל גיל, לפי יכולתו קליטתו ולפי ההשפעה הנפשית על מכלול מושגיו. כמו כן, להבחין מה "עולה". כאן לא עלתה באמת שאלה להערכתי, אלא יותר סקרנות וכו', כמו שהסברתי מקודם.

לגבי ילדים גדולים. גם זה הרבה פעמים דמיונות..  לרוב הם לא "יודעים ומבינים". זה לא מעסיק אותם. וגם אם בשלב מבוגר למדו משהו וכן "מבינים", לא מענין אותם מה קורה אצל ההורים. זה פשוט לא בעולמם.

אכן, יש כאלה שאו שמשאירים ביום בקביעות מופרד, או ההיפך. ולא קורה כל אסון אם לפעמים "מזהים" שיש מצבים שונים.

כמה שהורה תופס שזה פשוט לא שייך אל הילד, גם הילד אינו מעסיק עצמו בכך. טבעי לגמרי.

וכל דכפין יכול להכנס? (זה המצב אצלנו כיום...)

מוזר לי... אני בתור מתבגרת (בלי אחים קטנים בבית, האח הקטן בעצמו כבר היה גדול) זוכרת את הדלת של ההורים שלי תמיד סגורה.

לא חייב להיות פתוח לרווחה. הרי גם בשביל שיישאר מסודר, מותר להשאיר סגור.

ובכלל, לא מזיק שיש יחס מכבד ע"י כך שלא נכנסים סתם, לא מקום לבלגן אותו.

אבל לא צריך להגזים. אם "כל דכפין" נכנס, למה לא. אין צורך לייצר מלאכותיות לדעתי. רק באופן טבעי - אין לילדים כ"כ מה לעשות שם, חוץ מאשר כשצריכים מישהו מההורים שבדיוק שם.

הבת שלה נכנסה לחדר שלהם ושאלה למה המיטה ככה?

כשהיא לא קיבלה ישר תשובה היא החלה לצעוק את השאלה בקול גדול.

בסוף האמא מצאה תשובה שסיפקה אותה לחלוטין,

המיטה ככה כי אמא הזיזה אותה,

הילדה נרגעה.

בלי התחמקות, בלי שקר, והילדה קיבלה את התשובה שהיא רצתה.

אבל כמו שדן הבין, אני כבר לא יכולה לפתור את הבת שלי בתשובה של "ככה" לאחר שהבטחתי לה תשובה.

יום אחד הבן שלי, שהיה אז בן 4, מפתיע אותי ושואל "אבא אני מבין איך התינוק יוצא (בטוח?) אבל איך מכניסים את התינוק לבטן של אמא?"

אני הייתי בהלם לשניה, ואז התעשתתי ועניתי לו ככה בטבעיות "ממש בזהירות!"

זה סיפק אותו, ב"ה

אחרת הייתי מתחיל לגמגם

אני זוכרת שאצל ההורים שלי הפרדת המיטות היתה כרוכה גם בשינוי מקום הטלויזיה וכו'

וזה היה נראה לי טבעי לחלוטין שבא להם לשנות את מראה החדר.

מכיוון שהבטחת לה תשובה לאחר "חשיבה", אפשר להפנות את משקל החשיבות של המעמד ב- האם גם את רוצה שינוי כלשהו בחדר? (החל מוילון/ תמונה או לשנות מקום של מיטה/ שידה)

אני זוכרת בתור ילדה שהיינו כמה בנות בחדר וכל אחת רצתה את הפרטיות שלה (סביבות גיל תיכון) אז היה לי כ"כ טבעי שהמיטות של ההורים מופרדות...

חדר ההורים היה (ועדין) תמיד בגדר "קודש קודשים". לא היה לי מושג למה, וגם לא חשבתי על זה. אבא שלי תמיד שידר שזה המקום של אבא ואמא, הוא מיוחד רק להם ופשוט לא נכנסים אליו בלי רשות. ותמיד היה גם מפתח בדלת. ככה גדלתי וזה היה נראה לי ככ טבעי ופשוט. על הפרדת מיטות שמעתי אולי בגיל תיכון... למרות שמן הסתם כן יצא לי לראות מיטות מופרדות. לא שלא נכנסנו לחדר של ההורים, אבל תמיד היה צריך לבקש רשות לפני. עד היום (ואני נשואה עם ילדים) אני לא אכנס לשם בחופשיות. לעומת זאת אצל ההורים של בעלי, מאוד מפריע לי שחדר ההורים הוא חדר "של כולם". דווקא בגילאים קטנים הם בטח לא ישנו עם הילדים, אבל גיסתי כנערה יכלה לבוא להתפנק עם אמא שלה במיטה... ואני רואה שמה גם קשר לבעיות בזוגיות.

אצלי בבית כרגע אין אפילו דלת נורמלית לחדר ההורים, וכמובן שעוד ישנים איתנו לפעמים בלילה. בכלל, נורמות השתנו ונראה לנו מאוד נכון לישון עם הילדים (מיטה משפחתית וכו). אבל ברור לי שכשהילדים קצת יגדלו תהיה דלת עם מפתח, התינוקות יישנו איתנו והגדולים - ממש לא. 

אותי כילדה זה חינך להבנת קדושת הזוגיות של ההורים שלי, ולהרבה צניעות.

לא שכרגע זה המצב אצלנו... ממש לא. כבר כתבתי שאצלנו כל דכפין נכנס (הבהרה - רק הילדים. כשיש אורחים אני מקפידה לסגור את הדלת), אבל ברמה תאורתית אני מתחברת לעניין. השאלה איך אפשר ליישם זאת כשיש ילדים קטנים, שבשבילם אני צריכה את הדלת פתוחה (ואין סיכוי שהמיטה שלי תהיה גם המיטה של התינוק. לרעיון המיטה המשפחתית אני ממש לא מתחברת. אמנם הם ישנים איתי לפעמים אבל זה לא מתוך עקרון - אלא מתוך צורך רגעי נקודתי שיש להם באותו רגע).

סליחה שאני סוטה מהנושא השירשור..

אבל אני לא רואה בלבוא להתפנק עם אמא במיטה

קשר כלשהו לבעיות בזוגיות... אלו שני דברים נפרדים שקיימים אצלה,

ואת החלטת שאחד מוביל לשני.

אני גדלתי בבית עם המון פתיחות, 

והייתי הרבה פעמים באה סתם לשכב במיטה ליד אמא או אבא בערב, ולראות טלוויזיה, או לדבר איתם,

 עד שהתחלתי לצאת עם בעלי בשירות לאומי, ושאז באמת זה היה נראה לי לא מתאים,

שה"עוד רגע כלה", תבוא להימרח עם אמא ואבא שלה במיטה... 

וב"ה אין לי בעיות בזוגיות, התחתנתי צעירה, ילדתי אחרי שנה, יש לנו חיי נישואים והורות מאושרים,

והשאיפה שלי, זה שהזוגיות שלי תגיע למדרגה של הזוגיות של ההורים שלי,

שהיא כל כך יפה, טובה ומלאת אושר ב"ה.

ההורים שלי הם אנשים מדהימים ואני מלאת אהבה והערכה כלפיהם,

יש להם טוב לב של99% אחוז מהאנשים שאני מכירה אין אותו.

אחרי שילדתי הייתי כמה זמן אצל ההורים שלי אחרי הלידה, ובבוקר הייתי ישנה במיטה

של ההורים כשאמא שלי, הבאמת צדקת, טיפלה בתינוקת. 

ולא חשבתי עד שקראתי ת'שירשור הזה שזה משהו לא לגיטימי לנערה מתבגרת

להימרח עם אמא במיטה אחרי שהיא סיימה את כל העבודות והמטלות שלה ואין פה עצלנות,

או לישון במיטה של אמא ואבא...

אנשים סתם נראה לי מנפחים דברים למימדים מוגזמים...

ולפותחת השירשור, 

אני חושבת שתגידי לה שלפעמים את רוצה לשנות את המראה של החדר כמו שאמרו קודמיי...

לא נראה לי כדאי לשתף אותה במתי את ככה ומתי ככה. 

אני אישית ידעתי תמיד מתי אמא שלי במצב מסויים לפי הפח

אבל זה לא עניין אותי ולא הזיז לי... לא ייחסתי לזה חשיבות.

(אני מדברת על גילאים יותר גדולים, כיתה ו' ומעלה. בגיל 9 לא ידעתי בכלל מה זה וסת).

יכול להיות שגם אם היא תדע מתי את כך או מתי אחרת, היא לא תייחס לזה חשיבות

ולא תתעמק בזה, אבל אם אני הייתי נמצאת בשאלה הזאת, לא הייתי משתפת... 

במקרה שלנו נראה לי שזה לא שייך. הזזת המיטה לא גורמת ל"שינוי מראה החדר". החדר נשאר אותו דבר, רק שהמיטה זזה. והיא לא זזה לשבועיים שלמים, אלא גם בזמן הזה היא מתחברת מדי פעם (למשל אחרי שקמנו, או אחד מאיתנו קם). החדר גם קטן ואין בו הרבה רהיטים, כך שבאמת אין מה לשנות במראה החדר (מבחינת מיקום הרהיטים)

שהיא חושבת שהילדים צריכים לראות שזה מדי פעם כך ומדי פעם כך. והיא אמרה שהיא בכלל לא מסתירה את המצב (גם כשיש בנים גדולים בבית) אלא שהיא משתדלת לטשטש את המעברים. בעצם זה מה שאת כתבת. אני גם מזדהה עם הרעיון הזה, אלא שאני לא יודעת איך ליישם אותו.  לצערי באותו שיעור לא שאלתי על כך כי הגדול שלי היה אז תינוק- זה היה לפני כמכה וכמה שנים...

אצל ההורים שלי אפשר להיכנס לחדר.

רק קצת לפני שהתחתנתי הם הלחילו לישון עם דלת סגורה, לפני כן בכלל לא שמתי לב.

אני מאוד בעד השיטה שביום המיטות צריכות להיות כל הזמן מחוברות, ולמרות שהמיטה אצלינו כבדה, אנחנו משתדלים לחבר אותה גם ביום, אם אנחנו יודעים שמישהו צריך להגיע או אם יש סיכוי שמישהו יגיע (אפילו שברור שאין סיבה מלכתחילה שהוא ייכנס לחדר שלנו).

אני באופן אישי לא חושבת שילדה בת 9 צריכה לדעת באמת למה המיטות מופרדות. אני גם לא ידעתי, לא בגיל 9 ולא בגיל מאוחר יותר, וזה ממש לא הפריע לי להתחתן. אני חושבת שתשובה שלא עושה עניין נכונה (ואני מבינה שכרגע נקלעת למצב שאת לא יכולה לתת תשובה כזאת). אני חושבת שהילדים הם הרבה יותר תמימים ממה שאנחנו חושבים. אצלינו זה נראה שאנחנו מתחמקים אם לא ניתן תשובה אבל הילדים, כמעט כל תשובה (לא בטון מתחמק), תספק אותם.

פעם סיפרו לי על זוג שלא היה להם מקום בחדר להפריד את המיטות, אז הם שמו מטאטא בין 2 המיטות ובבוקר הילד שאל "אמא, למה יש פה מטאטא?" אז האמא אמרה לו "אתה לאיודע מה קרה לי אתמול, טאטאתי את הבית והייתי כ"כ עייפה עד שנרדמתי עם המטאטא ליד המיטה".

אני חושבת שצריך תשובה שתישמע טוב. אם הילד מבין, אני לא חושבת שמותר להכחיש, כי אח"כ כשהוא יגלה הוא יחשוב ששיקרתם, אלא תשובה מתחמקת, לא להגיע בכלל לנקודה הזאת.

כפי שכתבתי אצל ההורים שלי היה אפשר להיכנס לחדר, ואני כל פעם שראיתי את המיטות מופרדות חשבתי שזה או שהם רצו לנקות את החדר, ולא הספיקו להחזיר את המיטה (כי כל פעם שאמא שלי הייתה מנקה את הבית היא הייתה מזיזה את כל המיטות, לא רק את שלהם, אז זה היה נראה לי הגיוני מאוד), או שנפל להם משהו והם היו צריכים להחזיר. ממש לא היה נראה לי מוזר.

היום, כשאני נשואה אני עדיין נכנסת לחדר של ההורים שלי באופן חופשי (רק כשהדלת פתוחה כמובן), ואני אף פעם לא רואה את המיטות מופרדות (והם עדיין צעירים..), וזה ברור לי שהם יודעים שעכשיו יש כבר ילדים יותר גדולים, והם חייבים כל בוקר להחזיר את המיטות.

לגבי הדלת: האמת סתם חשבתי על איזה רעיון שהציעו לנו פעם, לישון עם איזה הוקי טוקי, שאתם יכולים לשמוע מה קורה בחדר של הילדים, ואז אין שום בעיה לסגור את הדלת. וגם אם אחד הקטנים בא ופותח, הוא לא יודע על זה, ואחרי שהוא חוזר למיטה, אתם שוב מקפידים לסגור. לא ניסיתי. סתם חשבתי כי אמרת שאת צריכה לשמוע אותם. תחשבו על זה... (אני יודעת שיש בשילב מוניטור, שאפשר לשים בחדר של הילדים ולשמוע בחדר שלכם מה קורה שם, ואפילו לדבר איתם. הציעו לנו לקנות את זה כי חיפשנו מוניטור. בטח זה יקר. אני מאמינה שבמקומות אחרים יש דברים פשוטים וזולים יותר).

בהצלחה.

על המיטות, אמרתי שהם זזו. כשאני קמה אני מחברת את המיטות בחזרה ואז הילדים יכולים לחשוב שהמיטות זזו בלי כוונה.

(ככל הידוע לי גם לא צריך קילומטר בין המיטות. מרחק קטן לא מעורר הרבה תשומת לב)

מסכימה מאוד עם דן שלא צריך להעמיס על ילדים מידע שמוקדם בשבילם לדעת, אפשר להתחמק. זה לטובתם.

יצא לי הרבה פעמים לטבול בשבת לצערי, והילדים לפעמים שאלו, לאן אני הולכת, אז עניתי שאני צריכה ללכת לאיזה מקום,

שאני לא יכולה ולא צריכה לספר להם לאן ואני כבר חוזרת. או שאני הולכת לדבר עם חברה. זה הספיק להם.

וגם ביומולדת שלי בני החמוד בן ה10 החליט שכל אחד צריך לברך את אמא ואח"כ לתת לי נשיקה וחיבוק. והיינו אסורים באותו זמן. אז בעלי מברך אותי והבן אומר- אבא עכשיו תחבק את אמא. אז בעלי אמר לו שהוא ישמור את החיבוק לאח"כ. לילד זה הספיק.

לדעתי צריך להיות פשוטים איתם. לא לעשות מהכל סודות, לחשושים, הורים מגמגמים ומתבלבלים, זה רק מסקרן יותר ככה. לענות תשובה פשוטה ולעבור בטבעיות לנושא הבא.

ברוך ה' יש הרבה עונים, וכבר קשה לענות לכל אחד באופן אישי...

מבחינת הדלת - אני בהחלט מתחברת לעניין ה"קודש קודשים", אך זה לא אפשרי כרגע אצלנו עם 2 הקטנים (ובעזרת ה' כשהם יגדלו יהיו קטנים חדשים...). לכן אני חושבת שאני אשאיר את המצב כמו שהוא עכשיו, ואני אשתדל לטשטש את העניין ולא לעשות ממנו "עסק גדול" .

לגבי תשובה לבת שלי - קיבלתי את העניין שלא צריך להעמיס עליה את הידע הזה בגיל הזה, ואני מבינה שסיבכתי את עצמי... בעלי אומר שאולי היא שכחה ואפשר לא לענות לה, אבל לדעתי אם הבטחתי לה תשובה אני חייבת לחזור אליה.  אני עדיין חושבת איך לצאת מזה טוב, אשמח לרעיונות...

אתמול הבן שלי ( בן ה - 11) ראה ברחוב פרסומת לטמפונים ושאל אותי מה זה? עניתי לו שזה משהו של נשים.

הוא לא הרפה ושאל מה עושים עם זה... אני כולי הייתי נבוכה וממש לא ידעתי מה לענות.

מה דעתכם? האם כבר בגיל כזה צריך להתחיל לדבר איתם על נושאים כאלו ? זה לא היה נראה לי רלוונטי לבנים בגיל כזה...

כל טיפשות שישימו ברחוב תדברי עם הבן שלך?

כפי שאתה מנחה כאן..

יש כאלה בלשנים קטנים, לא ינוחו ולא ישקטו עד שיקבלו תשובה הולמת ומדוקדקת.

לכן גם אני, כשעניתי לבן שלי (עיין לעיל) הקפדתי לא לומר סתם "ככה" גם כי תשובה כזו תגרור אחריה את הטיעון המנצח "אבל ככה זו לא תשובה!" ובעיקר משום שהיה לי חשוב לתת לו מין תשובה שתספק אותו, תפעים אותו ותסיח את דעתו בצורה מסויימת.

זה היה על השאלה האפשרית למה יותר נוח (בהודעה הבאה)..

ויותר נוח - זה ענין סובייקטיבי. גם הילדה מבינה שיש דברים שיותר נוח לה. ילדה רגילה, שאומרים לה באופן הכי טבעי (וזה גם אמיתי), "לפעמים נוח ככה", בד"כ לא תשאל. ואם תשאל ויענו לה בסתמיות לגמרי (לא "התרסה"), "ככה".. היא תקבל את זה כמובן מאליו, לדעתי. כמו שמקבלת אותה תשובה, למשל, על אם היתה שואלת דבר "פרווה": אמא, למה אתמול בושם כזה והיום כזה?  לפעמים נוח לי זה ולפעמים זה. למה? מן הסתם היא תמשוך בראשה ותענה "ככה"..  מה ההבדל? כנראה שלדידה של הילדה אין בדיוק הבדל..  לעיתים זה יותר בראש של ההורים.

ההודעה שהגבת עליה - זה ענין אחר. עקרונית אני חושב שלא יעלה על הדעת שה"רחוב" יכתיב לאמא על מה לדבר.. אבל האמת לא התייחסתי שם מה כן לומר. והיא ענתה בסדר.

בעיקרון, אני מסכים איתך. צריך להשיב - והתשובה ה"עניינית" היא לכל אחד לפי מושגי עולמו..

[ואני כמובן לא "מנחה". סה"כ מציע כיוון..]

אפשר להגיד שזה תחבושת.

אפשר להגיד שאת לא יודעת (ולי זה לא נשמע מתחמק, יש הרבה פרסומת שאני רואה אין לי מושג מה זה הפרסומת...).

לפעמים זה יותר נוח כך ולפעמים כך.

למה?

ככה..

אבל תכיני לך תשובה שאם היא תשאל עוד פעם, תגידי לה "אה נכון, שכחתי... זה ככה..."

יש דרך להגיד את זה.

רציתי להתייחס, להגיב, אפילו להתלבט אולי את צודקת.

אבל הדרך שבה כתבת את תגובתך - פגעה בי. (תתביישו!!!).

אני חושבת שאת גם צריכה להתבייש בתגובה שלך, בזה שפגעת. חבל.

ואם את רוצה שאני אסביר את עצמי, את מוזמנת לעשות את זה בצורה קצת יותר נעימה.

זה נכון שהייתי בלי מצב רוח כשעניתי לך, אבל נפגעתי מהתגובה והייתי מצפה לפחות להתנצלות.

אבל אני בכל זאת מרגישה שאם הבת שלי שאלה, ואמרתי לה שאני אחזיר לה תשובה, אז אני צריכה לעמוד בדיבורי

שמעתי שיעור של מישהי שמתעסקת המון עם הנושא הזה.

מה שהיא מדגישה כל הזמן זה א.שהילדים ידעו וירגישו שאפשר לדבר איתנו-ההורים על הנושא הזה.

ב. לא לפחד לספר לילדים דברים בנושא הזה (כמובן שלא צריך לספר הכל, אבל בהחלט לדבר על זה)

נגיד לשאלתה של פותחת השירשור: לענות לילדה כי ככה ההלכה אומרת שלפעמים אבא ואמא צריכים להתרחק קצת.

או אם ילד שואל איך התינוק נכנס לבטן, אז קודם כל אפשר וכאדי לשאול אותו מה הוא חושב (וזה נכון לכל שאלה של ילדים בתחום הזה, שאז יותר קל לענות להם אחרי ששומעים אותם). וגם לענות: שהזרע של אבא מתחבר עם הביצית של אמא. אם שואלים איך? אז לומר ששאבא ואמא שוכבים ממש קרוב אחד לשני וה' עושה נס.

מה שאמרו פה, בכל מיני תשובות, כגון לא לענות או להמציא תשובות לא נכונות, עלול לגרום לילד/ה להבין שלא מדברים על הנושא הזה עם ההורים וכדאי להסתיר/להתבייש במה שקשור לזה.

זה נכון גם לילד בן 11 שלא מסבירים לו כלום בעניין.

ילדים בגילאים האלו כבר מתחילים לראות בעצמם סימני התבגרות, לפעמים הם נבהלים מזה ולא יודעים מה זה. לפעמים אין להם את מי לשאול. או שהם הולכים לחפש תשובות במקומות שהיינו מעדיפים שלא יסתובבו או שהם מפתחים תיאוריות לא נכונות, או שהם לומדים לדבר על זה עם החברים, אבל לא עם ההורים.

הילדים קולטים את הבושה וההסתרה שלנו, ועושים את אותו הדבר כלפינו

לא צריך כמובן לדבר על הנושא בפורום נרחב, אבל כן לשבת עם הילד בנפרד בפינה שקטה, בבית ולדבר איתו.

ילדים צריכים להתחנך לאהוב את הגוף שלהם. לא לפחד ממנו.

וכמובן שאחרי כל זה, לפעמים צריך להגיד לילד זה משהו פרטי/אישי של אבאמא.

שתינו מצאנו את אותו פתרון 

ראי הודעה שלי בהמשך

פירטתי להלן.

אתמול אחר הצהריים מצאתי זמן שאני איתה לבד, ושאר הילדים מתעסקים בעינייניהם בחדר אחר. אמרתי לה בלי יותר מדי הקדמות דרמטיות, את זוכרת ששאלת על המיטות ואמרתי לך שאני אחזיר לך תשובה? היא כמובן אמרה שכן.

אמרתי לה שמבחינה הלכתית יש זמנים שאסור לאבא ואמא לישון ביחד, וזו גם הסיבה שיש לנו מיטות שיכולות להיות צמודות או נפרדות. כמובן שהיא שאלה למה, ועניתי לה שבגלל שהיא עוד לא מתחתנת אז לא חשוב עכשיו בדיוק לפי מה יודעים מתי כן ומתי לא, אבל שאין לה מה לדאוג, כשהיא תתחתן אני אסביר לה את כל מה שהיא תצטרך לדעת, ואיך יודעים מתי להפריד ומתי לחבר.

התשובה הזו סיפקה אותה בהחלט, לשימחתי.

תודה רבה לכולכם,

מבחינתי קיבלתי תשובה לשאלותיי, וברור לי כיצד לנהוג גם להבא.

פורום נהדר 

אבל עם מה שכתבה האנונימית לפנייך אינני מסכים.

זו לדעתי הגזמה ועירבוב של כמה עניינים.

כשלא מספרים לילד מה שלא שייך אליו - אין שום בעיה.

ורגש של "בושה" וצניעות מסויים - אינו רע כלל. מי שזה הופך אצלו ליחס שלילי כלפי הגוף - זה מהתנהלות לא נכונה. זה עדיין לא מחייב להקצין לצד השני.

מה שאת עשית - זו דוגמה טובה לאיזון טוב, במקרה שכבר היה צורך להסביר משהו.

וגם ילד שלא מדברים איתו על כל דבר - קולט יפה אם אפשר לשאול את הוריו על כל תופעה שהוא נתקל בה/רוצה לשאול עליה.

זה יותר שאלה של האופן הרציני והענייני שמקשיבים לו, ושעונים לו - מאשר של ה"מה". ומי שמתייחס כראוי, יכול לשדר יחס של ענייניות ושל עדינות/צניעות כאחד.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....