הפרש הגילאים ביניכם?

מתוך עיון בהודעותיה הקודמות.

הוא לא באמת רלוונטי לעצם זה שיש את הבעיה הזאת [כלומר: זה לא שבגלל זה "חייב" כביכול להיווצר משהו כזה]. אבל היה יכול לעזור, בנידון הספציפי, להבין משהו. אם היתה עונה - אח"כ הייתי מציע משהו לגופו של ענין.

נגעת לי בלב מאד.

לא אשתף בפורום במחשבות והרגשות העמוקים והפרטיים.

אבל מעבר להם, נותר בי רושם, שהמשכת את רווקותך לתוך הנישואין ואת מסע החיפוש המתמשך, שאולי בעצם קיים אצל כולנו.

הנשמה כמהה לאלוקים, האשה לאיש...יש איזו כמיהה בסיסית אל הטוב המושלם והאידאלי ואין פשרות.

השכנוע העצמי שלך אומר - בואי, אל תחפשי את האוצר מתחת לגשר, אלא פה , בבית, מתחת לתנור. לחיות בתודה לבורא על מה שנתן ואכן נתן...

אבל אי אפשר לטשטש את בקשת הלב...

אני לא יודעת להגיד לך על טיפול זוגי ועוד כל מיני טיפולים שבטח יעוטו עלייך להציע לך.

אני חושבת מכיוון אחר -

לא שוקלת את האפשרות להתגרש כי זה ימוטט אותי לגמרי, ללא כל ספק.- זה משפט שלך...

לא תתגרשי! החיפוש לא יוליד תוצאה. הוא יתמיד, בזכות הכמיהה הנפשית שלך. אז אל תתבלבלי.

אבל:

מאיפה הפסקנות הזו? את תתמוטטי?!

אני בטוחה שיש בך מעיינות של עוצמה ורגש טוב.

בטוחה שיש לך סיפורי גבורה ועמידות והצלחה בחייך!

אני בטוחה שברווקותך היית בשיאים גדולים למרות היאוש. אם היית באמת מיואשת - לא היית מתחתנת.

תתבונני.

ומה הביא אותך להתחתן עם צפרדע ירוקה ומיובלת שלא הפכה לנסיך יפה תור וחינני? תתבונני גם בזה. במה שחיזק אותך לעשות את הצעד המרשים והגדול הזה. אחרות לא עושות זאת...

יקירה,

אין לי לאן להוביל אותך ולהושיע...

אבל נכנסת לי בלב ואחשוב עלייך ואולי, שהמלך יעורר את לבי ואתפלל עלייך...

כולנו מחפשים את בעלינו בתוכם עצמם...וגם את עצמינו בתוכנו.

שה' יתן עצה טובה.

דבריך ריגשו אותי ואני רואה את גודל אישיותך דרך המילים...

את מחזירה אותי אל נקודת ההתחלה, שם אני מזהה תקוה גדולה ואכזבה קשה. החלטתי להתחתן בעקבות סדרת שיעורים ששמעתי, בה הרב הציג את הרומנטיקה כהמצאה טיפשית של העולם המערבי והוכיח שאהבה זאת החלטה (זה ממש בקצרה כמובן). בשילוב עם פניקה שאשאר רווקה לנצח - הנה החלטתי לקפוץ למים.

אז היתה לי האמונה שבידיים שלי להחליט לאהוב אותו. והאמת? התחלתי להצליח בזה, עד שלאט לאט התבהר לי שאני לבד במשחק - שהאיש הזה חסום לחלוטין לקשר רגשי (הוא אפילו מודע לזה ולא רואה סיכוי לשינוי) ושלמעשה אני לא בתוך זוגיות כלל. ההבנה הזאת התחילה כמה ימים אחרי החתונה ולאורך השנים הובהרה יותר ויותר - בכל פעם חלק נוסף ממני נשבר, עד שהפסקתי לנהל שיחות בנושא ואפילו להראות לו שקשה לי כי למדתי שוב ושוב ושוב שאין בכך שום תועלת - שהוא יסכים איתי שהצורך הרגשי שלי אמיתי ומוצדק, ילך לישון מהורהר ויקום ליום עבודה חדש...

היינו אצל מטפל זוגי, אולי באותה תקופה היה שיפור מסוים, אבל היה בזה משהו מאוד קוסמטי וחולף.

אני לא חושבת שאני מתחרטת על מה שהיה. אני באה מרקע מאוד מורכב ובאמת היה לי סיכוי מאוד גבוה להישאר לבד, אני מודה לה' שזיכה אותי להיות אמא, וחסך ממני את הקושי הנוראי של להיות רווקה בגיל מתקדם. ועם כל זה החוסר הזה סוחט את הנפש...

 אבל אני חושבת  שאם בעל עוזר לך בבית הוא כן אוהב אותך וככה מבתא  את האהבה ודאגה

רוב הגברים שהם טובים בהפתעות הם לא עושים את זה מתוך אהבה -הם  פשוט יודעים איך להרשים אישה

היה משורר שכתב שככול שגבר אוהב את  האישה פחות כך הוא יכוך לבנות תקטיקה ולהיראות נאה בעיניה

כשאת כותבת שהוא חסום לקשר רגשי - למה את מתכוונת? - הוא לא מדבר על זה? לא מגלה רגשות חיבה? זה רק כלפייך או שבאופן כללי?

אני שואלת מכיוון שיש לי  ילד עם בעיית תקשורת , וחלק מהבעיה היא שאנשים כמוה לא מגלים את הרגשות שלהם למרות שהם מלאים ברגשות . לדוגמא - קשה לי להיזכר מתי הוא אמר לי שהוא אוהב אותנו ,אך מנגד אני בטוחה שהוא אוהב אותנו אך זה רק קשה לו לבטא את זה ....

1. יש משפט של הרב דסלר  שמלווה אותי כל החיים: "לאשר ייתן יאהב", ואני היום כ"כ מרגישה שזה נכון, שאתה נותן למישהו אתה אוהב אותו, כשאתה משקיע במישהו- זה גורם לך להתקרב אליו. הורים תמיד יאהבו את הילדים שלהם כי הם לא מפסיקים לתת להם... ממליצה לך לתת, לתת לו את כולך, מה שאת יכולה, מתנות, להכין לו אוכל, לא יודעת כל מה שעולה על דעתך, לדעתי אם תהיי בגישה שאת עושה את זה בשבילו ורק בשבילו, אני חושבת (ומקווה) שתצליחי לאהוב אותו, אני מקווה שאח"כ כמובן גם הוא יאהב אותך, אבל זה צעד ראשוני.

2. אני לא יודעת מה את חושבת על זה, אבל אני חושבת שבמצב כזה נכון וכדאי לפנות לייעוץ (אפילו אדם מבוגר שאת מעריכה שתוכלי לדבר איתו). אני לא איזו מומחית, אבל אני ממש ממש חושבת שזה יהיה צעד נכון, ואם בעלך מוכן לבוא איתך, עוד יותר טוב - אפילו מעולה!!!

אני רוצה להוסיף שבעלי הוא גם ממש לא אחד שיודע לבטא רגשות, וממש קשה לו לבטא רגשות, והמדריך חתנים שלו דיבר איתו על זה לפני החתונה ודיבר על החשיבות להביע רגשות וכו'...

זה לא שבעלי היום כן יודע להביע רגשות, אבל אני חושבת שכלפי- הוא כן יודע. היה לו קשה בהתחלה והוא גם אמר לי את זה פעם שהיה לו ממש ממש קשה להגיד לי "אני אוהב אותך", אבל הוא אמר... והיום הוא ממשיך להגיד, הוא עבד על זה. אבל כלפי חוץ אני לא חושבת עדיין שהוא מבטא רגשות... סתם כתבתי כדי שתדעי שאולי זה יכול להשתנות טיפה....

שיהיה המון בהצלחה ובשורות טובות!

מאחלת לך רק טוב... ואהבה... (לבעלך הנוכחי!!)

כואב כואב כואב...

מדבריך נראה שאת צמאה לאהבה. כולי תקווה שתצליחו יחד לפתח אותה ולממש אותה. המון תפילות ובעז"ה הרבה עבודה והצלחה.

חוץ מכל התאוריה 

יש שם הרבה תרגילים לפיתוח האהבה

ואולי קודם תשאלי את עצמך

מה גורם לי להתאהב?

הרבה פעמים זה מחוצה לי.

לא משהו שאני יוצרת ועושה מעצמי כלפי חוץ.

ואז - אין מקום (אצלי) לשאלה כזו - כי אם אין את הנתונים המעוררים התאהבות - אין בסיס לכל ההכוונה הזו...

אולי היסוד הוא לא "להתאהב"  - אלא למצוא  בעין טובה נקודות זכות ולראות מה יש בכל זאת. להתרגש ממה שמעריכים וממה שמוצאים.

יוצא שיותר שמחים בטוב, בקשר, בזוגיות.

שמחים זה לא מתאהבים.

ואלי גם יימשכו הלבבות.

את כל זה, הבנתי שסיפורי מעשיות עשתה וגם עושה. ושם הגיעה למבוי סתום.

אני על עצמי ראיתי, שכש"רע" לי ואני עצמי מוסיפה ועושה טוב - כבר יותר טוב.

זה לא בתחום הרגשי ולא הרגשני.

זה פרקטי.

מעשה.

אבל אני יכולה להבין שאצל סיפורי מעשיות זה קשה. יש הצטברות. ובמקום עם מטען נפץ - הגברת הטוב, לעתים מחלישה ומדכדכת ומתגנבות מחשבות מרירות של ניצול וקיפוח וחוסר צדק ואי שוויון ובסוף - רחמים עצמיים. וטינה.

אפשר להציע: כונת הלב.

לעשות טוב לשם שמיים.

אני בזוגיות קבועה ומתמשכת עם ה'. אז לעשות לו "שמחה בלב" - נחת רוח. לשמח את ה' במחשבות שלי, ברצונות שלי, בדיבורים שלי. בשתיקות שלי.

בכאבים, בשמחות, בכל דבר ועניין. בכל המעשים. כל מה שעושה עבור הבעל שלי - לכוון שזה יהיה כבוד ה'.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....