שלום, אני מהפורום השכן, ובטוח שתוכלו לעזור לי.
אני יוצא עם מישהי באמת חמודה, ויש לנו ב"ה תקשורת מעולה,
אבל מה, מבחינת תפיסת החיים שלנו אנחנו ממש שונים.
אפשר לומר שאני הרבה יותר רציני במה שאני עושה, לא משאיר דברים פתוחים,
היא, לעומת זאת, אוהבת את החופש, לא משקיעה אם לא חייבים, עושה דברים ברגע האחרון.
אני רואה פה מתכון לבית מלא פיצוצים בהתנהלות החל משטיפת הכלים ועד לחינוך הילדים,
וזה מאוד מפחיד את שנינו.
מה דעתכם? יש סיבה שנמשיך?
תודה רבה לעונים!!
תמיד יש שוני בין בני הזוג וזו העבודה של הזוגיות להסתדר יחד למרות השוני.
גם ביני לבין בעלי יש דברים שונים ואנחנו מסתדרים טוב ב"ה.
שיהיה בהצלחה!
אם אתם יכולים בכנות להסתכל בחביבות האחד על תכונת השני, ולראות את זה כ"משלים" ומאזן - ולא כ"חיסרון" כי אני אחר/ת, או כי אני חושב/ת מהותית שזה לא בסדר.
בעזהי"ת.
עצם זה שאנשים באים לגור באותה דירה ופותחים חשבון בנק משותף- זה אחלה בסיס לפיצוצים!
וכל מי שחי בדירת שירות\מעונות וכאלה יודע שיש אינספור מריבות על מי תשטוף כלים ומתי, וכמה כסף לשים בקופת דירה...
ההבדל בין שתי המציאויות האלה הן: שבנישואים יש אהבה. וכשיש אהבה יש הכל.
יש אמפתיה, יש חיבור, יש הבנה שככה הוא ואין טעם לנסות לשנות, ומתוך זה הרבה יותר קל להתמודד עם כל מציאות.
אני מסכימה שיש מצבים שמראש נראה לי סיכון גבוה מדי (כמו חילוניה ודתי), אבל כשמדובר על תכונות אופי נורמליות (וממה שהכותב מתאר זה נראה סביר בהחלט), אז לדעתי אין סיבה להילחץ מההתמודדות.
אלא היא נעשית בנינוחות..
והחופש הזה אין משמעותו זרקנות, אלא "קלילות" חיובית..
לדעתי זה בסדר 
כך אתה לא נוקשה ביחס לבחירותיה, וכך היא אינה בוחרת בצעדים שאינם טובים העלולים לעכב בדברים כאלה ואחרים..
לדעתי עצם זה שאתם מודעים לשוני ביניכם זה יתרון.
אני חושבת שזה תלוי בשניכם, כמו שכבר כתבו פה, אבל בעיקר בך...
אני גם רצינית, ושעבדתי עם מישהי שכל הזמן משאירה דברים לרגע האחרון זה ממש שיגע אותי.
אתה חושב שיפריע לך כל פעם שהיא עושה כל דבר ברגע האחרון?? אתה תתעצבן מזה?
אני חושבת שאתם צריכים לחשוב אם אתם יכולים להכיל אחד את החסרון של השני... (לא יודעת אם זה חיסרון, אבל בטח בעיניכם אצל השני זה חיסרון...).
ובעצם גם היא צריכה לשאול את עצמה - האם יפריע לה שאתה מתוקתק? האם יפריע לה שהיא כבר תרצה ללכת לישון, אבל אתה תתחיל לסדר את הבית או לגמור משהו שלא סיימת? (תחשוב על דוגמאות מהחיים שלך...).
אם זה משהו שיפריע לשניכם, אז אני חושבת שבאמת כל פעם שיהיה משהו כזה עלולות להיווצר בעיות, אבל אם אתם יכולים להכיל ולהבין אחד את השני, ואם אתם בעלי מידות טובות, יש בסיס מצויין לקשר.
בהצלחה!
יש מודלים שונים של זוגיות. לפעמים דווקא העובדה שבני זוג שונים, יכולה ליצור אופציה לכך שישלימו אחד את השני.
זה כמובן יכל להציב אתגרים, אבל בכל זוגיות יש אתגרים. 'פיצוצים' יכולים ליצור גם 'אור גדול'. בהצלחה.
אם כייף לחם ביחד – זה סימן שאתם מתאימים ואחרי חתונה אם תעבדו – הכול הסתדר
מי אמר שדמיון זה טוב בהכרח? וששוני זה לא טוב?
לטעמי שניהם הולכים, העיקר זה שיודעים לתקשר בצורה מכבדת, יש הקשבה ולמידה והכי חשוב- עבודה (על המידות בעיקר, כן?
)
בעלי ואני שנינו רחפנים, אוהבי חופש, דוחקי קץ וכו' ברמות אחרות, וב"ה טוב לנו ביחד מאוד, אבל גם אצלנו יש פיצוצים לפעמים עקב כך,
אבל אנחנו מדברים על זה, ומשתדלים להשתפר!
אני מנסה לדמיין זוגות שדומים בצורה ההפוכה, ובטח גם אצלהם יש פיצוצים כי אחד פדנט בנושא מסויים ולאחד דווקא מפריע משהו אחר..
לפני החתונה מאוד חששתי מהתנהלות הבית שלנו, אבל ידעתי למה אני נכנסת וזה מה שהיה חשוב.
יכול להיות שבאמת לא יהיה פשוט בנושא הזה, אבל זה אף פעם לא פשוט, ואני לא כותבת בשביל להלחיץ, אלא שאם יש אהבה והקשבה מתגברים על הפיצוצים הללו.
הרבה הצלחה!!
יוקטנה
איך אפשר להגיד "לא" לכזה דבר.
ואגב לאלה שיעצו לחתוך- עם יד על הלב- אתם מצאתם כבר את הזיווג שלכם? אם כן, כמה זמן, עוגמות נפש וכו' נגרמו לכם בדרך??
מי אמר שחייבים להיות דומים ואיך אפשר בכלל לייעץ, ועוד באתר, לבחור להוריד בחורה על עניין שכזה??
היא טובת לב? יש בינכם כימייה? זה מה שחשוב.
אז אתה אחראי, היא מבולגנת, מתגמשים בחיים. לומדים ליצור משהו משותף שמכיל קצת ממך וקצת ממנה.
לא יודעת אם זה עוד רלוונטי אבל אני באמת מקווה בשבילך שלא הורדת....
אני ממש מקורקעת ובעלי לגמרי באוויר, וזה רק ניגוד אחד מתוך אינסוף ניגודים שקיימים בינינו (שאת רובם לשמחתינו, גילינו לאחר החתונה ולא לפני..) כמו שנאמר, כל דבר יכול לגרום לפיצוץ ואותו הדבר בדיוק יכול לגרום להפריה הדדית. הכול תלוי ברצון ובעבודה שעושים בני הזוג אחד עם השני ומול אבינו שבשמיים.
ועוד דבר- לרווקים והרווקות שמסתובבים כאן- הייתי ממליצה לא לקרוא על בעיות בין בני זוג שנכתבות בפורום. עם כל הסקרנות והרצון להתכונן זה ממש לא יעזור, לדעתי, מניסיון מר..
הקשיים בנישואים יופיעו בין כך ובין כך, וכמו שאישה לא מונעת הריון כי אולי תהיה לה הפלה ואף אחד מאיתנו לא נמנע מלעלות לאוטובוס כי אולי יש שם מחבל מתאבד כך אין טעם לפתח פחדים דימיוניים מחיי הנישואין
כשיגיעו הקשיים (והם יגיעו, כי ככה זה..) ה' ייתן כלים להתמודד ותהיה לכם אהבה גדולה וכבוד הדדי שיעזרו להתמודד
מדגישה- חשוב ללמוד על חיי הנישואים ועוד יותר חשוב להתפלל אבל אין שום טעם להתווודע לבעיות של זוגות נשואים לפני החתונה, זה סתם יוצר פחדים ודמיונות.
עם כל ההתמודדויות שחיי הנישואין יוצרות- אני מאחלת לכולם/ן למצוא כבר את האחד/ת, אין דבר מתוק ויפה מזה בעולם
בעזהי"ת
ושדווקא זה מאוד משלים ומאוד טוב, אם באים בגישה בריאה.
התיאוריה כולה (על קצה המזלג):
לכל אדם יש צדדים חזקים באישיות וצדדים חלשים
מעתה נגדיר את הצדדים החלשים בתור "נכות"
כשאני נפגש עם בת זוג (או בת שנפגשת עם בן זוג)
הדבר שהכי (!) ימשוך אותי לבחור בה זה: שהצד הכי חלש שבי -הנכות שלי (לא רק שלא נמצאת בה אלא)
שיש בה את התכונה ההפוכה מהנכות שלי בצורה מושלמת!
(לדוגמא: גבר קולני ואישה שתקנית. הוא מוקסם מהעדינות שבה ומהיכולת הזו שלה להצליח להיות כזו שקטה והיא מוקסמת מהדומיננטיות שלו מזה שהוא טיפוס כל כך מוביל וכן על זו הדרך)
חשוב להדגיש שהנכות שלי/שלה היא לא חסרון אלא צד באישיות.
וכך בני הזוג יכולים בעצם לבנות בית שהוא שלם בתכונות האלו
כל אחד מבני הזוג לומד מבן זוגו איך לעדן את הנכות שלו ולהגיע אל המצב המושלם
לגבי הפיצוצים: אותו אחד שממנו למדתי את העניין הנ"ל אומר שאם יש אהבה אמיתי בין בני הזוג, ובנוסף -כל אחד מסוגל לקבל את השני בלי לנסות לשנות אותו. אז לא יהיו פיצוצים. אך אם אתה יודע שיש לך (או לה) אופי ביקורתי ולא מתפשר אז אולי זה לא מומלץ לשניכם. אך אם אתה חושב שאתם כן פתוחים לקבל את האחר אז הדרך להסתדר עם הפכים שכאלו היא פשוט באמצעות פשרות בחיי הנישואין. במהלך כל חיי הנישואין כל אחד מכם יצטרך להתגמש לכיוון של השני.
שאגב: כל הנ"ל זו הדרך האידיאלית להקמת בית איכותי. מי שבוחר בת זוג שזהה לו בתכונות ובאופי בעצם בוחר את הדרך הקלה יותר אבל הוא בחיים לא יזכה לעבוד על עצמו בנקודות שהוא חסר בהן. מה גם שילדיו יקבלו חינוך חסר מהשורש.
עם שני הורים שתקנים יש ילדים שתקנים, הורים כעסנים-ילדים כעסנים, הורים דייקנים-ילדים דייקנים (שלא תמיד זה דבר טוב. דוג': לא יודעים להתחשב באחר ולהבין אדם שלא כמוהם, ילדים גם חסרי סבלנות שרגילים שהכל נעשה בזמן וכו') וכן על זו הדרך.
ובעצם התיאוריה אומרת שבגלל שזיהית (במודע או שלא במודע) את ההיפוך הגמור הזה בינך לבינה זה מה שגרם לך כל כך לרצות בקשר הזה.
נקודה למחשבה. בהצלחה!
ברור שבאופן פשוט - מחפשים קודם כל מישהו "דומה".
ה"חידוש" הוא - שמתוך יחס טוב ו"דומוּת" בהרגשה הטובה כלפי השונות של הזולת, אפשר לבנות גם כך ולמצוא בכך גם הפריה.
ברור שההפריה בין אנשים עם הרבה נקודות שוות ביניהן אינה פחותה. אדרבה, גם זה יכול להוסיף לכך.
רציתי לעדכן שזה הסתיים בינינו.
שנינו הבנו שהשוני הוא גדול מדי ולא בריא להתחיל חיים משותפים מנקודה כזו.
בכל אופן, למדתי הרבה מהתגובות המחכימות
כל חורף חוזר לו אותו סיפור,
תעלומה עקשנית, ממש סיוט חמור:
הבכור מתקלח ושר לו שירים,
ואחריו נשארים רק מים קרים.
הדוד דלק שעות, עבד כמו חייל,
ובכל זאת אין לי מים, ממש חבל.
חשבנו: יש תקלה, הדוד חלוד
לא ידענו מה עושה שם הילד החמוד.
פותח את המים החמים בלי בושה,
ומשם מתחילה הדרמה הקשה.
הוא מחכה שהמים יתקררו ויהיו נעימים,
הדוד מתרוקן, הילד שמח בעננים.
רק כשהטמפרטורה “מושלמת”, לא פחות,
הוא מתחיל להתקלח אחרי שהדוד פרש לאנחות.
וכל זה, כן כן, אני לא מדבר שטויות,
במקום לפתוח מראש על טמפרטורות ראויות.
הוא כמובן חמוד ובכלל לא סדיסט,
אך יש מלא הפתעות בגידול ילד אוטיסט.
ננחם את עצמנו שהסיפור עוד לא אבוד,
הרי יש קצבת נכות שמשלמת על הדוד.
(כמובן, לא מהמקרה המתואר...)
בתור אמא לשני אוטיסטים חמודים (השנייה עוד קטנה מכדי להתקלח בעצמה) אני יכולה להזדהות... (גם אם זה לא קורה אצלנו כך בדיוק - ולו רק כי החימום של המים אצלנו עובד על גז, אז אי אפשר לגמור את המים החמים...)
הילדים המתוקים שלנו (עם קשיים שלהם אבל ממש לא אוטיסטים), מתנהלים בדיוק באותה צורה.
אבל כל עוד הם רבים ביניהם על מי בסדר ומי לא בסדר, שיהנו 😅
את הברז - הם יקבלו מים נעימים?
כי לפי מה שאני מבינה, זה מה שעבר בראש של הילד של פותח השרשור: הוא פשוט לא הבין שאם הוא מכוון את הברז על המים הכי חמים - הם יישארו חמים כל עוד יש בדוד מים חמים... (לא מדובר פה על מתבגר שנהנה להיות במקלחת שעות סתם ככה...)
היה שלב ששקלנו לשים ברז חשמלי כדי להגביל את המים במקלחות.
לפני כמה שנים הייתי במקום של ייאוש.
התחתנתי צעירה ותמימה עם אדם שפגע בי ורמס אותי יום־יום, מהרגע שנכנסנו לנישואים.
אחרי שנים של פחד והשפלה, הגיע רגע אחד מכריע – תקרית שבה הוא הרים עליי יד.
באותו יום קיבלתי החלטה: אני הולכת, ולא חוזרת.
ועשיתי את זה.
עזבתי עם הילדים שלי ויצאתי לדרך חדשה.
המשפחה תמכה בי, החברות והחברים עטפו אותי, וכולם היו גאים בי – אפילו בני משפחה שלו.
והכי חשוב: אני גאה בעצמי.
עברתי מהחושך אל האור.
הצלתי את עצמי – בזמן.
והצלתי את הילדים שלי.
היום אני במקום אחר לגמרי.
יש לי עסק פרטי, יש לי רישיון, ובעזרת השם יהיה לי גם בית משלי.
ועדיין, כמו לכל מי שעבר טראומה, יש תקופות של נפילות באנרגיה.
אולי זיכרונות, אולי פצעים שהודחקו.
לא מזמן, כשמצאתי את עצמי שוב במצב ירוד, עלו בי תמונות מהעבר:
איך אחרי מכות או יריקות לפנים הוא היה יוצא מהבית,
ואני נשארת לבד בחדר, בוכה,
עם הילדים הקטנים סביבי.
בלי למי לספר, בלי כתף להישען עליה.
ואז נזכרתי איך הייתי מגיעה לכאן, כותבת שרשור,
ואנשים זרים – טובים – היו מגיבים, מחזקים, מרימים אותי מהרצפה.
כי אז באמת לא היה לי עם מי לשתף.
כשקיבלתי את ההחלטה להתגרש, אנשים לא האמינו שאעשה את זה.
זה היה צעד אמיץ, כמעט בלתי נתפס.
והיום אני רוצה לומר תודה.
עברו כמה שנים, אבל תודה על האנושיות, על הטוב, על היד המושטת.
רק לומר: בסוף יש סוף טוב, גם אם הדרך קשה וכואבת.
יש אור גדול בדרך.
תהיי חזקה.
תאמיני בעצמך
בעלי ואני ב"ה בזוגיות מהממת ואוהבת באמת.
היום קרה משהו שמפריע לי ואני מתלבטת אם אני מגזימה או שזה באמת מציק. בעלי סטודנט והלך ללמוד למבחן שלו עם מישהי מהלימודים, כדי שתשלים לו חומר שהפסיד במהלך החודשים האחרונים במילואים. זה עורר בי פתאום רגשות של קנאות מה הוא יישב עם בחורה לבד והיא תסביר לו? מה ואם הם יצחקו פתאום וכו... אני קנאית בהגזמה או שמה?
חחחח תודה
מישהו מכיר מניסיון ויודע להמליץ בין טיוטה היילנדר לבנם קיה סורנטו
שניהם חצי היברידיים, 7 מקומות
לשימוש עירוני
תודה 🙏
ומלחמת קיום מאז. יש צורך בעוד אחד כזה? פעם הייתי מצחיק.
יאללה בואו נצחק קצת על עצמנו. מקווה שאצליח להעלות חיוך - נשואים טריים
וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝
אבל גם היום ❤️
מה אפשר לעשות כשהאחריות ההורית של ההורה השני לוקה בחסר?
אסביר,
הוא איש טוב ואבא טוב.
לא משנה המצב בינינו, הוא לא רלוונטי.
מתייחסת רק להתנהגות שלו כהורה.
כשהילדים בבית איתו, יש כאוס.
הוא לא מחזיק. לא מקפיד על דברים שצריכים להיות בשגרה.
הכל מרגיש כמו אווירת עלא באב עלא.
חוזרת למגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילדים חצופים ומשתוללים שצריך פלוגה כדי להרגיע אותם.
כשהילדים איתי, יש רוגע והרמוניה.
מקפידה איתם על חוקים, סדר, זמנים.
הכל ברוגע ושלווה. אין חיכוכים. כל אחד תופס את הפינה שלו ויש אווירה של קסם בבית.
עד שהוא נכנס הביתה.
הילדים פשוט מריחים את הפשרנות שלו לדעתי.
על הכל הוא מוותר.
מעניש, ומוותר. מאיים. לא מקיים שיח.
עכשיו, כמובן שאני לא מושלמת. אבל מפה ועד הורה שהילדים איתו בכאוס מוחלט יש פער רציני.
פרקטית, להיות הורה 24/7 מבחינתי לא אופציונלי.
אני גם ככה איתם המון שעות לבד. באהבה ושמחה.
ויש לי כמובן דברים שאני מחויבת אליהם מול עצמי.
מעבר לעובדה שאם אתמסר ככה, בוודאות אשחק עד היסוד.
ניסיתי לומר לו, לרמוז, לבקש על דברים ספציפיים.
עדיין הכל נותר על כנו.
מה כן אפשר לעשות?
מה שמתואר לא מבטא חוסר אחריות הורית. לא נשמע שמדובר במשהו מסכן את הילד או חוסר דרגה למשהו בסיסי. בגדים על הרצפה ומגבות מפוזרות? זה אומר שקילח אותם/דאג שיתקלחו?
זה מעצבן בטירוף, אני יודעת וגם אצלינו ככה. אבל לא מעיד על כלום.
לגבי גבולות, גם כאן זה נתון לדיון, אבל לא נשמע משהו אקוטי או חריג.
אשתי לא אוהבת לבשל אבל טובה בזה, אמא שלה לעומת זאת שורפת סלט. בקיצור זה לא הצד החזק שלהן. אשתי כל הזמן אומרת שיש ביצה במקרר ואפשר להכין חביתה, ויש ירקות אפשר לחתוך סלט, ולכן לא מבשלת. ואני אומר לה שאני רעב והלוואי והייתי יודע לבשל אוכל, אוכל אמיתי. בישולים. סירים. הבנתם..
בקיצור, חזרנו שבת מההורים שלה, עם מה שמתיימר להיקרא "אוכל", וכל השבוע אני רעב! אומר לה אולי תוכלי להכין משהו, את טובה בזה. היא אומרת לי שיש אוכל מההורים שלה, או שאני אכין חביתה, מצידה לא חסר אוכל.
אז עשיתי מעשה - הלכתי לקנות אוכל מוכן, פיצה שווה, המבורגר טוב, סושי מפנק..
חזרתי ואמרתי לה - זה שלי! אני רעב!
ואז היא נפגעה ממני ממש. אמרה לי שהיא גם עובדת קשה, וגם רעבה, וזה לא בסדר שאני לא חולק איתה. אז אמרתי לה שהיא טוענת שיש מלא אוכל בבית, אז מה פתאום היא מתנפלת על מה שקניתי? לא בקטע של קמצנות , אלא בקטע של אם את בסתר ליבך גם רעבה וגם יודעת שאין באמת מה לאכול ושסלט לא באמת משביע, אז מה את מחכה שאני אקנה אוכל מבחוץ ואז אוכלת לי אותו??
בקיצור - מה דעתכם? האם אני באמת לא בסדר במצב הזה?
האמת שאני באמת לא חושב שהתגובה שלך טובה,
ואתה גם בטח כבר הבנת את זה,
בתכלס כמו שאמרו לפני זה באמת לא בעיה לבשל, אני מבשל בבית ואשתי כמעט לא מבשלת, אני בד"כ דורג שיהיה לה אוכל מוכן.
וכן לפעמים קופץ לי בראש שבא לי לפעמים שיפנקו אותי באוכל טוב ואני יכול להבין ומאיפה זה בא לך, אבל ויש כאן אבל ללכת ולקנות אוכל, לבוא איתו הביתה, ולצפות שזה יעבור בשלום??
בחייאת לא באמת חשבת חח
פעם הבאה או שתכין אוכל וזה לא מסובך או שתלך לאכול אבל תזמין גם לה חח
