אתה רואה חולה בסרטן אחד - מבחינת מראה כללי, כאילו שראית את כולם
ואתה צריך להכריח את עצמך לזכור שמעבר לפרצוף הריק, בלי השיער, שסימני המחלה ניכרים ממנו בלי ספק - שוכן אדם אמיתי, ולא עוד אחד מהסטטיסטיקה של המחלקות האונקולוגיות
אומנם חיצונית הרבה מהם דומים זה לזה בגלל התסמינים החיצוניים הנחרצים, אבל בפנים כל אחד - עולם מלא.
והלב נשבר מלראות סבל כזה רב ולשמוע על אחד שעוד פעם ועוד פעם ועוד פעם - כאילו אלוקים בחר להתעלל בו באופן אישי ואתה מנסה לזכור שאסור להרהר אחרי ההחלטות של הקב"ה וצריך לקבל אותם באהבה - אבל זה קצת אירוני כשאתה יודע שלך יותר קל להשלים עם זה כי לא אתה זה שסובל.
וזה לא שאני לא מכיר מחלות מקרוב - לצערי, בקרבה מאוד אישית ש לי היכרות עם עולם בתי החולים, ועם בן משפחה חולה - אבל זה תמיד מזעזע כל פעם מחדש לשמוע על מקרים קשים וכואבים.
באיזה שהוא שלב נגמר כבר הכוח להגיע לבית החולים כדי לבקר, כי הדרך רצופה כל כך הרבה כאב, וגם אם החולה הספציפי שלך לא נמצא במחלקה האונקולוגית - אתה נחשף לאנשים גם משם, וגם במחלקות אחרות אתה רואה דברים שקשה לנפש לעכל.
למה יש כל כך הרבה צער בעולם, אבא, למה?
