קהלת,לא זוכר איפה בדיוק(פרק א' איפה שהוא)
אסביר,אחת התחושות הכי מבאסות,
היא לעשות סתם,לעבוד בלי שום תכלית,ששום דבר לא יישאר מזה אחרי זה.
וזה כל העניין של ספר קהלת,
לתת משמעות אינסופית לחיים הסופיים,
לגרום לכך שדברים ש"מתחת לשמש" הם חסרי תועלת בסופו של דבר,
בגרע שהם "מעל לשמש",מעל לטבע,מעל למגבלות הממוחזרות של חיי האדם
ברגע שהם חלק ממשהו גדול הרבה יותר,אז גם לדברים הקטנים יש משמעות
דוגמה: בנאדם הולך לביה"ס,בשביל להוציא תעודת בגרות(זה לצערי המצב לא יותר מזה),שתביא אותו לאוניברסיטה,שם יוציא תואר,אתו יוכל לעבוד,להרוויח כסף,בבשיל לממן דירה חינוך ולבוש לילדיו,שבתורם גם הם יילכו לביה"ס,לאוניברסיטה וכו'....
המחשבה הזו שלעצמה,על חוסר התוחלת של כל דבר היא נורא מייאשת.
רק כשמסתכלים על כל דבר מתוך פרספקטיבה של האלוקי,של האינסופי,כעל עולם שיש לו נקודת התחלה,ומטרה מוגדרת,ושכל מעשה קטןם שלנו בעולם הוא חלק מגאותל האדם,העם והעולם,זה מקבל משמעות שונה לגמרי.
ואז באמת "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"