נמאס מהשידוכים והדייטים המייגעים והמאכזבים..

אבל לא הייתי מתארסת כל כך מהר

לק"י

שתהיה לי האפשרות להתרגל לבנאדם ולרעיון של חתונה..

אבל אני חושבת, שאני אשמח ואהיה יותר רגועה- אם מההתחלה תהיה לי תחושה טובה (רק בבחור הנכון..).

לק"י

קשישה שכמוני

נכון שזה רומנטי וכולנו רוצים את זה באיזשהו מקום, שיהיה סיפור יפה לספר לחברים איזשהו משהו שנוכל לומר/לחשוב שזה הזיווג משורש הנשמה 

אבל מה עם אלו שזה לא קורה להם

כאילו יש חוסר רצון שזה יצליח אם זה משידוך 

ויש חיפוש של איזשהו קליק

הכי מגניבים אותי הזוגות שהכירו ''בטעות''(עאלק)דרך הפורומים..

בעזהי"ת.

היה לי ברור שאני אצא חצי שנה עד אירוסין...

ואז פתאום אחרי חודש החלטנו :O

תנו לדברים לקרות.

אבל מי שואל אותי???

ה' כנראה יודע מה נכון וטוב לי,

אאלץ להמתין להפתעה שלו.

הייתי הולכת לשיעור והייתי חולמת לפגוש אותו. ואם יבוא בדרך-בצומת הבאה ויודיע לי שמצא אותי. איך אגיב?

אמא'לההההה!!!!!

הייתי בורחתתתתת

ופעם זה קרה:

הלכתי בחושך ופתאום בחור גבוה ענק. רזה ויפה תואר. בלונדיני עם עיניים כחולות. עם כיפה גדולה. נראה חכם גאון. עצר אותי ושאל על ביתכנסת לערבית. עניתי לו. בדיוק היו לי מודעות על הרצאה לחלק. אז הזמנתי אותו.

ואז הוא שאל אם אני רוצה להיפגש.

אני כבר לא זוכרת מה עניתי לו. רק ברחתי הביתה והלב דפק וכמעט התפוצץ.

נכנסתי הביתה ודיברתי בלחש. סגרתי את כל התריסים. פחדתי לצאת מהבית.

אחרי כמה ימים -הוא טילפן אלי והתנצל מאד- שבקשר לשידוך-הוא לא יכול. אבא שלו הכיר לו מישהי והוא כבר סגר איתה על פגישה.

הייתי בשוקקקקק!

מי בכלל רצה להיפגש איתו? ומאיפה לו המספר שלי?

ויש לי עוד כמה סיפורים הזויים כאלה...

באמת מאיפה המספר שלך? אולי נתת לו? (כתבת שאת לא זוכרת מה ענית... <--- (בצחוק))

ולמה לא רצית להיפגש? (אם את מתארת אותו באופן כל-כך חיובי)

מצחיקה..

תספרי גם את שאר הסיפורים!! פליזזז

אגב, אני ממש מבינה אותך בקשר לזה שברחת...

זכור לי כל מיני מקרים קטנים כמו פעם אחת שבתחנת אוטובוס,חייל די חתיך שהיה נראה דוס וחמוד, שאל אותי מה השעה ואז עניתי לו, ואז הוא פשוט התחיל לדבר איתי... על המצב בכבישים ועל בנייה שעושים איפושהוא ואני לא זוכרת מה... ומ עשיתי? פשוט ייבשתי אותו, רק אמרתי "אהה וואלה" בקרירות כזאת והסתכלתי לכיוון השני. בזווית העין ראיתי אותו מסתכל עדיין עלי, אז מהר התקשרתי לחברה שלי והתחלתי לדבר איתה, ואז הוא התרחק.

וחברות שלי, כשסיפרתי להן, לא הבינו למה עשיתי את זה... ואמרתי להן שפשוט לא העזתי!! זה מוזר לי מידי!! לא נראה לי שהוא סתם היה ידידותי כי בחור דוס (או אפילו סתם בחור) לא פשוט יתחיל לדבר עם בחורה דתייה בגילו אלא אם כן הוא מתכוון...

וזה פשוט היה נראה לי מוזר להכיר ככה... 

בדיוק אתמול עמדתי וחיכיתי לאוטובוס בתחנת אוטובוס בכביש ראשי.

והגיע לשם בחור (בלי כיפה) ושאל אותי על קו מסוים אם הוא עבר, ועניתי לו.

ואז הוא התחיל לדבר איתי...

ואמר שהוא דתי עם כיפה שקופה 

והתעקש על זה שהוא דתי !!

לא נראה לי שהיתה לו מטרה להכיר כי הוא ראה שאני דוסית, פשוט היה לו משעמם לעמוד בתחנה ולחכות.

בכל אופן, לא כ"כ התייחסתי אליו...

קודם כל - אמרתי שהפצתי מודעה - הוא השתמש במספר. כדי לצאת בכבוד הזמנתי אותו להרצאה וגם אמרתי שהרב שמרצה מכיר אותי טוב. אז אולי כדאי דרכו לסדר את זה.

בררתי עליו בבית כנסת שלי -כי ראיתי שהוא מתפלל שם. עד אז לא ראיתי אותו אף פעם.

אז אמרו לי שהוא "מתחיל" עם בנות . סיפרו לי עליו דברים טובים וגם כמה נתונים חשובים עליו ועל משפחתו. דברים שיש לשקול לפני שמתחילים קשר. חוץ מזה שהוא צעיר ממני בהמון שנים...

אני אחת שכל הזמן חלמה להתחתן ושאולי הוא ידפוק בדלת עוד רגע ויציג את עצמו ויהיה לו ידע -שאני הכלה שלו והוא יודיע לי באחריות שזה ככה...

סיפור אחר:

פעם הייתי בארגון סמינריונים ובאו כל הזמן מצטרפים זרים - חילוניים, בעלי תשובה ומתקרבים.

מוצאי שבת אחד בזמן שאני נועלת את הדלת של המרכז שלנו, בצד מחכים לי ללוות אותי, ואחד משחיל לי ליד שנועלת פתק עם מספר טלפון.

נבהלתי נורא, כי עמדתי עם הגב וגם זה כמעט נגיעה...

לא ידעתי מה לעשות וגם לא האמנתי שהוא מתחיל איתי, כי איתי לא מתחילים וגם אולי הוא התכוון להירשם לפעילות שלנו וגם רציתי מישהו אחר.

שאלתי עליו אחר כך ולא נשמע לי שייך. אבל מאוחר יותר הוא התחתן ופגשתי את אחותו או גיסתו והבנתי כמה לא הכרתי אותו וגם שפטתי אותו והערכתי אותו לא נכון!!!! (מקצוע, שם משפחה ומראה חיצוני...)

עוד סיפור:

יום אחד מצלצל הטלפון ואיזה בחור פונה אלי בשמי ובנחמדות כאילו הוא מכיר אותי.

אני מנסה לברר איך הגיע אלי והוא הציג את זה כהצעת שידוך שקיבל.

דווקא ממש נחמד ועם רקורד זהה לשלי ומתאים.

אבל רציתי לדעת ממי יש לו את המספר שלי.

הוא התחיל לגמגם ולהתבייש ואז הוא סיפר:

הלכתי עם חבר לעמוקה והתפללנו ואז החבר אמר לי - תרים, תרים פתקים. והוא אסף המון פתקים. אני הרמתי שניים. והפתק הראשון - זה את.

חשבתי שאני מתה.

פעמיים!

פעם אחת מזה שזה הזוי וככה חלמתי.

פעם שנייה - כי  בחיים, אבל בחיים לא הייתי שמה פתק שלי שמה. אז מי עשה לי את זה????????

אחר כך נורא רציתי שיהיה קשר בינינו, אבל הוא אבד לי לנצח עד עצם היום הזה.

פעם אחת הוא התקשר ולא העבירו אותי אליו. ומאז ניסיתי המון פעמים לצלצל והגעתי רק לתא קולי.

פעם איך שהאוטובוס הגיע לתחנה מרכזית התפללתי מכל הלב שה' יביא לי חתן כבר. 

יצאתי מהתחנה וראיתי נ-נח-ים רוקדים ועושים שמח. התלהבתי והייתי בשמחה עצומה, אז ניגשתי לדוכן שלהם לקנות ספרים.

פתאום, כשאני באה ללכת, ניגש אלי איזה אחד דווקא מבוגר ושואל אותי אם אני רוצה שידוך ואם אני פנויה ובת כמה אני.

הייתי בהלם. מה לענות?

הוא הצביע על אחד בצד ואמר - הוא רוצה לדבר איתך.

עכשיו ממש נבהלתי. הם כולם מבוגרים ונחנחים ובאמצע הרחוב. מה אני יודעת עליהם? מאיפה הם חזרו בתשובה? - מסמים? מפשעים? מנשים?

אז הוא רמז לו והוא התקרב ואמר שיש לו חבר בישיבה שלומד כל הזמן וכולי...סיפר דברים טובים והשאיר לי מספר טלפון שאני אחשוב ואברר.

(בסוף לא רציתי כי זו לא ההשקפה והדרך חיים שלי - אבל למדתי שלא כולם קופצים ורוקדים ברמזורים. יש המון שממש יושבים ומשקיעים)

רוצה עוד סיפור?

עוד סיפור: 

הייתי בתפילה באיזה מקום מסויים. לבד. ואז ברגע מסויים של סגולה ותפילה מכל הלב בדמעות. ניגש אלי מגבניק. גם נראה לא צעיר. הוא היה צריך ללוות אותי וקצת דיבר איתי. לא דיברתי איתו.בסוף הוא מעכב אותי לפני שהולכים. הוא אומר לי - אני רואה שאת לא נשואה. בטח את רוצה להתחתן.  אל תראי אותי ככה. אני הולך לבית כנסת ומכירים אותי.

בקיצור לא הבנתי או שלא רציתי להבין אם הוא מציע את עצמו או שהוא מציע עזרה למצוא לי מישהו.

הוא הוציא פתק מהכיס ורשם מספר טלפון ואת השם שלו. רק אחרי זה הוא נתן לי ללכת.

זו היתה חשבונית מפורטת ובקלות יכולתי לברר עליו פרטים.

אבל כל כך התביישתי וגם התאכזבתי. לפחות שה' היה מביא לי מישהו שימצא חן בעיני...

יש לי עוד כמה סיפורים.

(יש גם סוף טוב)

ובתור אחת שיוצאת אני רוצה לומר  שיש לך מישהו אז שבועיים זה מספיק וחודש בכלל...אני גם לא הבנתי איך זה הגיוני ....אבל אני יודעת שזה אפשרי ורצוי אני לא התחתנתי \התארסתי אחרי חודש וזה לפעמים טוב יותר כי גדלתי יותר  והיו בהרבה נסיונות קשים .כל אחד עושה מה שטוב לו...לא להלחץ...זכיתי להנות איתו ולהכיר טוב טוב...

זה לא אומר שהייתי מתארסת אחרי שבועיים-

אבל ממש לא הייתי מתנגדת, ואפי' מאוד שמחה

לדעת שזה זה מהר..

למה זה מרתיע אותכן להרגיש ולדעת שאתן מוצאות חן בעיני מישהו?

זה בסיסי ומכובד מאוד.

עדיף שאיזה דודה זקנה תכיר לך אותו? או איזה ר"מ בטלפון יגיד לך כמה הוא לומד תורה..

וכמובן אשמח אם יהיה זיווג קל כתרנגולת.. (יש דבר כזה?)

כעבור שבוע ידענו שזה זה.

לא החלטנו, ה' החליט בשבילנו ופשוט טרח להעביר לנו את המסר.

ב"ה, לא מתחרטים על זה מאז.

אני לא חושבת שיש יותר התמודדויות או שהן יותר מורכבות בשל תקופת הדייטים הקצרה.

כל זוג ודרכו ומה שהוא צריך לעבור ביחד ולחוד, כמה זמן עוברים כל שלב זה ממש לא משנה.

מה שכן- אני ממש לא נותנת את זה כהמלצה. לנו זה התאים ולנו זה קרה, צריך להתפלל שיקרה מה שצריך לטובה ולא באופן שאנחנו רוצים כי זה לא בהכרח מה שטוב לנו..

בהצלחה ובשורות טובות במהרה(אבל לא מהר מדי למי שזה מלחיץ אותו ..)

יותר מידי זריז. כי אז אפשר ח"ו להגיע לאיזה התמודדות בקשר ולמחשבה שתעלה ש 'לו הייתי בודק עוד יותר הייתי מגלה את זה'..

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

מה אנשים יגידו,

האם הם יהיו רגישים,

עם טאקט -

זה לא בבחירתי ובשליטתי.

ותמיד יהיו אנשים שיגידו משהו חסר טאקט\לא רגיש,

ולא תמיד זה יהיה מישהו שנוח לי להגיד לו משהו, לשקף לו את הבעיתיות.

מה שאתה מגדיר כמידה נכונה, זה עניין סובייקטיבי בעיני,

ולכן

זה משאיר בידיים שלי את הבחירה מה לעשות עם מה שנאמר.

אני יכולה לבחור לאיזה כיוון לקחת את הדברים.

כמה הם ישפיעו עליי.

בסופו של דבר קשרים עם חברות מבוססים על מה שקורה לנו בחיים.

וחברות נשואות - קורה להן בחיים זוגיות, משפחה, ילדים.

אם הן יהיו חייבות לא להזכיר את הדברים האלה בנוכחותי, מהר מאוד החברות שלנו תלך ותתמסמס,

ויישארו רק החברות שבאותו סטטוס שלי.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

אני מאוד  מסכימה עם זה.......והרבה!

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

ככה מעודדים יהודי שעומד להקים בית?!

כבר היינו בסרט הזה ארי"ק יקר, זוכר?........

אברך יקר. זה הכל בצחוק. אתה אוהב ללמוד והרב שלך ממליץ על זה, והיא מסכימה (ואפילו יש לה מסירות נפש) -

תלך על זה וימים יגידו.

בהצלחה!

בנישואין? ואני התרעמתי עליך?

אבל מאז מכירים אותך טוב יותר ופחות מתלהמים (כלומר, אני)....

ספיציפית אני לא אמרתי שאני יהיה אברך הרבה שנים, שאלתי רק על הכנה לחתונה והתגלגלנו לנושא עבודה - לימוד תורה.

אני גם חושב שזה מאוד חשוב ובעז,ה אני אתייעץ עם רב שמכיר אותי ויגיד לי מה הכי מתאים לי.

אשרייך!

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

הכרתי יהודים חשובים שגם עבדו. אפילו במקומות לא רק דתיים כל כך. הם היו אבל תלמידי חכמים. ממש.

עם משמעת עצמית  חזקה.

היום - לא בטוחה שיהודי תורני, כפי שהיו הם, מסוגל להגיע למדרגתם, כשהוא עובד שעות רבות, לא במשרה תורנית.

הרחוב משפיע. הסביבה משפיעה. זו לא החממה של הישיבה, כוילל (למוטב, במקרה הזה). השפה. מכירים את הסיפור

של הרב זריצקי בספרו "בצל צח", בו מתנגדת הבת להינשא לבחור שגם עובד?

גם הבנים שלי חושבים כמותכם. בכל זאת, חושבת שלהוסיף עוד שנים מספר, רק בלימוד תורה נטו, ברצינות,

יכול מאוד להועיל, כשחייבים לצאת לעולם הגדול.

היו לא מעט ישובים חקלאים חרדיים של תנועת פועלי אגודת ישראל - כמו כפר חסידים, קוממיות, קיבוץ חפץ חיים, היה את מפעל השטיחים של החרדי אברהם שפירא, שמעתי סיפורים מסבא שלי המאוד מבוגר (כיפה סרוגה, גר במושב דתי) שבצעירותו עבד עם ארגון טהרת המשפחה החרדי ממאה-שערים בהקמת מקוואות ביישובי העולים בצפון, והרבה מהחרדים של אז התעסקו בעבודת כפיים.

החרדים של פעם גם היו חזקים מאוד  בבורסה ליהלומים.