בס"ד
אני לא יודעת אם זה יעזור לפרסם את זה פה אבל אני אנסה....
אחשלי הקטן מאז ומעולם חלם ללכת בדרך אחיו הגדולים(אנחנו) וללכת לתנועת הנוער אריאל למרות שהוא ידע שאני ואחי סבלנו מאוד מחברינו כי כולם הלכו לבנ"ע אח שלי פחות כי היו לו 2-3 חברים שהיו איתו אני הייתי לבד... בכיתה ד' בעיקר סבלתי. כל הפסקה הייתה סיבה לריב.(תנסו לדמיין: בת אחת ש20 בנות עליה צועקות מתווכחות וכו'. כל פעם שתלו שלט של אריאל אצלנו בכיתה הוא זכה להתעללות בזכותן, והיו בנות שאפילו ניסו חרם,) אבל אני לא התיאשתי והמשכתי ללכת לאריאל כי זה מה שהאמנתי שנכון לעשות. אחי הקטן כל הזמן קינא לי ולאחי, הוא רצה גם ללכת אבל הוא היה קטן...
והנה השנה סוף סוף הוא בכיתה ד' הזמינו אותם לבוא לפעולת פתיחה ועשו להם היכרות ע''י המשחק עם הקרח שעובר מאחד לאחד וצריך לומר משהו על עצמך. הילדים המופרעים בחבורה לא יכלו להתאפק וכשהקרח הגיע לידיהם הם ליקקו נגסו השתוללו.....
אחי חזר הביתה עם טראומה ומאז הוא לא הלך יותר. (את אחותי הם לא ישלחו לפעולה הראשונה כשיגיע הזמן הם יגידו לה שתבוא לפעולה השניה או השלישית שאליה באות הרציניות יותר.)
כמובן שאחרי שבוע כשהיה פעולה ראשונה בבנ''ע כולם הלכו לשם ולאריאל באו רק הנורמליים יותר(עד כמה שבנים יכולים להיות נורמליים)
אח שלי מאוד רצה אבל ההורים לא הרשו. בני עקיבא אצלנו זה פשוט איום ונורא(!), במיוחד בשבילו כי הוא מושפע מאוד מדברים וההורים שלי פחדו עליו.
הוא ילד חברותי אבל בשבת ואחרי הלימודים הוא כל הזמן מסתובב עם ילדים מהרחוב ואני כבר לא יודעת אם ההשפעה שלהם עליו (לרעה..) היא כמו בבני עקיבא או אולי אפילו יותר. אני דואגת לו, הוא האח הקטן שלי ואני לא רוצה שהוא יתקלקל אבל אני גם לא רוצה ללכת נגד ההורים שלא רוצים שהוא ילך....
מקווה שהמגילה הזאת תעזור איכשהו.....

