אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

קיטשית מידי.

מנסה לדבר על נושאים שאין לה מושג עליהם.

זורקת שאלות ומנסה לענות תשובות שאין לה.

וכל הספרים שלה הם אותו דבר (=אותו קו עלילה בדיוק)

אני לא מאמינה שפעם קניתי את אחד הספרים שלה...

הסיבה היחידה שאיכשהוא נהנתי יחסית מ"פסיעות בחול" זה רק כיוון שהוא ספר רומנטי מתוק, ומידי פעם אני אוהבת לקרוא ספרים כאלה....

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

השוני בין הספרים שלה זה בעיק רזמן.

(ואיך אפשר לעכל שאנחנו עושות את "היינו כחולמים" בתור הצגת סוף שנה?)

ומותר לאחרים להתווכח...

אני עצמי - לא יכולה לומר שממש לא אהבתי אותו, אבל אין ספק שיש בו כמה פספוסים גדולים מבחינת העלילה, מבחינת השאלות שעולות, ומבחינת העומק של הנושא של הסיפור.

את שאר הספרים שלה דווקא כן אהבתי. נכון, קיטשיים ואולי רומנטיים מדי, אבל מתארים יפה את התקופות שעליהן הם נכתבו, ומתעמקים ברגשות הגיבורים בצורה מדהימה.

[ולפי הידוע לי, היא חקרה היטב ובדקה את ההיסטוריה של כל תקופה שעליה כתבה.]

למרות שגם לי הפריע שיש בו רק בעיות גדולות מאוד,

ואין בו כמעט התיחסות ליומיום.

הוא הזכיר לי ספר אחר,

יותר יומיומי ויותר אנושי בעיני,

'אפשר לקרוא לך אמא' של לאה פריד.

מרגישים את הבעיות הקטנות של החיים, את התהליך,

ואת הצמיחה מתוך הקושי.

מומלץ!

ואני לא מתחרטת שקניתי אותם.

אבל בפסיעות בחול יש באמת כמה דברים מעצבנים.

דבר ראשון, כמו שכבר אמרו, הסופרת כתבה רק על דברים גדולים שקורים, ולא לחיי היומיום. נכון שיהיה משעמם לקרוא איך הדמות הראשית מכינה ארוחת ערב, ומארגנת את האחים שלה לשינה, אבל צריך לעשות משהו שיהיה לא גדול ומורכב.

דבר שני, הדמויות שלה כאן בנויות קצת מוזר, בניגוד לשאר הספרים שלה. הדמות של ישי הייתה נורא מעצבנת- בהתחלה היה נראה שהוא מתחזק- אבל רק לסצנה אחת- ואח"כ הוא השתנה לגמרי. היה קשה לי להחליט מה הוא באמת.

גם בדמות של רועי היה משהו מוזר: היה קטע אחד, כשהוא כבר בן 14, והוא בכה כי גיסתו לא הרשתה לו ללכת לחוג שאהב. עכשיו, מילא בכה, אבל הוא ממש היה שבור, והוא התרפק על אחותו הגדולה ובכה. כאילו- הוא בן ארבע עשרה!! הוא לא כמו בהתחלה שהוא היה בן עשר והיה מובן מאליו שאחותו תחבק אותו ותדאג לו. היא מתייחסת אליו כאילו הוא תינוק- ואותי, כבת ארבע עשרה- זה הרגיז נורא.

חוץ מזה היה מדהים, וממש לא הפסקתי לבכות.

לא קראתי את כל הספר,

רק תהתחלה,

אבל ישר שסיפרו לי עליו זה היה ברור שמשם היא לקחה אתזה..

אבל אפילו תשמות היא לא יכלה לשנות?

והיא גם כתבה שלאמא שלהם קוראים הדס...

נראה לי שהיא פשוט לקחה את השמות שהכי מתאימים לדמויות- מתנחלים כאלה, חמודים...

רוני היא בת שירות ותמר כולה היתה בת 12

הבדל גדול מאוד לדעתי..

ובשני הפיגועים ההורים נרצחו.

כמו שרעות כתבה, אלה פשוט "שמות של מתנחלים".

ולא נראה לי שהיא ניסתה להסתיר את העובדה שהסיפור העיקרי שההיא מתבססת עליו הוא של משפחת פוגל.

בל זה ברור מאיפה היא לקחת תרעיון והכל.. על מה היא התבססה..

אבא ואמא וחלק מהילדים נרצחים בפיגוע של מחבל שנכנס הביתה, וההתמודדות של הילדים, שנורא במקרה זה רועי וישי.

דיי דומה, לא?

ההפך- זה עוזר לכתוב, וברוך ה' שהיא לא מכירה כאב ושכול!!

מותר לה לכתוב על מה שהיא רוצה, ואם מקרים אמיתיים זה מה שעוזר לה לכתוב- נקבל את זה בשמחה- זה יוצא לה מאוד יפה.

ואני לא חושבת שזה לשון הרע. אף אחד פה לא יצא מגדרו.

אבל מה שלא כ"כ הבנתי, מי זאת בעצם רוני (מראה, מצב דוסי...)

כילו, אין לך תמונה  כזאת שאיתה אתה הולך לאורך הקריאה...

בסיעתא דשמיא!!

את הספרים שלה מפעם אני מאוד אוהבת, היא מצליחה להכניס אותי..

אבל לספר "פסיעות בחול" לא התחברתי, בכלל.

נ.ב.- שמעתי שהיא כותבת ספר על תקופת השופטים... מצפה.. =C

שמעתי שיחה שלה על תהליך כתיבת הספרים שלה, מה שהיא חווה דרכם....וכו וכו...

קיצור-

מה לעשות- לצערנו-זו המציאות שאנו חיים בה!!!

וא"א להתכחש לזה!!

ב"ה ! לא כולם ככה- אבל יש הרבה שכן למרבה הצער...

ומזה אי אפשר להתעלם !!

וכן- אולי (אני לא יודעת )היא לא חוותה כזה דבר ב"ה!! וגם אם כן-היא (לדעתי) מספרת את הסיפור ואת הארועים בצורה חיה ממש!!

ונכון, יש מצב שהיא לקחה השראה ממשפחת פוגל- אבל אתם כמה עוד סיפורים כאלו ל"ע יש? תגידו מה עבר עליכם?

נדבקתם לזה כילו  שהיא עשתה איזה פשע...

ואם זה בעיניכם פשע- אתם יודעים כמה סיפורים נכתבו על דברים שקרו באמת?

(שואה, חורבן ביהמ"ק, גלות, גירוש ספרד ולאירועי ימינו- כמה ספרים נכתבו על פיגועים ורצח ...)

קיצור- רק רציתי להאיר את עיניכם;) במשו שצרם לי איפשהו....(מוזמנים גם! אשמח לקרוא תגובות על זה...)

בשורות טובות....

יום מדהים!!

זה דבר אחר. ואף אחד לא אמר שזה פשע- אמרו שזה דומה מידיי.

ברור שצריך לקחת השראה מאיפשהו...

בס"ד

אולי היא רצתה להנציח את משפחת פוגל, לספר סיפור דומה.

אלה שקוראים את הספרים שלה הם לא בהכרח דתיים וכשהם שומעים על משפחה דתייה מתנחלת ועל הקשיים של התושבים בשטחים, זה מעורר משהו אצל הבן אדם. לא יצא לי עדיין לקרוא את הספר שעליו אתם מדברים ואני לא יודעת אם אני אתלהב ממנו או אתאכזב. אבל דבר אחד אני יודעת וזה שהסופרת אצלי בלב עדיין תישאר בן אדם מדהים(!) כל הספרים שלה שקראתי היו מהממים בצורה אחרת, ועוררו אצלי רגש אחר.

ההורים שלי חוו אירוע חבלני, ובתור בת לשני הורים שעברו חוויה כזאת (שבהחלט לא הייתה נעימה) אני חושבת שלא כולם מודעים לחיים של אנשים כאלה. ב"ה הם רק נפגעו(אבא שלי-בינוני ושבר ביד ורגל כואבת בתור החמרהמתאונת עבודה. אמא- רק רסיסים בכל הגוף) פיזית וכמובן שנפשית. עדהיום יש להם טראומות. ואני חושבת שצריך שכל העם שלנו יהיה מודע לאנשים האלה, וזה טוב שכותבים על דברים כאלה גם בספרים ועושים סרטים ולא רק בעיתון או טלוויזיה.

 זה לא כל כך נקרא לשון הרע מה שנאמר פה, ואני בטוחה שאם אורנה הייתה קוראת את מה שכתבתם מעליי היא הייתה מבינה והייתה רושמת לעצמה לפעם הבאה.

סוף סוף מישהו שמסכים איתי !! היא סופרת מעולה והספרים שלה טובים, אבל ... לוידעת. בספר הזה משהו קצת השתבש ..

וגם לא שזה לא טוב שזה דומה לסיפור של משפחת פוגל!

אמרו כאן רק שזה דומה מידיי! יש גבול לכמה שאת יכולה להעתיק סיפור ממשהו שקרה!

ובכללי כל הספרים שלה..

ספר מאלף !!ועצוב

ההתחלה והחלפתי בחנות לספר אחר. זה מתחיל כמו כל ספר מתח, עם רצח וכאלה.

במה זה שונה בעצם? מה הנהייה אחרי הספרים האלה? אולי לא הבנתי. אולי המגיבים

כאן לא קראו ספרי מתח. באמת אני תוהה. לא בציניות.

אינני אוהבת ספר מתח שהקשר היחידי שלהם לרוח ישראל סבא הוא

מדי פעם "בעזרת השם" או תפילת מנחה....סליחה. את ספריה לא

מכירה, אולי אני טועה לגביה, בגלל ההתרשמות הראשונה שלי.

אמרו לי פעם שזה מדע דימיוני; מההתחלה של הספר, זה לא נראה

לי כך.

אולי זה לשון הרע מה שכתבתי. אני צריכה לעשות תשובה, לא יכולתי להתאפק

כי ציפיתי למשהו אחר לחלוטין. סליחה.

אחרי בת-שאול ברחתי כל עוד רוחי בי.

אחרת אני שוב אתמכר. לא ולא אדוני.

אחזור רק בעוד זמן ואשלים בבינג'.

הוא אכן סופר מרענן ומקורי. אמנם לפעמים הוא קצת הולך לקצה הגרפי של כל מיני זוועות, אבל בסך הכל מרתק ומוצלח ומפתיע.

יש לך רק 20 ומשהו פרקים של הסיפור החדש להשלים

אני מבין שהוא לא פיתח בסוף את ליה, אה?

אבל ממתי אני הדוברת שלו? לך תראה בעצמך מה הוא כתב היום

שלושה פרקים רק עליה, שהיא נוסעת לצפון למצוא להקה. וגם הוא הודיע שכמראה היא תהיה הדמות הראשית בספר הבא.

אין פרק היום, אז בינתיים קבלו תמונה של ליה שמחכה כבר לספר הבא שיוקדש לה - "מלכת הערוב"

לחסוך לאנשים שפחות אוהבים אימה ופעולה וכאלה...

לא קוראת ספרות ישראלית. משום מה לא נראית לי טובה. וגם לא נקייה. כאילו בלי זה,

הספר לא ייקרא.

קראתי את אהרן אפלפלד (אני מתכוונת לסופר שכותב על השואה);

כותב טוב לדעתי, אבל מה, מדכא....

ספרי אימה - לא מספיק מה שקורה מסביב? במציאות שלנו? זו לא אימה מספקת?

אבל אולי סוג כזה של ספרות דווקא משחרר קצת. כמו ספרי מתח וכאלה.

אגב מי שאוהב ספרים העוסקים בבעלי חיים (אני חוזרת לנושא האהוב עלי בכפייתיות...)

אז:

ג'יימס הריוט. וטרינר אנגלי בשנות לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה, בבריטניה.

לא קשור למלחמה בכלל (מלבד ספר אחד שבו גוייס לצבא בפרוץ מלחמת העולם)

מתוק. אנושי. חוש הומור. מקסים. צפון אנגליה, עם הנוף החורפי הצרוב הקשה

שלה, כשהוא מתבוסס בשלג כדי להגיע לאיזו רפת, והאיכר לא מבין בכלל על מה

ולמה ההתנשפות..... למי שרוצה מצב רוח טוב ופרצי צחוק....מומלץ!

לא יודעת איזה איך היה כוטרינר אבל כסופר, מוכשר מאוד. הוא התפרסם

מאוד בזכות ספריו וזוכרת שהודיעו על מותו גם בחדשות.

יש סופר אימה אמריקאי בשם קינג. רק מקריאת תמצית מינימלית

של ספר שלו, אוחזת בי צמרמורת ונטייה לבדוק מתחת לארון

אם יש שם משהו, ולמחרת כולי עצבנית. פחד.

אישית אני לא מתחבר לז'אנר של אימה וחיות, אבל למה לזלזל בסגנון הספרותי שאנשים אחרים אוהבים????

פשוט תמהתי; הרי זה מפחיד!

דרך פעולה ודרמה, וכלה באימה ופלצות... אני אישית לא אוהב "אימה" כז'אנר, אבל כן את איך שמשה רט כותב אתזה..

וגם להזדהות עם הפחדים הכי עמוקים וקמאיים שלהם... לכן בדר"כ אנשים שהם אולטרא פילוסופיים ורציונליים לא מתחברים למיתולוגיות וכדו'...

אכן, ספרות ישראלית הרבה פעמים, (יותר מידי) לא לטעמי מבחינת רמה. קללות, גסות, תיאורים גרפיים יותר מידי, ופריצות...

את משה רט ספציפית, את מכירה? אתחיל ואקדים הוא דתי. אמשיך דרך זה שיש לו הסמכה לרבנות, ונסיים בזה שהוא פילוסוף אם זה משמח מישהו (פילוסוף גרוע וסופר נהדר לענ"ד).

לגבי הז'אנר: אנשים אוהבים ספרים, סרטים שהם מוצאים בהם את עצמם, את היום יום שלהם. את השאיפות שלהם. ו,כן גם את הפחדים שלהם... אם את לא מתחברת, אז באמת אני שמח שציינתי את כל שציינתי - חסכתי לך לבדוק אותו...

תודה!

שיש בהן גם ספרים באנגלית.

ויש גם חנות שיש בה רק או בעיקר ספרים באנגלית, שנקראת sefer and sefel כמדומני. הייתי שם פעם אחת לפני שנים, אז לא יודעת להסביר לך איך מגיעים. רק זוכרת שזה באחד הרחובות הפנימיים באזור רחוב הלל...

כמו ש @מתואמת כתבה

יש את דני ספרים, שיש להם הרבה יד שניה וגם באנגלית

הולצר ספרים

שתי החנויות האלה נמצאות בין הדוידקה ליפו מרכז

ועוד חנות אחת ששכחתי את שמה אבל בטוחה שגם שם יש ספרים באנגלית- נמצאת בין הרכבת הקלה של יפו מרכז לעיריה. פעם מצאתי שם ספר נדיר

לשנים יש אחלה אתר

בסיפור חוזר כל הספרים ב20

בסמניה זה אנשים פרטיים לאנשים פרטיים כך שכל ספר הוא במחיר אחר

בת הדיין היה ספר שנתן רגש ועומק שלא התכוננתי אליו, ושנגע בי ממש.

לעומת כל מה שביננו שהיה גם קצת שחזור של העלילה של בת הדיין מצד הקונספט, וגם זכור לי פחות סוער ויותר קצר בחוויה שבו, למרות שגם ממנו ממש נהנתי.

בת הדיין קראתי ברצף גמרתי אותו בחצי ים בערך והוא נכנס עמוק ללב... ברמה שקראתי אותו עוד מלא פעמים כבר

וכמה ימים אחרי קראתי את כל מה שביננו והתאכזבתי.. כי כמו שאמרת אותו קונספט וגם בגלל שהפעם זה חרדי- חילוניה זה פחות עניין אותי..

מעניין, למה חרדי-חילוניה פחות מעניין אותך מההפוך?

ואי לא יודעת איך להסביר....

הדיון על חילוני על פני דיון על חילונית הוא הרבה יותר פרוץ, כי דיון על בנות הוא תמיד יותר פרוץ בפרט אם היא חילונית...

ובשניהם הרקע הוא לא שז"ז לגמרי, כל ספר והנקודה שלו.

(*שז"ז = שמן זית זך)

נכון שבשתיהם יש בנות, אבל דיון על בת חילונית הוא יותר פרוץ על כל הלבוש וצורת החיים.

אתה מאנ"ש שלומבה?

אבל גם בראשון יש כל מיני ביטויים וכדו'

מכיר את האנ"ש...

לא נעים להגיד, אבל בדרך כלל האלה היותר נקיים פחות מעניינים 🙈

(זה יכול להיות מכמה סיבות..)

מעניין ו...נקי.

לא אפרט יותר, במקרה שמישהו יקרא.

(וגם יש הבדל אם הסופר מכניס לא נקי לשמה, או שמתוקף

הנסיבות, כחשוב לסיפור. וגם אז, אפשר תמיד לעשות זאת

בצורה מרומזת ועדינה. זה נכון, שלא כולם מתאמצים לעשות זאת. וחבל).

לכותבת קוראים תמר וייזר. וזה הסיפור האישי ש ל ה.

סיפור מרתק, עשוי היטב, משאיר טעם של עוד, וואווו!

גם אצלי נכנס עמוק בלב ובנשמה!

לפני שנים, בישיבה, מישהו סיפר לי שחבר חדר שלו מקריא לו סרנדות לפני השינה.

תנסה מקטרת.

להקריא שירה עם מקטרת נשמע מקסים.

רק בגלל הפסקות עישון....

צריך לעשות הפסקות לא עישון.

זה לא משנה.

לא כיף לצפות עם כל המעברים לקלוז־אפ קיצוני ומטריד.

עוד סיבה להעדיף חתולים על־פני אנשים.

וזכרתי את הרעיון הכללי. אז...

לא אכפת לי