אני חושבת שזה עלול לפגוע בה כזה דבר לפני כולם....

כלומר, ההגדרה של "מתערבת בחינוך" מורכבת למעשה מהרבה פרטים קטנים, יומיומיים.

חלק זה בינך לבינה וחלק אולי באמת מול כולם.

אבל א. כמו שכתבו- כלה זה לא כמו בת. באופן טבעי יש יותר זהירות, בדרך כלל, מול הכלה.

ב. הענין הוא שילוב של אסרטיביות נעימה וכבוד לחמותך.

כלומר- אם יש משהו שברור לך בענין החינוך, אז תעמדי עליו, בעדינות, גם אם זה אומר לפעמים להתעלם ממה שהיא אומרת לך.

מצד שני, אם זו סיטואציה שברור לך שעלולה לפגוע- אז תנסי למצוא דרך שלא תפגע, גם לפעמים במחיר של ויתור לרגע.

ג. יש הבדל בין מה שקורה בינך ובין הילדים, כשהאמירות של הסבתא הן ברקע

  לבין מערכת היחסים הישירה שנבנית בין הילדים לבין הסבתא.

כלומר: אם סבתא אמרה משהו שלא מוסכם עלייך, את יכולה להנהן ולעשות אחר כך מה שטוב בעינייך. זה לא יפגע בה, כי היא לא תדע, וגם לא נכנסת איתה לויכוח.

מצד שני, אם סבתא אומרת לילדים דברים מסוימים, זה כבר יותר מורכב. לדעתי יש מקום שבו צריך להניח להם- לסבתא ולנכדים לבנות את מערכת היחסים ביניהם בלי התערבות שלנו. בלי לגונן על הילדים או על הסבתא או דברים דומים.

אבל אם יש דברים שממש נוגדים את העקרונות שלך, אז כן, אפשר לתפוס שיחה רגועה עם החמות, ולהסביר ש"זה לא מקובל עלינו", וש"אנחנו אוהבים ונכבדים את הדרך שלכם, אבל אנחנו בחרנו בדרך אחרת", או כל ניסוח אחר, עדין אך ברור שיבהיר את הענין.

יש כל כך הרבה סיטואציות בנושא הזה, שאי אפשר כמעט להביא דוגמה מייצגת. רק אתן דוגמה אחת שלנו היא רלוונטית: טלויזיה.

אני לא סובלת כשהבנות שלי רואות טלוויזיה. כל הפרסומות, כל חוסר הצניעות, כל הימום החושים הזה.

אז בהתחלה לא היה לי נעים, וניסיתי בעדינות להעסיק את הבנות בדברים אחרים. עכשיו גיליתי דרך חדשה- אם חמותי ליד הטלויזיה, אני פשוט שואלת אם אפשר לכבות. ואם היא הלכה לחדר אחר, אני מכבה וזהו, בלי שאלות.

שוב, זה מורכב וזה תלוי אישיות שלך ושל חמותך. אבל זה אפשרי.

נגיד היא פתאום אומרת "הילד צריך ללכת לישון". "הוא עכשיו צריך לאכול". מה זה אמור להיות? היא לא האמא!!

דבר שני, נגיד ציינת טלויזיה וכו' - אז האחים של בעלי יושבים איתו ומראים לו תוכניות עם חוסר צניעות וכו'. לא יודעת מה לעושת!!!

לאחים הייתי אומרת ישירות: אני לא רוצה שהם יראו את זה. אז תכבו  בבקשה ותמצאו משהו אחר לעשות איתם.

אבל לגבי החמות, צריך לזכור את נקודת המבט שלה- היא גידלה ילדים, יש לה נסיון, יש לה דרך לחנך, ובעיקר- היא רוצה לעזור

ובאה מאכפתיות ואהבה. אז אולי זה מעצבן אותי, בתור אמא, אבל היא באה בכוונה טובה.

ונכון שהיא לא האמא אבל יש לה זכויות של סבתא!! האם זה מכעיס אותך באותה מידה כשאמא שלך אומרת דברים כאלה?

וברמה הטכנית- את יכולה למצוא דרך נעימה להתמודד. אם היא אומרת "הוא צריך לישון" את יכולה להגיב:" כן? נראה לך? דווקא הוא התעורר לפני שעה ובדרך כלל הוא לא עייף בשעה הזאת. אולי הוא רוצה משהו אחר".

רציתי רק להוסיף ולומר שאנחנו גרים קרוב אליהם... ככה שא"א לבוא לעיתים רחוקות.

ולגבי מה אמרה "בת 30" אני כל פעם מרגישה שהיא בסוף אומרת את המילה האחרונה וזה מטריףף אותי!!!!!

בבית שלך תעשי מה שאת רוצה. ועדיף להיות בבית כמה שיותר.

רק כשאת הולכת לשם -ותמעטי מאד בביקורים- תעשי את מה שהיא אומרת. 

יש פה גם עניין של כיבוד ההורים של בעלך- שאת חייבת בכבודם- לפחות כמו ההורים שלך!

העיקר הוא המעשה.

כלומר- אולי היא תפסוק שהילד צריך לישון, אבל את היא זו שתשכיבי אותו או לא. מקסימום, תנסי להשכיב, ואחרי כמה דקות תוציאי אותו מהמיטה, ותגידי שהוא לא רוצה לישון.

וכגון זה בנושאים אחרים- לא להתווכח ישירות אלא לעקוף את הויכוח ובעצם למעשה לעשות מה שנראה לך.

עוד נקודה רציתי לכתוב, שאלו דברים שלומדים אותם עם הזמן. את לא צריכה עכשיו למצוא פתרון להכל.

ההתיצבות בצורה נעימה מול חמות היא לא פשוטה, ולוקח זמן ללמוד איך לעשות את זה.

אגב, אולי אם תתייעצי איתה לגבי דברים שבהם את כן מוכנה לקבל את דעתה זה יעזור להפחית את המתח. היא תרגיש שמשתפים אותה ואולי פחות "תיכנס" לכם לענינים. אבל זה תלוי באופי שלה ושלך.

ועוד דבר- אולי לפעמים כן שווה להקשיב לה? היא לא טפשה, היא גם גדלה ילדים... סתם הצעה...

כיף לקרוא את הדברים המקסימים שלך.

למשל כשהיא נתנה לבן שלי בלון באמצע ארוחת ליל שישי, ובאותו הרגע הוא מפסיק לאכול ומתרכז בבלון... אז אמרתי לה שאצלנו בבית לא נהוג לשחק בזמן האוכל. כנראה שהיא לא הבינה כי בסעודה של שבת בבוקר היא עשתה את זה שוב... פשוט קמתי, לקחתי את הבלון מבני, שיחררתי לו את הגומיה (שבת-אסור לקשור) ואמרתי לבן שלי: "אחיה, אנחנו לא משחקים בזמן האוכל" ולחמותי אמרתי שלא תעשה את זה שוב. היא לגמרה הבינה אותי. אני  בטוחה שהיא נעלבה, אבל הבינה שהיא לא נהגה כשורה, ואני שמחה שהייתי אסרטיבית מספיק להעיר לה (בד"כ אני לא כל כך אסרטיבית, אבל הרגשתי שהיא עברה את הגבול).

לסיכום, אני חושבת שתשימי לב מהי "דרגת ההתערבות". כמו שאמרו פה, יש דברים שאפשר להחליק ולהבין שסבתא זה לא הורה והיחסים שלהם עם הנכדים שונים מהיחסים הורים-ילדים, ולכן הם לא אמורים להתנהג לנכדים כמו שאנחנו מתנהגים איתם.

בהצלחה

אין הצר שווה בנזק.

כך לא מתנהגים אל סבתא. זה בוטה מאד. לענ"ד, את צריכה להתנצל בפניה. יש לך מספיק זמן לחנך את הילד - ואת יכולה להגיד לו בהזדמנות אחרת אם ישאל, שאנחנו לא עושים כך - אבל בגלל שאנחנו מכבדים את סבתא, לא רצינו להגיד לה. זה מחנך הרבה יותר (לא ראיתי את שאר השירשור - שהופנה ל"נשים חכמות".. רק את התגובה הזאת, בגלל הכותרת שלה).

אני חושב שאת צריכה לתקן את דרכך כלפיה. דומני שמי ש"עברה את הגבול" בלי משים - זו דווקא את...

סליחה שאני מבקשת- אבל אשמח לשמוע את דעתך.

תודה

יש הבדל גדול בין מה ששאלה, למשל, זו שהגבתי כאן על דבריה, לשאלתך.

היא דיברה על מקרה שהחמות נותנת משהו לילד, שלא עפ"י כלליה, והיא הגיבה בבוטות, מתוך מחשבה לדאוג לחינוך בנה. על כך הערנו שזה לא שייך, ויפה הבינה.

מה שאת מדברת עליו, הוא משהו אחר, להבנתי. "מתערבת בחינוך", כנראה הכוונה שהיא מעירה הערות, אומרת איך לדעתה ראוי לחנך, משיגה על מה שעושים וכד'.  לא ישירות אל הילד או בפניו.

לענ"ד, הכל מתחיל מהגישה הפנימית שלכם, וזה גם מה שישדר אליה:

אתם יכולים להחליט, שאתם כמובן המחליטים בחינוך ילדיכם, אבל מאזינים בכבוד לעצותיה, הערותיה, כל זמן שזה לא מופרז לגמרי.

ואז - אם האמא אומרת משהו, לא נבהלים. שומעים בנחת, חושבים; או שמודים, או שאומרים מה את חשבת, בכבוד ובנחת. 

והיה אם היא ממשיכה "לעמוד על דעתה" למרות שנראה לכם אחרת - מחייכים בנעימות, ממשיכים לכבד אותה ואת דעותיה - ועושים מה שנראה לכם. הרי הילד/ה שלכם וחובת הגידול והחינוך עליכם.

העיקר הגדול, לא "להיבהל" מבפנים. ומה איכפת לך שהיא אומרת את ה"מילה האחרונה".. שתאמר. לא קורה מזה כלום. שתרגיש שהביעה את דעתה, למה לא. בסופו של דבר - תנהגו כהבנתכם. העיקר הביטחון האמיתי שזה שלכם והתפקיד שלכם. וגם שמן הסתם יש לה גם דברים חכמים ומועילים להגיד ולעיתים ניתן ללמוד מהם; אבל בבחירתכם ולא ב"השתלטות"..

אם היא עושה עם הילדים דברים שלא כדעתכם - צריך להבחין בחומרה. כל זמן שזה לא מאד מהותי - לא נורא. ילד מבחין מה סבא-סבתא עושים ומה אבא-אמא.

אם דברים עקרוניים מאד - ניתן לבקש מהצד שלא תעשה, כי אנחנו אומרים לו שלא.

הוספה: כעת ראיתי מה שכתבת עוד לפני כן, שהיא אומרת: "הילד צריך לאכול", "צריך לישון"...  

באופן רגיל, בד"כ לא צריך להגיד את זה לאמא של הילד, ואם חושבים שלא שמה לב, אז שואלים: לא נראה לך שכדאי שיאכל. אני חושבת שהוא כבר עייף, וכד'..

אז נכון שהסיגנון שלה קצת פחות מעודן; אבל נראה שאולי מה שמפריעה לך זה יותר סוג של "קנאות" לילד.. חשש שהיא מנסה "להשתלט" במקומך. גם כאן, הכל מתחיל בהתייחסות "מבפנים"..

לדעתי, צריך "לבלוע" את התחושה הלא-נעימה, ולחשוב לרגע עניינית. אם נראה לך שהיא צודקת, אז להגיד בחיוך: כן, עוד מעט אני מאכילה/משכיבה אותו. כלומר: קיבלת - אבל את זו שעושה. או מבקשת את עזרתה. סה"כ, היא רוצה להרגיש - ובאמת מרגישה - "שותפה" קצת. זה לא גרוע. נחת.. להרגיש סבתא. רוב הזמן הוא ממילא אצלך..

אבל אם עניינית את חושבת שלא צריך - אז תעני ללא כל התרגשות, בנעימות: אנחנו מאכילים טיפה יותר מאוחר. הוא ישן היום בצהריים, אני מעדיפה שיתעייף עוד קצת וכו'.

לגבי דודים שמושיבים את הילד איתם לטלוויזיה, בוודאי שלא שייך. להגיד להם בנחת, אנחנו לא רוצים שיראה טלויזיה. ואם הוא גדל - אז אומרים לו: אנחנו לא מרשים לראות את זה, תשחק עם הדודים כשהם יגמרו..

שעשית לי "סדר" בראש לגבי זה. אני ממש מודה לך ולשאר המשיבים.

כמוכ' איפה לדעתכם המקום של הבעל בסיפור? למרות שרוב הפעמים הוא לא נוכח לידי בסיטואציות האלה

שוב תודה!!

העיקר שאתם מסכימים ביניכם על הגישה; גם יודעים שאתם ההורים, וגם מכבדים את הסבא-סבתא ומחשבותיהם.

ואם הוא נמצא, יכול לפעול בדיוק כמותך. הרבה פעמים לגברים זה יותר קל: הן לקבל בחיוך - "בסדר, סבתא, את נותנת לו לאכול, או שאני אתן"?...   והן לדחות, עם אותו חיוך: סבתא, אל תדאגי - אצלנו הוא ישן הרבה יותר מאוחר...

העניין גם התחיל להתפשט להתערבות בחיים- כמו מה לקנות וכו'- איך מגיבים בצורה נורמלית, בלי לגוע??

האם חמותך נותנת לכם כסף ואומרת לכם מה לקנות בו, או שסתם כך היא אומרת לכם ש"צריך לקנות כך וכך"?

האם היא מתערבת בסגנון הדבר המסוים שאתם רוצים לקנות (כגון: שולחן שנראה כך או אחרת)?

אם הכסף הוא שלה, לדעתי יש מקום להתחשב בדעותיה ובסגנונה.

נגיד היא שומעת שאנחנו קונים מכונת כביסה- אז היא ממליצה על דגם מסויים יותר מפעם אחת. כלומר, זה לא פעם אחת ובסדר, שמענו אלא היא חוזרת על זה כמה וכמה פעמים,

לדוגמה כמה כדאי לשלם שכר דירה וכמה לא.

אני כ,כ לא רוצה שהיא תפגע, אבל זה יורד לחיים בצורה מוגזמת כבר. ואני לא יכולה כל הזמן-לא להתיחס!!...

ממילא לא יעזור מה שתגידו.

צריך לשמוע - ולתת לזה לעבור (כמובן, אחרי שחשבתם גם על דבריה כשזה שייך).

אפשר מידי פעם לומר: אחרי ששמענו - אנחנו מעדיפים לנסות לשקול בעצמנו.

פשוט לא לקחת ללב יותר מידי.  עם הזמן, היא כנראה תתרגל שאתם ממילא עושים מה שנראה לכם, אחרי שמיעתה בכבוד.

בנתיים כל דבר הולך לפי התוים שהיא רוושמת.

הם גרים סמוך אלינו- אז גם הביקורת בהתאם.....

ושהיא שואלת כלכך הרבה שאלות אי אפשר שלא לענות. ולהעלים מידע...

אני נואשת.

אפשר לענות.

אין צורך "להעלים מידע", כשזה לא אפשרי.

ופשוט - לעשות מה שנראה לכם.

ואפשר בהזדמנות לומר, בחיוך: אנחנו שומעים ברצון את דעתך; אבל אל תלחצי עלינו יותר-מידי, בסופו של דבר אנחנו צריכים להחליט בעצמנו..

אם תקבל - תקבל. ואם לא - "פשוט" להתרגל לא לקחת ללב. מזה שהיא מדברת לא קורה כלום. זה ענין של תירגול מבפנים.

באמת עצות פרקטיות. אני מקווה שלאט לאט הכל יסתדר. בעזרת ה'.

עוד משו קטן- איפה המקום של הבעל בעניין הזה? עדיף שהוא יגיד לה את כל זה נכון? אבל הבעיה שרוב הפעמים הוא לא נוכח בשיחות האלו

כי אם הוא יגיד, ואינו נוכח - 

אז המשמעות תהיה ש"התלוננת" עליה אצל בנה..

לענ"ד, מוטב תגידי את, בחיוך, בנחת, מתוך אהבה ו..תתכווני ברצינות.

והעיקר - כנ"ל - לא להתפעל, מבפנים.

וריחמתי על חמותך

אני חושבת שהייתי מסתירה ממנה שאני לא מסכימה.

פשוט אומרת "כן, כן" ועושה בבית מה שאני חושבת.

ומותר לשנות מפני שלום בית! (שמעתי זאת מרבנית), אם היא שואלת, עשית מה שאמרתי... מותר להגיד כן, גם אם לא עשית.

לי היה קשה להיות אסרטיבית אם חמותי...

כשהבת הבכורה שלנו נולדה (היא כבר בת 22)

עשינו הפרדת רשויות בוררה את זה עשה בעלי.

מאז צברנו פזם בהורות הכי חשוב שילד גדל  כשהוא רואה אהבה וכבוד.

ילדים יודעים יפה לעשות את ההפרדה.

זה בדיוק ההבדל בין הורים צעירים ו"אסרטיבים", לבין מה שלומדים עם הזמן (לפעמים רק כשההורים מתקרבים בעצמם להיות סבא-סבתא, הם מבינים..)...

והחוכמה היא אכן איך משלבים את בנין הביטחון עצמי והעצמאות בחינוך הילדים, יחד עם היחס המכבד והאוהב להורי- ההורים והיכולת ללמוד מהם ולשמחם.

זה בדרך-כלל לימוד של "שני הצדדים"..

אבל איך באמת משלבים בין ביטחון עצמי לבין יחס של כבוד?.

זה גבול שבאמת קשה למקם אותו 

אבל דומני שהמפתח הוא להבין שזה לא סותר אלא ההיפך:

כמה שיש יותר שלוה פנימית, ואי חשש, לגבי זה שהילדים הם באחריותנו, ואנו אמורים לשקול ולהחליט - 

כך גם קל יותר להתייחס בכבוד ובחביבות-אמת, ולהקשיב; וזה גם מתפרש בצורה הנכונה, ולא כהזמנה ל"שליטה".

אם מרגישים לא בטוחים בתפקידנו לגבי הילדים, אז כל הערה מתפרשת כ"גזילת סמכותנו", כתחרות (ולפעמים היא באמת כך..). אבל אם יודעים את התפקיד שה' נתן לנו, זה גורם לשלוה, שמחה, נכונות גם לקבל, יכולת לשקול, וגם יכולת לא-להסכים כשצריך, בנינוחות וישוב הדעת. וזה מורגש גם למי שמעיר ברצונו להיטיב.

ובאמת נאמרו הרבה דברי טעם,

כל ילד יודע שיש דברים שסבתא מרשה, ויש דברים שאמא מרשה.

זכיתי שסבתא שלי יכלה לפנק את הילדים שלי.

בתחילה, היו דברים שניסיתי לבקש שלא תיתן להם (סוכר עם צבעי מאכל).

אמי ראתה שקשה לי עם ממתקי הסבתא רבא, והזכירה לי שהילדים אוכלים מספיק בריא בבית.  הם גם חכמים ונבונים ויודעים שאצל סבתא רבא יש דברים מסוימים, ובבית ואצל סבתא - אין.  וב"ה אמא צדקה!  אצל סבתא רבא הנינים בקשו דברי מתיקה מסוג אחד, ובבית לא בקשו, כי ידעו שאין וגם לא יהיה.  אני נשמתי נשימות עמוקות בהתחלה, ובסוף אף הפנמתי שזה לא עד כדי כך נורא.  הרי בגן\בית הספר הילדים יפגשו את הדברים האלה, אז למה ייגרע חלקה של הסבתא רבא???

גם אנחנו וגם הסבתא נרגיש פחות מאויימים זה מזה אם נצדיק את דברי הסבתא בקול, גם עם בהמשך המשפט נומר את הסיבה לכך שלא מתאים לנו לבצע את ההצעה.  לדוגמא - סבתא אומרת שהילד צריך לאכול עכשיו.  אנו נאמר, נכון, באמת בשעה כזו אוכלים ארוחת ______, אבל אצלינו אוכלים בעוד חצי שעה.  ואם סבתא תמשיך ותגיד שאם "כולם" עושים את זה כך, והיא עשתה את זה כך (וגם אמא שלה ע"ה עשתה את זה כך), נאמר שכנראה השעה הזו ממש התאימה להם לארוחת _________, וטוב שהסתדר להן השעה הזו, אבל לנו שעה ___ היא השעה בה אנו החלטנו לאכול  או לנו השעה הזו מוקדמת מדי, בלי להתחייב לשעה מסויימת.

וכן לכל נושא ונושא.  מצד אחד להצדיק, מצד שני לציין באופן נינוח את מה שקורה כרגע אצלינו.

אגב, את ה"פטנט" הזה למדתי לגבי תקשורת תקינה בין בני זוג.  לדוגמא, אחד נכנס הביתה רעב, וציפה שהשני כבר הכין אוכל.  במקום להתעצבן על זה שנכנס עם ציפיות, כי השני כבר בבית חצי שעה, ולמה לא התחיל להכין אוכל לארוחה, אפשר להצדיק את התחושה "וואו, אני שומע\ת שאת\ה ממש רעב.  אפשר להתחיל עם סלט\פרוסה עם_____\ וכו', ובעוד רבע שעה\חצי שעה\וכו' האוכל יהיה מוכן."  מצד אחד לתת לגיטימציה לתחושות של השני, מצד שני, לא להילחץ ולא להתחיל לריב.

בהצלחה!

אני רוצה רק להוסיף על כל מה שנאמר כבר בחכמה.

לפעמים יש איזה מאבק כוחות סמוי - מי פה האישה / האימא הטובה והחכמה. לדעתי נכון במצב כזה חשוב להחליט מראש שאני מוכנה להפסיד ב'מלחמה' הזו. אני שומרת על העקרונות והערכים שלי, אבל מוותרת על הכבוד והניצחון הגלוי מולה. זו עבודת מידות אמתית וצריך לראות זאת כך, ולהזכיר לעצמי כשאני 'בולעת' את גאוותי שאני עושה עכשיו מצווה גדולה ושכרה הרבה מאוד, מה גם שקיום 'כעיבוד הורים' ידוע שתורם מאוד להצלחה בגידול הילדים, אז להתגייס לזה בתור משימת קודש ולהרגיש סיפוק בכל פעם שהצלחת.

הערה: כאמור, אין הכוונה למחוק עקרונות או חלילה לספוג זלזול או ביזיון, רק לא להיכנס ל'משחק הכוחות' מולה, לתת לה לנצח מתוך בחירה.

עשי והצליחי...

תאמרי לחמותך בכל הכבוד הראוי. כי מילאה את תפקידה החינוכי על הצד הטוב ביותר, עד שזכתה והביאה את בנה לחופה. עכשיו תורך לחנך. תציעי לה להתפלל שהחינוך שלך יצליח. ובכך תהיה שותפה נאמנה גם בחינוך נכדיה. עצתי לסיים את את הקונפליקט כמה שיותר מוקדם, ולהציב להתערבות גבולות ברורים. 

היא לא תסיים את הקונפליקט אלא תנציח אותו..

הורים זה לא ילדים קטנים ולא בקלות "מציבים להם גבולות ברורים" (גם עם קטנים זה צריך זהירות)...

לא מדובר על חמים וחמיות מהדור הקודם. בדור שלנו אנשים שהיו פחות יותר באותם מקומות. צריכים להבין באיזה שהוא מקום, שכאשר הילדים מתחתנים הם ירדו למקום שני ביחס למה שהם יכולים להתערב בחיי ילדיהם. ואם הם לא מבינים לבד צריך להסביר להם את זה. והטיעון של ההורים לא ילדים קטנים, הוא גורם לבכי. מתאים לסבים וסבתות עם נינים, לא לבן אדם בשנות הארבעים והחמישים לחייו, שמחתן ילדים. יש כמה דברים שהוא היה צריך ללמוד. בלי להיות יותר מדי אינטליגנט.

מלבד החוצפה שבניסוח כזה.

מי שמדבר כך - יגרום לסכסוכים במשפחתו, מבזה את הוריהם - וגם ילדיו כנראה ילמדו ממנו איך לדבר אליו...

אפשר ליצור הבחנה בין התערבות לא במקום לבין שיתוף טוב, גם בדרכים נכונות ונעימות יותר.

ואין ספק שגורמות מצוקה לבעל שלהן ודוגמא רעה לילדיהן המבולבלים..

אתן עם התגובות העוינות- זה נשמע שקבלתן עיצה תוקפנית ממישהו ואתן מיישמות אותה בכל מחיר- גם אם לא מתאים לסיטואציה..

לאמא שלי יחסים מעורערים בלשון המעטה עם סבתי (-חמותה). לא תירוץ, אבל זה מה שספגתי כל ילדותי, והתוצאה- אני מאד קשה עם חמותי.  לא משנה מה היא תעשה- אני אראה את זה כפגיעה בחינוך ילדיי.... ממש מקרב את הגאולה, אה?

בעקבות התוכחה של אדם כאן בפורום, שה' חנן אותו ברמות קשות של חוכמה, הבנתי את התוצאות של התנהגותי. לא הייתי רוצה שבני ינהג כלפיי כפי שאני מתנהגת לחמותי. ב"ה עשיתי השתדלות ליישר את ההדורים, והיום כשחמותי הביאה לבני בלון (...) אמרתי לה שכל הכבוד שתמיד שהיא באה- היא מביאה מתנה. בזמן אחר- הייתי עושה לה פרצופים....

מקווה שהמצב ימשיך כך ואולי עוד נזכה להיות חברות. .. זה ממש יביא את המשיח!

ומהמודעות העצמית שלך- מקסימה.. שיהיה בהצלחה. שהקב"ה יצליח את דרכך.

לא ברור מאליו ויפה מאוד~

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....