תשמעו תמיד האמנתי שאדם הוא תבנית נוף מולדתו ודווקא הדברים שעוברים עליו הם אלא שעושים אותו מיוחד כל כך ומועיל כל כך וכך גם להפך - אותם דברים הם אלא שיכולים להפוך אותו גם לאדם רע ומגעיל. אמונה זו החזיקה אותי לאורך כל השנים - האמנתי שכל מה שאני עבר זה מאת ה' וזה נועד כדי לכוון אותי למטרה ולהכין אותי כדי שאתרום את חלקי בעולם הקטן.
אני לא יודע מה קרה אך אט אט עם הזמן והקשיים הבלתי נגמרים אני כבר מתחיל להיות ציני ואני לא יודע אם להאמין כבר שבאמת יש איזשהיא מטרה או סיבה נסתרת בכל הקשיים האלה שרק הולכים וגוברים מרגע לרגע כבר במשך כמעט עשר שנים ואכן שווה לשרוד אותם או שמה הכל זה הזייה אחת גדולה ועדיף פשוט לברוח מהכל, להתנתק, לפתוח חיים חדשים ולשם שינוי לדאוג "לתחת של עצמי" במקום כל הזמן להתעסק בטובת הכלל.
מה שאני מבקש מכם זה לענות לי על שאלה פשוטה - האם אתם מאמינים שיש מטרה?? או שמא אני האידיוט היחיד שמרגיש שכל מה שקורה נועד לכוון אותך??
אשמח לעזרה - יומטוב ותודה מראש 
