מה שאת מתאר מאוד מתאים לגיל שלה...

נסיון לבדוק את גבולות העצמאות מולכם, נסיון לראות איך אתם מגיבים לדיבור בוטה,

ויכוחים, מריבות.

על פניו, בקצרה, נראה לי שכדאי להימנע מעימותים כמה שיותר. להחליט מראש על מה את לא מוותרת, ולעמוד על שלך בצורה עקבית.

מה שאתם יודעים שגורם לויכוח, תוותרו עליו לעת עתה.

איסוף משחקים למשל- אפשר לאסוף ביחד איתה בתור משחק, אפשר להגדיר לה איזה חלק היא אוספת. לא נראה לי שצריך להתעקש עד הסוף עם זה.

לגבי מילים לא יפות- קחו בחשבון שהיא בכלל לא מבינה מה המשמעות שלהן...והתגובה שלכם היא זו שתגרום לה להבין ...אם אתם מתעלמים ממילה כמו "סתומה", היא תפסיק לומר אותה תוך כמה ימים, אבל אם תגיבו ב"אוי ואבוי" כזה, היא תבין שזה מפריע לכם ואז יהיה לה קלף מולכם- איך לעצבן אותכם בשעת הצורך...

להעניש? לא בצורה חמורה.

אם למשל אתם מגדירים שיש משהו שבשום פנים ואופן  אתם לא מוכנים שיקרה, אז באופן עקבי, אם היא עושה את זה, תרחיקו אותה- לספה, לחדר, וכד'. היא תבין את הענין.

וגם- לא להתרגש מזה יותר מדי, זה שלב וזה עובר, כמו כל דבר אחר...

קודם כל- נשמע שיש לך ילדה מתוקה וחכמה במיוחד. תדע לך שאין כמו ילדים עם "אופי", על אף האתגרים שכרוכים בהתחלה..

הדברים שאתה מתאר אופייניים מאוד לגיל שנתיים... זה גיל קצת מתסכל, אבל חשוב לזכור:

המתוקונת לא מבינה מעצמה עדיין מה טוב ומה לא.

התגובות שלכם הן בעצם התוצאה העיקרית שממנה היא מקבלת "משוב" על ההתנהגות שלה.

לכן צריך קודם כל בהמון נחת רוח, אהבה ואמון לשקף לה בצורה פשוטה מה אנחנו מצפים.

לדוג'- אם היא למשל זורקת אוכל, להגיד לה פעם אחת בצורה ברורה (אבל בלי לחץ או הרמת קול) לא לזרוק,

ואם היא ממשיכה, פשוט לתת לה יד ולקחת אותה להרים את מה שזרקה.

אם עדיין לא עוזר, אפשר פשוט לקחת את הצלחת (וכמובן להחזיר כשהיא מוכנה לאכול יפה).

ושוב- באהבה ובלי לחץ.. לא לקחת אישית- היא לא מנסה להכעיס וב"ה אין להם בגיל הזה רוע, 

אלא פשוט לומדת גבולות ואת המקום שלה במסגרת המשפחתית.

מלים לא יפות- כמו שבת 30 אמרה, היא לא באמת מבינה את המשמעות שלהן אז לא צריך יותר מדי להתרגש.

מה שכן- זו הזדמנות ללמד אותה לדבר בשפה של רגשות- ז"א שאם היא אומרת "לך מפה",

אפשר לשאול- "את כועסת?, אבא אוהב אותך מתוקה אבל אנחנו לא מרשים X"

(סתם ניסוח שעלה לי, העיקרון הוא לשקף את הרגש שלה מאחורי הביטוי).

מניסיון שלי- באיזה שהוא שלב הם מתחילים להשתמש בזה, ולכל הפחות להבין איך להגדיר את מה שהם מרגישים..

עונשים בגיל הזה אני אישית הייתי ממש משתדלת להימנע.. ואם כן אז בקטנה,

ורק אם מדובר במשהו באמת חשוב שגם חוזר על עצמו. 

המון נחת ובהצלחה!!

ועונש לא עוזר. הוא רק גורם לילדים לכעוס ולתכנן נקמה בעתיד...

אבל אם אנחנו זורקים אוכל, כנראה שסיימנו לאכול, אז הגיע הזמן לרדת מהשולחן...

ואם אנחנו מדברים לא יפה, אז לא נעים להיות איתנו - אני הולכת לחדר אחר, או לקרוא ספר, כי לא נעים לי לשחק עם מי שמדבר לא יפה... 

זה לא עונש: זה מעשה, והתוצאה שלו.

בטח שלא שמים ילד בחדר סגור - זה נשמע לי ממש קיצוני מחילה...

אצלנו החדר נושק לסלון...

ללכת לחדר זה בעצם להתרחק בערך מטר ממקום המשחק.

וכן, אם יש התנהגות חמורה, אז אני שולחת לחדר, ואחרי חצי דקה קוראת לילדה ומדברת איתה.

כדי שיוכל לישון זה גם קיצוני?

אין כל קיצוניות בחדר סגור.

ויותר מזה,

נראה לי שכשנותנים עצות עדיף לדבר על מה כן ולא על מה לא.

הורה שמבקש עזרה לא זקוק לביקורת אלא לחיזוק.

והוא יבחר את דרכו.

במידה שמבהיל ילד קטן - זה בהחלט קיצוני.

עפ"י ההלכה, אם ילד "נלכד" אחרי דלת סגורה, פורצים אותה בשבת מחשש סכנה בגלל בהלתו (והחידוש הוא, עפ"י דברי הגמרא, שלא מסתפקים בכך שאפשר לדבר עימו מאחורי הדלת ולהרגיעו. זה לא נחשב מספיק).

לכאורה ניתן ללמוד מזה משהו לגבי "אמצעי ענישה" כזה. לפחות כשנתפס אצל הילד כמבהיל.

כשזה קורה בילד הראשון- ההורים נלחצים, כועסים, מענישים...

בילד השני- ההורים חושבים בילד הראשון עשינו ככה, עכשיו ננסה את השיטה ההפוכה אולי היא תעזור, ההורים משדרים רוגע,

אמפטיה, הבנה, קבלה של הילד...

בילד השלישי- מנסים את דרך האמצע

בילד הרביעי- רוב הזמן צוחקים מה"שטויות" של הילד והאחים הגדולים מנסים לחנך אותו.

מה משותף לכולם?

- זה עובר בסוף איכשהו.

בהצלחה

וגם לסגת מהילד לחדר אחר (ההורה לא אוהב אותי...) נשמע עונש עם עומס רגשי כבד בהרבה מלקחת את הילד ולשים אותו בחדר (פתוח, פתוח) - מה שמעביר לו את המסר שההגה בידים של ההורים (יש לילד הורה - ב"ה), ההורה מגיב בצורה שלילית כלפי הילד עצמו בקשר להתנהגות של הילד שהוא צריך ללמוד שאינה מקובלת על הוריו.

לדעתי יש מקום לעונשים.

אם כי עונשים באוכל לדעתי יכולות לגרום להפרעות אכילה בעתיד. 

מה גם? שלא חסר במה להעניש- מחשב, פאזל שהיא אוהבת, משחק איתך בצהרים, מקלחת עם הרבה מים וכו'

זה לא שהוא לא מבין בכלל מה שהוא עושה.

מה גם? שלא ניראה לי שהורה צריך לשאול את הילד אם בא לו לאסוף את הצעצועים...

"להעניש" בגיל כזה מזיק בלבד לדעתי.

בוודאי שלא צריך לשאול אם "בא לו"..

זו כנראה קריאה לא נכונה של ההודעה שאח"כ. זה הוצע כ"תרגיל" לילדה עם בעיה ספציפית, כדי לנטרל התנגדות שהיא מרדנות בעלמא, ולגרום למצב שהיא "תרצה" עם קבלת כללים איך עושים את זה.

אם מגיעים ל"הורדת ידיים" ישירה בגיל הזה, זה כבר לא כ"כ טוב.

זורקים אוכל" בגיל קטן - זה לא סימן שסיימנו לאכול, אלא שזה משחק מאד מענין. 

ואם "נלמד" אותו דרך התוצאה - אז אולי זה יעזור, אבל יקלקל משהו בשמחת החיים, "ייבוש" שלא במקום. הוא יוותר לא מהזדהות כלשהי אלא מה"אילוף" הזה.

אז לענ"ד, כדאי עם עוד קצת סבלנות. גם אם צריך להגיד כמה פעמים בחביבות שאנחנו לא זורקים אוכל, כי זה חשוב. אפשר גם לתת "במקום", משהו אחר שאפשר לזרוק.

אם זה ממשיך - אז אפשר לשים בצד לא כי "גמרת לאכול", אלא ישירות: אתה עוד פעם זורק, ואמרנו שלא זורקים. או אני לא יכול כל הזמן להרים. יותר אמיתי ומול הילד, לדעתי.

ילד, ודאי פעוט בגיל המדובר, לא יכול רק ללמוד מדוגמא אישית. הוא לגמרי פונה להורה בניסיון לבדוק גבולות ותגובות, והוא זקוק לידיעה שההורה שם לו את הגבולות, נותן את החיזוקים למה שצריך, ומציב גבולות היכן שצריך. ילד שהוריו לא מציבים לו גבולות וסמכות הורית כלפיו וכלפי התנהגותו אינה חלק מההורות שלהם כלפיו, מרגיש פחות הורות, פחות הגנה הורית, ולמרות שנראה שהוא נהנה מה"חופש" שניתן לו, הוא די אומלל כשהוא נאלץ לצוץ בלי משענת הורית סמכותית סביבו.

הייתי ממליצה מאוד לקנות את  הספר 'איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו' (של אדל פייבר ואלן מייזליש). זה ספר שנותן כלים מצויינים בחינוך, ובכלל בתקשורת בין אישית.

הספר קצת יקר, אבל לדעתי שווה כל שקל. (וד"א, ראיתי שבחנות דברי שיר בירושלים, ומן הסתם גם בסניפים אחרים שלהם, המחיר קצת יותר נמוך מאשר בחנויות אחרות בו הוא נמכר).

באופן כללי, הייתי אומרת שהעצות שהספר נותן הם בכיוון שיוקטנה כיוונה אליו (אולי גם היא מכירה את הספר?), אבל הרבה יותר קל להפנים וליישם את השיטות כשקוראים ספר שלם עם הסברים ודוגמאות רבות, מאשר מתוך תגובה קצרה בפורום..

בהצלחה!

לפני זה אני רוצה לציין שלא למדתי באף מקום וכמעט מאף ספר איך לחנך ילדים... אני בהחלט רוצה להגיע לזה וללמוד את זה, אבל בינתיים אולי אני עושה טעויות, אז לא לקחת את הדברים בלי לבדוק ולחשוב בעצמכם אם זה נכון בעיניכם... ואם זה מתאים לאופי של הילדה שלכם...

אז קצת מניסיוני..

כשקורה למשל שהוא מחליט שהוא לא אוסף את הצעצועים, בד"כ מספיק שאני אגיד לו "אם לא תאסוף, אני אאסוף אותם, וזה יהיה מאוד חבל" (בלי להרים את הקול, וגם לא בטון מפחיד של איום, אלא במן טון מצטער, שלא רוצה להגיע למצב הזה - קשה להסביר בלי ששומעים). לא יודעת למה אבל הוא ממהר לאסוף.. אבל פעם אחת הוא ממש לא היה מוכן בשום אופן, וכלום לא עזר... אז כאילו "דילגתי" על השלבים של ה"סדר ערב".. בד"כ זה ארוחת ערב, אוספים משחקים (או הפוך), אמבטיה, סיפור, ק"ש ולילה טוב... אז אמרתי לו שאם מדלגים ולא אוספים את המשחקים, אז אי אפשר להמשיך למקלחת וכו', ולכן ישר שמתי אותו במיטה... אז הוא מיד ביקש לאסוף את המשחקים... מאז מספיק שאני אגיד לו (בטון נעים, אני באמת שואלת אותו ומאפשרת לו את שתי האופציות): "מה קרה מתוק? לא בא לך היום סדר ערב? אתה רוצה ישר לישון?" ואז הוא מתחיל לאסוף

בד"כ הוא אוכל יפה, אבל אם קורה שהוא סתם זורק אוכל ולא מתייחס להערות שלי, אני לוקחת את הצלחת שלו ואומרת לו בקול רגוע שאני מבינה שהוא לא רעב.. אם הוא באמת לא רעב - סבבה.. אני אתן לו לאכול יותר מאוחר.. ואם הוא רעב אז הוא בד"כ מבקש את האוכל בחזרה ואני מסבירה לו שאם אני אראה שהוא לא אוכל, אני שוב אבין שהוא לא רעב ואקח לו את הצלחת...
 

אם קורה שהוא ממש מתחרפן יום אחד ולא מקשיב או משהו כזה, אני מסבירה לו בפנים עצובות שאני מאוד עצובה שהוא לא מתנהג יפה היום.. ואם הוא רוצה לשחק איתי אני מסבירה לו שאני לא משחקת איתו עכשיו כי ביקשתי ממנו להרים את המשחק הזה והזה או לא לגעת בזה וזה והוא לא שמע לי. בד"כ הוא נותן לי חיבוק, ולאחרונה הוא גם אומר "סליחה אמא", אין לי מושג מאיפה הוא למד את זה... באמת

כשהוא נוגע בדברים שאני לא מרשה, אני מבקשת ממנו להחזיר למקום, אם צריך שוב לבקש אני קצת יותר תקיפה, ואם עדיין הוא לא מקשיב אני מתקרבת אליו, נוגעת בו בעדינות, מסתכלת אליו אומרת לו בקול רגוע "אתה רוצה שאני אקח לך את זה מהיד? או שאתה תחזיר לבד למקום?" וכמעט תמיד הוא מחזיר..
אותו הדבר אם ממש חייבים למשל ללכת להתקלח/לישון וכד' והוא לא רוצה, אני מסבירה לו שחייבים, אני מנסה לשדל אותו ולשאול איזה סיפור נקרא היום וכו'... אם גם זה לא עובד - אני מרימה אותו פשוט ולוקחת אותו איתי מנשקת אותו תוך כדי ;) ומסבירה שיהיה לו מאוד כיף להיות נקי אחרי המקלחת (כמובן שכשצריך להוציא אותו מהמקלחת זה שוב אותו סרט.... )

וחשוב מאוד - כשהוא כן מתנהג יפה, כן אוסף צעצועים במרץ, מקשיב לי וכו', אני מביאה לו איזה צ'ופר.. ממתק קטן שהוא אוהב.. עוגיה או סתם הפתעה שעולה בדעתי.. ואני מסבירה לו למה הוא מקבל את זה... פעם אחרונה שעשיתי את זה, התיישבתי מולו, נתתי לו את ההפתעה, והסברתי לו שזה בגלל שהוא אסף כל כך יפה, ושאלתי "הבנת?" אז הוא ענה "כן! תודה אמא!!" ונתן לי נשיקה על הלחי...... 

כל זה תקציר מהניסיון שלי עם בן השנתיים שלנו... לא יודעת אם הסיטואציות כ"כ הובנו, כי קשה לתאר בכתב ובנקודות... חוץ מזה, כמובן שיש תקופות של עליות וירידות... לפעמים קשה ואני מחפשת דרכים חדשות, ולפעמים כיף ורואים פרי בעמלנו... דבר אחד חשוב שאצלי הוא קריטי - זה לישון מספיק שעות בלילה... כי אחרת אני לא מצליחה להיות רגועה ונעימה... לכל אחד כדאי לחשוב מה הדבר שעלול לגרום לו לחוסר סבלנות, או לשיקול דעת לא נכון, ולהמנע ממנו כדי להתנהג עם הילד בצורה שקולה ורגועה..

ב"הצלחה

את שמה אותה במיטה בלי מקלחת והוא נרדם ויושן בלי לצרוח

אני שמה אותו במיטה ומיד הוא מבקש לצאת ולאסוף את המשחקים... אין לי עניין להשאיר אותו במיטה, זה לא עונש... זו אופציה - או שאוספים או שהולכים מיד לישון... זה לא שעות שמשחקים בהן... אז הוא מבקש לצאת והוא מבין שלצאת זה אומר לאסוף את המשחקים, וזה מה שאנחנו עושים.. אני מוציאה אותו ואנחנו ממשיכים את ה"סדר ערב" כרגיל..

וזה לגמרי מעולה לדעתי.

כאב לשמונה (ב"ה) אני יכול להעיד שזה אכן נורמלי לגמרי, וכמו שכתבו פה כמה לפני ילד חייב הורים שמציבים לו גבולות. גיל שנתיים שלוש הוא "גיל ההתבגרות הראשון", ושם במיוחד זה קריטי שהילד ייתקל בתגובה ברורה ותקיפה על חריגות הגבולות.  בגיל ההתבגרות השני (גיל העשרה) נצטרך להיות הרבה יותר עדינים ולחשוב על מורכבות המסרים שנרצה להעביר לילד ועל האיזון בין רצונותיו שלו לשאיפות ההורים וכו'. לעומת זאת בגיל ההתבגרות הראשון תהיו תקיפים וברורים. גבול זה גבול וסדר זה סדר. הילד הוא רך, ובאמת הוא נכון בקרבו לקבל כל מה שיגידו לו. אבל הוא מנסה. ילד שעובר על הגבולות צריך לקבל גערה או אפילו עונש עדין ("אהבה של אמא" ציינה דוגמאות נפלאות לענישה המתאימה לגיל). אל דאגה, זה לא באמת פוגע בילד אלא פשוט מעמיד אותו במקום.

היו מקרים שהילדים שלי התעקשו על משהו בצורה פראית, והייתי צריך לגייס המון כוחות נפש כדי להישאר יציב ולא להילחץ וחלילה לא להיכנע. ובדרך כלל - ראה זה פלא - אחרי שקלטו שזה באמת חשוב לי הם קיבלו לגמרי את הדין וזה לא חזר שוב....

ואגב השיטה של לשים בחדר נראית לי טובה להרבה מקרים (חס וחלילה לא חדר סגור! רק להושיב במיטה שלו) ואדרבה, זה נותן לילד אפשרות להתרפק על הפינה היחידה בבית שהיא רק שלו (=המיטה) ולחשוב עם עצמו על מה שאמרו לו. 

"אהבה של אמא ציינה דוגמאות נפלאות לענישה המתאימה לגיל" - אין לי כוונה להעניש... אני לא חושבת שהדוגמאות שנתתי הן עונשים... אלו תוצאות/השלכות/אופציות, אבל אף פעם לא עונש ממש. הוא לא שמע אף פעם את המילה עונש, ולא יודע שאם עושים משהו לא טוב מקבלים עונש... הכל זורם בהתאם לתוצאות של מעשים..

לא יודעת להסביר, אבל אני לא רואה את זה כעונשים...

כתבת "שלא למדת משום ספר איך לחנך ילדים" ואת "רוצה להגיע וללמוד את זה"...

אני לא בטוח שכדאי לך...

הספר הכי טוב - השכל והלב הישר של ההורים. מתוך קישור אמת לילדיהם. כשמתחילים להכניס ל"נוסחאות" כל מיני התנהגויות עם הילדים, זה כבר לא כ"כ טוב.

בלי להיכנס לכל פרט - לענ"ד ככלל את נוהגת יפה מאד עם הילד. גם באהבה, ב"הרגשה" אותו שלא לגרום לזעזועים מיותרים, וגם ברצון להרגיל לכך שיש הנהגות ראויות. כמובן - לא להגזים בדרישות. 

יישר כח.

ואני מסכימה מאוד שצריך להיזהר לא להגזים בדרישות.. לגמרי!

רעיון שמקורו בגן של ביתי הגדולה (בת 4)- כשילד/ה הרביץ/ה הגננת הושיבה אותו/ה על ספה קטנה בצד שנקראה  "פינת הרוגע"

בבית שלנו אימצנו את הרעיון כי אהבתי את המשמעות של השם- לא בדיוק עונש אלא יותר ענין של "אתה לא רגוע כעת. כנראה שאתה צריך מס' דקות להירגע" אבל אני מקפידה ש"פינת הרוגע" תהיה במקום שהילד הנענש יכול לראות מה שהולך בבית (וגם אני יכולה לעקוב אחריו) ובד"כ גם נותנת לו ספר מתאים לגילו. גיליתי שזה מחולל פלאים ואחרי כ 5 דק' יש לי ילד חדש ורגוע.

כשהילד לא מקשיב או מתנצל וחוזר על התנהגות לא נכונה זה נובע מכך שהם נולדים עם באג במערכת 

פשוט ככה זה לא איזה דגם משובש שאת קיבלת אלא כל הילדים ככה אז את יכולה להרגע

צריך לאהוב, להתפלל ולהתנהג אל כל ילד כפי הראוי לו בגילו ובטבעו 

וצריך הרבה הרבה הרבה הרבה הרב ה הרבה הרבה הרבה סבלנות ורוגע להכיל את הבאג הזה כי אחרת הוא לא עובר

מכיר מבוגרים שלא עבר להם מכל מיני סיבות 

ובכל זאת עצה לילדה ראשונה:

ללמוד מנסיון של אחרים ולהבין שאף "בעיה" היא לא רק שלי

ולהודות לקב"ה השותף השלישי (או הראשון) שמגדל אותם בבריאות גוף ונפש למרות שאנחנו מפריעים לפעמים

להיות סלחנים קצת כלפי הילד

להיות סלחנים  לפעמים גם מול מערכות שלא מתפקדות 200 אחוז אלא רק 100 

בהצלחה

לא צריך "להעניש".

לא להתפעל יותר מידי - להעיר בנחת איך צריך להיות, ולא להתייחס יותר מידי לתגובות האלו.

[אפשר להגיד: רוצה לעזור לאסוף את הצעצועים?  לא.    טוב, אבא יאסוף לבד. עכשיו אני אשים את זה פה.. כעת את זה פה..  "גם אני רוצָה".. אבל אמרת שלא - אז אי אפשר..    אני כן..  טוב, בתנאי שאת שמה איפה שאבא אומר.  כל הכבוד.. וכו'.

זרקה אוכל.. אל תשאל: תתנהגי יפה? אין לכך כל משמעות.  אתה יכול לומר, אנחנו לא זורקים אוכל - אוכל זה חשוב.  היא כמובן תזרוק שוב..  תרים ותגיד, לא נורא - כשתהיי גדולה בטח תביני כבר שלא זורקים אוכל..

סביר שתאמר: אני גדולה. אני לא זורקת.  טוב, בואי נראה..

"לך מפה" "לכי מפה".. לחייך בנחת, באהבה: לא אומרים כך לאבא ואמא.  אפשר גם לשאול: הרגיז אותך שאמרנו לך... טוב, בואי  נראה אם את אוספת בלי שנגיד.  או: אני מבין - אבל אנחנו צריכים לאסוף..

"סתומה" - לא להזדעזע.. לשאול בהתענינות: למדת את זה מילדה במעון?..  כן. טוב, אז לא כדאי להגיד, זה לא מילה כ"כ יפה. אולי במקום זה תגידי: חמודה..

ככלל, הרוב אינה מבינה מה טוב ומה "רע". היא מבטאת תסכול, מרדנות, גיל. לא צריך להעצים עימותים או לתסכל יותר. מצד אחד להסביר בנחת מה צריך. לאידך - לא להתפעל ממה שעדיין לא כמו שצריך. להשתתף איתה בהרגשתה, להציע "דרכים עוקפות" לפעמים. ולעיתים - לגרום לה עצמה להגיע למה שצריך בדרך שגם מבטאת את ה"עצמאות" שהיא מחפשת, ועם זה - בתוך ה"כללים". צריך לשדר התחשבות והבנה, ועם זה - בהדרגה שיש "דרישות מינימום" שאנחנו משתדלים ביחד לעמוד בהם.

לא להתעמת.

אין לי פנאי כרגע לקרוא את התגובות, אז רק אקווה שאני לא חוזרת על דברים שנאמרו יותר מדי.....

דבר ראשון, יפה שאתם (אני מניחה שגם אשתך בעניין?) רוצים שינוי וחפצים בטובתה של הילדה.

זה מעיד על הורות בריאה ועל איכפתיות אמיתית וכנה מצדכם, וזה יפה וראוי להערכה.

עכשיו לעצות מעשיות:

קודם כל הייתי משנה תזונה, זה משהו שאולי לא חושבים עליו כ"כ אך לעיתים הוא קריטי.

כוונתי היא להוריד למינימום או לאפס סוכר (כלשהוא, גם חום וגם אורגני וכו' וכמובן לבן),

וגם מוצרים עם גלוטן שהופך לסוכר בדם.

זה שלב א' שאני רואה אצל ילדי שהוא קריטי. כי כשילד תזזיתי בגלל מה שנכנס לו לגוף, אני אישית חושבת שזה פשוט לא פייר לצפות ממנו שיתנהג רגוע......

אח"כ, גיל הילדה הוא גיל שובבי שיש לחנך (לדעתי כמובן) לגבולות מסוימים, אך לא לצפות ליותר מדי....

בעיקר, בעיקר-- להרעיף אהבה. מה שאתם בטוח עושים גם ככה, אז תמשיכו.

ילדים בגיל הזה מבינים וכן יש מקום לגבולות והסברים (לא להעמיס, ובנועם...)

הקטנה שלי צורחת, אתפנה אליה ואולי אמשיך בהזדמנות.

הרבה כיף ושמחה מהקטנה שלכם!!!!!

תודה לה' שיש לכם ילדה בריאה ושלמה! לא מובן מאליו בכלל!!

המדבר על הצבת גבולות.

אולי מתאים יותר כשהילד "יוצא מכלל שליטה של עצמו"  (מרביץ לאח קטן, זורק דברים לחפש תגובה), אבל מתאים לכל מצב של יציאה מהגבול.

הרעיון הוא להציב גבול פיזי לילד, כשהוא\היא "עובר את הגבול".

הגבול הפיזי הוא "חיבוק דב" שההורה נותן לילד.

הרעיון הוא שהילד מחפש לראות היכן עובר הגבול של ההורה.  אם הילד חוצה את הגבול (בודק היכן הגבול האמיתי של ההורה), תפקיד ההורה להציב לו גבול ע"י חיבוק.  אפשר גם לומר לילד משפט קצר לגבי מעשיו, בין מעשה בגוף ובין מעשה בפה, ולומר לו שכהורה אחראי, הוא פיזית מונע ממנו לעשות כך.  אח"כ, ההורה צריך לשתוק.  מדובר פה בגבול, לא בדו-שיח.

החיבוק יהיה יציב, מגביל אבל לא כואב, כזה שהילד לא יכול לחמוק ממנו.

הכי יעיל זה כשגב הילד אל הבטן של ההורה, ולהיזהר אם הילד עצבני, לא לאפשר לילד לנגוח להורה בסנטר.

מצד אחד, הילד מקבל את המסר שהוא עבר את הגבול ולכן אנו מציבים לו גבול מחדש, מצד שני, אנו מחבקים אותו, מראים לו שאנו רוצים אותו.  בספר, חיים עומר מדבר על חיבוק של שעה.  בפועל, כל הילדים שניסיתי את השיטה איתם, למרות שבתחילה ניסו להיחלץ מהחיבוק, ואולי צעקו ורגזו, תוך דקות לא רבות (בין שתיים לעשר), התחילו לבכות בכי משחרר או אמרו סליחה ובקשו שאני אחבק אותם!!!

כן!  הילד שנמצא בחיבוק הדב מבקש שיחבקו אותו, כי הוא יודע שהחיבוק הוא הצבת גבול, לא חיבוק "אמיתי", וכשהוא חוזר לעצמו, הוא רוצה חיבוק מאמא.  בד"כ מה שקרה, שהילד פשוט הסתובב בתוך החיבוק שלי, כך שהיינו בטן אל בטן, ונתנו חיבוק אדיר ואוהב אחד לשני, עם נשיקה.

בספר חיים עומר מספר על ילדים שהרגישו שהם אוטוטו יוצאים משליטה, ובאו להורה לבקש חיבוק, לפני שיגיעו ליציאה משליטה.

לא מסכימה עם חיבוק דב.זה הופך פעילות חיבה לעונש מגביל. לדעתי  זה מבלבל ואכזרי יותר מעונש רגיל. עדיף כבר להעניש וזהו

זו שיטה עם יתרונות לילד שמתפרע ויוצא משליטה, כפי שפירטה פיגא, אך יש בה משהו תקיף ואכזרי קצת. להשתמש בתבונה ובאופן נדיר מאוד.

אני אנסה את זה בפעם הבאה...

יש סיטואציה שהיא מנחה את ההורים להשתמש בחיבוק דב

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....