אני זקוקה לו נפשית עצם זה שאני רואה אותו אומר תהילים לידי או מילות חיזוק זה מעודד אותי ונותן לי כח.

בהתחלה בבית גם עוזר לי עם מגע,מחמם כרית חימום מרתיח מים לבקבוק מים חמים,מתזמן צירים וכו'.

בלידה עצמה ליד הראש שלי

מוכח כמזרז לידה!!!!!

הולכת עם מלווה והוא מגיע מיד אחרי הלידה

גם אצלינו כנ"ל בתחילה עוד נמצא מעט מחוץ לחדר, כדי לדעת איך מתקדם וכו' כשהענינים מתחילים להתקדם, הוא יוצא מחוץ לביה"ח ומוכח אצלינו לפחות פעמיים, ברגע שהוא יצא מביה"ח והתחיל מעט להתרחק, קיבל ממני טלפון מזל"ט!!!!

אמא שלי תמיד נמצאת איתי בלידות כך שאני לא לבד...

מעודד מרגיע ותומך.

לא מסוגלת לחשוב על אף אחד אחר איתי בלידה- גם לא אמא...

צריכה להרגיש שאנחנו עוברים את זה יחד. קשה לי לחשוב שאני צריכה לנסות לספר לו מה ואיך היה 

אבל באיזשהו שלב הוא לא יכל יותר ..אז הוא יצא וחזר ויצא וחזר..

כמו שנאמר כאן כל התרחקות שלו מקדמת אותי... אז בלידה האחרונה הייתה איתי דולה והוא הולך ובא

יש ענין רוחני שהלידה זה לא מקום של הבעל. ולכן דווקא כשהוא נמצא לא לידי - או נרדם לכמה דקות באחד המקרים- היתה התקדמות בלידה. ועם זאת אני לא מוותרת על התמיכה הענקית שלו ולכן הוא יוצא ונכנס

הלידות שלי יחסית ארוכות, אז זה רעיון לנסות בתור סגולה לקיצור הלידה, במיוחד שאני יודעת שאני לא יכולה לקחת אפידורל וכ"כ רוצה!

שמבחינת השפע האלוקי שיש בזמן לידה (אל תתפסי אותי בדיוק במילים) זה לא מתאים שהבעל יהיה בדיוק נוכח שם. הוא יכול להיות קרוב וכמובן להועיל בתפילות ולקדם בדרך משלו את הלידה. אבל תראי מה כ"כ הרבה בנות כתבו פה על ההתקדמות שהיתה בלידה בדיוק כשהבעל יצא.

אישית- הלידה הראשונה היתה ארוכה. באיזה שהוא שלב היה די תקוע ולא התקדם הרבה זמן. גם אמא שלי היתה איתי אז לא הפריע לי שבעלי נמנם לכמה דקות. ודווקא אז פתאום היתה קפיצה והגעתי לפתיחה 10. 

אח"כ שמעתי את  הדבר הזה על הנוכחות של הבעל ודיברנו על זה. בעלי מאד מאד תומך בי בלידות ולא רציתי שהוא לא יהיה. אבל הוא בחכמתו יצא ונכנס מהחדר בלי שאני הרגשתי וזה לא הפריע לי. בלידה האחרונה היתה איתי דולה ואז הוא הרגיש לגמרי משוחרר לצאת. ובאמת הלידה היתה מאד מהירה (והכי קלה שהיתה לי) ובלי כוונה הוא בדיוק פספס את השניה שהתינוק יצא. זה קצת ביאס אותי... אבל הגיע ממש מיד אחרי. והיה מופתע שזה הלך כ"כ מהר.

נראה לי שהדברים האלה מסתדרים עם כל מה שכתבו פה על כל שלידה מאז ומתמיד היתה ארוע מאד נשי- רק נשים סובבו את היולדת והבעל תמך מרחוק. 

אני לא אומרת שזו הנהגה לכולם. וכמובן שזה מאד מאד אישי לכל זוג. וכל זוג יעשה מה שמתאים לו כמובן.

אבל הסגנון שלך- ששולל דרכים אחרות ממה שנראה לך- לא נראה לי כ" מתאים לדיון שכזה.

בידיים מלאות לכולנו!!!

הסיפורים הללו לא מוכיחים דברים בהקשר למציאות, ויש הרבה נשים צדיקות שאומרות כל מיני דברים..

אני אישית לא מאמינה בדברים האלה, במיוחד כשאין להם מקור.. מסתבר שזה באמת אישי ושכל אחת תעשה מה שטוב לה.

ואמר לי להתאפק ואיך שחזר לא יכל להיכנס שוב כי הייתה לידה פעילה ותוך כמה דקות ב"ה נכנס לראות את התינוק

אין כמוהו בעולם כולו.

לא דנה, כל מקרה לגופו, אבל לא מסוגלת להבין בעלים שיוצאים.

אתה לא מסוגל? קשה לך?

ולאשתך נעים עכשיו, הא?

אחד מגודלי המיילדים אמר פעם ( אחפש בהזדמנות את השם והמקור)- כשם שהכנסת את אשתך להיריון באהבה, כך תוציא אותה ממנו.

ואני ובעלי מאוד מאמינים בזה.

זה בכלל לא קשור עם נעים לו או לא, ואם לאשתו נעים.

מה זה? הפגנת סולידריות עם הכאב??

יש הרבה גברים שיוצאים-  כי יש בזה לפעמים גם בעייתיות הלכתית,

בזמן שאשתו אסורה,

לראות אותה -לעיתים בחוסר צניעות (גם כשעומדים מהצד של הראש,)

אין לו אפשרות להקל עליה פיזית.

(ואל תקפצו עלי עם כל המתירים, שאני יודעת שיש- אני מדברת על הרבה רבנים שאוסרים!!!)

באופן אישי-

לא הייתי רוצה שבעלי יראה אותי בזמן לידה.

זה לא זמן מחמיא לאישה.

זה זמן נשי ופרטי- נשים אחרות מתאימות לי באותה סיטואציה.

דקה אחר כך- מתאימה לי כדי לחלוק איתו את ההתרגשות והשמחה.

איתך. 

הפגנת סולידריות עם האישה זה די מינימום שנדרש מבעל, לא?

אשתו נותנת לו ילד בייסורים, והוא יוצא להפסקות קפה? או משוטט להירגע?

אם הגבר עומד ליד האישה ומתבונן בה ורק בה, כמו שבעלי עשה, אין שום בעיה הלכתית, אין שום צידוק ליציאה החוצה.

זה שאין לו אפשרות להקל פיזית מחייב אותו כפליים להקל עליה נפשית ולעמוד הכי קרוב שיכול ברגעים הכי קשים לה.

אני חושבת שאת טועה שלידה היא זמן שלא מחמיא לאישה.

מה האישה עבור בעלה? דוגמנית, מלאך, או יצור בשר ודם שסובל כרגע רק עבור האושר של שניהם?

בעלי התרגש לעמוד לצידי, לראותי גיבורה ומתאמצת, ושורדת את הבלתי יאומן.

נראה לי הזוי להביא ילד לעולם כשהשותף לא נוטל בזה חלק.

לא שותה קפה ומטייל להנאתו הוא לחלוטין שותף רק מבחוץ. בעלי היה היתי בכל הלידות חוץ מהאחרונה שהיתה בניתוח בהרדמה מלאה, אני בטוחה שבזמן הזה הוא סבל הרבה יותר ממני.

הרי את היית בהרדמה מלאה, אז זו לא לידה שבה את זקוקה לבעל לידך, ואת לא סובלת, אז מה את מנסה לאמר בזה?

נכון שיש המון זוגות והרבה סוגי זוגיות, אבל ריבונו של עולם, מדובר כאן ברגע כ"כ חשוב בבניית המשפחה,ובחיי האישה שלצידו, וגבר שלא לוקח חלק מפסיד בעצמו ומפסיד לאשתו.

את יכולה לנסח את זה איך שאת רוצה, אבל בזוגיות החוכמה היא לא רק לשמוח ולצהול ביחד על הצלחות, אלא גם לעבור את נתיב הייסורים  אליהן ביחד.

לא אומרת שהזוגיות שלהם פגומה, אבל אומרת בפה מלא שהיא מופסדת ומחמיצה את הרגעים הכי הכי בזוגיות.

מה, בעל שעומד בפנים לא יכול להתפלל? למה בחוץ דווקא?

הוהוהוהו, איך שהשפתיים של בעלי זזו כל הזמן!!!

במיטה, ויסבול נורא... גם תצאי לומר תהלים בחוץ ותיכנסי רק כשיבריא? כדי לחייך ולשמוח ולצחוק שהכל עבר?

את צודקת שבעניין זה איני מקבלת השקפות אחרות. את רק שוכחת לציין שגם את לא.

ויודעת מה, זה בסדר.

זכותי לחשוב שבעל שמצפה מאשתו לעבור לידה, מצופה ממנו להיות לידה, לחוות את הרגעים הכי קשים ביחד,  להוכיח לאשתו שהוא שם בשבילה ויהי מה, ולראות יחד את הילד של שניהם  מגיח לעולם,

וזכותך לחשוב שזה מיותר.

ההסתכלות והחויה הזו. 

לבעלי לקח

זמן בגלל זה להיקשר לבן הבכור...

עצמה אני דואגת לגרש אותו, ודואגת שיכסו אותי כשנכנס לראות מה נולד לו

הוא יילד איתי ממש! בלעדיו לא הייתי זוכרת לנשום ללחוץ ולהישאר אנושית אחרי הכל...

בלידה השניה הוא לא הספיק להגיע (בצבא) והיתה לידה זוועה שברור לי שאם הוא היה לידי היה לי קל יותר...

ודווקא לי מרגיש שיש משהו גדול בזה שהבעל רואה את הקושי ואת הכוחות המטורפים של האישה

בלידה הראשונה בעלי לא הפסיק להלל ולשבח את המאמצים שלי שהיו מלווים באפידורל וכמעט 0 תחושות

לעומת הלידה השניה שהיו הרבה יותר קשיים והוא שמח והכל אבל לא ידע מה באמת עברתי...

הוא ברח החוצה והתפלל שאני אלד כבר ואפסיק לצעוק...

בלידה השניה אזרתי אומץ ולקחתי אפידורל ואז הוא נרדם לידי על הכסא כי היה משעמם...

בלידה השלישית, בלי אפידורל, היה איתי ועמד מולי (לא שכבתי) וזה מאוד עזר לי גם בצירים עצמם. המיילדת גם שיתפה אותו- נתנה לו לחתוך את חבל הטבור, ובקשה שנצחק ביחד כדי ללחוץ בעדינות שלא יהיה קרע...

היתה חויה מיוחדת ומופלאה, הרבה בזכות שהוא היה איתי.

אני מסכימה שאלו רגעים מופלאים שעוברים על האישה ולדעתי בעל שלא נמצא מפסיד אותם.

לצחוק יחד, מי חשב על הרעיון הגאוני הזה?

היא זו שחשבה על זה...

עוברת בשביל להעניק לו צאצאים. נראה לי לא נורמלי ולא נכון לתת לו לעבור את החיים הזוגיים בלי זה.

קודם כל לדעתי עדיף להתבטא בעדינות על דעות של אנשים אחרים ("לא נורמלי", "די מינימום שנדרש מבעל")

מהניסיון שלי (גם ככה וגם ככה) אני מעדיפה מלווה אישה, ושבעלי יתפלל עלינו מאחורי הווילון.

הייתי עם דולה ואחכ עם אמא, היה כזה כיף.

אני מתה על בעלי והוא הכי תומך שבעולם, אבל לדעתי האישית - לידה זו חוויה מאוד מאוד נשית. בכל התרבויות נשים היו יולדות עם נשים, והבעל היה העוזר הטכני... מה לעשות, זו לא חוויה שהוא יכול לחוות. כל בעל יגיד לך שהוא די בשוק בכל העסק, ולפעמים קשה לו נפשית הרבה יותר מלאישה. 

אישה לאישה זו עזרה מדהימה. לי אישית היה קשה לחשוב שאמא שלי תהיה איתי בלידה, אבל אחרי שהיא הייתה הבנתי שזה ככ הרבה יותר טוב, וזה גם מאוד חיזק את הקשר שלי איתה.

שאת נותנת לו את האופציה לנהוג ע"פ התחושה שלו ולא רק ע"פ הרצונות שלך...

שיעבור בע"ה בשלום

אמר שבלי בעיות...וברור...חח וברגע האמת הוא היה איתי..אבל מרוב שנפלתי לטירוף של צרחות, הבנאדם כבר נהיה ממני בחרדות..אז הוא אמר שהוא יוצא וחוזר אני בצירי לחץ צועקת עליו שלא ילך וטוב,שילך..חח באמת שהייתי זקוקה למגע- ואת זה החברה שליוותה אותי עשתה הכי טוב.

מלוות יותר קל ומובן.

שכל אחת ואחד יעשו מה בראש שלהם...

המיילדות העיפו אותי החוצה והתינוק יצא בריא ושלם גם בלעדיי, למרבה הפלא.

אני חושב שאם ישנו מקום בו הגבר לא נחוץ ולא מועיל ולא תורם דבר לאשתו- זה בשעת הלידה.

דקה לפני כן הוא יכול להרגיע וללטף אותה, דקה אחרי כן להשתתף עימה בשמחה העצומה ולבכות יחד, אבל בשעת יציאת הוולד טוב שישאר בחוץ ויאמר תהילים.

זו דעתי, דעת גבר.

נראה לי שזוג המקפיד על דיני טהרה אמור לדעת שכשהאישה לא טהורה-

וזה המצב בדקה לפני הלידה-

אסור לו ללטף אותה.

זו ההלכה שאני מכירה.

עכשיו תגידו לי שיש הרבה רבנים שמתירים.

אנחנו מקפידים מאוד.

אין טעם להתבטא בסגנון כזה דווקא..

אצל רוב מוחלט של הזוגות זה לא ככה.

(דקה לפני הלידה זו פתיחה מלאה- אין מצב שזה טהור)

מחילה אם אצלכם היה אחרת.

עוד לא ראו דימום??

מוזר לי נורא,

אבל אולי יש לידות אחרות ושונות.....

יודעים מה הפתיחה ולא תמיד יש דימום.

בכל מקרה לא כדאי להיכנס לאף אחד לציציות שכל אחד יעשה מה שהוא חושב לנכון והרב שלו.

יש הקלות,מקרים מסויימים וכו'..

בשבילו זה היה הרגע הכי הכי!

הוא ראה אותי סובלת, והנה הרגע המאושר מגיע, והוא לא יהיה נוכח בו?

שאלתי אותו עכשיו, והוא מאוד התפלא שכך אתה חשת...

בס"ד

ואין כללים כל זוג יעשה מה שטוב לו [ונכון הלכתית כמובן]

זה סיבה שבעלה יישאר ולא שילך- זה מראה כמה היא סובלת ובמצב כזה צריכים יותר תמיכה- לדעתי..

כמובן שמי שמתמוטט זה משהו אחר, אבל אני אישית מצפה מבעלי שיהיה חזק ויהיה שם בשבילי, שותף מלא להכל..

 אם לבעל כ"כ קשה אז ק"ו שלאשתו, נראה לי יותר הגיוני לעבור את הקושי ולהתמודד ביחד מאשר להשאיר את האישה לעבור הכל ולהישאר בחוץ..

וגן לא כ"כ היה צורך.

פעם שניה היה סיוט, ולא היה איכפת לי מי שומע אותי, העיקר שהצעקות עזרו לי

הוא היה לידי כל הלידה!!! חוץ מכמה שניות שיצא להתפלל ולבכות!

חשבה שזה לא בסדר מצידי לומר ככה....

אם הבעל מצפה מאשתו ללדת, זכותה לצפות ממנו למלוא הנוכחות והתמיכה.

בכל הלידות בעלי היה איתי - גם לידי (ליד הוילון. יכלנו לראות את הפנים אחד של השניה) וגם איתי בחוויה - עודד, אמר תהילים, התרגש ובכה.

זו חוויה של שנינו  - קושי של שנינו, כאב של שנינו, התרגשות של שנינו, ילד של שנינו - כשנמצאים יחד זה מעצים את ה"שנינו"

אבל....

לכל אחד ואחת יש זוגיות שונה ופונקציות אחרות שהבעל ממלא - רגשית ופיזית ולכן - לא בטוח שיש כאן כללים....

אני לא מסוגלת לחשוב על אמא או אחוך בלידה - רק בעלי! ויש כאלו שזה הדבר שהכי טוב להן,

אז פשוט תחשבי מה יעשה לך הכי טוב והכי בטוח וזה מה שתעשי!

בהצלחה!!!!!!!

אהבתי איך הדגשת שזה מעצים את ה"שנינו".

וברור לי שלא הייתי שורדת בלעדיו (עם עיסויים חזקים כל הדרך..).

בכל מקרה תוכנן שהוא יהיה חלק משמעותי בלידה.

שכל אחת תעשה את שיקול דעתה ותיאום ציפיות עם בעלה.

יוצא לי ללוות זוגות גם דתיים/חרדים וחילונים שהבעל נמצא ולא נמצא.

מאוד אישי. וכל מקרה לגופו.

ולא תמיד זה היה מוצלח באותה מידה... לפעמים זה עשה הרגשה טיפשית, כי הייתי שעות מאוד שקועה בעצמי ובכלל לא היה לי עניין לדבר או לתקשר, והוא היה די תקוע... או שניסיתי להיות נחמדה בשבילו וזה הוסיף לי עבודה...

לפעמים הוא עזר בזה שהוא עשה מצברוח ועזר להעביר את הזמן, וזה היה כיף...

היו פעמים שבמקרה הוא בעצמו לא הרגיש טוב באותו יום, והיה לי לא נעים שאני 'מחזיקה' אותו שם...

כל פעם משהו אחר.

באופן כללי אני לא יכולה לדמיין שיהיה אתי בלידה מישהו אחר שמכיר אותי, כמו אמא שלי. אני מאוד שקועה בעצמי ובהרגשות שלי ובהתמודדות האישית עם הכאבים והעוצמות הפנימיות, ואין לי שום פניות או עניין באנשים אחרים. זה רק מביך אותי וגורם לי להרגיש מוכרחה להפנות תשומת לב למה שהם מרגישים, או להרגיש צורך להיות נחמדה ושהם ירגישו מועילים.

בעלי לא מסוגל להיות נוכח בתהליך הלידה עצמה.

יש בעלים שקשה להם לראות את האישה האהובה שלהם סובלת(בעלי כזה)

חשוב שתדברו על הדברים ותתנו להם מקום.

מה שחשוב להגיע להחלטה משותפת לגבי הרצון שלך והקושי שלה.

מה שהכי חשוב שתלדי כתרנגולת.(התרנגולת מתכופפת ומיד מטילה ביצה.) ושיהי בידיים מלאות.

והמצב רוח משתנה, ואמרתי לבעלי משפטים כמו 'תעזוב אותי עכשיו' וכאלה, אז הוא חזר לתפילות והבין לגמרי, ואח"כ רציתי לדבר איתו..... אני בטוחה שכל אשה יכולה במצב של לידה לבקשה מבעלה בקשות גם קצת מוזרות, והוא ישמח לעזור לה בכל דרך שהוא יכול כדי להקל

שמעתי שזמן הצירים הוא שעת רצון מדהימה- להתפלל על כל מי שזקוק לישועות- כמה שאת מסוגלת

איתי כל הלידה ומכמה סיבות.

הראשונה, לפעמים יש צורך לקבל החלטות חשובות, (לא תמיד הכל הולך כמו שרוצים), ואז בודאי שהבעל צריך להיות שותף בהחלטה ולא דולה (ואולי גם לא אמא).

בעלי עזר מאוד בלידה הראשונה במעקב, בנשימות וחוה את העצמה של הלידה.  כאשר התינוק יצא, נשמע הבכי, והוא ראה אותו, ההתרגשות היתה גדולה.

החיבור לילד לדעתי חזק יותר שנמצאים בלידה. לא צריך להיות צמודים, אפשר להיות גם בצד השני של החדר, אבל להיות.

והעיקר שיהיה בשעה טובה ובידים מלאות

מכירות את הבכי האינסטינקטיבי שהאשה בוכה ברגעים שאחרי הלידה? כשהתינוקת הרגע יצאה ואלו השניות הראשונות שאת מחזיקה אותה?  בכי שהוא שילוב של הקלה, אושר, הודיה, "אני לא מאמינה שעשיתי את זה שוב", ועוד אי אלו רגשות....

אז הבכי הזה הוא משהו כ"כ פנימי, כ"כ מיוחד. וכ"כ שמחתי שהוא היה שם, וראה אותי בוכה את הבכי הזה.

ובאמת גם אני הרגשתי שחדר לידה זה מקום של נשים. אבל לא הייתי מרשה לעצמי לזרום ולהיות לגמרי לגמרי עצמי אם אמא שלי היתה לידי. וזה למרות שאנחנו מאוד קרובות.

אז כנראה שזה באמת מאוד אישי.

העיקר שכולן ילדו בשלום ובשמחה.

יש מחקרים בנושא, שאומרים שהשלב הסופי קל יותר כשהבעל מחוץ לחדר. 

בשלב הסופי אחרי הפתיחה מלאה, יש הורמון מסויים שמופרש רק אם הבעל לא בחדר, אותו הורמון שמופרש בזמן היחסים, וגורם לתינוק להיפלט החוצה. 

לא זוכרת את המקור, אבל זה נכון, כי למדתי את זה באיזשהו קורס ולא סתם קראתי בכתבה חובבנית...

לא פעם שמעתי שחז"ל אומרים שנוכחות של הבעל מעכבת לידה והאמת שהרגשתי את זה בפועל,כשהוא לא היה זה רץ,אבל באמת זה נושא אישי לכל אחת אני משתדלת לשתף אותו ולפעמים שמחה שהוא שם ולפעמים שמחה שהוא לא כשאני מעדיפה להתרכז בעצמי,ככה אני בלידה,צריכה להתרכז בעצמי בשביל ללדת אחרת הלידה יכולה להתקע, אם היה אפשר,מבחנתי היה לי הכי טוב להיות לבד.

העיקר שכולן יזכו ללדת בבריאות ושמחה בידיים מלאות נחת...

היא בדיוק ילדה..

אחרי לידה שנמשכה שעות. ביקשתי ממנו לצאת- והוא חזר והגברת עדיין לא יצאה.... 

ילדתי בלידת בית ובעלי החזיק לי את היד בזמן הלידה

והיה לי את הרפלקס שמישל אודן אומר שלא יכול להתקיים בנוכחות גבר בחדר

למי ששואלת הרפלקס הוא יציאת התינוק בלחיצות לא רצוניות ולא מתוכננות

מאחלת לכולן בע"ה

לא יצליחו ללדת אם הבעל יהיה נוכח.

אבל יש מקורות לכך, שהבעל לא יהיה בלידה, ומותר לך לחשוב אחרת. 

המקור הוא במכתבים של הרבי מליובאוויטש, אם את רוצה מקור מדויק, אשאל. 

הרעיון שאחותי הגדולה תהיה איתי? היא רווקה וחזקה. מרגישה בטוחה בנוכחותה.

בס"ד

ממש לא מרגיש לי שייך...

אולי זו רק אני?

בלידה הראשונה העפתי אותו. ביקשתי שיגיד תהילים במסדרון (וזה נראה לי באמת תפקיד יותר מתאים בשביל בעל באותו רגע). בגדול הוא היה יוצא ונכנס

בשניה - בא איתי באמבולנס. עד שעלה למיון יולדות כבר ילדתי. 

שלישית ורביעית - בבית עם ילדים

____________

חשוב גם לדעת אם יש לכם את אותה פילוסופיה של לידה - טבעית, תרופות וכו'

זה תלוי בקשר שלכם... 

ב-2 הלידות שלי הוא היה איתי: עזר, תמך ועודד... איך אפשר היה בלעדיו.

באפידורל הוציאו אותו החוצה- וזה היה לי קשה כמה דקות בלעדיו...

זה חוויה שמאוד מעצימה את הזוגיות, לפי דעתי.

השותף הכי חושב ויקר שלהן בחיים ברגעי הלידה.

נשגב מבינתי.

מי יותר קרוב ויקר לליבכן אם לא הוא?

למי הזכות והחובה להיות נוכח בשעת הגחת החיים החדשים לעולם אם לא הוא?

נשגב מבינתי....

זה בדיוק כמו להתווכח איזה צבע יותר יפה- כחול או אדום?

זה כ"כ אישי ומשתנה מזוג לזוג, העיקר שההחלטה היא הדדית ושניהם מרגישים טוב ונכון

לא על כל נושא צריך לפתוח ויכוח ולהתבטא בצורה חריפה, חבל שהפורום המקסים הזה הופך לעיתים קרובות לזירת התגוששות

למה חשוב לך לגרום לנשים שיש להן מערכת זוגית שונה משלך להרגיש לא בנוח.

נשגב מבינתי איך את מוכנה לקחת על עצמך את האחריות על מי שתהיה לה תרעומת על בעלה,

שמה לעשות, לא מרגיש כמוך, או אכזבה ממנו.

וגם נשגב מבינתי- למה מאנונימי?

לבעלה, היא עושה טעות. קל לה אולי להיות בת יענה ולומר שהיא לא רוצה ולא צריכה אותו, אבל המשקעים בפנים- הוהוהוהו...

אם אישה באמת לא רוצה אותו מעצמה, היא לא חשה אי נוחות ממה שאמרו כאן הבנות לפני. היא מרצונה לא מסכימה איתן וחלאס. 

אבל לגבי האחרות, זה לא לגרום להן לחוש לא נוח, אלא להאיר להן שזו זכותן לצפות לכך, ולהגיע להבנות עם הבעל.

בדיוק כך שאלה האנונימית הפותחת- איך אצלכן ומה השיקול שלכן.

ונעים לי יותר כאנונימית. גם אם זה נשגב מבינתך. 

היא להבין שבמערכת זוגית אין רק שיח של "זכותי" ו"מגיע לי", 

אלא מה מתאים לשנינו.

אז לשנינו ב"ה מתאים מאוד להיות יחד בלידה.

יש זוגות שזה לא כך.

האם את חושבת שבגלל שמישהי תודיע לבעלה שזו "זכותה" לצפות לכך,

זה יגרום לחוויית לידה משותפת חיובית עבור שניהם?

וזה בסופו של דבר העניין- לא תמיד ה"ביחד" במקום שבו הוא לא מתאים לשני בני הזוג,

נותן לזוגיות ומעצים אותה.

צריך המון רגישות ובגרות,

שלצערי לא הייתה מספיק מצויה בהודעות של הנשים שהיה חשוב להן "להאיר" את עיני אלו שמתירות לאיש שלהן להיעדר...

ולעומת החוסר הזה, הייתה קצת התנשאות באמירה כאילו מי שמסכימה פשוט טומנת ראשה בחול

ולא באמת מבינה כמה היא צריכה את זה.

הכל צריך להיות סובב סביב זכויות או רצונות האישה. אלא כותבת גם על הבעלים שרוצים להיות נוכחים ולהרגיש שתורמים והנשים לא נותנות להם להיות נוכחים ברגעים האלה.

אני בשונה ממך שבורה שזוגיות היא שונה מחברות. היא בהחלט מבוססת על מחוייבות מוחלטת של האחד לשני, וזאת ע"י שמחליטים יחד מה טוב לשניהם.

ולא חסרים בעלים שבתחילה חששו מחוויית הלידה ולאחר מעשה לא יכלו לדמיין איך כמעט פספסו כזה דבר.

והחוויה שהם עברו יחד מעצימה את הזוגיות שלהם.

כשאישה כותבת בעלי לא רוצה להיות איתי בלידה היא אומרת די ברור שזה רצונו. 

אין בעיה, את רוצה להתנסח מעלינו בהתנשאות ולומר שאנחנו מתנשאות, סבבה.

את לא רגישה כפי שאת דורשת מאחרות להיות.

אז יצא לך קצת חלש....

כי כפי שמותר לך להאמין במה שכתבת לעיל, ומותר לך להטיף את זה, מותר לאחרות לחשוב אחרת ולומר זאת.

גם אם לא אהבת.

המרכז הוא בהחלט האישה- אבל לא במובן של "זכויות" אלא של חוויית לידה חיובית וטובה.

לאחת כמוני זה יכול להיות עם בן זוג שותף ופעיל,

לאחרת- יכולה להיות חוויה מדהימה לא פחות עם אמא או אחות.

ומה שבטוח, זה שאם בן הזוג לא רוצה להיות נוכח אבל הוא יהיה רק כי "ככה צריך"- זה לא בהכרח יתרום ללידה טובה ורגועה- ועשוי גם להזיק. זה נכון גם במקרה של בן זוג שמאוד רוצה להיות אבל האישה לא מעוניינת בנוכחותו- ותהיה הסיבה אשר תהיה. אין לו פה איזו שהיא "זכות" להיות נוכח אם זה מפריע לה.

אגב, מתי ראית שכתבתי שזוגיות=חברות? 

ברור שזוגיות אמורה להכיל גם חברות, אבל היא בפירוש הרבה יותר ממנה..

ואגב נוסף, הביטויים של "יצא לך קצת חלש", "להתנסח מעלינו בהתנשאות" או "להטיף"- בעיניי קצת חורגים מדיון ענייני,

אבל שיבושם לך..

רק קצת מצחיק שאת מתחבאת מאחורי אנונימי...

מזה שמתחבאת באנונימי, אבל זה מיותר, אני תמיד באנונימי! שמחה שזה מעלה חיוך על פנייך.

ועוד בקטנה, להזכירך, את כתבת לי "להתנסח בהתנשאות". אז זה היה ענייני?

ולעניין הזוגיות, ההבדל בינה לבין חברות היא מחוייבות רבה. כך שאם בעל רוצה להיות נוכח, על אשתו להתחשב בזה! ואם אישה רוצה את בעלה ולא לא מתחשק, הוא חייב לה!

שיש רבנים ודעות הלכתיות שמורים על כך שהבעל לא יהיה עם אשתו בזמן הלידה???

שיש עניין רוחני בכך שהבעל דווקא לא יהיה שם בזמן הגדול הזה??

שיש זוגות שמרגישים מחוייבות לדעה ההלכתית הזו???

כמובן שברגע שנאסרים מה שאסור- אסור, והבעל לא יכול להסתכל על הלידה עצמה,

אבל לא להיות עם האישה בחדר לידה? דעה הלכתית?? איזה רב שמעת שפוסק כך? (מתעניינת ברצינות! פשוט לא שמעתי על כך..)

וחוצמזה עוד נקודה, יש הבדל גדול בין "עניין רוחני" שיותר בגדר רשות והמלצה (כמו שיש כאלה שאומרים נועם אלימלך מתחת לכרית וכל מיני סגולות..) לבין דעה הלכתית.

תוכן השאלה:
שלום רב, אנו עומדים בעז"ה לפני לידה. רצינו לדעת:
א. מאיזה שלב בדיוק נאסרים בלידה. 
ב. באיזה שלב על הבעל לצאת מחדר לידה אם בכלל?
בנוסף, שמענו שיש דעה המקילה להחזיק לאישה את היד בזמן הלידה כדי לסיייע ולהקל עליה. האם מותר לנהוג כך?

תוכן התשובה:
ב"ה

ברכה ושלום.

1)אני מעתיק לך את ההלכה מספר "דרכי טהרה" :
לקראת הלידה יש להבחין בחמישה מצבים שונים המראים על התקרבות הלידה : 

א האשה יושבת על המשבר (כסא היולדת) 
ב אינה יכולה ללכת. 
ג צירים תכופים וקבועים כל 5 דקות או פחות. 
ד ירידת מים. 
ה פתיחה של שתי אצבעות ויותר. 

במצבים א, ב, ג, ד, אין האשה נחשבת כנדה, אא"כ תראה דם עמהם, אך אסורה לשמש כמו בשעת וסתה. 
אם לא ילדה - מותרת לבעלה אחרי בדיקה. ואף שיש חולקים ואוסרים, נוהגים להקל. 

במצב ה, האשה נחשבת כנדה, וחלים עליה כל איסורי קרבה וכד', אף אם לא ראתה דם, ואף אם לא ילדה אחרי פתיחה כזו, צריכה לספור ה' ימים וז' נקיים ולטבול. "

ואם במצבים א,ב, ג, ד, לא ברור המצב האם יש דם או לא יש להחמיר ולכן נוהגים לאסור קירבה מזמן שהאשה נמצאת על מיטת יולדת.

2)בדיוק בשביל זה יש מיילדת שתפקידה הוא להקל וליילד את האישה ולתת לה עזרה ותמיכה וסיוע .ויש מקומות שיש אחות שתפקידה הוא לעשות מסג' ולעזור ולסייע. ולכן אין לבעל לגעת באישתו בזמן זה.
ואם מדובר לעזור לה לעלות לאוטו או לעלות במעלית לבית החולים וכדומה אז מותר וצריך הבעל לסייע לאישתו במצב כזה ואם אפשר לגעת דרך בגד ולא ישיר זה טוב יותר.
3) נוכחות הבעל בחדר לידה לא רצויה מבחינה הלכתית מפני שאסור לו לראות מקומות המכוסים בגופה . וזה גם לא כ"כ נוח ונעים לראות מצבים שלא רגילים לראותם וזה יכול לגרום לדחיה מצד הבעל או לחוסר נוחות מצד האישה.
ואם האישה מעוניינת שבעלה יהיה נוכח בחדר אז הוא צריך לעמוד מצד ראש המיטה ולא להביט .הטוב ביותר הוא להסיט הראש הצידה ולהתפלל להשם כי זה רגע גדול בחיי הזוג וזה רגע של עת רצון ושעת רחמים ונס ופלא גדול . ואת החויה הזו כל אחד מבני הזוג חוווה בדרכו שלו .והשם מכוון בדיוק את השניה שבה התינוק צריך להוולד לא שניה לפני ולא שניה אחרי .ובאותו הזמן נקבע לאדם מזלו ולכן נוהגים לברך "בשעה טובה".
ואם יש קשיים בלידה נוהגים לקרוא את ספר יונה.


בברכה ללידה קלה ,

עוזיאל

התשובה התקבלה מהרב עוזיאל אליהו
בתאריך ט"ז חשון תשס"ה

ומהאישה נמנעים הלכתית כ"כ הרבה דברים חשובים בשעת הלידה, שנראה לי חמור להוסיף עליהם ולצערה!

כמובן בגדרי הצניעות.

בעלי היה איתי בכל הלידות, והלידות היו מאד מהירות, למרות שהוא נכח כל הזמן (4 לידות שנמשכו לא יותר משעה בחדר לידה...)

כך שאצלנו לא נראה לי שהנוכחות עיכבה...

אני אישית מרגישה שזה מאד מיוחד שהולכים יחד לחדר הלידה, נמצאים יחד ומקבלים יחד את הילד המשותף שלנו.

זה נכון אצל כל זוג זה אחרת, אבל לדעתי אם הבעל רוצה להיות בחדר הלידה, אז זה לא בסדר להחליט בשבילו ולמנוע ממנו את לידת בנו\ביתו.

בעלי יושב, עומד רק בכיוון הראש שלי, קורא תהילים ותומך. ובעיני זה חלק מאד אינטימי ומחזק בזוגיות, בלי נגיעות ובלי להפר אף כלל מכללי הצניעות.

כך שאין סיכוי שבעלי עיכב או חלילה משהו כזה.

מרגש אותי עד דמעות גם היום להיזכר ברגע הלידה, לראות את האושר ודמעות ההקלה שלו, והפגישה הראשונית הכ"כ משותפת שלנו עם הילדה, זה היה פשוט אחד הרגעים הגדולים בחיינו.

אם יש משהו שאני מחכה לו בלידה, זה הרגע הזה.

הלוואי שנגיע אליו בשלום.

כל ילד מרחיב את הלב,מוציא ממני יכולות חדשות שונות ואהבה שלא הכרתי,כל ילד זה משהו אחר אצלי בלב,באישיות זה ממש מסע לפעמים מרתק מלא באהבה,

זה אצלי.

למשפחה זה מוסיף שמחה,מפתח את האחים,מוציא מהם המון המון יכולות ואת המשפחה כולה מקדם אותה לדעתי משדרג אותה.

אין לי עדיין דו ספרתי אבל ממש קרובה לשם כבר.

אצלי הבעיה בזה היא הקטע הזוגי.

אבל מבחינתי אין כל כך הבדל בין הסיבה להביא את השלישי להביא את העשירי😅

דבר ראשון זה הערך של כל נשמה, הערך של להביא עוד נשמה לעולם ושל ליצור חיים שאחרת לא היו קורים פשוט. זה מדהים כשחושבים על זה.

ודבר שני זאת המתנה לילדים. כל ילד זה עוד מתנה מדהימה של עוד אח שבעז''ה יהיה להם קשר כשיגדלו, שיהיה להם גב אחד של השני ויהיה להם משפחה כמה שיותר גדולה וכיפית. אני באה ממשפחה דו ספרתית ומבחינתי זאת המתנה הכי גדולה שההורים שלי נתנו לי אחרי החיים שלי בעצמם...

ההבדל הוא פשוט הרבה הרבה יותר עבודה/השקעה/אנרגיות 😉😃 הכל פי כמה וכמה..

איך מתגברים על הקושי הזה?

לא חשבתי לרגע שלא....

אבל מבחינת הערך והסיבה זה (אצלי לפחות) אותו דבר.

וכל פעם חושבים ילד אחד הלאה- אם מתאים לכוחות שלי כרגע או לא...

אני לא חושבת שאני מוסמכת לענות על השאלה של מאיפה הכוח כי אני באמת לא בשלב הזה😅 אבל סתם, לפעמים אני חושבת על זה שפעם סבתא שלי היתה אישה צעירה עם 6 ילדים שהתמודדה לגדל אותם, והיום יש לכל אחד מהם ב''ה משפחה גדולה עם ילדים ונכדים והמשפחה כולה היא יותר מ150 איש... וכשאני חושבת על זה מדהים אותי הכוח של משפחה גדולה ובאמת זה נותן לי מוטיבציה לחשוב על זה בעתיד... 

זה פשוט שלב כזה

שכולם או רובם מאוד קטנים

גם אם זה 4-5 וגם אם זה 8-9 ילדים

אני לא מרגישה שינוי מטורף אחרי כל ילד 'נוסף

רק בלידות הראשונות הרגשתי ככה

אחרי שעוברים את הכמה חודשים לאחר הלידה

יש מן שגרה כזאת

שלא מחדשת המון

בסוף מתרגלים לחיים האלה

כבר לא ניגשת לשולחן שבת ומצפה לזמן נינוח ורגוע

יודעת שיהיה את 'לה המריבות מי יושב איפה ולמה לו המזלג הזה

ואז המבול בקשות מה לשים לי במרק ומה לא

ואז הם יאכלו קצת וירגע קצת וכו

באיזשהו 'לה האינטנסיביות היא חלק מהחיים אבל לא מפתיעה

וגם בגילאי 3 ומעלה לא מרגישה כזה קושי מטורף

הם רבים ולפעמים גם מאתגרים

אבל לא מרגישה שזה הכמות

זה היה ככה גם אם 3-4 ילדים

ועם הזמן הגדולים קצת גדלים ויש גם הקלות ויש מי שעושה לי קניות במכולת ושומר על התינוק קצת בין לבין

והם משחקים יחד מלא אז זה גם יתרון

פשוט כן זה כמויות כביסה אחרות

אבל אז מה זה מתגמד בעיני

כאילו אולי אני אגדיר את זה ככה

בעיני מה שמשנה

זה האמא שאני הופכת להיות

עם הזמן

ופחות המספר בדיוק לש הילדים

וגם אני בדיל מבוגר אז תכלס אין לי יותר מדי למתי לדחות זה או שיהיה עוד אחד שניים או שלא 

על מה מניע אותן.

ב"ה אני עם שניים, ונראלי   כאילו עם  כל ילד זה עוד דאגות ועוד אחריות ואמאלה איך אני  יעשה עם כל כך הרבה?

כאילו כשהם פחות אז אני יכולה להיות יותר מדוייקת, יותר סבלנית ויותר שפויה

לרכות ולראשוניות הזו.

זה בפשטות.

בעומק אני מרגישה שיש ברכה במשפחה גדולה, ב"קליקה" הזו שנוצרת, בגאוות היחידה, באווירה המגוונת (כי יש הרבה אנשים והרבה גילאים), בהתפתחות המשפחתית שכל ילד חדש מביא איתו...

(אבל האמת שהשאלה הזו מטרגרת אותי, כי החיים שלי כיום לא נראים כמו שדמיינתי כשהייתי נערה, אחות בכורה במשפחה ברוכה... חצי מהלידות בקיסרי וילדים עם אתגרים לא פשוטים - זה קצת משנה את התמונה...

שמחה מאוד במקום שאליו הגעתי היום!! אבל היום כבר השכל נכנס קצת יותר לתמונה, ולא רק הרגש מנהל...)

אני מאוד אוהבת את כל תהליך ההריון לידה ותינוק קטן

מכורה לזה ממש

וזה בגדול מה שדי מניע אותי בסוף ללכת על זה כל פעם שוב ושוב

היום הילדים גדלו והכל מקבל פרספקטיבה אחרת

אני מאוהבת בהם ושמחה בחבורה שלי

אבל זה בהחלט מעורר בי מחשבות עד כמה אני יכולה/רוצה עוד ועוד מזה

להריון,להתרגשות ללידה.

אבל ממש לא חושבת שזה חכם לקחת את זה בחשבון.

אני ממש מנסה לתת לזה כמה שפחות משקל

זה לתת לרגש להשתלט,לא שזה רע אבל ממש לא פרמטר אצלי לעוד ילד.

מצד שני כנראה שככה ה' ברא את הטבע, כדי להגביר את התשוקה לעוד ילדים

זה מתחיל במשהו ריחני ומתוק

ההמשך גם יכול להיות כזה בעז''ה אבל זה כבר לא אותו דבר..

כמו שה' עשה שבתקופת הביוץ יש יותר תשוקה לקרבה בין בני הזוג.. הכל כדי לקיים את העולם ולהמשיך אותו

האם כשיש ילד עם קשיים משמעותיים (רפואיים, התנהגותיים, רגשיים...) זה משפיע על הרצון ותחושת המסוגלות?

חושבת על שכנים שיש להם אולי 7 ילדים אבל כמעט כל ילד הוא סיפור ותוהה לעצמי מאיפה הכוח ואולי אפילו האומץ להמשיך להביא עוד... האם לא עובר בראש לפעמים שעם פחות ילדים אפשר יהיה להשקיע יותר בכל אחד ואולי מצבם יהיה טוב יותר?

אני עוד בתחילת הדרך בהורות

והאחריות מרגישה לי כ"כ גדולה שזה משתק

ולהרבה מהאחים שלי יש סביבות ה10 ילדים.

אני אוחזת ב6 ואני בערך עקרה

התחברתי לכל מה שכתבו כאן. אני חושב אבל שאצל אימא שלי זה היה גם מחוסר מחשבה וברור שכל עוד יש לי כוח זה מה שאני עושה כי זה העיקר בחיים

זה היה ההגשמה מבחינתה, הקריירה שלה. עד היום שיש לה הרבה יותר מ100 נכדים היא משוגעת על כל נכד שנולד ומתרגשת מכל נין.

וגם חמותי יש לה משפחה ממש גדולה והאהבה שלה זה התמונות על המקרר ושבתות נכדות.

ובאמת המתנה הכי גדולה שאימא שלי נתנה לנו הייתה האחים והאחיות והעיטוף שלנו אחד את השני...

(חוץ מזה שאנחנו ברוך ד' פעמיים בשבוע באירוע.... והחיים עמוסיםםםםם)

היה לי רצון כזה בילדות . לא יודעת למה

גם לבעלי היה רצון כזה. כל המשפחות הגדולות מסביב גם משמחות אותי. גם גם משפחות צעירות עם עוד תינוק ועוד ילד . זה כזה מתוק ומבורך. פעם בקיסריה מישהו שאל אותי האם אני מרגישה נצח. ושם אני לא מרגישה נצח , מרגישה סופיות החיים. אבל בגינת משחקים אני מרגישה נצח.

נגיד ראיתי סבא שעלה מרוסיה במיוחד כדי לעזור עם נכדים ועלתה לי מחשבה שהוא בעצם התגשמות של נבואות בלי שהוא בכלל יודע על זה. כי הוא בכלל לא רצה לעלות אבל פתאום יש אותו ונכדים שלו בגינה בארץ ישראל.

כמובן צריכים גם חיבור למציאות. עד כמה יש כוח ויכולת ואיפה הוא כבר נגמר. אני כרגע בשלב שזהו , לא רוצה עוד, נגמר לי הכוח

לומר הזו מספיק לי מהפלא ההז..

אני באמת מתפעלת מכל הריון ומכל לידה ומכל תינוק.. ומתרגשת מלהכיר עוד נשמה חדשה וללוות את הבדילה וההתפתחות שלה פה בעולם

מודה שלמרות כל הצד הערכי החשוב

אצלי זה לא השיקול

לראות אותם בוגרים..ובית מלא מתבגרים..ובגילאים גדולים

וחולמת שיהיה בית שמח ועם קשר טוב בין כולם

ואגב קודם כתבתי ונראה שבא לי אותם רק תינוקות..לא לזה התכוונתי..להפך

אני כל הזמן רואה כמה אין מצב שיכלתי בלי הילד או הילדה החמודים האלה וכמה הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיי

אז מסתכלת עליהם

ולא על הלא לישון בלילה

ואגב האתגר מבחינתי זה לא הפיזי

אפילו שזה לא בא לי בקלות בכלללל

אלא האחריות לתת מענה רגשי ונפשי כל החיים

לכל אחד ולא להחסיר מאף אחד

כמה שאפשר

משתדלת

חושבת על זה ומנסה..ומתפללת...

ובעלי בא ממשפחה קטנה יותר ,ושנינו רוצים משפחה גדולה כי יודעים כמה זה יפה וכיף משפחה גדולה .

ברור שיש קשיים אבל זה מתגמד לעומת זה שרואים אותם גדלים ביחד ויש להם אחד את השני..

ב''ה אנחנו בדרך להגשמת החלום, לקראת לידה תשיעית בע''ה.

מרגישה מבורכת מאד ופשוט מרחמת על מי שיש לה מס' קטן של ילדים *מבחירה*!!! כלומר שאין לה בעיות פוריות או אחרות שמונעות ממנה להביא עוד..

שמחה שקיבלתי את הילדים האלה מתנות מהקב''ה ויודעת שעכשיו זה הזמן שלי ללדת ולא להגיע לגיל שאגיד חבל שלא הבאתי עוד..

מותר לך להרגיש את זה

אבל לומר בקול רם בעיני פחות נעים

באותו אופן אפשר להגיד שמרחמים עלייך בגלל הקשיים שיש במשפחה גדולה.

קרקרים עם גבינה/טחינה

חטיפים יותר בריאים כמו במבה או חטיפי אנרגיה כאלה

יוגורט עם פירות

תמרים עם אגוזים (או בלי)

פירות עם חמאת בוטנים!

עוגיות ועוגות בגדול דברים שמכינים בבית ואז זה בכל מקרה יותר בריא מהקנוי

זכור לי שבדקתי בעבר, וזה היה נשנוש רציני שלי

הורדתי וירדתי

ועכשיו אני יושבת וכמהה לנישנושים

מפנטזת על שוקולד

אבל לא מכניסה לבית

אז הכל בגדר חלומות. מנשנשת קפה קר, עם קש, כדי שיספיק להרבה זמן.

פריכיות

פתית

גזר

במבה מפוצצת קלוריות

בערך 540 ל100 גרם

זה מלא

והעמילן שבה אולי מרגיש מלוח אבל הוא סוכר לכל דבר

גם אני נפלתי בזה פעם חח

שוקולד 90% מעורבב עם חמאת בטנים

תפוח וחמאת בטנים

בננה וחמאת בטנים וקוקוס

מבשלים עם מעט מלח, ואז לוקחים "תרמיל" אחד בכל פעם, לוחצים קצת ואוכלים את השעועית שיוצאת.

זה די נחמד...

אבל לא תחליף לשוקולד

בכל אופן, משתדלת לאכול את זה כשהצורך שלי הוא נטו נשנוש.

החיסרון הוא שצריך להכין את זה... (לא עבודה קשה בכלל, אבל עדיין דורש הכנה ודורש אחסון במקרר, אחרת זה מסריח נורא🤢)

תודה על החידוש!

(האמת שעכשיו קנינו חבילה שלא כתוב עליה שצריך לבדוק...)

הטעם החזק משקיט לי את.הרצון למתוק

חמוציות ללא סוכר

פופקורן (לא שיא הבריאות אבל יחסית לדברים אחרין הוא ברשימת הסבבה)

לחתוך את הירקות ולטבול במטבל כמו חומוס טחינה או גבינה.

הצורך בנשנושים יורד כי יש פחות תנודות של סוכר בגוף

תנסי להגביר חלבוןעל פני פחמימה, זה אמור להרגיע את הצורך במתוק

והאמת שאם אני כבר רוצה משו מתוק אז באמת אוכלת שוקולד 

נגיד לאכול יותר חביתה מהלחם עצמו?
זה מפחית את תחושת הצורך העז למתוק?

ברמת הסוכר שיוצרות את החשקים זה חלבון שומן ומעט פחמימה

אני למשל כשאוכלת חביתה זה בלי לחם בכלל

מכינה אותה עם חמאה מ3 ביצים, ואוכלת אותה עם סלט אבוקדו/ ירקות חתוכים וגבינת שמנת 27 אחוז ביתית

כי אני הרגלת י את עצמי אי שם הרחק בשנים

לא לאכול כלום בין הארוחות

מבינה שזה נשמע קשוח אבל זה נטו הרגל

הגוף לא באמת צריך את זה אם אוכלים נורמלי בארוחות

אבל מה שבעיני יותר קל וככה נוהגת כבר שנים

שמה שלא רוצה לאכול אני לא קונה

ופשוט אין בבית ואין את הפיתוי

אפשר לקנות נשנושים כמו פירות,גרנולה עוגיות קוואקר,פיצוחים,להכין קרקרים בבית,

מכינה לעצמי קינוחים מקמח כוסמין מלא

במקום לנשנש מכינה לעצמי שתייה חמה

מעדיפה פירות וירקות למשל בננה מורידה לי משמעותית את הרצון לסוכר

מה שעזר לי להוריד בנתיים כמה קילוגרמים

זה שהפסקתי גלוטן וסוכר לגמרי

עד עכשיו עם הגלוטן לא היה לי בעיה.. אבל הסוכר באמת נורא קשה הגמילה. נורא.

לאט לאט. תשימי לב שגם בחטיפי אנרגיה יש מלא קלוריות וסוכר. סודה הבנתי לא הכי בריא, שיתקנו אותי אם אני טועה, אבל גם אני מאוד אוהבת. 

ההתחלה הייתה קה ברמת הדמעות - ואני לא מגזימה!!!

אבל אחרכך וואוו, לא מגרה אותי בכלל לא דחוף לי ולא נצרך.

(אני כבר לא שם חחחח רק אומרת לך מה היה)

אני מכינה עוגיות מקוואקר וקוקוס וכאלה ומפחיתה סוכר. זה טעים וכן מתוק אבל לא בהגזמה

פירות שווים של קיץ

מיץ סחוט טבעי

כדי לאכול פחות שוקולד גם כשאני אוכלת (וגם סתם כי זה נחמד)- אני מכינה פרלינים מצימיקאו מומס בתבניות קטנות. ואז כאילו אכלת פרלין אבל זה פחות מקוביה

זה התנודות של הסוכר - אינסולין

במיוחד אם אוכלים ממנו בבוקר

ברגע שאוכלים יותר חלבון וסיבים אין קפיצות גדולות של אינסולין בגוף ויש פחות חשק למתוק.
 

אז לא מספיק רק להוריד מתוק

תוסיפי אוכל טוב שמזין וממלא את הצורך

והשבועיים הראשונים בערך קשים יותר ואז הצורך במתוק מתאזן

ושלא יהיה בבית

אם יש מאוד קשה לשמור
ותמרים זה ממש מתוק וטעים

אולי גלידות ביתיות (בננה תמר וזהו)

גם חוסר בשינה עושה חשק למתוק - עייפות שדורשת אנרגיה זמינה 

אני משתדלת כמה שפחות דברים מעובדים

וכמה שיותר טבעי

אז לא מדבר אליי גם עוגות קנויות או חטיפים ושוקולדים

אני גם לא קונה כי אין טעם הילדים מחסלים בשניה וגם אחר כך רבים ביניהם וגם השיניים וכאב בטן .. בקיצור מוותרת על התענוג

תנסי לטחון בבלנדר פירות קפואים שאת אוהבת עם יוגורט זה גם בריא וגם טעים ומרענן

אפשר לאפות עוגיות גרנולה בבית מחומרים טבעיים 

קקאו סילאן ושמן קוקוס במקפיא

אפשר להוסיף חמאת בוטנים או טחינה ולשחק עם המינונים לפי מה שאוהבים

אבל אני שותה עם סוכר, כשמתחשק לי לנשנש אני שותה קפה, קפה נטול, שוקו חם, חלב חם, לפעמים גם תה אבל זה פחות מספק אותי

שותה בלי משהו ליד, רק הלגימות הקטנות של השתיה החמה הממותקת, מספק לי את הצורך לנשנש

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

אבל לא צריך להקצין את זה,

זה לא אזיקים ולא גן חובה.

לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית

אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.

יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.

המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת

ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.

זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.

אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.

כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..

זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.

אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.

(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).

לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.

במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.

לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.

אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.

שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.

ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--

זה על הפנים.

לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.

לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.

שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.

כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר. 

חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין. 

ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה

שהפחד יגרום לה להפסיק לגנוב.

כולנו יודעים שמי שצסמס בנהיגה יכול למות או להרוג חלילה, וכמה מאיתנו עושים את זה בכל זאת?

ובכן...

אפשר לציין את ההשלכות, אבל מה שיעזור לה, מה שהיא צריכה באמת זה התבוננות מעמיקה מה קורה בחיים שלה, ויצירת סביבה שתתמוך בתהליכי הבשלה שיאפשרו לה להיות פחות אימפולסיבית ויותר אינטגרטיבית.

להפחיד ילד ממעשה בגלל שיהיה לו תוצאה מפחידה זה ידפוק לו את הניהול הפנימי שלו ויצר אצלו כעס, הרבה יותר מהסיכוי שהופ הנה היא תפחד ותהיה ילדה קסם.

כמו שלא תפחידי את הילד שלך לא לחלל שבת כי יש גיהנום.

בעיני עצם ההפחדה היא לא נכונה. זה לא דרך.

יש פה נשמה של ילד.

לא רק מעשה שנעשה או לא.

אין לי רצון שהילד שלי יהיהי מאולף. יש לי רצון שהוא יהיה מחונך.

הפחדה זה אילוף. שגם זה לא תמיד עובד, אבל גם אם כן, זה אילוף.

אם רוצים שילך באמת יתנהל בצורה נכונה,

צריך לראות אותו. לא רק את המעשה.

באמירה כזו, שאם נפחיד אותו מהמעשה ונגיד לו שאם יגנוב יהיה גנב גדול ושמים על זה בכלא,

את מנסה אך ורק להשיג תוצאה.

אני רוצה ילד שלא גונב ולכן אעשה הכל בשביל זה.

לא אכפת לך מה קורה עם הילדה. מה היא עוברת כשאת אומרת לה דבר כזה. מה זה עושה לה בראש.

יש פה הרבה יתר מהאם היא גנבה או לא.

דיי בסיסי בעיני לראות את זה.

לא לפחד מהורה

אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.

זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.

אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.

אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.

וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.

אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.

כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.

גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם. 

ילד יוצא רכרוכי מסיבות אחרות. לא כי לא הפחידו אותו מהחיים ומהגיהנום ומעונשים ומתאונות ומכלא.

מצטערת.

אני גם לא אומרת לאף אחד אל תסמס בנהיגה כי אתה יכול למות.

לא ככה מנהלים חיים תקינים.

כמובן שאם ככה את מתנהלת אז זה נראה לך בסיסי,

אבל בעיני הנקודת מוצא הזו שגויה לחלוטין ולא בריאה בכלל.

אנחנו לא חיים במרדף. ולא בתחרות עם הרוע. לא מבינה למה לבחור לחיות ככה.

יש עוד מלא סיבות לתת כשאומרים לבן אדם לא לסמס בנהיגה חוץ מ 'אתה תמות'.

כמוןב שזו הסכנה, ויש סכנות, ואין התכחשות אליהם.

אבל מיפה ועד לנהל את החיים בצורה כזו זה קיצוני,

בטח שלא לתת לילד להתנהל ככה.

נוראי בעיני לחשוב על ילד שככה מנגישים לו כל דבר בחיים.

ואני ממש לא חושבת שזה מה שמייצר בן אדם חזק וערכי. יש למיון דרכים אחרות לעשות את זה בלי להכניס כלא גיהנום ומוות בסוף כל סכנה.

אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.

למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.

יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.

עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.

מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️

זה כל כך משמעותי! הכל עלייך הכי טבעי ומובן שאת נכנעת לו, צריך לשמור את הכוח😉... את מלכה ותודה לכם!👸🏻❤️

פרקטית- ממליצה בחום על הספר של הלוחשת לתינוקות "הלוחשת לפעוטות". ספר ממש מוצלח לי אישית מאד עזר בגיל הזה.

חשבת ללכת איתו לאבחון?

כי אמנם את אומרת שזה בעיקר מולך, אבל את כן מתארת משהו קצת חריג, עם כל זה שהוא ב"גיל שנתיים האיום"...

יכול להיות שיש משהו קונקרטי שמציק לו, כגון רגישות תחושתית, ולכן הוא עצבני כל כך... ואולי הוא עצבני בעיקר מולך, כי בתת-מודע הוא מרגיש שאמא אמורה לפתור לו את כל הקשיים, ולכן הוא מוציא הכול עלייך...

מקווה ממש שתמצאי איך להרגיע אותו!

ובהצלחה גדולה עם ההתמודדות לבד כרגע, כשבעלך במילואים...❤️❤️

שווה לפנות להתפתחות הילד, ולנסות לבקש אבחון

וגם אם זה לא הכיוון- הרבה פעמים יש להם הדרכות הורים ודברים בסגנון שיכולים לעזור לך להתמודד איתו...

אז קודם כל חיבוק ענק 🧡

זה יכול להיות המילואים, ויכול להיות הגיל, אבל מציעה בזהירות אולי שווה לאבחן? זה לא ילד ראשון ולמרות שהסיטואציה קשוחה נשמע שבתחושה שלך  את רואה פה משהו חריג. אם לא אז תדלגי, רק משקפת מה קראתי.

תנסי לקרוא את הספר "לא קשור אלייך", התיאור שלך הזכיר לי אותו קצת (לא אומרת שבהכרח המסקנה זהה)

בכל אופן, מקווה שרופא הילדים של הפותחת הוא אדם קשוב, שלא ינפנף אותה ב"ככה זה גיל שנתיים", ושהיא באמת תגיע כמה שיותר מהר לפחות לאבחון ראשוני שייתן לה כיוון ודרך טיפול התחלתית כדי שיהיה לה אוויר לנשימה...

(גם את בעצם לא כתבת ממש ישירות, אשרייך❤️)

בספר באמת הילד מאובחן בסוף עם בעיית תקשורת, אז כתבתי לא בהכרח המסקנה זהה אני סתם אישה זרה בפורום ולא מכירה את הילד והסיטואציה. אבל שווה כן לנסות לדבר עם הרופא, לתאר מה אתם עוברים וכו.

יכולה לומר לך שאני תיארתי לרופא סיטואציות מסוימות על גיל שנתיים וחצי והוא ממש לא אמר לי זה הגיל ולא שאל על קשיים מסביב ישר אמר תקשיבי יש פה ענין רציני וחבל שתסבלו לכו לאבחון. בסוף אצלנו זה דווקא כן היה ענין סביבתי שהשתפר פלאים בהמשך, אבל זה גם בא אצלנו "בהפתעה" ולא משהו שראינו ממש מלידה

זעם

כשברור שהמטרה בסוף היא למכור את הקורס המלא, אבל אולי שווה להרשם למשהו כזה ולראות אם מתחברים לגישה שלהם ואם זה משהו שמדבר אלייך.

כי הם מדברים ממש על זה שילדים שלא מצליחים להביע את הצורך שלהם זה יוצא בצורה כזו של זעם

יש לי בן שבדיוק ככה, מלידה, הוא אחרי לא מעט ילדים, הקטן שלנו.
מיום היוולדו נהייה לי קשה יותר, בשינה, באוכל, בהכל (עם דגש על שינה), אף אחד לא היה כמוהו.
עקשן בצורה בלתי סבירה, וכמו שאמרת, רוצה את האבטיח הזה דווקא ולא מה שהבאתי לו, זורק, כועס, בוכה.
הוא האחרון, גם כי כבר די הזדקנתי, וגם הוא ממש לא עושה לי חשק לעוד (ומזל...חחח)
ילד מהמם, מתוק, חכם ונבון בצורה מיוחדת, אבל קששששההההה
לא אפרט, מה שאת עוברת, זה הוא.
כעת הוא בן 3, הייתי אומרת שמעט התאזן, נרגע יותר. מוציאה אותו מהמעון מוקדם יותר, כדי שישן בשמונה וחצי בלילה (הוא שונא לישון, ודי לא זקוק לשינה, היפר), בעיות בגמילה...לא מכירה שיש דברים כאלה. אבל בבכי מעט השתפר
יש לך גדולים?
הגדולים שלי לפעמים יוצאים איתו, זה מתנה.
בעלך במילואים- אז בכלל יותר קשה כי את לבד, ואולי זה גם משפיע עליו, לכן אולי כדאי הדרכת הורים?
בכל אופן,
אני הרבה גבולות חציתי עם הילד הזה (באוכל, ברצונות, בסדר יום, דברים שאני נגד למשל באוכל, אצלו היתרתי, אין לי כוח למלחמות)
מה שכן!!
כשיש לי פנאי וזמן- והוא דורש משהו שאני לא מרשה
אני אומרת לא, ויודעת שעכשיו יהיה שעת סיוט, אבל חשוב שישמע גם לא, ואז אני מחבקת, ומנחמת, ומרגיעה, והוא צורח, אבל זה שלב שחשוב לפעמים, כי באמת הוא כבר התרגל לקבל כמעט הכל.
והתקופה הקשה תעבור, ותישאר המתיקות בלבד.
ליבי איתך
 

כמעט בכל מה שכתבת..

בן שנתיים וחצי

כנראה שהעקשנים חווים יותר חזק את גיל שנתיים…

אצלנו כבר חודשיים ככה, אולי יותר

אבל רואים ממש שינוי לטובה! למרות שיש ימים יותר קשוחים

באמת שאני חוצה אתו גבולות בלהרשות דברים שלא הרשיתי לגדולים, משתדלת לזרום עם הרוב ולעמוד על מה שממש חשוב לי.

כשהוא בוכה לפעמים עוזר להסיח את דעתו (לתת לו משהו שהוא אוהב לאכול/משחק אהוב/להחליף נושא)

ביחד עם מילואים זה באמת קשוח ממש…

אבל שוב, אני רואה שיש הטבה עם הזמן

מקווה שגם אצלך תהיה

בהצלחה ענקית וחיבוק!!!!

לא פשוט בכלל..

מהלידה.

אני מקשרת את זה להריון שבו חוויתי סטרס גדול כשפרצה המלחמה.

יצא לי גם לשמוע מעוד כמה שהשכבה הזאת לא פשוטה.

ואני רואה שזה כן משתפר כשהיא מתפתחת יותר ויותר

אבל זה כל כך קשה

ילדים עם רגישות גבוהה הם ממש ילדים עם צרכים מיוחדים.

החדשות הטובות הן שבהינתן התנאים הספציפיים שהילד צריך, או לפחות רובם - הם פורחים, ויש להם יכולות הרבה מעבר לממוצע.

החדשות הקשות הן ובכן, שיש לך ילד עם צרכים מיוחדים וזה לא פשוט בכלל.

אני רוצה למסגר מחדש רגע - הילד שלך עמוס תסכולים וממוגן, ולכן מתקשה להסתגל. ואת יודעת את זה ובוחרת לצמצם את התסכולים שעומדים בפניו גם המשמעות היא לאפשר לו דברים שהיית מעדה להימנע מהם.

מחזקת את ידייך לפנות להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית התפתחותית, שתתן לך קודם כל תמיכה וגם תעזור לך לדייק את הצרכים הספציים של הילד שלך כדי שתוכלו להתפתח יחד בטוב.

אולי לשחרר קצת. לא לחשוב על רגשות? פשוט לחיות. הוא לא אוהב בקבוק , שיצרח , לא רוצה משולש , שיצרח. את לא חייבת להרגיע אותו. אם ילד מתרגל שאמא מפחדת מבכי שלו ובוחרת בפינצטה על מה היא מתעקשת , אז הוא מתרגל לבכות על כל דבר. פעם כשבת שלי הייתה בת שנתיים  (עכשיו סיימה בית ספר) רצתה מיץ מסוים. והוא נגמר. אז היא צרחה שעתיים רצוף. והיא לא על הרצף ולא כלום. היא מתנדבת במד"א , עובדת , ציונים טובים.

ילדים גם מרגישים לחץ. אם יש לחץ באוויר , הם מאוד נלחצים. גם אם את לפי הספר , לא מרימה קול , מדברת בצורה יפה. הם עדיין מרגישים לחץ.

זו לא אמא מפחדת. זו אמא מובילה.

יש מצבים של אמהות מפחדות והולכות על הביצים, אבל זה לא הכרח

זה לא או לפחד או לתת לו לצרוח שעתיים.

אפשר לעזור לו לווסת את עצמו במגוון דרכים. לא תמיד הכל עובד אבל אם מנסים בסוף מזהים מה עוזר לאותו ילד.

למה אם מתייחסים לילד מבחינתך זה אומר לחץ?

לא אומרת שאסור לילד לבכות, גם בכי עוזר לפורקן וויסות. אבל בכי זה לא אמצעי היחיד. ואם אפשר לתת לילד הרגשה שאנחנו איתו גם כשהוא בוכה וצורח ולא מצליח להירגע בדרך אחרת, בעיני זה עדיף על פני גישה של תצרח כל יום, כל היום, בסוף תגדל.

ההזדהות מאוד עוזרת לי (נחמת טיפשים 😌 ).

כתבנו פה על כיוון תקשורתי, אני לא חושבת בכלל.

הוא מתקשר מהמם. כשהוא רגוע ונינוח, וכן, זה קורה מידי פעם, תודה לה ' , הוא ילד מעלף, מתקשר, שר ורוקד, כשאחים שלו רבים הוא "כועס עליהם " בג'יבריש , או כשמישהו בוכה הוא מיד ניגש לנחם אותו ואני שלולית ממנו.

הציעו פה הדרכות הורים שונות ואני מאוד פתוחה לשמוע אבל לא מבינה בזה כ"כ, העולם הזה מלא במטפלים ואין לי סבלנות וזמן לניסוי וטעיה . אשמח להמלצה ספציפית.

עכשיו, דיברתי עם משהי מהמשפחה והיא מכירה אותו, תיארתי לה הכל והיא טוענת על קושי בוויסות חושי. שזה מאוד נשמע לי הגיוני. אבל מה עושים עם המידע היפה הזה? התפתחות הילד זה אומר טיפול שיתחיל עוד שנה בערך עם כל הטפסת...

זה גם קושי בויסות חושי אבל גם ויסות רגשי,

הם סובלים/נהנים מעיבוד עמוק מאד של חוויות חושיות וגם רגשיות.

מוזמנת בפרטי אנסה לעזור לך עם מדריכה מתאימה.

2. לריסה גינת (אני עוקבת אחרי התכנים שלה כבר די הרבה זמן ומאוד נהנית)

ומחזקת אותך לקחת הדרכה מסודרת, גם כשיש ניסיון בהורות, זה מאוד עוזר כשיש אירוע מסויים אז שעושים לך סדר ואיפוס.

חיבוק גדול על המילואים!

מקווה שיהיה קל יותר בהמשך.

1.

כתבת שאצל הגננת הוא מתנהג שונה

אני חושבת שחשוב לבדוק איך הוא מתנהג בסביבות שונות עם אנשים שונים, מטפלת, אמא, אבא, סבא, ומקומות שונים: בית, גינה, בזמנים שונים, בוקר, ערב, שינוי, עייפות וכו'.

אם יש שוני דרמטי בין הסביבות, ייתכן שהקושי הוא בחלקו סביבתי.

2.

תארי לך את עולמו של ילד בן שנתיים, הוא קיבל אבטיח מלבן והוא רצה משולש, הוא כועס, אח''כ מרגיש את הפאניקה של אמא מהכעס שלו, הוא נבהל, אמא נבהלת חזק יותר, הוא בפאניקה, אמא מבוהלת, היא מתקשה להיות רגועה וכך להרגיע אותו. אז הוא לא נרגע.

מציעה (אני יודעת שקל לכתוב וקשה מאוד ליישם), לשים לב איך את מרגישה כשזה קורה, לשים לב לחרדה. (אני מגישה אבטיח ואני פוחדת מהתגובה שלו), הוא בוכה (הוא לא יפסיק לבכות שעה, איזו אמא רעה אני).

ולנסות להתמודד עם זה (אני פוחדת, אבל אני יכולה להתמודד), הוא בוכה, וזה בסדר, הוא ירגע אח''כ.

אני חושבת שאחרי שתהיי רגועה ומקבלת יותר יהיה לך קל יותר למצוא פתרונות.

3.

ועוד משהו, איך השפה שלו? יש מילים? חיבור של שתי מילים? במידה ולא, כדאי לבדוק בהתפתחות הילד. קושי שפתי לפעמים יוצר תסכול רגשי משמעותי.

בהצלחה! יצא ארוך

העולם לש הילד והתכונות שלו בכל גיל אז יותר מקבלים כלים איך להתנהל מולו ואיך להגיב נכון יותר

ובעיקר איך לשמור על רוגע פנימי 

זה יוצא בעצם שאצלי בוא הכי בוכה ומתעקש, אח''כ אצל בעלי ואצל האחים שלו. אצל אחרים הוא יותר זורם. אני הרבה פעמים נשארת רגועה בבכי ומכילה כמו כל ילד בן שנתיים אבל מהר מאוד זה מסלים ואני לאט לאט נגמרת לי הסוללה של הכלה...

יש לו חיבורים של 2 מילים, הוא לומד המון מילים בתקופה האחרונה ב"ה, קוף קטן חוזר אחרינו בהכל, אבל עוד לא ממש מדבר. 

פורקים תסכול במקום בו הם מונחים טוב יותר.

זה בסה"כ אומר שמולך יש לו פחות הגנות, שהוא מרשה לעצמו להרגיש את מה שבגן אי אפשר.

מנסה להביא רעיונות שהורידו אצל הילדים שלי התנגדויות בגיל הזה, יכול להיות שכבר ניסית או שפחות מתאים לילד שלך-

1. לתת כמה שיותר בחירה- כל דבר שעושה איתו לחשוב, מה הוא יכול לבחור מבין 2 אופציות שאני קובעת. אתה רוצה צלחת כחולה או אדומה? אמבטיה או מקלחת? וכו'

2. סדר יום וכללים כמה שיותר ברורים וקבועים- נגיד הייתה תקופה שהיה לילד שלי נורא קשה להפסיק לשחק וללכת למקלחת אז השתמשתי בטיימר, הודעתי לו וכשהטיימר מצפצף נגמר זמן משחק וזה ממש הפחית התנגדות. נגיד בהשכבות לו"ז מאוד קבוע ומסודר, עם ציורים מתאימים שהוא יכול להסתכל ולראות מה הסדר, שכולל גם דברים שהוא נהנה מהם והוא יכול לבחור כמו סיפור. הבן שלי פחות היה צריך באחר הצהריים בשגרה, אבל בשבת ובימי חופש זה היה לו ממש משמעותי.

3. לשקף רגשות קשים במילים- אתה ממש עצוב כי רצית אבטיחים בצורת ריבוע וקיבלת בצורת משולש, אני רואה שאתה ממש עצוב. אתה רוצה חיבוק? לתת לו לבכות ומדי פעם לשקף לו שוב.

4. למצוא כלים שעוזרים להרגע- אפשר לדבר על זה בזמן רגוע, מה עוזר לנו להרגע כשאנחנו מאוד עצובים? חיבוק, לשתות, מוצץ, לשכב על הספה, לקפוץ על טרמפולינה.... אפשר להכין דף עם ציורים מתאימים. ואז כשהוא בוכה, אחרי שאני משקפת את הרגשות אני מנסה לשאול אותו מה יעזור לו, ואם אין לו רעיונות אז אני מציעה.

5. לזהות טריגרים- נגיד רעב או עייפות יכולים להיות טריגרים ממש משמעותיים להתפרצויות.

כשאת מוציאה אותו ב15:00 תעברי בפארק. תשתו ביחד מים קרים, אולי שלוק. אבטיח. ביסקוויט.

תני לו קצת לזוז, אולי בימבה. חיבוקים, נשיקות.

אולי גם מוזיקה.

לעזור לו עם המעבר בין מעון לבית עם כל האחים.

כדאי להיעזר בבייביסיטרית לילדים האחרים לאיזה שעה אחרי שהוא חוזר,

שתעשה פעילות כיפית עם שאר הילדים, ככה תהיי רגועה שמישהו איתם ותהיי פנויה להתמודד עם המשך היום.

מציעה לקלח אותו בשעות מוקדמות יחסית. במיוחד אם הוא ילד שאוהב לשבת במים.

מים גם עוזרים להירגע מסטרס.

אלו דברים שהם בסוף גנטיקה, ולא בטוח שמשהו יוכל לעזור. יש דברים שכן יכולים להשפיע- להניק הרבה, שינה משותפת, בלי מוצץ, בלי להכניס למסגרת

אבל אלו דברים קשוחים ממש שלא בטוח ששווים את זה...

הייתי מניקה יותר לפי צורך

ופחות נאבקת בהנקות לילה

לא מסתכלת בשעון

כמו אצל הגדולים שלימדו אותי 3 שעות וכו וכו וניסיתי לרווח יותר בלילות (טעויות של טירונים..)

והמחזור חזר אחרי 6-7 חודשים

לעומת אחרי חודשיים אצל הגדולים 

מנסה כמה שיותר להניק לפי הצורך

גם בלילה
קיבלתי מחזור אחרי 4-5 חודשים מהלידה.
אצל האחרונים שלי, קיבלתי מחזור בערך שנה לאחר לידה
אין לי מושג למה ולמה זה קשור

הנקתי לטווחים ארוכים והלך לי בקלות.

כן היו הבדלים בזמן חזרת המחזור בין הפעמים השונות (בין חצי שנה לשנה ותשע).

זה בעיקר היה מושפע מהנקה בלילה, ובכללי התארך מילד לילד.

הרבה פעמים זה קשור לגנטיקה, ואין כל כך מה לעשות עם זה.

מה שיכול לעזור זה הנקות תכופות, בעיקר בלילה, שינה משותפת והנקה תוך כדי,

לאכול, לשתות ולישון טוב יכול להשפיע על כמות החלב.

אצלי המחזור חזר חודשיים אחרי לידה דווקא בלידה שהנקתי בלעדית לגמרי, כולל לילות כמובן, בלי מוצץ בכלל.

המשכתי להניק אחר כך לתקופה מאד ממושכת עם מחזור

בכולם הנקתי מלא

בכולם חזר מהר המחזור והמשכתי להניק

בלי מטרנה, כולל לילה. מה קשור המחזור למשוואה ? אני באמת שואלת להבין. בכולם הארכתי חופשת לידה.

בשניים הראשונים היו לי פצעים כל הזמן ודלקות חוזרת, אחד מהם נשברתי בגיל חצי שנה מהסבל. בשלישי נפלתי על יועצת הנקה מהממממממת שהצילה לי את ההנקות לכל הבאים אחכ. (אביבה מתקוע. אגב)

הפעם משום מה עוד לא קיבלתי כבר חצי שנה )או שאולי כן פעם אחת חודשיים אחרי הלידה כבר ממש לא בטוחה) , אולי כי אני כבר בת 40. לא ידעתי שיש כזה דבר שלא מקבלים מחזור בהנקה! ואני כל הזמן בהיכון שיגיע. ובאיזה אולטראסאונד שנאלצתי לעשות בערך חודש אחרי הלידה היא עושה לי וואי את מאלה שחוזרות מהר לפעילות. לא ידעתי שיש כאלו שלא. חחח

אולי הפעם פחות ניסיתי לרווח 3 שעות. אלא שעתיים מהרגע שהתחיל. אבל גם זה כבר לא בחודשיים האחרונים הוא מעצמו פחות דורש וכבר אוכל רסק וכו. ועדין לא קיבלתי. והוא לא הראשון שנשאר לישון איתי במיטה וכאמור בקודמים כבר חזר לי המחזור. ככה שלא רואה הסבר למחזור מהסיבות האלו. 

בכל אופן אצלי הלך והתארך:

אצל הבכור קיבלתי וסת 4 חודשים אחרי הלידה,

אצל החמישית שנה ורבע.

את כולם הינקתי שנתיים ומעלה..

הרבה דברים השתנו:

הנקות לילה

לינה משותפת

אין מוצץ

הכנסתי למסגרת בגילים מאוחרים יותר

אני את כולם הנקתי הנקות מלאות בלי שום תוספים עד גיל שמונה חודשים.

לינה משותפת

בלי להתחשב בשלוש שעות הפסקה בין הנקה להנקה הנקות ארוכוווות - בין ארבעים דקות לשעה וחצי.

איתי בבית עד גיל שנה לפחות.

אחרי לידה ראשונה חזר לי המחזור חודש וקצת אחרי לידה בבדיקה של שש שבועןת אחרי שאלתי את הרופאה והיא ראתה באוטרסאונד שהיה ביוץ ומאז תקתק המחזור

אצל השתיים הבאים חזר רק שהם התחילו לבסס מוצקים בסביבות גיל תשעה חודשים

אני מעדיפה לישון כמה שאפשרי בלילה ולקבל מחזור...

האמת ההנקות הכי נקיות שלי היו עם גלולות דיאמיליה- אולי שווה לך לנסות אם מאוד חשוב לך להיות בלי מחזור.

ורק מעלה שהנקה עם מחזור, לאו דווקא אומרת שההנקה לא יכולה להיות לטווח ארוך... בלידה האחרונה קיבלתי מחזור ב4 חודשים והנקתי עד גיל שנתיים וחצי.

ורק צריך לסובב את העגיל או הנזם בזמן שאת מתחת למים.

אבל אני חושבת שראיתי את זה בתגובה של יועצת הלכה בקבוצה סגורה בפייסבוק.

זה מותר לכתחילה

אומרת את זה בכזאת ודאות?

אמנם ייתכן ויש מקרים שאכן אפשרי

אבל ממה שאני מכירה זה ממש לא לכתחילה, בטח לא לרוב הדעות ( גם אם בדיעבד כן מתירים)

למדתי את הנושא מכל הכיוונים,

זה נקרא מיעוט שאינו מקפיד,יותר מיזה ההקפדה היא שזה כן יהיה עליה,ומאחר שהיא לא מורידה את הנזם כלל,יש כלל בהלכה שיותר מ30 יום זה נחשב לחלק מהגוף,ולכן אין עם זה בעיה.

משום ש:א.נחשב חלק מהגוף

ב.מיעוט שאינו מקפיד

ג.לא רק שתצא כך לרשות הרבים אלא חשוב לה שזה יהיה עליה.

נכון שלפי הרמא לכתחילה מורידים הכל,אבל גם הוא סובר שאם אי אפשר להוריד וזה חלק מין הגוף הטבילה כשרה לכתחילה.

יהיה עלייך.

אם את רוצה רב, את יכולה לשאול בבית ההוראה של הרב זכריה בן שלמה

לשאלות בשיחה:

0528465585

למענה בוואצפ:

0515465585

גילוי נאות: אני יועצת הלכה.

אם הנזם קבוע עלייך ואת לא הולכת להוריד אותו בטווח הקרוב. כמו שכבר כתבו לך - מותר לך לטבול איתו כי זה בטל לגוף שלך.

אבל- אם זה עלייך רק כמה ימים ואת הולכת להוריד ממש בימים הקרובים אז זו בעיה.

אני בכוונה לא כותבת את הטווח הברור של הימים כי יש מחלוקות בזה וכדאי לברר מה השיטה של הרב לפיו אתם נוהגים. 

עליי תמיד, גם לשה איתה אז נוטלת איתה ידיים.

כנ"ל טבעת אירוסין.

או שצריך/כדאי מאוד להוריד?

יש לי טבעת שקצת קטנה עלי עם השנים ומאוד קשה להוריד אותה

ואני עושה הכל איתה, גם בצק

ולכן לא מורידה לנטילת ידיים

למקווה כן מורידה כי זה לא שבילתי אפשרי להוריד אבל זה מאמץ, אז פעם ב.. לא נורא ומעדיפה ככה לטבול בלי זה 

שלא ישתמע שבוודאות בטבילה אפשר להשאיר את הטבעת (יתכן וכן, אני לא יודעת)

אבל- למעשה אני רואה שרוב ככל הנשים מקפידות להוריד במקוה. 

ביום שבו אסור לזרוק אוכל אומר שאמא לוקחת את האוכל אז מבינים שזה אסור.

אם כשאסור לעמוד מושיבים אותו, בלי כעס, באדישות, אבל בעקביות עם המילה אסור, אז הוא יבין שאסור.

כל עוד לא ואסור הן מילים בלי השלכות הן חסרות משמעות מבחינתו

בכל גיל יש את מה שאין טעם לומר, כי זה לא יעזור..

כשהוא יבין מספיק מה זה 'לא', הוא כבר ייכנס לגיל שבודק האם אני יכול לעשות גם את מה שאמא לא מרשה...

נראה לי שהציפייה שילד יקשיב היא פשוט ציפייה מיותרת וחבל. עדיף להוריד אותו כשהוא מתחיל לזרוק אוכל, או להסיח את דעתו בזמן האמבטיה.

אבל זה שהוא מבין לא אומר שהוא מיישם

הרבה יותר מעניין להמשיך לשחק במים או כל שטות אחרת שחשוב לו לעשות😅

פרקטית- קודם כל אני משתדלת שהסביבה שלו תתאים לו כמה שיותר (לדוגמה אם לא לעמוד באמבטיה זה בגלל סכנת החלקה אז לקנות שטיח טוב ואז הוא יוכל לעמוד חופשי) ולא להגיד לא אם זה לא משהו ממש חשוב לי.

ואם יש משהו שכן חשוב לי והוא עדיין עושה, להגיד משפט קצר של לא (לדוגמה- לא זורקים אוכל. אוכל אפשר לאכול, כדור זורקים.) ולהפסיק את מה שהוא עושה פיזית, פשוט להרחיק אותו משם או את החפץ ממנו...

נתתן לי נק' הגיוניות למחשבה, אנסה להיות יותר חכמה עם זה

❤️

לפעמים הם בכוונה עושים משהו שיודעים שאמא לא מסכימה כי זה מעניין לראות מה יקרה כשהיא תשים לב.

לפעמים הרצון לעשות משהו יותר גדול מהצייתנות לכללים. היכולת לווסת את ההתנהגות עדיין לא מספיק מפותחת.