זה היה בלילה סגרירי במיוחד, שמעתי קולות משונים מהחדרים בקומה למעלה.
אני הייתי הביביסיטר של משפחת פורד, ליפני שהם יצאו הם הזהירו אותי שלא לעלות למעלה ואם אני אעלה למעלה לא בטוח שאצליח לרדת.
הקולות התגברו והתחלתי לחשוש מעט, הלכתי לכיון המדרגות והקולות נעשו ברורים יותר.
אלה היו צרחות, צרחות של אישה.
התחלתי לעלות במדרגות והן חרקו.
כשהגעתי למעלה לא תאמינו מה ראיתי....
זאת הייתה מרפאת שיניים.
הצרחות היו של הילד המטופל שלא בטוח יחזור ושל האישה שהכסף שלה הלך לעולמו.
נכנסתי למרפאה, ריח טוב עלה משם.
הרופאי שניים נראו שמחים במיוחד..
והמטופלים לא במיוחד.
כואבות להם השניים וגם הכיס כואב.
אבל עדין לא הבנתי למה ההורים של משפחת פורד אמרו לי שלא הצליח לרדת.
לפתע.....
שמעתי רעש מאחוריי. ראיתי שמישהו עולה במדרגות. לא רציתי לראות מיזה. חששתי שזה אחד מההורים או הילדים . אם זה ההורים מי יודע מה הם יעשו לי. אם זה אחד מהילדים- הם בטח יספרו להורים, ומי יודע מה יעשו לי. מה שנותר לי לעשות זה לברוח לקצה השני של המרפאה.
אני רצה ורצה ורצה ומרגע לרגע הדרך נראית יותר ויותר ארוכה ואני כבר לא יכולה יותר לרוץ, אבל אני בכל זאת ממשיכה. ראיתי את זה פעם בסרט. שהאיש הופך להיות יותר קטן עם כל צעד והעולם הופך להיות יותר גדול. אבל זה לא מה שקרה לי. עובדה-העולם נשאר אותו גודל- והדרך באמת יותר ארוכה. בשלב מסויים אני מגיעה לאיזה חוף. ואני שומעת איזה קול מאחוריי צועק:".....
...הקול הזה צעק משהו לא ברור. אולי קרא בשמי? ניסיתי להיעצר ולהקשיב, אבל לא יכלתי. רעש הגלים (או מה שהיה נדמה לי כמו גלים) הכה באוזניי, והרוח סחפה אותי הלאה, הלאה. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לרוץ - - עוד רגע אחד ואצנח ארצה.
כשעלתה המחשבה הזו בראשי, משו היה לי מוזר נורא בכל העניין. מה אני עושה כאן? איך בכלל הגעתי לחוף?!
אבל המחשבה המבהילה יותר הייתה הארת הזיכרון הפתאומית: ילדי משפחת פורד. אני בתפקיד! איך נטשתי את המערכה?
ניסיתי להקשיב לקולות, להסדיר את הנשימה. להתגבר על החושים שטלטלו אותי בפתאומיות שכזו.
ואז, כמו מתוך ערפל ההולך ומיטשטש, התחדדו הקולות. ושוב לא היו אלו קולות הגלים.
רעש חזק וצפוף דפק בראשי. הקולות הגיעו מצד שמאל שלי.
הכרחתי את עצמי לפקוח את עיניי לרווחה.
קריאת תדהמה בלתי נשלטת פרצה מגרוני - -
מולי עמד אב משפחת פורד!!!
הוא נעצר, והביט בי בכעס ובתדהמה במבט הזה ששמור למקרים שבהם נוחת חיזר.
"מה את לכול הגשמים.. את אמורה לשמור..."
לא היה לי מילים.
גם לו בקושי היו מילים.
לא הבנתי מה הוא עושה כאן.
משהו כאן לא הריח ריחות קטורת.
הוא התקרב עלי, כול צעד קטן שלו גרם ללב שלי לדפוק במהירות 1000 פעימות לדקה.
הוא נעצר, ולאט לאט התחיל לפתוח את פיו, ולשאוג.....
ולשאוג בקול גדול: "מה-את-עושה-כאן-לכל-הרוחות-והשדים?!"
בחיי שהלב שלי נעצר לרגע, ואחרי קצב של 1000 פעימות בדקה זו הייתה חוויה לא נעימה ומעדתי לאחור. הוא אחז בזרועי בחזקה וייצב אותי אל מול פניו, אף כמעט נוגע באף.
"תעני לי, לכל הרוחות והשדים! מה את עושה כאן אחרי שאמרתי לך לא לעלות ולשמור על הילדים?"
"אין שדים ורוחות בעולם," עניתי בטיפשות.
עיניו נפערו ואחיזתו בזרועי נתרופפה. ניצלתי את ההזדמנות ופרצתי בריצה מבוהלת במדרגות. לא הספקתי להתרחק, וכבר שמעתי את קולו הרועם קורא: "תסגרו את כל השערים! היא גילתה, היא בורחת!"
לקח לי רגע לקלוט. שערים?... אם ככה, אני לכודה.
הסתובבתי לאחור והתחלתי לעלות בחזרה במדרגות. הגעתי למעלה וראיתי את השער הראשון -שהופיע פתעום באמצע שום מקום- נסגר בקול חריקה ובעקבותיו כל שאר השערים. התחלתי לרוץ לכיוונם כשקול נעליי מתחכך בכביש האספלט הוא היחיד שנשמע ברקע. לפתע נפלתי, הרגשתי משיכה חזקה ביד, וכשהצלחתי להתאזן, ראיתי מולי את האדם האחרון שציפיתי לראות.
הילדה הסתכלה עליי בעיניה הכחולות, ואני החזרתי אליה מבט מהופנט. לא הצלחתי להוציא הגה.
"מולי?!" שאלתי בפליאה כששב אליי הדיבור,"מה את עושה פה?" והילדונת שפכה את הכל. "הכל התחיל לפני כמה שבועות. התחלתי לשים לב שאבא שלי הוא לא כמו שהיה פעם. חששתי שהוא חולה או שיש בעיה בעבודה, ולכן שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא לא ענה. רק הצביע על הדלת כאומר שעליי לצאת. הוא מעולם לא אמר לי לצאת מחדר העבודה שלו. זה היה גם החדר שבו אני מתאמנת בציור ביחד איתו. חשבתי שהוא צוחק ולכן חייכתי, לקחתי מכחול וציירתי. מה שיצא לי בציור היה בדיוק מה שחשבתי שאבא הפך להיות -
לא האמנתי שאי פעם זה יכול לקראות...
האבא הנדיב שהיה מקריא לי סיפורים ליפני השינה ונותן לי נשיקה וכל דבר שרק הייתי צריכה הוא פשוט היה רואה את זה עליי, כל דבר אפילו אני לא יכולה אפילו להסביר, פשוט האבא שכל אחד היה רוצה..
אבל איך אומרים בחיים לא הכל מושלם!
מפלצת, מפלצת, זה מה שהיה בציור אני אפילו לא כל כך ראיתי מה שציריתי רק בסוף כיון שכשאני מציירת אני אוהבת לתת למכחול לצייר ואני רק הכלי והוא מעביר דרכו את "המסר" שלו.
לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אווירה קרה ממלאת את החדר, הלכתי לכיון הדלת ופתאום הוא קם והלך לכיווני שאלתי אותו איפה אמא והוא לא ענה לי, שאלתי עוד פעם והתחלתי להילחץ, הרגשתי שזה לא הוא שם שהוא השתגע או משהו.
בקיצור הבנתי שמשהו לא בסדר איתו....א הספקתי להוציא הגה מהפה ויד חזקה תפסה אותי.
היא אחזה בי בחוזקה.
זאת הייתה ידו של ראש המרפאה.
אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.
והמטופלים לא באמת מטופלים.
היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי ל------------.
