ללא ספק רבים מהרווקים מאד מתוסכלים מהמצב. התסכול רק הולך וגובר עם הזמן, ובמיוחד בימים נוראים אלו, בהם אנו נזכרים בשנה הקודמת, או בשנים הקודמות. הרי גם בשנים הללו התפללנו כה רבות לכך שנזכה להקים בשנה זו את ביתנו, והנה עברה לה השנה, ועודנו לבד. והשאלה הטבעית כ"כ שאנחנו שואלים את עצמנו היא "למה"?
למה הקב"ה לא רוצה שנתחתן, למה הדבר מתעכב כ"כ, מה עוד צריך לעשות שלא עשינו? כל אלה שאלות לגיטימיות לחלוטין. ועד כמה שקשה לנו לקבל את זה, רגילים לומר לנו "תמשיכו להתפלל ולא להתייאש", אך זה קשה. נתפלל שוב? הרי זה לא עבד כבר כ"כ הרבה זמן, וקשה לומר לאדם שלא רואה שתפילתו מתקבלת להמשיך ולהתפלל.
נכון, התפילה לא אמורה להיות סוג של כספומט, אלא משהו אחר המביע קשר עם ריבונו של עולם. ולכן, גם אם לא מולאה התפילה, יש להמשיך בה. אבל ברור שזה קשה הרבה יותר כאשר לא רואים שמתקבלת התפילה.
לפני כמה ימים נתקלתי בהתייחסות של המאירי בחיבור התשובה לעניין דומה. אמנם הוא לא מדבר על זה ישירות, אבל ניתן להשליך:
ול דרך המליצה דרשו... מלמד שהחזיר הקב"ה על כל מידות טובות ולא מצא להם לישראל אלא עניות... כלומר לא היית מתעורר לתשובה מעולה כזאת עד אפס כסף, אבל בהיותך בכור העוני והדלות ותכיפת הצרות אז שויתני נגדך וזכרתני איתך, והתבוננת כי לה' הגדלה ובידו לגדל ולחזק לכל... ובספרי דרשו כל זמן שאדם שרוי בשלוה אין מתכפר לו מעוונותיו כלום, אלא ע"י היסורין הוא מתרצה למקום... וכן אמרו ז"ל על דרך הצחות: שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה בשביל כל השנה, אמר להם משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן ופסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקבל פני אביו אלא פעם אחת בלבד ופסק לו בכל יום, אף ישראל כל מי שהיו לו עשרה בנים דאג ואמר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולם מתים ברעב ומתוך כך היה לבם מסור לאביהם שבשמים...וכן דרשו ז"ל על דרך צחות, מפני מה נתעקרו האמהות, מלמד שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים. אמר הב"ה עשירות הן נאות הן, אם אני נותן להן בנים אינן מתפללות לפני, והמשל בזה להורות כי עקר הכונה ותכליתה בתפלה תמצא במי שצריך למה שהוא מתפלל עליו. ולשלמות התפילה לטוב כוונתה, בא המשל שהוא ית' מתאוה לה, כלומר היא רצויה לפניו להיותה יוצאה מעומק הלב, לא תפילת הפה לבד...
אך יש דבר אחר שמפריע לנו במיוחד, אלה מאיתנו שעוד לא זכו להקים את ביתם. והוא, שאנחנו מרגישים מרוחקים מה' יותר, ככל שהזמן חולף, יורד לו הרגש הדתי, יצר הרע בולט יותר, והיאוש מתפרץ לפעמים. נדמה לנו כי איננו דומים למה שהיינו בעבר, אז היינו זכים וטהורים יותר.
אבל אמרו חז"ל כמה אמירות בשבח היצר הרע. למשל "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" מאד - זה יצר הרע. יש משהו חיובי ביצר הרע. מה?
לפעמים מתוך החטאים, אפשר לעלות למקומות הרבה יותר גבוהים מאלולא חטאנו. אפשר לקחת את הנפילה ולהשתמש בה כמנוף. בדיוק כמו בציטוט מהמאירי, כשם שרק מי שצריך משהו מתפלל עליו באמת בלב שלם, כך רק מי שחטא יכול להגיע להשגות גדולות אם ישנה דרכיו.
מי שחוזר בתשובה מיראה, זדונות נעשות לו כשגגות, ומי שחוזר מאהבה - נעשות לו כזכויות.
מילא החוזר ביראה, אך מדוע ייחשבו זדונות לזכויות לגביי החוזר מאהבה. לכל היותר היינו חושבים שימחקו לו את זדונותיו, אך מדוע ייחשבו לזכויות?? זהו בדיוק העניין! החטא יכול להיות מנוף אדיר להתרוממות. במקום לשקוע בצער על כך שחטאנו, על כך שאנו רחוקים, אם נרצה, נוכל להפוך זאת לכיוון ההפוך לחלוטין. נוכל להשתמש במצבנו הרוחני הירוד, הפיסכולוגי הירוד, ולקבל מכך מוטיבציה גדולה לשנות את המצב מהקצה אל הקצה. בהרגשה. בתחושה. אם רק ננסה להרגיש קרובים יותר אל ה', נרצה בקירבה, נוכל לעשות דברים גדולים.
החוזר בתשובה מאהבה, רוצה בקירבת ה'. לא רק שהוא לא רוצה להכעיס את ה', אלא הוא מתחרט לחלוטין על מעשיו, כי הוא מבין שהאמת צריכה להיות במקום אחר, ולכן הוא חדור מוטביציה יותר ממי שמעולם לא חטא, לשנות את מצבו.
אולי זו כוונת הדעה האומרת שבמקום בו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. ואולי אנחנו צריכים להפנים זאת יותר.
שנזכה


