בס"ד
כאב ראש נוראי ליווה את קימת הבוקר של קובי. אחרי ליל בילוי מטורף מי לא יתעורר עם כאב ראש. קובי העביר בראשו את יום האתמול הוא נזכר בכוסית הברנדי המיותרת שדחפה לו שרון. "אחח זאת הייתה חתיכת מסיבה" ובפיו זווית של חיוך עשתה מתיחת בוקר.
את שרון הכיר קובי מיד אחרי עזיבתו את בית הוריו. היה לו קשה מידי, לוחץ מידי. הרבה חוקים היה להורים שלו- לדת שלהם. כשניתנה לקובי האפשרות פרק קובי עול לגמרי.
שרון הייתה הגבול הברור שחצה והיווה בשבילו הוכחה וידיעה ברורה שהוא חילוני. לשם הוא כבר לא יחזור.
צלצול הטלפון הזכיר לקובי את כאב הראש שקצת ונמוג..
"קובי זאת שרון, מה עושים היום?"
"מה עושים...? מה אפשר לעשות?"
"לא יודעת, אולי ללכת לים..."
"לים? הראש שלי מתפוצץ מכאב ראש ממה שהשקית אותי אתמול"
"אוח.. קובי אתה ביקשת אלכוהול... מי יודע איך היית מרגיש אם לא הייתי שמה. אז מה אתה אומר הולכים לים?"
"טוב שיהיה... תאספי אותי בבקשה.."
הנהיגה בד"כ הייתה מסובכת לשרון אבל הכבישים היום היו ריקים, יו"כ חשבה איזה יופי, ממש כיף ככה לנהוג. הלוואי כל יום יו"כ.
קובי כבר חיכה לה למטה יחף, בגד ים לגופו בלבד.
שרן דהרה בכבישים הפתוחים עד לים כשבקרע ממיטב להיטי הזוג הנוצץ ריטה ורמי קליינשטיין.
שרון פרשה בד על החול החם והתיישבה, קובי התיישב אחריה. "את יודעת ממש שקט היום בים כמעט ואין אנשים, למה זה?"
"מה שכחת? יו"כ היום, יש גם חילונים שנשארים בבית או הולכים לבית הכנסת"
רטט קל עבר בגופו של קובי, יו"כ חשב לעצמו ואני בים... אך מיד נתנער.
"מזל שיש יו"כ לים שקט ונקי" אמר.
שניהם נרדמו על החול. יונה שקרקרה מסביבם אולי שליחה מן השמים העירה את קובי.
השמש נטתה לערוב אדומה כ"כ ובשלה.
המחשבות ניקרו בראשו ללא הפסקה. הוא ידע טוב מאוד מה קורה עכשיו בביתי הכנסת.
הוא ידע יורת מידי טוב, הידיעה הזאת חפרה בראשו והחזירה את כאב הראש מהבוקר.
קובי הביט לצידו וראה את שרון ישנה אך העיניים חזרו לשקיעת החמה...
"פתח לנו שער בעת..."
"היום יפנה, השמש יבוא..."
הפסוקים הלמו בראשו כקורנס המשבר גוש יהלום.
קובי נעמד והתנער מחול הים, צעד אחרי צעד נמשך מחוץ לחוף הים והמשיך לרחובותיה ה-כמעט חשוכים של ת"א.
אולי וחיפש בית הכנסת אולי וחיפש את עצמו...
רגליו הניעוהו ללא כיוון מסוים. קובי הסיט את מבטו חזרה לכיוון השמש אך כמעט ולא נותר ממנה אולי חצי גורן. עוד מעט שקיעת החמה ואני אנה בא התחיל להזיל דמעה.
פעם ראשונה אחרי שנים הפנה את מבטו כלפי מעלה ודיבר אל בוראו. איני זכאי ואיני ראוי לסליחה בבקשה אני רוצה למצוא בית הכנסת. בעודו מדבר מתוך ליבו קלטה אוזנו מנגינות מוכרות-זעקות שבר... "ה' קל רחום וחנון..."
קובי ננער מחשבתו והתחיל רץ אחרי הקול. בעיניים מלאות דמעות לא הבחין שהנה עומד הוא בפתח בית הכנסת. לולי בגד הים לגופו היה נקרא "אדם עירום".
המתפללים היו אחוזים היטב בדביקות לבוראם וכלל לא שמו לב לקובי שנכנס בשקט מלבד אחד, אבא עמד שם- אבא של קובי.
שרון התעוררה בבהלה החוף כבר כמעט חשוך, את קובי היא לא מצאה לצידה.
במהירות התלבשה ויצאה מהחוף לכיוון רכבה.
אחפש את קובי, חשבה.
שרון שייטה ברחובות ת"א בעודה סוקרת את הרחובות לפתע עצרה את רכבה בפתאומיות, היא ראתה את קובי, היה מגן דוד בפתח הבניין ללא ספק ההבנה חדרה אליה...
שרון יצאה מהרכב פוסעת אט אט מנסה שלא לבלוט.
קובי ניסה לסדר את ראייתו חזרה ושוב אביו, אביו היקר עמד שם עטוף בטלית.
לרגע ראה את עיניו של אביו מופנות החוצה, קובי עקב אחרי מבטם ובעיניו פגש את שרון...
היה זה מן אותם הרגעים בהם צריך לקחת החלטה, לבחור דרך.
עיניו רצו משרון לאבא משרון לאבא.
שרון בקור רוח מופלא אמרה "אתה שייך לכאן קובי, אתה לא שייך אלי אתה שייך לאלוקים שלך. לך, ואל תסתכל אחורה, אני שייכת לעבר תביט קדימה זהו עתידך..."
וכמו ורצתה לתת תוקף לדבריה סובבה את ראשה ופנתה ללכת.
גוש חונק עמד בגרונו. אביו עטף אותו בטלית...
קובי קירב את הדפים המהוהים אך בעלי המשמעות אל פניו ויבב...
אוושת קול אחד לא יצאה מגרונו, אך ליבו היה מלא ליבו היה קרוע.
עת נצנוצי שקיעה אחרונים הצטרף קובי לקריאות השבר של המתפללים
"ה' ה' קל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים..."
-סוף-
גם כשאנו בטוחים שעברנו על כל החטאים.
גם כשברור שעברנו על כל החוקים.
גם כשידוע שסליחה לא נקבל מאלוקים.
חשוב שנדע, בכל רגע אלוקים מוכן ורוצה לקבלנו חזרה.
אנו בניו ואין דבר יותר גדול לאבא שבניו חוזרים הביתה.
כל הזכויות שמורות.
אסור בהעתקה.

