בס"ד
הוא היה חברי הטוב מכולם. אותו אהבתי עליו סמכתי.
אבל הוא, הוא בגד בי.
החליט שיותר לא מתאים לו איתי, ואז זרק אותי.
בזמן בו הייתי זקוק למשענת, ליד חזקה ותומכת. הוא החליט שאיני ראוי.
למה כשנפגשנו לא סיפרת לי על מה שעתיד להיות.
למה לא עדכנת אותי עם איזו אישיות אני הולך לחיות.
האם אני עשוי מאבן? האם רגשותיי הם משחק בעבורך?
שנה עברה, שנה של מכאובים ופצעים.
שנה של לכלוך וזוהמה, שנה של זיכרון ובעיקר- כמה אני שמח- שכחה.
החתך, בשלבי איחוי והשלמה ואני בהרגשה יותר טובה.
אחרי שהכול נגמר וקבעת לעצמך שהינך יכול לחזור להיות חברי הטוב.
הודעת למשדך בינינו שיחזיר את המצב כמו שהיינו.
ברוב חוצפתך אמרת שהינך מזמין אותי לקפה.
אתה לא מתבייש, מאיפה העוז והכוח לעמוד מול אדם שכמעט והחרבת.
בראש השנה נפגשנו בבית הכנסת בו הכרנו.
דחיתי את סליחתך אז, ומה אעשה עכשיו.
יום כיפור קרב ובא. סליחה ומחילה מבקש אני נא מאלוקיי.
בטח ירצה ממני שאסלח לשונאי שהחליטו לפתע שהם אוהביי וחוזר חלילה.
מלך מוחל וסולח אני אין בי כוח לסלוח.
אין בי כוח למחול ולמחוק הכול. הוא ביזה והשפיל עד מוות.
האם חייב אני לוותר על בדל-כבודי ולרמוס את נפשי ולסלוח לשונאי?
האם תתנה את סליחתך אלי במחילתי לאויבי?
אנא, תנאי זה אינו הוגן לדעתי.
אכן קבעת בתורתך לסלוח לבריאותייך, אך איני יכול.
הרשה לי לשמור על כבודי שאולי ונשאר ממנו משהו בעבורי.
אולי, אולי בשנה הבאה אוכל לעמוד מולו ולומר, מחול לך בן-אדם.
כל הזכויות שמורות.
אסור בהעתקה.
הסיפור אמיתי.
האם יש לכם עצה בשבילי.
