לדעתי כדאי לעמוד במילה, ולתת את ה"עונש". אבל אפשר די מהר אחר-כך לעשות "סולחה" ולהחזיר את הילדה לחברה (כמו בסיטואציה שתיארת).

ביתך החמודה לא רוצה לבדוק את הגבול אלא פשוט רכשה דרך חדשה להשיג תשומת לב,

עצה שניסיתי ועבדה יופי: בלי עונשים, אלא עם יחס- הם רבות? "בואו נראה מי הגיבורה שמפסיקה ראשונה"

הגדולה הפסיקה והקטנה משיכה? תחבקי את הגדולה, תעודדי אותה, תספרי בשיבחה, ממש תעשי מזה מטעמים..

מהר מרוד הילדה תלמד שאמא מתייחסת בעיקר למעשים הטובים ותתנהג בהתאם..

בהצלחה רבה

מעניין אותי לשמוע איך היה

אני לא מרגישה שזה שורש הענין.

כמו שכתבתי, היא ילדה שהמכלול שלה פשוט שונה מאוד מזה של אחותה הגדולה.

מצבים כמו שתיארתי יכולים לקרות גם כשהיא איתי לבד, בלי קשר לאחותה. וגם עם אני ממש איתה, לא רק שוטפת כלים לידה...

עוד סיבה שאני לא רוצה לעודד את הגדולה כמו שתיארת, היא שממילא הילדה היא מס' 2, ועכשיו התווספה לנו גם מס' 3, כך שהדגשת ההתנהגות הטובה של אחותה רק תזרה לה מלח על פצע שממילא קצת פתוח. במיוחד שאחותה כזאת ילדה טובה ירושלים והיא תמיד היתה השובבה וה"בעייתית" כביכול. באמת כביכול כי היא גם ילדה טובה אבל בדרך מאוד אחרת מאחותה.

ועוד דבר, היא מקבלת הרבה מאוד עידודים ושבחים על מעשים טובים, כך שהתחושה שלי היא שזה לא מה שיעזור.

תודה בכל אופן על הרעיון ועל התשובה.

זה עניין של המון זמן לרכוש כלים כאלה, במיוחד למי שקשה.

גם אני הייתי מצטערת לצער את הילדה שוב ושוב. אולי באמת אפשר לשאול אותה אם היא מבטיחה להשתדל, ואז "להרשות" לה לחזור ולהצטרף אלינו. במיוחד מאחר ואני מעריכה שלא יוסיף לה תועלת להמשיך עם ה"עונש".

הרי אתם רואים שלמרות שה"דפוס" הזה של הענישה חוזר על עצמו, זה לא גורם שהיא תיקח את האזהרה יותר ב"רצינות".

אז אולי היא עדיין בגיל לא בשל כ"כ להפנים את האזהרה ולפעול על-פיה?

על כן, כדאי אולי כאשר היא מתחילה לבכות כשרואה שהתכוונו ברצינות ומבטיחה שתפסיק - לומר לה: "טוב. אנחנו באמת רוצים שתהיי כאן. אם את בטוחה- בטוחה שאת יכולה להפסיק לריב בלי להיכנס הביתה, אז את יכולה להישאר. בטוחה?..  יופי".

כך היא רואה שאם באמת עומדת בדברים - אז זה בסדר.  גם אם היא מגיעה לתובנה הזאת רק אחרי ש"כמעט" יושמה הסנקציה,זה לא נורא. נניח שככה היא חשה שזה רציני. מה בכך?..  בגילה זה עדיין בסדר.

באיזה גיל באמת ילד מבין את משמעות העונש?..

צריך "לשכלל" את השאלה:

באיזה גיל הוא יכול ע"י הסברה נינוחה, לא לראות את ה"עונש" כמופנה "נגדו" אלא כממחיש את הבעייתיות שבהתנהגות מסויימת, ועוזר להתגבר עליה. כי עונש "פראי" גם יותר מאוחר לא מתקבל..

בהלכה מובא שמגיל שילד מבין "לא", ההורים צריכים להפרישו מאיסור (סביבות שנתיים-שלש).

אבל זה עוד לא "ענישה", אלא למנוע ממעשה אסור.

וגם, לא כל "סנקציה" זה עונש, לדעתי.

לומר לילדה שמי שתמשיך לריב תצטרך להיכנס לבית, זה לא עונש. זה בידיה. סוג של עזרה לחינוך מה אסור. אבל כאשר רואים שהיא אינה "מעכלת" את זה, או שהיא כבר רוצה לחזור ומבטיחה שיהיה בסדר, אז בגיל צעיר היא לא תיקח את המשך הענין (שהוא כבר בבחינת "עונש" על מה שהיה מקודם) כדבר מקדם. וליצור יראה יתרה שמא יהיה דבר מאד לא-נעים, אין ענין.

דומני שהגיל שילד יכול להפנות את הלקח מה"ענישה" אל מה שצריך לעשות, בצורה שיש בה הבנה ולא פחד בעלמא ו/או תסכול, זה בערך גיל חינוך (כלומר: ילד שוב ושוב מרביץ למשל. הסברנו והסברנו. לפעמים שלחנו הצידה עד שיירגע וכד'. כל זה עוד לא עונש. זו מניעה מקומית מוצדקת, שגם מחנכת להבחין בין טוב לרע. ממשיך בגיל 5-6, אז לפעמים יש מקום לומר: רואים שקשה לך להתגבר על זה. אז אנחנו חייבים לעזור לך להתגבר על היצר הרע. היום לא הולכים ל... כדי שנרגיש שזה ממש לא טוב שמרביצים. זה לא בשביל לעשות לך רע. חס ושלום. אלא לעזור להרגיש שזה לא דבר טוב).

והאמת, שלענ"ד לא צריך להרבות ב"ענישה". בדרך כלל, דיבור ולעיתים המחשה מקומית של התוצאה מספיקים. ויותר בצד החיובי והעידוד, והתרגלות בהנהגות נכונות, מאשר ב"שלילה".

אבל כמובן, גם הניסיון עושה את שלו. דברים שנראים קשים בילדים ראשונים, נפתרים לפעמים כלאחר-יד כשכבר יש יותר ניסיון.

שהוא בכלל לא מעשה רע.  מה הבעיה שהן רבות ונותנות מכות?  ומה הבעיה שהיא ממשיכה? את צריכה להגן על הגדולה מפני הקטנה???

ומובן הרצון שיתרגלו לא לפתור כך דברים.

יש להניח שלא מדובר על כל דחיפות קלות לרגע.

וגם אם הן פונות אלי אני עוזרת להן להסתדר לבד או שביחד מוצאים פתרון.

ואם את כבר שואלת, אז כן, אני לפעמים צריכה להגן על הגדולה מפני הקטנה. הגדולה עדינה יחסית והקטנה, עם קצת רצון טוב, יכולה לקרקף אותה...

וחוץ מזה, שריב בעיני זה נורמלי ולגיטימי, אבל שלב המעבר למכות הוא פחות לגיטימי, אפילו שאני מבינה שזה נורמלי עד רמה מסוימת.

ועוד דבר נוסף, כמו שנכתב פה. זה לא עונש. זה פשוט מציאות שלא יכולה להימשך ואם היא לא מצליחה בעצמה להפסיק, אז אין לי ברירה אלא להתערב ולהפסיק אותה. בעיני זה לא עונש. ובאופן כללי אנחנו כמעט לא משתמשים במילה "עונש" אצלנו בבית.

וכאילו אני כתבתי כך לפני 5-7 שנים 

מציאות די  דומה בבית אצלנו הבכור דומיננטי "עוסק מורשה בבדיקת גבולות" והבאים בתור פשוט לא !!

למה שיסבלו בגללו? הוא צריך ללמוד מה זה גבולות ! ועוד כל מיני הגיגי חינוך חשובים אבל לא מתאימים לכל ילד 

הצבנו גבולות ברורים והוא עמד בהם גם אם היה צריך עזרה שלנו בשביל זה. 

 כשיש חיכוכים בין האחים וכמובן שהוא אשם  (באמת הוא אשם)וצריך  להעיר לו כדי שיצמח כראוי וכו. וכו.. וכו... 

וכמובן שגם אנחנו הורים מלומדים והמילה עונש לא מופיעה בלקסיקון אלא מילים יותר מכובסות וריחניות 

( במאמר מוסגר שימי לב מה מיפלס האיומים אצלכם בבית? כמה פעמים ביום אפשר לשמוע " אם ... אז נדאג לבאס אותך"  וכדומה...

המלצה לתקופת הגמילה היא להשתמש בחיוב כמו אם תפסיקו לריב נהיה עוד רבע שעה בחוץ בשביל הכיף)

כלההערות והאמירות והתנאים והאיומים הם פשוט מלחיצים

ואת זה גילינו כמעט מאוחר מידי  

היינו צריכים להחזיר לאווירת בית חם ונעים, ולא בית כללים, כי כל גבול שהוא בדק סומן מייד בצורה ברורה , וכך התרבו הגבולות עד שזה לחץ עלינו ועל הילדים

והבכור צריך את הבדיקה של הגבולות אז הוא מצא תחומים חדשים ורחוקים שבהם עוד לא סימננו טריטוריה והגיע עד שם. כי ככה הוא, בוחן גבולות.

מסקנה

עדיף מעט גבולות אבל קרובים ונשלטים ואיפה שאפשר לא להיות ולהתערב אז פשוט לא להיות...

כי חינוך של הילדים מתחיל  מהחינוך של ההורים בעצמם וגם אנחנו צריכים ללמוד לשלוט ביצר השליטה שלנו

ארך אפיים ורב חסד : החלטנו להאריך אפיים ולעשות בזה חסד עם הילדים 

היום אין מליון חוקים בבית אלא אפשר לספור אותם על יד אחת (האמת 2 אצבעות)

כגון כבוד הדדי הקשבה לאמא בן אדם לחבירו או למקום ודברים כלליים ולא אלף כללי פרטי פרטים

אם מריחים שמריבה קרובה אז משנים אוירה לפני הבעירה הגדולה (אם אפשר , ולא תמיד אפשר)

כשהם רבים, אנחנו פשוט מפרידים כוחות  ושניהם "מפסידים" אבל זה קורה רק לעיתים רחוקות 

כי בדרך כלל אנחנו לא מתערבים אם זה לא סכנת נפשות 

ובכל אופן משתדלים לא לקחת צד גם אם יודעים מי התחיל ואיך

ואם אחד הצדדים בא להגיד לאמא או אבא שמרביצים לו , אנחנו אומרים בשוויון נפש שלא כדאי לכם שאנחנו נתערב כי שניכם תפסידו, כדאי לכם להסתדר לבד ...

אם אחד מהם יחליט שזה לא משתלם אז לא תהיה מריבה כי כדי לריב צריך שניים (שייך לפורום נשואים טריים...)

לעודד על דבר אחריות שהפגינה ובזה לחזק אותה (עכשיו כשאין ביקורת "בונה" במקביל, זה יהיה יותר יעיל מאשר עד עכשיו.

לנשוך שפתיים ולשתוק כשהיא נסחפת לעבר גבול ישן ומנסה לבדוק אם הוא דוקר.. 

מכסימום לקרוא לה לרגע לתפוס משהו ולהרחיק אותה מזירת הפשע "לפני עיוור לא תתן מכשול"

(במאמר מוסגר  נוסף לא אהבתי את שיטת צד ג'

"אני אחבק את אחותך וזה העונש שלך" כי היא מרגישה שזה מולה ולא נבנית מזה בלשון המעטה, וגם אחותה, יותר מהחום והחיבוק שמקבלת, נהנית מהשמחה לאיד.. דבר שלא היית רוצה לפתח אצלה..) 

כן !! היא ילדה שונה באופי שלה

אבל זה לא דבר שלילי את עוד תרוויחי הרבה נחת מהאופי הזה רק אל תכבי אותה ותדחפי לתוך שבלונה שהיית רוצה שהיא תהייה ואל תבזבזי את ערוץ התקשורת שלך איתה על ויכוחים  

כן היא בודקת עד כמה את שלה בדיוק כשאת צריכה לצאת דחוף לאיזה מקום ועוד כל מיני נסיונות שה' שולח לך דרכה 

תעמדי בזה ותרוויחי לך ולה

ההמלצה האמיתית אחרי כל הפריקה שלי היא שבסוף כל יום תיזכרו בסיטואציה אחת חריגה שהייתה ותנתחו איך היא פעלה ואיך אתם פעלתם ואיך באמת הייתם צריכים לפעול מה היית משפרת ומה היית משמרת לכשתחזור סיטואציה דומה.

כי רק את מכירה את הבת שלך ולא אף אחד אחר ורק את יודעת מה טוב בשבילה 

רק טוב  

למדתי.

ובאמת נכון מה שכתבת שהיא פשוט אחרת. ובדיוק לכן אני נזהרת איתה, שלא להכניס אותה לשבלונה, כמו שכתבת. ובטח שאני לא רואה בזה דבר שלילי.

וכבר עכשיו יש ממנה נחת.... אין עוד מצחיקה כמוה, תאמיני לי...

לחבק את אחותה זה לא עוש, צריך לעשות זאת באופן טבעי. זה לא "אנ לא אוהבת אותך כי התנהגת לא יפה" אלא פשוט הדגשת הצד החיובי, ולא אמורים להגיד או להגיב בשום דרך שלילית.

כשאני עושה את זה עם ילדיי, ( הבכור בן 3 מציק לאחותו בת חצי שנה) הבכור  ה"אשם" מיד מפסיק ובא אליי לקבל חיבוק, וז כולם מתחבקים ושמחים.

מה הקשר לשמחה לאיד? הילדים שלנו מספיק חכמים כדי להבין שזו לא הכוונה.

הם מאד נבנים מזה והכל תלוי בחשיבה שלך, אם תחשבי שזה עונש אז הילדה באמת תיעלב, אך אם תחשבי שזה חיזוק חיובי, והזדמנות עבורה לצאת מתפקיד ה"אשם"- תגיב בהתאם.

ממש לא התכוונתי אלייך באופן אישי שאת עושה לא טוב כי גם את מכירה את ילדייך הכי טוב שבעולם 

מה גם שאצלך זה מעודד את כולם לחיבוק ושמחה 

ובכל זאת הסבר קטן לדברי במאמר המוסגר 

וודאי שאף אמא לא תאמר או אפילו תחשוב שזה "חיבוק עונש" שמיועד לצד האשם והלא מחובק

אבל  הניסיון שלי עם  ילדים קצת יותר גדולים שהם חכמים לא פחות מהקטנים ואולי אף יותר. מראה שאסור לשחק בדברים האלה..ולמרות שאין  שום כוונה רעה  לאמא.  זה לא נראה טוב. ואולי אולי גם בעיני הילד עצמו .

כנ"ל בקשר לשמחה לאיד 

יש מקרים שהילד עושה מעשה טוב רק כדי ליצור שעת רצון אצל אמא ובמיוחד במקרה שהילד תמיד בודק מה המעמד שלו אצל אמא וכאלה דברים אז וודאי שהוא צריך אח כדי להשוות מי מקבל יותר, אפילו חיבוק.

לא קראתי מחקר נגד זה ולא שמעתי הרצאה בעניין אלא זו דעתי בלבד והצעתי אותה לצורך הדיון או כנקודה למחשבה 

אבל בשום פנים לא חשבתי לרגע לפגוע או לדבר כלפייך באופן פרטני אלא רק כלפי הרעיון שכנראה מצליח במקרים מסוימים אבל  כ"שיטה"  עדיין לא נראה לי מתאים 

כל מילה בסלע..

אני כ"כ מתחברת להעצמה...להדגיש את החיוב בעייני הילד...

שיראה את עצמו כמצליח..כבוגר..חיובי...

העונש רק מחליש...לדעתי...

(הצבת גבולות, ברורים מאד, אבל עם גמישות ובעיקר עם הרבה תקשורת שעוטפת...)

תודה תודה...

ובת 30 תודה על האפשרות לשתף במקום ובזמן הנכונים 

רק נחת ושמחה

מה אם מדובר בילדה בת רבע-לשלוש ותינוקת בת שנה? מה לעשות כשהגדולה מכה את הקטנה/חוטפת לה את הכסא ובכך גורמת לה ליפול וכן הלאה? (חטיפת הכסא היא בגלל שזה הכסא של הגדולה, והיא רוצה להשיב אותו לעצמה).

איך כדאי להגיב? מה לעשות ומה לא לעשות?

ועוד שאלה, אם כבר התחלתי- מה לעשות כשהקטנה מרביצה לגדולה, בתור משחק, והגדולה פאסיבית וסופגת (ואז בוכה)? זה מרגיש לא שיוויוני לא לומר לה כלום, ומצד שני- למה אפשר לצפות ממנה בגילה?

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.