כתבת:
"בחסידות אפשר לראות את נוכחות ה' בכל פעולה, בכל עשייה,
אפשר להעלות ניצוצות ולהתקרב לה' גם דרך טיול בטבע, דרך אכילה וכן גם דרך ניגון או שמיעת מוזיקה..
לכן בעיניי לצאת לטיול זה לא ביטול תורה (כן, שמעתי בייניש שאמר לי שזה ביטול), לעשות התעמלות או לשחק כדורסל זה לא ביטול תורה,
ולשמוע שיר עברי (כמובן שיר ערכי) זה גם לא ביטול תורה, אפילו אם הזמר לא בהכרח "מנגן כשר"."
קודם כל- אני לא יודע מה זה באמת להעלות ניצוצות ואיך עושים את זה כשמטיילים, אשמח לשמוע הסבר.
עכשיו, לגביי השאלה האם טיול התעמלות, וכו' זה ביטול תורה או לא-
לענ'ד קודם כל צריך להבין שזה משתנה מאדם לאדם ושהעניין נתון במחלוקת בין גדולי ישראל.
אדם שלומד בישיבה וכל היום עסוק בתורה אז בשבילו כל דבר שלא נחוץ ללימוד התורה זה באמת ביטול תורה-
אם הטיול זה דבר שנצרך לו כדי שיוכל להמשיך ללמוד מתוך יישוב ורחבות הדעת, שיטייל.
אם הוא אדם שצריך שעה ביום לנגן, אחרת הוא לא מצליח להתרכז-שינגן.
אבל סתם ככה לצאת לטייל במקום ללמוד, בשביל בן ישיבה זה ביטול תורה.
בשונה מאדם שלא כל היום עסוק בלימוד תורה, אז חובתו הינה קביעת העיתים לתורה.
שמיעת שירים [בלי להיכנס לשאלה האם שיר עברי הינו בסדר או לא]-
שוב, תלוי- אם אדם יישב כל סדר בוקר ובמקום ללמוד, סתם ישמע שירים- בשבילו זה ביטול תורה.
אם אדם שומע כדי "להתאוורר" אז לכא' זה בסדר.
פסקה של הרב קוק שבה הרב עושה את החילוק בין ת'ח לבע"ב:
" וכאשר חובת תלמודה של תורה הקבוע הלא הוא נלמד מושננתם שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו, כדאי' בקדושין דף ל', וכד' הר"ן בנדרים דף ח', שמזה באה חובת השקידה בתורה, ללמוד תמיד יום ולילה, לפי כחו, שמובן דבר זה יכול להתקיים רק ע"י תלמידי חכמים העוסקים בתורה בקביעות שהם שמים לילות כימים בעסק התורה, מה שאין כן במעמד התורה אצל האנשים שהם עסוקים בדרך ארץ, שהם נתבעים בעיקר על קביעות עתים לתורה, כמבואר בשבת דף ל"א, בכלל השאלות של יום הדין, ובחילוק של אלה שני הסוגים, מתישבת קושית התוס' שם סנהדרין דף ז' ד"ה אלא. וכ"ה בקדושין דף מ' ד"ה אין, דאמרינן התם אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, ואילו בשבת שם אמרינן ששואלין לו נשאת ונתת באמונה בתחלה. ותירצו בתי' השני שם ששואלין תחלה על משא ומתן, ומכל מקום יקבל דינו תחלה על דברי תורה, והדבר צריך טעם והסברה רבה, מדוע משנין את סדר השאלה מסדר קבלת הדין, ובלשון התוס' בקדושין שם הוא בקצרה דוקא לענין שאלה ששואלין על משא ומתן אבל מכל מקום נפרעין ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה. ולע"ד דבאמת צריך לבאר דהסוגיות עסוקות בשני סוגי אנשים, אצל בע"ב העסוקים וטרודים בדברי משא ומתן, להם דיה החובה של קביעות עתים לתורה, ע"כ אצלם שעיקר מעמדם בעולם הזה הוא המו"מ שואלין נשאת ונתת באמונה, ואח"כ קביעת עתים לתורה, מה שאין כן תלמידי חכמים הקבועים בתורה שהם מקיימין בדיוק את החוקה של ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, בעסקם בתורה יום ולילה, בלא הפסקה רק בקביעות גמורה כפי כחם, לא שייך לשאול אותם בענין משא ומתן שהם אינם עסוקים בו, ולא שייך לומר להם קבעת עתים לתורה, שהם לא יוכלו לצאת כלל ידי חובתם בקביעות עתים, ועליהם אמרו חז"ל כל הקובע עתים לתורה ה"ז מפר תורה, כמבואר בילקוט תהילים רמו תתע"ה, מאגדת שמואל שם, ר' פינחס ור' חלקיה בשם ר, סימון העושה תורתו עתים מפר ברית, מאי טעמא עת לעשות לד' הפרו תורתיך, א"ר אלעזר מה התינוק הזה מבקש לאכול כל שעות ביום, כך צריך אדם להיות יגע בתורה כל שעות ביום, וזה בודאי נאמר לתלמידי חכמים הקבועים בתורה שעל ידם מתקיימת המצוה דושננתם במילואה, וי"ל שחובה זו של שקידת התורה המיוחדת לתלמידי חכמים לקבועים בה קשה מאד שלא תתבטל מן האדם איזה פעם, ואולי ע"ז אמרו בזבחים דף ז', אין לך אדם מישראל שאינו מחויב בעשה, שגם תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד, שמתקיימת על ידם מצות ושננתם, קשה להנצל מאיזה הפסק, והוי בזה ביטול מצוות עשה זו החביבה שאין לה שיעור ומשו"ה נחשבים כולם למחוייבי עולה דמכפרת אעשה, וממילא לסוג זה אין צריכין שאלה כלל, וע"כ אין שואלין כלל, בתחלת דינו של אדם, ודנין את הכל על תלמוד תורה, מפני שהכל הם בחזקת חייבים בזה." (מאמר חובת תלמוד תורה)
מי שרוצה לעיין במאמר כולו: http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%94_-_%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94)
