ארוך. ארוך מאוד אפילו. אבל שווה כל אות...ט'

http://www.aish.com/hisrael/judaism/A_Relationship_with_G-d.asp

מאת הרב דוד פורמן.

ראש השנה ויום כיפור, 'הימים הנוראים', הם הזמן שבו אנחנו מדברים עם אלוקים.

נכון, אנחנו אמורים לשוחח אתו כל השנה, אבל אנחנו מרגישים את זה הרבה יותר בראש השנה וביום כיפור. הימים האלה מוקדשים לתפילה, ובהם אנחנו מתאמצים לבטא את מחשבותינו, את תקוותינו ואת חששותינו בפני האלוקים. אנו מנסים לפתוח בשיחה עם אדון העולם.

אנחנו מקווים שה' יחייך לעברנו, וייענה למשאלותינו. אבל יש שאלה קשה שעמה אנחנו חייבים להתמודד בימים אלה: מה קורה כשהוא לא נענֶה? מה, אם בכלל, נשאר מהקשר שלנו עם אלוקים במקרה כזה?

תארו לעצמכם אישה שמתפללת מעומק לבה להצלחת הניתוח של בתה החולה בת ה-6. מגיע הזמן - והניתוח נכשל. הילדה נפטרת תחת אזמל המנתחים. מה אמורה האם להרגיש אחרי זה? מה היינו אנחנו מרגישים?

במערבולת הרגשות שבאה בעקבות אסון, האדם חש צער בל יתואר - קשה לשער את כאבו הנורא והצורב של האובדן. אבל לפעמים, אנחנו מרגישים עוד משהו - תחושת נבגדות.

אז איך אפשר לצפות מהאדם לאהוב את אלוקים, אם הוא מרגיש שהוא בגד בו?

אולי בהתחלה ההרגשה הזאת לא מוגדרת, נסתרת מתחת לשכבות של עצב וכאב, אבל היא עלולה להתעורר אחר כך, אט-אט. "למה אלוקים עשה לנו את זה? בטחנו בו. התפללנו אליו בכל הכוח. את כל התקוות תלינו בו. והוא נתן לזה לקרות..."

והשאלות האלה - בין אם מבטאים אותן בקול ובין אם לאו - מעוררות מערבולת חדשה של תחושות. פחד. רגשות אשמה... "על מי אני כועס?" אנחנו שואלים את עצמנו, "על אלוקים?! איזו זכות יש לי לכעוס על אלוקים?"... אנחנו אמורים להרגיש שהוא רחום ואוהב. אבל קשה 'להשלים' עם מישהו שבגד בנו; אז איך אפשר לצפות מהאדם לאהוב את אלוקים, אם הוא מרגיש שהוא בגד בו?

שינוי גישה

אני לא יודע אם יש דרך יחידה, מוגדרת, להשתחרר מהבעיה הזאת. יתכן שהתשובה משתנה מאדם לאדם, אבל אני חושב ששינוי הגישה שלנו יכול לפחות להפנות אותנו לכיוון הנכון:

נפתח בשאלה יסודית. כשמישהו מתפלל לאלוקים עבור משהו - לא משנה מה, בריאות, אושר או אפילו מכונית חדשה - מה הוא רוצה להשיג? מה הוא מקווה שהתפילה שלו תשיג?

ברמה מסוימת, התשובה ברורה: כשמישהו מתפלל שאלוקים ייתן לו משהו, הוא רוצה לקבל את מה שביקש. אם מישהו מתפלל לרפואתה של בתו, למשל, ברור שהוא מקווה שזה יעזור לה להבריא. אבל לדעתי קיים היבט עמוק יותר לתפילה, ומטרה נעלה יותר.

הרשו לי לשתף אתכם בסיפור של חבר שלי על אחת מחוויות ילדותו המוקדמת:

"יום אחד, כשהייתי בערך בן 4, התעוררתי ממנוחת הצהריים, יצאתי מהחדר והסתובבתי בבית. אף אחד לא היה שם. קראתי במשך כמה זמן לאמא שלי, אבל היא לא ענתה. לאט לאט, חלחלה ההבנה לתודעתי הזעירה: 'זה קרה בסוף. ההורים שלי נטשו אותי...'

"דפקתי מיד על הדלת של השכנה. 'זהו,' אמרתי לה, בין יבבה ליבבה, 'ההורים שלי הלכו, נשארתי לבד.' היא המשיכה להקשיב לי עד ש(כמו שוודאי ניחשתם) אמא שלי חזרה הביתה. היא יצאה לכמה דקות כדי לקנות חלב. בכל אופן, זאת הייתה חוויה שאני בחיים לא אשכח."

עכשיו, ברשותכם, נעשה תרגיל קצר. נסו לדמיין שאתם בני 4. כל מה שיש לכם בעולם זה ההורים. תארו לעצמכם את החרדה שהייתם מרגישים אילו חשבתם שהם נטשו אתכם, השאירו אתכם להסתדר איכשהו עם החיים בכוחות עצמכם. מובן שכמבוגרים אתם יודעים שזה לא יכול לקרות. אבל בתור ילדים זה לא כל כך ברור לכם. האיום נראה מציאותי - מסוגלים לדמיין את תחושת החרדה?

עכשיו תמשיכו הלאה. דמיינו שאתם בני 6. מטפסים על כיסא, ומוצאים את קופסת העוגיות של אמא על השיש. היא מלאה בעוגיות שוקולד-צ'יפס. אתם ניגשים לאמא, עם קופסת העוגיות ביד, ומבקשים עוגייה אחת. עכשיו דמיינו את התרחישים הבאים:

תרחיש ראשון

אמא מתבוננת בעיניך באהבה ובנחת ואומרת: "לא חמודי, מצטערת. עכשיו זה לא הזמן לעוגייה; אנחנו יותר מדי קרובים לארוחת הצהריים. אני יודעת שאתה מאוד רוצה עוגייה, אבל אני לא יכולה לתת לך עכשיו."

תרחיש שני

לאמך היה יום קשה, וכשאתה מגיע אליה היא כבר על סף קריסה. היא מסתכלת עליך לרגע במבט קריר, ואז מפנה לך את הגב והולכת. "לא אכפת לי", אתה שומע את קולה האדיש, "כרגע העוגייה שלך לא מעניינת אותי. אם אתה רוצה, קח לך."

בתור ילד בן 6, איזו מההתרחשויות היית מעדיף? בראשונה אתה לא מקבל את העוגייה; אבל זוכה לתשומת לב אוהבת מאמא שלך. בשנייה, אתה מקבל עוגייה - אבל כאב מכרסם מתכדרר לך בבטן. מבחינה מסוימת אתה מרגיש שאמא שלך נטשה אותך...

בואו נמשיך. דמיינו שכעת אתם מבוגרים יותר. את גרה עם בן הזוג שלך בדירה קטנה. המצב הכלכלי שלכם עגום: אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לקנות אפילו מכונית קטנה יד שנייה. כל יציאה היא מסע מייגע בתחבורה ציבורית, וגם הקניות השגרתיות בסוּפר הן מבצע לא פשוט. אבל יש תקווה: המעסיק של בעלך רמז שאולי מתקרב תורו של בעלך להעלאה במשכורת - משהו שאולי יספיק כדי שתוכלו להחזיק רכב.

אז אתם מתפללים לאלוקים בדבקות יתירה, ומבקשים שההעלאה תצא לפועל. אין לנו, כמובן, שום דרך לדעת איך בדיוק ה' מקבל את תפילותינו - אבל לצורך הדיון, נתאר לעצמנו שהייתם יכולים לשמוע איכשהו את תגובתו. דמיינו שוב שני תרחישים:

תרחיש ראשון

ה' עונה לך: "בתי, אני רוצה שתדעי שאני אתך. אני מודע ללחץ שאת מרגישה בגלל המצב הכלכלי שלך, ואני חש בצערך. אבל מסיבות שאיני יכול לגלות לך, העלאת שכר לבעלך איננה בתוכנית שלי לשנה זו."

תרחיש שני

ה' עונה לך: "עד עכשיו לא גילית מספיק אמונה כדי שאני אתייחס לדאגות שלך ברצינות. החלטתי לא לערב את עצמי בצרות שלך; אני אתן לעניינים להתנהל מעצמם. אם הבוס של בעלך יחליט לתת לו את ההעלאה, שיהיה; אני לא בעסק."

שוב, איזו תשובה הייתם מעדיפים לשמוע? התגובה הראשונה דוחה בעדינות ובנחישות את בקשתנו, בעוד שהשנייה מותירה אפשרות פתוחה שאכן נקבל בסופו של דבר את הכסף; אבל בתגובה השנייה, אנחנו הלומי-כאב מהתעלמות ה' מאיתנו. גם אם נקבל את הכסף, איזה מחיר שילמנו על כך?

ועכשיו תחשבו על סיטואציה אחת אחרונה. אדם הסובל מלוקמיה מובל לחדר הניתוח בניסיון אחרון להציל את חייו. הרופאים נותנים לו בקושי סיכויים של 50%. כשהוא מרגיש שההרדמה מתחילה להשפיע, הוא מבין בבהירות רבה שאלה עשויים להיות רגעי ההכרה האחרונים שלו בעולם. הוא פותח את לבו לאלוקים ומתפלל להישאר בחיים.

דמיינו לעצמכם שבשניותיו האחרונות והחמקמקות, תינתן לאותו אדם אפשרות לשמוע את תשובתו של האלוקים. חשבו שוב על שני תרחישים:

תרחיש ראשון

ה' עונה לו: "בני, אני רוצה שתדע שאני מאוד קרוב אליך עכשיו. כשתירדם, אשאר לצדך, ולא אעזוב אותך.

"אני חש בייסוריך, ויודע כמה אתה רוצה לחיות. אבל אני חייב לומר לך שזה הזמן שבחרתי עבורך לסיים את שהותך על הארץ. אינך יכול להבין מדוע, אבל בני, הגיע יומך."

תרחיש שני

ה' עונה לו: "לא עשית כלום כדי להיות ראוי לכך שאטול חלק אישי בעניינים שלך. הרופא שמנתח אותך לא פחות מוצלח מאחרים; אותיר אותך בידיו."

איזו תגובה היה אותו אדם מעדיף ברגעי הערות האחרונים שלו? האם לא יתכן - ואפילו סביר - שהוא יעדיף את הדחייה האוהבת והקרובה של בקשתו על ידי האלוקים, מאשר את התנערותו הצוננת מחייו? אם כן - אם זה מה שהיינו מרגישים אילו היינו במצבו של אותו אדם - אז אולי גילינו משהו עמוק באמת באשר לערכים שלנו: מערכת יחסים קרובה עם אבא שבשמים, היא משהו שלא היינו מחליפים תמורת שום דבר אחר - אפילו החיים עצמם.

כאשר אנחנו פותחים באמת את ליבותינו לאלוקים, אנחנו הופכים אותו לממשי בחיינו

מכאן אנחנו יכולים ללמוד דבר חשוב על התפילה שלנו, ומה אנחנו משיגים ממנה.

כן, נכון שאנחנו מתפללים על העוגייה, המכונית או אפילו על חיינו. אבל אלה הן רק המטרות הגלויות לתפילותינו, משום שכאשר אנחנו פותחים באמת את ליבותינו לאלוקים - כשאנחנו באמת פונים אליו בשעה של צורך - אנחנו הופכים את האלוקים לממשי בחיינו. אנחנו בונים עמו מערכת יחסים קרובה.

וכמו בכל מערכת יחסים בריאה, רגשות נוטים להשתקף באופן הדדי. כשאנחנו מתקרבים אליו, הוא מתקרב אלינו בחזרה. כל מילה בתפילותינו הופכת לְבֵנה בבניין היחסים בינינו, ובסופו של דבר, אנחנו מוקירים את מערכת היחסים הזאת יותר מכל דבר אחר.

אני חושב שכאשר אנחנו מבינים את זה באמת, אנחנו נותנים לעצמנו את הכלים להתמודד עם האפשרות שאולי אלוקים לא מבטיח לנו להיענות בפועל לכל בקשותינו. אנחנו יכולים לראות שככל שהצורך שלנו עמוק יותר, ככה הקשר שלנו עם האלוקים מתחשל יותר בשעת הבקשה. לכן, בין אם אנחנו מקבלים מה ש"ביקשנו" ובין אם לאו, ה' בהחלט לא "בוגד" בנו. גם סירוב יכול לבוא באהבה, ומערכת היחסים שבָּנִינו בעצם הבקשה, נשארת.

אנחנו חיים בעולם חומרי, ולכן קשה מאוד להפנים את האמת הזאת. הצרכים שלנו נראים לנו ממשיים בהחלט. אנחנו באמת רוצים את העוגייה או המכונית; התאווה הרצינית שלנו למושא תפילותינו איננה סתם דמיונית. ובכל זאת, אם נעצור לרגע, נוכל להתמקד גם על הדברים העמוקים יותר. בפנייה לאלוקים מעומק ליבנו, אנחנו מתקרבים אליו יותר, והוא מתקרב יותר אלינו. וכשנחוש בקרבה הזאת, אולי נגלה שלא רק שהשגנו הערכה עמוקה יותר לתפילה - ולתקופת הימים הנוראים - אלא רכשנו גם כוח מחודש להתמודד עם כל תגובה שייתן לנו השם, בסופו של דבר.

*מובא ברשות מתוך "INSPIRING DAYS" בהוצאת קבל בשיתוף הוצאת אפיקים

גמר חתימה לנ"ו. רק בשורות טובות.ט'
יישר כח!משה4אחרונה
שידוכים בין ישיבות ומדרשות. מה דעתכם על התופעה?והוא ישמיענו
מה הבעיה?ברוקולי
מעניין אותי לשמוע דעות. לא בהכרח שיש בעיהוהוא ישמיענו
כמו כל מקום, תלוי אישיות של המשודכיםנפש חיה.
לא מבינה מה העניין.לגיטימי?

זה לא משהו חדש.

להרבה מוסדות יש (כבר שנים) שדכן רשמי, או אולי פחות רשמי.

אולי אני לא מבינה למה אתה מתכוון, אבל למה שזה יהיה שלילי?

לא בהכרח שלילי.והוא ישמיענו

אני לא מדבר על עצם זה שיש שדכן או שדכנית. ובוודאי שכוונתם לש"ש. מסקרן אותי לשמוע מה דעתכם על השיטה עצמה.

כל יוזמת שידוכים שעושים אותה בטוב היא מבורכתadvfb

בעיני, זה ממש טוב אם זאת תהיה נורמה יותר חזקה, שאין מוסד תורני ללא מי שאחראי מטעמו שכל אחד יכול להרגיש נוח בכך לפנות אליו.

צריך לחזק את העניין הזה.

כמו בהרבה פעמים בחיים צריך  שיהיה את האיש המתאים במקום המתאים

אני לא מתכוון רק לשדכן ככתובת שניתן לפנות אליהוהוא ישמיענו

אלא לשיטה עצמה. על פי מה השדכנים משדכים. מסקרן אותי לשמוע מגוון מחשבות על כך

דהיינו שמדרשות מסויימות יתאימו לישיבות מסויימות?advfb

כאילו איזו שיטת שידוכים יש פה?

אני בכוונה משאיר את זה פתוח. מעוניין ללמוד מכםוהוא ישמיענו
חח אני פשוט לא מבין כל כךadvfb

אם הדיבור הוא ביחס לסטיגמות של ישיבות ומדרשות - אז אפשרי בהחלט להשתמש, כמו שאפשר להשתמש בכלל הכללה, תוך כדי כמובן לקחת אותה בערבון מוגבל ולא השתעבד אליה.

כן הייתי ממליץ לאנשים מסויימים לחפש תלמידים או בוגרים של מקומות מסויימים שהם יותר בז'אנר שלהם, אבל ברור שזה לא סותר שכדאי לבחון כל הצעה לגופה.

 

אני לא מכיר "שדכנים" ואני לא יודע פי מה אותם שדכנים שאני לא מכיר משדכים..

 

כן יכול לומר שיש שני סוגים של דרכים לשדך - 

להיות פסיכולוג - להבין לעומק מה בנאדם מחפש, מה מעסיק אותו, מה החוזקות והחולשות שלו ולפי זה להתאים בין אנשים שיכולים להתאים. שימלאו אחד לשני צורך נפשי.

להיות סוציולוג/אנתרופולוג - לזהות כל מיני סממנים תרבותיים וחברתיים שבדרך כלל אומרים משהו על הבנאדם, כגון איפה הוא למד השכלה תורנית ואיפה הוא רואה את עצמו ביחס למגזר ועל פי זה לזהות את המשותף בין אנשים. צריך מידה קטנטנה של ציניות ביחס לזה. מי שתמים לגמרי לא יכול להבין את השיטה. השיטה הזאת לא מושלמת בכלל בכלל, אך היתרון העיקרי שבה שהיא מאפשרת לשדך גם לא ע"י היכרות מעמיקה. ומה לעשות, לא כולם מקבלים הצעות מחברים.

אז הפסיכולוג מקביל לחבר והסוציולוג לשדכן?והוא ישמיענואחרונה
..אני:)))))

א. זה לא תופעה.

ב. זה מעולה שמשדכים בין ריכוזי בנים לריכוזי בנות.

ג. טוב ששידוכים נעשים בצורה מסודרת.

 

א. למה לא מדובר בתופעה?והוא ישמיענו

ב. כיצד נעשים השידוכים? מה הם שיקולי הדעת? מדוע זה מעולה לדעתך?

ג. האם זה שונה מפניה רגילה לשדכנים? או שאין הבדל?

לכאורה עם פוטנציאל הכי גבוהנוגע, לא נוגע
תודה! מעניין. אשמח לשמוע מדוע לדעתך 🙏והוא ישמיענו
כי יש בסיס דומה. כמובן שזה נכון למקומות שיש להםנוגע, לא נוגע

קו מסויים וגם באים לשם בחורים בסגנון מסויים 

באיזה מספר של דייט ואיךא"י שלנו לעד
הייתם מספרים לבחור/ה על מחלה כרונית לא קשה בכלל שיש לכם. ( לא מפריעה גנטית, לא תורשתית, לא קשורה לפוריות בה גם ויש גם אישור מרב שבגלל שהיא לא קשה לא צריך לספר עליה מראש בהצעה)
מאוד תלוי כמה היא משפיעה על החיים האישיים והזוגייםפתית שלג

לדעתי לרוב משהו בין פגישה שניה לחמישית

לדעתי בשלב הבירורים אם זה רציניזיויקאחרונה
ואם לא אז די בהתחלה תלוי ברמת החומרה
וידוי של שדכניתלגיטימי?

בשם שלומית שראל:

הופיע בעלון השבת "הדור" בשבוע החולף.

 

מה דעתכם?

מה החוויות שלכם מול שדכנים - מה רמת ההיכרות שלכם עם השדכן? האם זה כלל שליחת כרטיס? שיחה? פגישה? ליווי? משוב?

ולפי מה הרגשתם שהם משדכים אתכם?

נשמע חוויות משמעותיות, תודה על השיתוףadvfb

אכתוב בהמשך לגבי המסקנות שהבאת 

פנה אליי בחור באתר הכרויות עם שני סימני שאלהראומה1

עברנו לדבר בקודים חח?

צריכה פירוש רש"י להתנהגות חחח

הוא חושב שזה מצחיק לכתוב ככה… הוא מחכה לתגובה, האםפ.א.אחרונה
את מעוניינת 
אני נתקל ברבה סרטונים, חלקם של AI שמנסיםחסדי הים

לעודד גברים להתחתן עם בחורות צעירות מהם באיזה 20-30 שנה.

לפי דעתי זאת תופעה מטרידה, כי רוב הזוגות האלה לא יצליחו.

אבל מה האג'נדה של סרטונים כאלו?

אם זה היה לשכנע בחורות צעירות, אז הייתי חושב שזה מין נסיון של גברים מבוגרים למשוך בנות שצעירות מהם, אבל הסרטונים שאני רואה פה ושם מופנים כלפי גברים.

מה אתם חושבים שהאג'נדה?

לא מכירה ולא נתקלתי בג'אנר, אולי זה כי אתה בארה"ב?נייקיי
ומדובר בסוג של "שוגר דדי", sugar daddy?
אני גר בארץ ישראל. אולי בגלל שהפלאפוןחסדי היםאחרונה

שלי הוא יותר צורך מידע מחו"ל.

על כל פנים, זה נראה כמו רצון לקשרים אמתיים, אולי באמת המגמה זה הכסף.


ערב שידוכים שמתפרסם עכשיואשר ברא

בס"ד

ערב של שידוכים #3!

יגיעו *מעל 25 שדכנים*

*מכל המגזרים ולכל הגילאים*;

מסורתי,  דתי לייט, דתי לאומי, ד"ל תורני, חוצניקים, חרד"ל, חרדי מודרני פתוח, חרדי/ליטאי/חסידי

אלמן/נה, גרוש/ה, גיל השלישי.


*חדרים נפרדים* (עם השדכנים) *לגברים ונשים*.


*ערב של עשיה..תחנות המתאימות לכולם (לא רק לפנויים ופניות);

-שיחה מפי *פז לגאי*

*מרצה* בין-לאומי ל *רווקות וזוגיות*.

-עמדת תהילים לשלום עם ישראל.

-עמדת הפרשת חלה

-הכנת ערכות לקירוב.


יום חמישי  יח' בשבט

*בן יהודה 6 רעננה*

*בשעה 5:30 עד 9:00 בערב*.


*ניתן וכדאי להעביר*

ככל שיגיעו יותר אנשים כך יהיה פוטנציאל להצלחה עוד יותר גדולה!


כתובת:  בן יהודה 6, רעננה

אירוע לפו"פ לציבור הדתי. האם בחור דתי יעשה צעד?ראומה1

אם כן מתי במהלך האירוע?

מעבר להחלפת מבטים הדדיים ובהייה ממושכת בה..

כשהיא לבד יגש? כשהיא עם חברות יגש?

איך בחור דתי אחד.לגיטימי?

יש מי שייגש.

יש מי שלא ייגש.

יש מישהו שייגש רק כשהיא לבד.

יש מישהו שייגש כשהיא עם חברות ויבקש לדבר איתם בנפרד.

בקיצור, הכל פתוח, לא ניתן לדעת..

איך זה שבחור דתי אחדצדיק יסוד עלום

ייגש?

איך הוא ייגש?

למען ה'

בחור דתי אחד

אני לא הייתי מעז

ובעצם...

הליכה לאירוע כזה זה כבר צעד מעורר כבוד בעינייזיויק
והלכתי אליו שלשום חחחראומה1
ו...?זיויק
מה התובנה?
יש כמה..ראומה1

1. החלפת מבטים הדדית לא תורמת אם אין התקדמות להיכרות.

2. יש הרבה ביישנות, צריך מתווכים בתוך האירועים האלה שיסייעו.

3. לא להציק למי שלא בעניין שלך בהנחה וכבר פנית. אמרה לא.. הסבה מבט לצד השני ... תבין שהיא לא מעוניינת בך. נקודה.

4. עדיף שלא להגיע בחבורות כי אז נדבקים אל המוכר ופחות משתלבים..


זהו בנתיים

אתגר לא קלזיויק

יש מי שמצליח להתגבר על זה?

איך?

ונשמע שזה באמת לא פלטפורמה שמתאימה לכולם.

יש ויש לא מתאים לכולם מנגדראומה1
גם הבנתי שלא להתסמך על האתרים והאפליקציות ויותר על מפגש אנושי וחי.
מענייןזיויק
שקלת לעשות את הצעד בעצמך?לגיטימי?אחרונה
לא לבהותהפי

או לגשת או לא

זה מביא לי עצבים 

הבהייה מאותת להם שאת בקטע שלהם זה קטע חיזורי מסתברראומה1
אם הם לא נגשיםהפי

מבחינתי זה לא רלוונטי

למה שאני אצא עם מישהו שאפילו לפנות אלי לא מסוגל? 

 

אם הוא מתבייש שישלח צד ג זה גם בסדר

אבל אם כלום אין עניין סתם לבהות 

זה סתם מתסכל

על זה התרעומת שלי בדיוק. בהית תפנה חחראומה1
האחזות במערכת יחסים *טריגר בריאות נפש*advfb

 

מעורר מחשבות ביחס להפרעה נפשית, זוגיות, משפחה, חלומות. ממליץ לראות למי נשמע לו מעניין.

עצם האחזות הגדולה שלו בזוגיות הקיימת זה פשוט מפליא. קשה לתפוס את זה.

 

סיפור כואב ממשזיויק
טוב בשעה מאוחרת צפיתי עד הסוףאריק מהדרום
למרות שאני חייב לקום מוקדם מחר.


אני כמתמודד עם הפרעת מצבי רוח לא אהבתי את הראיון כי כביכול הוא מציג שנישואיו עם אשתו המתמודדת פירקה אותו ואת משפחתו.


זה לא המצב שלי וחשוב היה אולי לציין את זה בראיון שיש מתמודדים, גם עם הפרעות מצבי רוח שכן מקימים משפחות ומביאים ילדים וחיים לצד המחלה.


במיוחד שהבאת את זה דווקא בפורום לנ"ו, המודעות היא דבר מאוד חשוב כשלעצמו וחשוב לדבר על זה אבל חשוב גם שלא לגרום נזק ולהפוך את כלל אוכלוסיית המתמודדים בהפרעות מצבי רוח לפסולי חיתון.

מסכימה עם על מילהיעל מהדרום

לק"י


(לא ראיתי את הכתבה, אבל קראתי כתבה איתו. כואב מאוד, אבל לא ברור לי למה החלטת להביא את זה פה....

אני מקווה שכולם יודעים שלהנשא למישהו עם התמודדות רצינית זה עניין שמצריך בירור. אבל לקחת את זה ישר למחשבות של חיים קשים זה גם לא נכון. בטח כשמדובר על סיפור של לפני הרבה שנים, והיום יש יותר מודעות ויותר דרכים לטפל).

את ואריק צודקים בהערה שלכםברוקולי

אני חושבת שדווקא הוא הביא את זה להתבוננות על היאחזות בקושי למרות הכל 

 

 

יכול להיות שזו היתה כוונתויעל מהדרום
לק"י


אבל בעיני זה מרתיע יותר ממועיל.

לא כל כך הבנתיadvfb

ממה זה אמור להרתיע?

מאנשים שמתמודדים עם הפרעה נפשית כלשהי?

היה ברור לי שמסופר על מישהי שבקצה של הסקאלה של התמודדות נפשית. לא חשבתי לרגע על הכללה ביחס לכל המתמודדים. אני גם לא רואה שכתבתי ביחס מכליל כלשהו.

 

האמת שלא הבנתי למה העלית את זהיעל מהדרום

לק"י

 

ונראה לי שפספסתי את מה שכתבת או שלא קראתי לעומק.

מהצד שלו, לא מהצד שלהadvfb

הוא נאחז בקשר בצורה טוטאלית וזה מזכיר לי את העוצמות של קשר זוגי ועד כמה הוא חזק ומשמעותי.

זה פותח לי את הראש ביחס לזה...

בתור רווק לפעמים יוצא לחשוב על קשר כעניין פונקציונלי, כאמצעי למשהו אחר.

עצם הרעיון שקשר הוא עניין תכליתי שעומד בפני עצמו הוא לא עניין מובן מאליו בשביל רווק.

ואפשר להוציא מזה עוד דברים ביחס לפלא הזה שנקרא קשר זוגי.

קטונתי מלהביע עמדה ביחס לרגישות הענייןadvfb

נשמע הגיוני מה שאתה אומר.

 

הבאתי את זה בפורום לנ"ו כי הדגש שלי לא היה ביחס אליה, אלא ביחס אליו.

הוא מתאר האחזות בקשר בצורה טוטאלי וזה הזכיר תחושות שקיימים בי ואני מזהה בזולת, במינונים שונים לגמרי כמובן.

מפליא אותי עד כמה קשר זוגי יכול להיות חזק ועד כמה בנאדם אוחז בו. זה לא נתפס.

 

בנוגע לפירוק המשפחה, נראה שלפני שהיא "פירקה" את המשפחה היא "התפרקה" בעצמה

זה כמומותקקק
שמישהו יספר שאישתו נכה פיזית במאה אחוז והוא מתמסר וסועד אותה עד שבסוף נתן לה גט ואז יגידו לו שחשוב לציין שיש נכים (עם נכות קלה) שכן מקימים משפחות


למה צריך לציין את זה? זה לא ברור שנכות מאה אחוז ונכות 10 אחוז זה לא בר השוואה?

נורא פשוטאריק מהדרום
הפרעת מצבי רוח היא מחלה שקופה, אנשים אומרים את זה כקולקטיב לרמות שונות, רמה התפקוד שלי אינם מדידים במספרים והם משתנים כל הזמן.


כלפי הרב בני וורצמן עצמו אין לי טענה בכלל, הוא נחשף והוא מגלה אחריות על הפצת המודעות לכך.


יש לי בעיה כשמעלים את הנושא בפורום הזה, לא היה ברור לי למה, וזה עלול לפגוע באנשים דיכואניים כאן או מאני דיפרסיים או סכיזו אפקטים ומה שהוא מתאר זה דבר שמלכתחילה היית נכנסת לקשר נישואין איתו ברמת התפקוד הזו?


עזבי שזה התפרץ אצלה אחרי הנישואין, כשאת שומעת את התיאור של התפקוד הזה, היית מתחתנת עם מישהו שאומר לך שיש לו דיכאון? אולי זו מלנכוליה בלי אחוזי נכות בכלל? סתם לוקח ציפרלקס פעם ביום לא מעבר, לא ילחיץ אותך לצאת איתו אחרי התיאור.


וזה לא שכולם מבינים שהתמודדות נפש משתנה מאדם לאדם, רוב האנשים לא בעולם הזה בכלל ואני חושב שלהעלות תיאור כזה לפורום לנ"ו  זה לא בסדר, זה הופך הרבה מאוד אנשים כאן לפסולי חיתון.

לא הבנתי, למה לא לדבר על זה בפורום?advfb
עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י"ב בשבט תשפ"ו 1:13

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י"ב בשבט תשפ"ו 0:56

אני מבין שנושא רגיש אז לדבר אותו בצורה מותאמת ורגישה.

אבל מה ההגיון לא לדבר בכלל?

אדרבה, כאשר מדברים בצורה מותאמת ורגישה אנשים זה מנרמל את התופעה. כאשר נמנעים לדבר על משהו הוא נשאר טאבו.

 

ממש אין הכוונה להכליל את כל סוגי התמודדויות השונים.

ממש גם אין הכוונה להזהיר אנשים להכנס לזוגיות בגלל ההתמודדות או רמת תפקוד מסויימת.

בכלל, לא היתה שום אמירה פרקטית ביחס לכניסה למערכת יחסים עם מישהו שמאובחן בהבחנה כזו או אחרת.

עצם ההתמודדות של הרב בני היתה נשמעת לי מרתקת, גם בלי השלכה או אמירה כלשהי.

 

למה זה בפורום לנ"ו?

כי זה מדבר על קשר זוגי. מכאן שכל אחד יפתח תראש שלו לאיזה מסר לצאת עם זה.

ההנחת היסוד הכל כך ברורה אצלי, היתה ועודנה, שכל אחד יכול ללמוד משהו מהסיפור הזה כי זה סיפור מעורר השראה.

האמת שמסכיםארץ השוקולד

אוסיף שלדעתי היתרון הגדול בפורום הוא היכולת לדון באופן אנונימי ובתקווה מכבד אודות דברים שהיינו חוששים לשאול באופן ידוע.

מאחר ואינני יודע להסביר בצורה טובה יותראריק מהדרום
ממה שהסברתי עד עכשיו את נקודת המבט שלי אינני יודע מה תועיל החזרה על הדברים.


לא אהבתי את הקישור לעניין בפורום לנ"ו כי בעיניי זה גורם נזק והתיאורים בקישור יהפכו אנשים עם דיכאונות לפסולי חיתון.


אתה אומר קכל אחד יפתח את הראש שחו וכו' אבח רוב האנשים אינם בעולם הזה של מחלות הנפש ולהביא תיאור של אשה לא מתפקדת ושחוסר התפקוד שלה פירק את בעלה ומשפחתה ואחרי הרבה שנים גם התגרשו בסוף זה לא סיפור הצלחה ומה שאני הייתי מסיק מהסיפור לו הייתי רווק צעיר מהסרטון הזה זה שאוי ואבוי לי אם אשא אשה עם דיכאונות.

הסברת מעולה והבנתי מעולהadvfb

זאת החוויה סובייקטיבית שלך ביחס לראיון ואני מקבל את זה לגמרי.

בודאי שהחוויה שלי לא עולה על החוויה שלך, אבל גם החוויה שלך לא שווה יותר מהחוויה שלי ביחס לראיון.

לא חושב שנכון להכליל את החוויה שלי או את החוויה שלך על כלל האנשים או משתמשי הפורום.

 

לגופם של דברים - מסתבר לי שמי שיש לו דעות קדומות על התמודדויות נפשיות יהיה לו את החששות שהזכרת עם הראיון הזה או בלעדיו.

הוא כתב גם ספר מעולה! כדאי לקרואברוקולי
תודה!advfb
לא ראיתי את זהנקדימון

אבל קראתי איתו ראיון במקור ראשון, ולפני כן ראיתי כתבה איתו ב"כאן מקשיבים" - ואני חושב שאי אפשר ללמוד מזה כלום. למה?

 

ב"מקשיבים" זה היה מאוד בולט שהוא נשאר נשוי רק בגלל שככה זה צריך להיות. כשהוא נשאל למה לא להתגרש, אז הוא פשוט ענה שמישהו צריך לטפל בה (או משהו בניסוח דומה). כלומר, ההחלטות שלו היו החלטות שמגיעות מתוך תפיסת עולם ישנה יותר. עצוב לומר את זה אבל הוא לא נאחז בקשר, אלא היה כלוא בו.

בנוסף, המצב של אישתו לשעבר היה חריג מאוד וקיצוני במיוחד.

וגם, ההפרעה התפתחה *אחרי* שנולדו כבר כמה ילדים, וזה שונה מאוד ממצב שבו יודעים על זה לפני החתונה.

 

סיפור עצוב מאוד. ומקרה קצה.

"לא ראיתי - אינה ראיה"advfb

חלק ממה שאני אוהב מהראיון הזה זה המראיין, עודד הרוש.

בראיונות איתו הוא מזהה תהליכים חינוכיים ומנגיש אותם בפני הצופים.

העקרונות והתהליכים המוצגים פה רלוונטי לכולם. יש בו הרבה אמונה במראיין, וזה מה שהוא מנסה להשיג בשאלות שלו.

 

חוץ מזה, קל תמיד להגיד "לא למדתי מזה שום דבר"

כדי ללמוד משהו, צריך להתאמץ או להיות יצירתי. כדי לא ללמוד - אתה פשוט אומר אין מה ללמוד, אח"כ אתה גם יכול למצוא סימוכין לזה ש"אתה כבר ידעת" את מה שיש שם או "שהוא לא רלוונטי אלי". לטעון את זה, זה הכי פשוט בעולם.

 

האם הוא "נאחז" בקשר או היה "כלוא", זה ממש לא משנה באיזו מטאפורה נשתמש. וגם החשיבה שמדובר בסיבה אחת פשוטה בכך שהוא נשאר בתוך ההקשר - זה ממש שיטחי ולא נכון, כפי שהוא מתאר בראיון.

 

מה למדתי מהראיון הנ"ל?

נאמנות בין בני זוג

משמעות של קשר בין הורים וילדים הוא אמר שלמרות כל הדברים שעברו לחלק מהילדים היה קשה אחרי הגירושין (למרות שהם בעצם לחצו עליו להתגרש) ובנישואים השניים שלו

להסתיר התמודדות לעומת שיתוף שלה (וואו, כמה זה קורה להרבה מאיתנו בסיטואציות שונות)

 

לא ראיתי את הכתבות שציינת ולכן אין לי יכול להשוות, זה מה שלמדתי מהראיון הנ"ל.

 

כן הדברים הנ"ל הם לא דברים שמקודם "לא ידעתי". כי זאת לא ידיעה אינטלקטואלית.. אבל אחרי שאני רואה דווקא מקרה שהוא קצה שהוא ממחיש את זה במחוץ, אז אומר "וואו, נאמנות בין איש לאישה זה וואו". הטענה המקטינה את הנאמנות בין הרב בני לאשתו למשהו קטן, כך הוא תפס את זה בצורה מיושנת, היא לא נכונה וככה זה לא מוצג בראיון. בעיני זאת גם הסתכלות מאוד צינית.

 

באמת, באתי ללמוד כאן ערכים כללים וממש לא התיימרתי לדון פה בפגישות בין דייטים וגם לא רמזתי לזה כלל @יעל מהדרום 

בעיניים של רווק - אני לא יודע מה זה קשר זוגי. אני לא יודע. לכן כל דבר חדש שאני יותר מודע אליו, זה מרגש אותי.

אני ממש לא עסוק בלדבר רק על מה לעשות בדייטים או עם מי לצאת או לא לצאת בהקשר של זוגיות.

אבל כן ראיתי, רק לא את הכתבה של 14נקדימון

לא באתי להקטין ולא הייתי ציני. אלה דברים שהוא אמר בעצמו, מה אני יכול לעשות...

 

כמו כן, "נאחז" לעומת "כלוא" זה לא הבדל מטאפורי, זה הבדל מהותי. בחירה לעומת חוסר ברירה. אני מופתע מהדילוג שעשית כאן.
 

האם הוא אומר כאן דברים אחרים ממה שאמר במקו"ר ובמקשיבים? אולי. מה זה אומר? אין לי מושג. אולי האמירות שלו תלויות גם במצב הרגשי שלו, וכעת הוא לחלוטין במקום אחר ביחס לעבר (במקשיבים הוא היה נשוי עדיין, במקו"ר הוא כבר היה אלמן, ועכשיו הוא כבר הרבה אחרי האבל).

נראה לי שהמוקד שאתה שם עליו את הפוקוס פחות שייךadvfbאחרונה
עבר עריכה על ידי advfb בתאריך ט"ו בשבט תשפ"ו 13:31

בפועל, אני שמתי את הראיון הזה פה, כי בצורה סובייקטיבית הוא היה משמעותי עבורי ומרגיש שלמדתי ממנו והיה באלי לשתף.

לכן, כל הטענות שאין מה ללמוד ממנו בצורה "אובייקטיבית" - פשוט פחות קשורים לעניין. 

כמו כן, המקרה עצמו של הרב בני הוא לא המוקד פה, אלא החוויה מהראיון וממה שעולה בו. 

לצורך העניין, אפילו אם המקרה של הרב בני לא היה ולא נברא אלא משל היה - זה לא משנה כל כך..

אתה רוצה לשייך לו בחירה או חוסר בחירה זה גם פחות קשור.. כי המימד פה שהרשים אותי הוא החוויה של עוצמת הקשר בינו לבין אשתו, לא עניין הבחירה בקשר. 

לכן אמרתי שהתגובה שלך היא צינית, פחות רואה שייך לעסוק במוטיבציה שלך (ובודאי שראוי לדון לכף זכות), אלא בגלל שבפועל אתה מקטין את מה שבאתי לומר.

אתה ציפית בראיון או שמכיר את הסיפור ומרגיש שלא למדת ממנו כמעט והוא לא רלוונטי לחיים שלך? מדהים. אין לי שום דבר נגד זה.

אני הרגשתי חוויות מסויימות במהלך השמיעה של הראיון ובזכות התחושות עלו לי תובנות שהתחדשו או התחדדו לי. הזכרתי אותם בתגובה הקודמת שלי אליך. 

 

נ.ב - אדרבה - זה שהוא כלוא בקשר זאת תחושה שאני מרגיש שהיא מאוד יכולה להיות רלוונטית עבורי (במינון ובקונטקסט אחר). לכן דווקא אולי זה שהוא היה "כלוא" בקשר זה מלמד אותי יותר.

נ.ב 2 - בעיני, עודד הרוש הוא מראיין בחסד וחווית הצפייה היא שונה ביחס לצפייה בראיונות של מראיינים אחרים. אני יכול ממש להרגיש את זה בפער בין הראיון שלו עם יוסף חיים אוחנה לבין הראיון של עמית של סגל עם יוסף חיים אוחנה. הרוש מאוד מגמתי בראיונות שלו - הוא מחפש אמון, תקווה ומשמעות. הרבה מראיינים, גם בכאן מקשיבים, לא תמיד מחפשים את זה.. לכן ציפייה בראיונות שלא מהסוג הזה פחות מעוררים תובנות משמעותיות.

אולי יעניין אותך