כשהאדם נותן הוא מתחבר במימד כלשהו למקבל וממילא נוצרים סנטימנטים כלפי האדם או המטרה שלשמה הוא נתן.
אך דווקא אהבה מסוג זה מיוחסת לאגואיזם האנושי, סוג של "אני נתתי כי אני חושב או מרגיש שצריך לתת" זה יכול להיות הומאניות ראויה לשבח אך עדיין אין פה מסירות כלפי הזולת כי אם מסירות לאידיאלים המוסריים שבחרת לעצמך.
משפחה בת עשרה נפשות שעזבה את חיי הנוחות ואת הקן המשפחתי, עקרה את מושבה לישוב צחיח בקצה הארץ, אין שם קיוסקים וגם לא בית קפה אין שם קניונים ואפילו לא מוסדות חינוך דתיים. שולחן השבת שלהם מורכב מאורחים ועוברי אורח שחוצים את שביל ישראל.
והילדים לומדים במחשב, כיתות הלימוד הם חדרי הבית וחברי הכיתה הם ילדים שנולדו לתוך מסירות ששמה "שליחות" שמרותקים למורה המרצד לו על מסך המחשב.
מסירות כזו היא תוצר של אהבה שיקדה מליבו של נשיא ישראל הרבי מליובאויטש! אותם אנשים שלא בחרו באידיאל הזה הם הילדים הקטנים האלה, זו הקרבה ללא אינטרסים, הם חיים בצורה הזו כי הרבי שלח אותם להיות הנמען לכל נפש יהודי.
אני נפעם...





