להפסיק מיד להתעצבן עליו. רחמנות על הילד. "מעצבן את כולם" - זה כנראה אומר "כולם מתעצבנים עליו", וזה נורא ואיום! ילד בכיתה א'. מיד לשנות פאזה..

לאהוב אותו, לחבק אותו, לקחת אותו קצת לטייל לבד, לשוחח תוך-כדי, לדבר על האחים, להבחין מתוך זה אם הוא לחוץ קצת ממקומו כ"מימרח" בתוך הסנדביץ'...

ואחרי כמה זמן, אפשר גם להסביר, בנחת, כמה כללים להתנהלות עם אחים. להסביר לו למה זה טוב. לשבח כשמיישם. שיתרגל.

ו..אפשר גם לבדוק אם הוא לא קצת "היפר"...

מה "כן".. זה יסוד הענין. "כביש עוקף".. 

הדברים מן הסתם אינם מתחילים מה"סימפטומים" שלהם...

מה "כן", זה לשבת/ללכת איתו מידי פעם לבד, לשוחח, להתענין, לראות מה יש לו לומר.

אחר כך, העניינים ה"ספציפיים". לדוגמה: מתעצל לסדר ולנקות. יש כאלה. אתה לוקח אותו רגע הצידה ואומר בחיוך: קשה לך כ"כ הרבה? בסדר. אז נחליט על משהו אחד שאתה מסדר, עד שתתרגל ויהיה לך יותר קל. אבל את המשהו הזה - אתה עושה מצוין. מה אתה בוחר?  עוד 5 דקות אני בא לראות כמה יפה עשית.  אח"כ כמובן יישר כח וכו'.

"צורח בהגזמה". להגיד בשלוה: קשה לנו לשמוע כך. אם תסביר בשקט מה אתה רוצה - אני אשמח לשמוע מה מפריע לך. ותמתין. בלי התפעלות.  אם הילדים מתרגזים, להגיד להם בשקט: תעזבו אותו. כשיירגע נשמע מה מפריע לו.

ומידי פעם תתענין אם הוא כבר רוצה להסביר בשקט; ואז באמת תנסה לעזור לו, ללכת לקראתו.

שואל שאלה טפשית - תחייך אליו בלבביות, ותמשיך הלאה. עד שבסוף ישאל: למה אתה לא עונה לי? תגיד בשלוה: כי אתה יודע לבד את התשובה. "לא נכון"..  "כן, נכון.. אתה חכם ויודע לבד".

אח"כ אתה יכול לשאול אותו: "למה אתה שואל שאלות שאתה יודע את התשובה עליהן לבד"?..  מענין מה יגיד. יש הפתעות כשמתחילים לדבר...  ולכל היותר, תתן לו אופציה: כי אתה רוצה שנדבר?..  אם יגיד שכן, אז תציע לו לדבר איתו על דברים אחרים. אולי סיפור, אולי מה היה בכיתה. אולי מה רוצה לעשות כשיהיה גדול...

ובכן, במקום "לחתוך" - לקשור....

הצלחה רבה.

כתגובה לשאלות הללו. אם תתעלמו כאילו לא אמר כלום אולי הוא יפסיק

נשמע ממש כמוהו, ילד נבון ויודע להיות חמוד, אבל ממש אוהב לעצבן... (וכבר בן10 לפעמים מתנהג כמו הכי קטן בבית)

למזלי בבי"ס הוא מתנהג יפה יחסית - לא מפריע, אבל גם מזלזל ולא משתף פעולה. המורים שלו ב"ה עלו על

הגרעין הטוב שבו ומנסים לרומם אותו למעלה.

יש לי הרגשה שכל ההתנהגות הזאת באה אצל בני לפחות, לכסות על כל מיני פחדים וחששות ובריחה ממאמץ.

למשל בבי"ס- הוא התחיל לזלזל ולאמר שכלום לא מעניין אותו כשהתחיל להיות לו קשה ואתגרי בלימודים. אז יותר קל לעשות מעצמך טיפש ומתחכם ולא להתאמץ.

בבית, זה נראה שממש כיף להציק לכולם ולהיות "הרע", יש בזה מעמד מיוחד, זה יותר קל מלקחת אחריות ולהיות הבוגר והנחמד (במיוחד שאחותו ממלאת את התפקיד הזה מצויין, למה להתאמץ להיות טוב כמוה או טוב ממנה אם אפשר לתפוס את העמדה ההפוכה ולהיות מיוחד, לקבל הרבה צומי שלילי.)

למזלנו שוב, אנחנו לא מאמינים להעמדת הפנים שלו, אנחנו יודעים כמה הוא מקסים מבפנים. למרות שהרבה פעמים הוא מנסה לשכנע אותנו בהיפך.

ומה בתכלס? אף אחד לא קדוש. ילד יכול לפעמים ממש לעלות על העצבים. אבל משתדלים להיות רגועים כמה שיותר, חשיבה חיובית- כבר עוזרת.

אם מסדרים למשל , אפשר לתת לו משימה מיוחדת שתאתגר אותו ותהפוך אותו למיוחד. כשהוא בהתקפת הצקות לאחים

אפשר לקחת אותו הצידה להציע לו משהו לעשות שישיח את דעתו. וכמובן פידבק חיובי כשהוא עושה מעשים טובים.

לכל הורה יש רעיונות משלו אני מאמינה, חשיבה חיובית ואופטימית תוציא מאיתנו את הדברים הנכונים והמתאימים לילד שלנו.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....