להיות בסביבה צבעונית ומעניינת יותר וזקוקים ליותר גירויים. ילד בן ארבעה חודשים לפי מה שאני יודעת- עוד לא מפתח כישורים חברתיים משמעותיים ולכן מבחינה חברתית זה פחות משנה לעניין זה אבל אם הוא ערני ממש לסביבה ואת מוצאת את עצמך סביבו רוב היום, סביבה צבעונית יותר ומשתנה- יכולה אולי להעניק לו יותר גירויים. אבל בעיניי- בגיל ארבעה חודשים- לך, בתור אמא שלו- יש הרבה יותר להעניק לו. בגיל הזה אני חושבת שהקירבה לאם היא משמעותית יותר אז אם יש לך אפשרות- מוטב שתישארי איתו בבית.

אבל זו דעתי בלבד

אבל לחלק מהאימהות לא מתאפשר מסיבות שונות, ולכן המציאו מסגרות

הילדים שלי מעולם לא הלכו למסגרת, וכולם בריאים בגופם ונפשם וחברותיים (הגדול חגג עכשיו 11 שנים). 

הלוואי שהיתה לי הסבלנות לגדל אותו איתי 24\7..

בשביל חברים הולכים בצהריים לגינה או לחברים

או אולי יום בשבוע שהוא הולך למטפלת עם עוד ילדים..

בכל גיל זה הכי טוב כמה שיותר הורים. כמובן בתנאי שההורה מעניק לילד תשומת לב ולא רק מחכה שהוא ישחק לבד או יישן...

יש לכם סדר יום? מה אתם עושים כל היום בבית?

וגם אחר כך אם זה מתאים לאמא אבל צריך קצת יותר חברה. מה שברור עד גיל שנה אין יתרון למעון (הילד לא צריך חברים).

בגיל הזה אין שום צורך בחברה ובגרויים נוספים. את והסביבה בבית מספקות את כל מה שהוא צריך.

בנוסף,אפשר לומר בצורה חריפה יותר, שניתוק ממך בגיל כ"כ צעיר אפילו עלול להזיק לו, אי שם עמוק בנפשו הרכה. וסליחה מהאמהות שנאלצות לשלוח תינוקות למעון.

וגם מחדדת את עניין המעון, זו דעתי האישית כמובן, אבל אני חושבת שמעון בגיל הזה זה בשביל האמא ולא בשביל הילד.

התרגלנו היום שאמא צריכה לעשות עוד דברים מלבד היותה אמא, וזה לא מספיק להישאר בבית עם תינוק, אז שולחים למעון..

לדעתי- כל אישה צריכה לעשות חושבים עם עצמה, האם יש לה הכוחות להישאר בבית, ולהתמקד בילד שלה, לתת לו תשומת לב כל היום (לצערי, זה ממש לא ענין טריוויאלי כיום), או שזה יהיה לה קשה והיא מעדיפה לצאת לעבוד.

אני לא יוצאת נגד נשים שיוצאות לעבוד (אני גם מתכננת בקרוב..),אבל עצוב לי שהטבע היפה הזה, של להיות עם הילד שלך, הולך ונכחד, לעתים בשל לחץ חברתי, רצון למימוש עצמי, וכו'..

את יודעת? זו נשמעת לי דרישה ממש גדולה מאמא. כמו שכתבת - לגמרי לא טריוויאלי. אולי לא התכוונת לזה כמו שזה נשמע, אני לא יודעת, אבל בכל אופן אכתוב שלדעתי ממש לא צריך להתמקד בילד כל היום כדי שיהיה עדיף להשאר אותו בבית. להפך, התמקדות מוגזמת היא בהרבה מקרים הרסנית. אני חושבת שטוב מאוד שאמא מדי פעם תתפנה רק לילד, תשחק איתו במשהו שכיף לשניהם, אבל זה מדי פעם, זה לא כל היום. בשאר הזמן היא יכולה בהחלט לעסוק בענייניה, ולאפשר לו להצטרף אליה או להעסיק את עצמו - לפי בחירתו. שני הדברים טובים וחשובים.

ואפשר להיות יצירתיים. אפשר למשל לעבור לחתוך ירקות בגובה הרצפה, להסתדר עם שרפרף או משהו. אם יש שיש רחב אפשר לשים תינוק קטן בסלקל שיראה איך את שוטפת כלים (ופעוט יכול לעמוד על שרפרף). קפיצה קטנה עם אמא למכולת, במנשא או בעגלה, זו חוויה מעשירה שחבל"ז. תינוק שיושב אני לפעמים מושיבה בגיגית הכביסה כשאני מוציאה ממנה את הבגדים ומקפלת, וכו' וכו'. העיקרון הוא להמשיך בחיים הרגילים, ולאפשר לתינוק להשתתף גם, כשהוא רוצה. כיף חיים.

החמודים הקטנים לא מודעים לכך שחבל הטבור נחתך והם ישות שונה מאמא.  מבחינתם, השמש זורחת ושוקעת רק על אמא.  העולם שלהם הוא רק אמא (עם כל הכבוד לאבא).

עד מתי?  

למי שיכולה, עד הגיל שהילד אומר להתראות ויוצא עצמאית מהבית, כמו שיוקטנה כבר אמרה.

אין גיל בו לא צריכים את אמא.

חבל שכללי העולם המערבי מטרפדים חיים טבעיים ונורמליים.

ראוי שצאצא יהיה עם אימו כל עוד, כשנותנים לחמודי את אפשרות הבחירה בין אמא לאדם אחר על פני תבל (והאבות יסלחו לי כרגע), הצאצא בוחר את אמא.  אגב, גם אם הצאצא בוחר לזמן קצר לשחק משחק \ להיות עם אדם אחר, השאלה אם לחמודי תהיה זכות הבחירה - "כל הזמן עם אמא או כל הזמן עם האדם האחר" במה יבחר.

לא להבהל, אבל רב הציבור, בהנתן בית מתפקד ואוהב, יבחר את אמא עד לחתונה 

ומן הסתם גם אחרי, עוד יחזור לביקורים...

בקיצור - אמא, אמא, אמא!!!

יבחר בה כל הזמן גם אחרי החתונה שלו, למרות שיש לו כבר אישה...

זה נשמע לי ממש ממש כמו מתכון טוב להרוס את הזוגיות של הילד כשיתבגר ויתחתן בע"ה.

תשאלי המון יועצי זוגיות מהניסיון שלהם- רוב הבעיות בזוגיות מתחילות בגלל משפחות המוצא של בני הזוג.

ואחת הבעיות בה' הידיעה היא גבר שעדיין קשור בחבל הטבור לאמא שלו (או לאבא שלו מבחינה כלכלית או רוחנית)

וכמובן שהאשמה היא של האמא שלא ניתקה את החבל (הנפשי כמובן) ולא של הילד כי לו אין הכוח להתנתק לבד אם האמא לא משחררת את החבל...

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו..."!!!! התורה מצווה את האיש להתנתק מאמא שלו ,אבל אמא שלו צריכה לעזור לו עם זה ולהכין אותו לניתוק הזה ממנה לאט לאט ובהדרגה מאז שהוא ילד...

אם זה לא כך, מרוב אהבה לילד האמא פשוט הורסת לו את החיים שלו!  נקרא לזה "אהבה המקלקלת את השורה".

יש לי 2 חברות כאלו.

אחת ביטלה נישואין רגע לפני החתונה כשהיא קלטה ב"ה בזמן כמה הבחור תלותי באמא שלו בכל דבר קטן(אפילו את הטבעת נישואין הוא רצה שהם יבחרו יחד עם אמא שלו בתירוץ ש"לאמא שלי יש טעם טוב"!)

והחברה השנייה נשואה לבחור כזה שאמא שלו מסובבת אותו כל היום ולא מתנתקת ממנו לדקה עד היום(החמות אישה חמה ומקסימה רק שהיא עוד לא הבינה שצריך לחתוך את החבל...) למרות שהוא כבר אבא. החברה הזו סובלת מאוד ומדברת כבר כמעט על גירושין...בעלה גם אמר לה במפורש- אני מסכים לכל מה שתרצי אישתי היקרה והאהובה עד שזה נוגע לאמא שלי!  פשוט עצוב. היא גידלה ילד תלותי שהפך להיות בחור תלותי וגם כשנהיה בעל נשוי ואבא בעצמו עדיין נשאר תלותי באמא...

בקיצור-

נשים יקרות תנו לילדים שלכם הרבה חום ואהבה והרבה שעות טובות ומעצימות עם אמא אבל גם הרבה עצמאות! תנו להם, למרות הקושי הנפשי שלנו כאימהות, להתרחק קצת, לפתח עצמאות: פיזית ונפשית וכל ילד בשלב ובקצב שלו וברמה המתאימה לגילו. תזכרו שחינוך לעצמאות מתחיל מגיל שנתיים בערך.

אתן נותנות לילד שלכן כישורי חיים הטובים ביותר עבורו בעתיד שיצליח בחייו כאדם בוגר בע"ה!

אגב בחיים של פעם, לפני שהעולם המערבי נכנס אלינו, גבר אכן היה תלותי יותר באמא שלו פיזית וגם תמיד נשאר לגור לידה אחרי חתונתו- וכך שבהמון מקרים היחסים בין כלה לחמותה היו פשוט זוועה(היום סיפורי הזוועה נשארו רק בבדיחות) ואני בטוחה שזה השפיע גם על הזוגיות שלהם....

יתכן שהבחורים שיצאו ללמוד בחוץ בישיבות למשך מס' שנים בלי לחזור הביתה כל שבוע או יצאו לעבודה בשדות הרחוקים וכד' והיו מנותקים יותר מאמא שלהם ,הצליחו יותר בחיי הזוגיות שלהם.

לגבי תינוק מתחת לגיל שנה- אין בכלל שאלה!! רק אמא! אני לא מאמינה שיש אמא שתמליץ בגיל כ"כ צעיר על מעון לכתחילה.

אם חייבים לצאת ללימודים/עבודה- אז עדיף מטפלת חמה ואימהית שהוא סוג של תחליף לאמא, כמו מטרנה...(-:

ומגיל שנה ומעלה -שוב עדיף משפחתון קטן וחם ולא מעון, אלא אם יש לכם מעון שמתפקד כמו משפחתון קטן.

בהצלחה רבה!

ולא: "על כן תזרוק אמא את האיש..."

תינוק, ילד, נער, איש - שואף להתנתק מאמ שלו.

כל עוד לא דוחקים בו, הוא יעשה את זה בקצב הנכון.

ולהיפך - תינוק שדוחקים בו להיפרד, ינסה בכל הכח להיצמד לאמא, ויתקשה לשחרר בזמן.

באמת יפה לראות מה שהפסוק הזה מלמד: שטבע העולם שלנו שברא הקב"ה הוא כזה, שזה כיוון ההתרחקות: האדם מיוזמתו שואף באיזה שהוא שלב להתרחק מהוריו (השיא הוא "ודבק באשתו", אבל ברור שההתרחקות הזאת מתחילה, בצעדים קטנטנים, כבר בינקות).

והערה: אני חושבת שיש מקום להיזהר מהמצב ש"בת מלכים" מזהירה ממנו, של "אהבה המקלקלת את השורה" - אבל אני חושבת שאהבה שמקלקלת את השורה זה מצב שבו הפעוט, כמו כל פעוט במוקדם או במאוחר, שואף *מיוזמתו* לעצמאות, ואמא חונקת אותו עם קרבת יתר. אז זה באמת מצב בעייתי. אבל כשהפעוט עדיין רוצה להישאר קרוב ואמא מאפשרת - זו לא אהבה שמקלקלת את השורה, זו אהבה שבונה את העולם

הייתן לי לעזר!!

בשורות טובות.

ולמרות היותי מטפלת אני ממש מתנגדת לשלוח ילדים למעון,ילדים צריכים להרגיש את אמא עד גיל שנה לא מומלץ להכניס למעון ודרך אגב בקורס מטפלות המדריכ\ת אומרות שלא רצוי להכניס  תינוק בן 3,4 חודשים למעון כי הוא צריך להרגיש את אימו ולקבל את היחס הטוב ביותר מאמו,אני טיפלתי בגילאי 3 חודשים וכו שנה וחצי וגם שנתים ההבדל הוא שמים וארץ תינוקות קטנים לא מקומם במעון- כמה שהמטפלת תהיה טובה וחמה ונעימה אין לה את האפשרות לתת יחס אישי אישי לכל אחד וזה פוגע בתינוק,ילד צריך את המרחב שלו ואת החופש שלו ולא שיכתיבו לו את סדר היום מתי לאכול, מתי לישון זה לא בריא בכלל. ילד לא בנוי לצורה שיכתיבו לו את סדר היום,כמובן שבגיל שנתים עד 3 זה עינין אחר לגמרי יש בזה צד חיובי שזה מקנה הרגלים לקראת הגן.

עדיף מטפלת בבית ואם זה בית של הילד עוד יותר רצוי ככה הוא בסביבתו ואם לא יש היום משפחתונים נעימים,כל העינין שיהיה עם כמה שפחות עוד תינוקות כדי שכל היחס יופנה כלפיו ודרך אגב,כשאני הייתי יוצאת לחופשת לידה והיה לי עןד ילד יותר גדול בד"כ גיל שנתים הייתי מוציאה מהמעון  לגמרי והילד נשאר איתי בבית עד שאני מחליטה לחזור שוב לעבוד לרוב עד גיל 3 שנים

כמו שאמרה המטפלת במעון לפני -עד גיל שנה רק אמא .צריך מגע חום ואהבה ואין דרך כלל להשיג זאת במעון

אני יצאתי כל חופשת לידה לעוד חופשה ללא תשלום הנקתי מלא חצי שנה ועוד הנקתי עד שנה והילד היה על הידיים כשהיה צריך וכן קבל המון מרחב לעצמאות .(כל הילדים שלי ברוך ה' עם ים של עצמאות ובטחון למרות ובעצם בזכות, שהיו המון עם אמא.אם אין ברירה וחייבים לחזור לעבוד אז עדיף מטפלת אישית שתהיה עד גיל שנה זה ברור

מאותו הטעם שחובה לבנית האמון הבסיסי של הילד בחיים את היחס והמגע והנתינה כשצריך ושלא יהיה מצב שבוכה המון במעון ואין מי שיגש כרגע ...

את הילדה הראשונה שלי הכנסתי אותה בגיל 4 חודשים למעון.

מאחר והיא באמת היית כל הזמן מתגרה אחרי כל מיני דברים, וגם מהטבע שלה היא מאוד חברותית.

הילדה שלי השנייה כיום גם בת 4 חודשים, ואני ממש מפחדת להכניס אותה למעון.

מפחדת שלא יטפלו בה כמן שצריך אחרי הכל אין תחליף לאמא, היא מטפלת הכי טוב כמו שצריך.

במעון לא יפריע למטפלת אם תינוק יבכה , כי המטפלת לא תמיד מבינה את צרכי התינוק...

אני חושבת שהגיל האדיאלי לשים את הילד במסגרת חברתית, כשרואים שמשעמם לו בבית ואין לו מה לעשות ומתחרפן ורוצה חברה , אז כן צריך בגיל שנה וחצי שנתיים

פשוט אין זמן להרים תינוקות בוכים

כי כולם תינוקות וכולם בוכים!

ממרומי שנותי ונסיוני בגידול 6 ילדים צפופים אשתף אתכן במסקנותי:

1. לילדים קטנים הטוב ביותר זה עם אמא. הייתי לוקחת אותם לכל מקום  שהלכתי והייתי מסבירה להם בדרך לאן אנו הולכים ומה אנו עושים. כולל קניות סידורים ביקורים ועוד.

2. כל ילדי גדלו בבית עד גיל 5 - גיל גן חובה  - שאז מתחיל חינוך חובה.

3. לא עבדתי מחוץ לבית בתקופה שהילדים היו קטנים.

זה התאפשר כיוון שנישאנו בעלי ואנוכי בגיל מבוגר לאחר לימודים ועבודה שנים רבות ויכולנו להרשות לעצמנו.

4. הילדים למדו בבית אצלי. הייתי משחקת איתם, מלמדת אותם לקרוא בגיל צעיר, קוראת להם ספרים (לא היו אז מחשבים ולא היתה לנו טלוויזיה מאידיאולוגיה). הכנתי להם צעצועים מקופסאות ומה שיש בבית והם נהנו מזה מאוד.

הם היו גוזרים קרטונים ומדביקים עם נייר דבק שקוף יצירות שלמות: אוטובוסים מכוניות חניונים בתי חולים ומה לא. שעות עבודה של מוטוריקה עדינה. השקעתי הרבה בהוראת הפעוטות ונעזרתי בספרים שמדריכים לעשות כן.

5. אחר הצהרים או בבוקר לפי עונות השנה הלכנו לגן משחקים למוטוריקה גסה.

בלילה הלכו לישון..... (אם הלכו....)

הטוב ביותר - עם אמא.

לעיתים זה לא מתאפשר כיון שאמא צעירה ועדין לומדת או נאלצת לעזור בפרנסת המשפחה אז עושים מה שאפשר.

אבל שתדע שזה בדיעבד. וברגע שהיא יכולה שתשחק עם התינוק, תדבר אליו ותהיה איתו. הוא לא חפץ - יש לו נשמה. הוא מבין הכל גם אם זה לא נראה לנו. הוא מפנים וזוכר!!!!.

זה התפקיד שהקב"ה נתן לנו כאמהות וגם הכיף שלנו. לא כולן זוכות!!!!!

והעיקר לא לפתח רגשות אשמה על ההחלטה. לעשות את ההשתדלות וה' יעזור.

בהצלחה והעיקר לעשות הכל בשמחה.

ברור שילד בגיל הזה לא מרוויח משהו מהימצאותו במעון. הוא עדיין די מכונס בעצמו. 

מאידך - אם את מרגישה צורך לפרוש כנפיים. לעסוק בדבר אחר חוץ מאימהות אני חושבת שאין בזה פסול ויותר מזה - הנחת והשמחה שתהיה לך עם הילד יהיו הרבה יותר משמעותיים ומעבירים חוויה חיובים של שמחה לילד ולא תסכול על ה"נטל" (חס וחלילה) שנפל עלייך. בקיצור. הילד לא צריך מעון אבל הוא כן צריך אמא שמחה אז אם עדיין כיף לך בבית לכי עם זה ואם את מרגישה איוורור אז אל תדאגי. עוד לא ראיתי צלקות נפשיות גם אצל ילדים שבגיל 4 חודשים הוכנסו למעון. 

מעל גיל שנה אני ממש מרגישה איך המעון תורם לילדים שלי גם במישור החברתי וגם במישור ההתפתחותי מפגש עם דברים חדשים, ספרים, חומרים, יצירות ועוד.   

אני מבינה שאת רואה את הדרך שלך כחיובית מאוד.

אבל יש לי קושייה מאוד פשוטה עליה.

כשאתם נפגשים למשל עם המשפחה, הדודים, האחיינים- עם מי הילדים שלך מעדיפים לשבת? איתך? עם האמא? שאיתה הכי טוב כדברייך? או שהם מעדיפים לרוץ ולהשתובב עם בני דודיהם בגילאים שלהם?

נשמע לי הזוי לא לתת לילד חברה הולמת עד גיל 5.

גם הבית שלי מלא אטרקציות ומשחקים והפעלות ויצירות ומדבקות וצבעים ובריסטולים ומקלות ארטיק וגפרורים צבעוניים ומה לא, אבל ברור ונהיר לי שהבת שלי חייבת חברת בני גילה והיא פורחת וזוהרת עם ילדים בגיל שלה.

כל בוקר מיד כשפותחת את העיניים שואלת- היום הולכים למעון? וצוהלת וקופצת כששומעת שכן.

וטוב לה איתי ומאתגר לה מאוד. אבל ילדים בני גילה מרתקים לה הרבה יותר.

אמא זה נפלא, אבל ממש לא לכל שעות היום, וממש לא עד גיל 5.

לעניות דעתי.

חברים יש אצל השכנים, בגן המשחקים, בחוגים, במשפחה...

וכל אלו שמתארות כאן את חייהם המאושרים של ילדיהם מתארות בקרים שלמים איך הן לבד מבלות איתם ומחכימות אותם ומטיילות איתם וכו'... ומסבירות שאין על אמא, ורק אמא...

האמת, אפשר להתווכח בלי סוף, אני בחיים לא אשתכנע, כי מול העיניים שלי האור שנדלק לבת שלי בעיניים כשנכנסת למעון ופוגשת את החברים שם. בחיים לא אחסוך את זה ממנה.

(היא כמובן לא בת 4 חודשים אלא שנתיים. שזה משהו אחר)

אגב, שאלה טכנית ומצחיקה לי,

איך את מוסיפה סמיילי לשורת הכותרת?

אני אף פעם לא מצליחה. הוא מקפיץ לי את הסמיילי לתוכן ההודעה. ולא לשורה העליונה.

אם הבנתי נכון, הנתון הוא - שאת עובדת, רק שאת עושה את זה מהבית ולכן יש לך אפשרות לא לשלוח למעון.

הייתי פעם במצב דומה (אבל זה היה בגיל גדול יותר, אחרי תקופה שעבדתי מחוץ לבית והשארתי אצל מטפלת)

ובכן מניסיוני זה לא היה כ"כ טוב - רק גרם לרגשות אשמה. מצד אחד לא הייתי פנויה לתינוק מצד שני לא הצלחתי לעבוד כמו שצריך. בסוף אחרי תקופה הכנסתי למעון. 

יש לזה יתרון עצום של אפשרות להנקה בלי שאיבה - וכמובן עוד יתרונות לתינוק, שהוא נמצא בביתו אחרי הכל, ולא במקום זר מלא אנשים זרים ותינוקות אחרים.

זה תלוי בכם, בנסיבות ובסוג העבודה שלך.

הייתי מציעה לך לנסות - אולי תמצאי דרך לשלב וזה יהיה הכי טוב. מקסימום אם תראי שאת לא מסתדרת, אפשר להכניס למעון בהמשך השנה. בד"כ יש מקום.

כשמדברות על כמה טוב לתינוק אם יהיה עם אימא עד גיל שנה, אבל לא מתייחסות לזה שהיא כתבה שהיא עובדת בבית!

מי שלא עובדת ויכולה לחגוג עם ילדיה, מה טוב! ( לא נכנסת לוויכוח עד איזה גיל, כמובן שאני חולקת על אלו שמדברות על גילאים מאוחרים אבל זה כבר וויכוח אחר...)

אבל אחת שעובדת בבית וזקוקה לפרנסה הזו לא בטוח שיכולה להרשות לעצמה.

אני ניסיתי בזמנו, למרבה כאב הלב לא הלך.

שמי תכלת, אני מציעה לך לנסות.

יש תינוקות שבהחלט מאפשרים לאימא גם לעבוד כשהם בשטח.

תנסי!

הצענו לה לשים אצל מטפלת פרטית או משפחתון,זה עדיף ורצוי על פני מעון

אני מציעה לה כן לנסות להשאיר אותה איתה בבית, לפני שנותנת למטפלת. כי למרות שלי לא הצליח, יש לי חברה שעבדה כמוני בבית באותה עבודה והבת שלה הייתה איתה עד שנה וחצי, ולא הפריעה לה כלל לעבוד.

לא יודעת איך.

הבת שלי לא נתנה דקה.

אבל האמת, שבגיל כמו שנה וחצי הייתי מרגישה רע לשבת לעבוד ולתת לה להסתדר עם עצמה במשחקים.... כבר הייתי מעדיפה שתבלה בנעימים עם מישהי שיש לה זמן רק אליה!

כך שכל מה שמציעה זה לנסות לעבוד עם הילד בבית כל עוד הוא לא בגיל שמרגיש שאמא עסוקה במשהו אחר ולא בו.

ואז אם לא הלך.... מטפלת.

לא זקוק לילדים אחרים. שמים ילדים למעון מחוסר ברירה ולא מטובת הילדים.

אם יש לך אפשרות, ולו מזערית - נצלי אותה ותשארי איתו! אין ולא יכול להיות שום תחליף לאמא, וילד בן 4 חד' בהחלט-בהחלט זקוק לאמא ורק לאמא!

זה מה שזוכרת שקראתי או שמעתי.

בהצלחה עם החלום!!

כן... חשבתי אולי השתנה.

מנסיון כואב

בחיפה ממה שאני מכירה זה מקום חילוני.. 

באסה שנופלים בין הכיסאות.

כן, חיפה נשמע הכי חילוני... כנראהשלא כדאי .

רוב הציבור הדת"ל לומד ועובד במקומות חילוניים, אני לא חושבת שזה צריך למנוע ממך להגשים חלום.

אגב, אני מנחשת שרוב גדול בתואר הזה הוא נשים אם זה עוזר לך…

אח''כ תטפלי רק בילדים/אנשים דתיים?

כנראה שלא בהכרח, במיוחד שצריך לעשות סטאג'/עבודה מעשית במסגרות לא דווקא דתיות.

חבל להמנע רק בגלל הסיבה הזאת. 

לק"י

אין בעיות צניעות בקורסים.

כל מיני ציורים לא צנועים בלשון המעטה.

באמת לא חשבתי על זה… היה לי בראש יותר הפן הטיפולי ופחות האומנותי.

עדיין כדאי לברר טוב לפני שפוסלים.

הדיבור, אירועים, וכו

יש כאלה שלא מפריע להם

אבל אם הפותחת שאלה כנראה שלה מפריע

שונים מתנאי הקבלה לתואר ראשון, אז ממש לא כדאי להתייאש מראש

הבעיה המשמעותית יותר שזה נסיעה רצינית

ולא יודעת אם זה מתאים לך..

אני מציעה לך לחפש בנות שלמדו את התואר גם בחיפה וגם במבח''ר ולשאול אותן ישירות.

יש תואר די חדש

בתקווה שכן יהיה מקום נורמלי

אם עשית בגרויות.

יש גם אופציה באונו, יש מסלול חרדי.

ואם את באיזור שיש תחנת רכבת, זה לא נראה לי כל כך נורא.

לק"י

אבל אם את מתלבטת, את יכולה בינתיים לקחת כדורי ג'ינג'ר או נוזיקס (שזה ג'ינג'ר עם בי6).

אולי תגלי שזה עוזר לך.

תרגישי טוב!!

עדיין סבלתי מאוד אבל הצלחתי לאכול

2 ההריונות שלקחתי יצאו לי ילדים מרדנים ולא קלים

2 ההריונות שסבלתי בשקט- ילדות טובות ורגועות

שוב אני יודעת שנשמע הזוי אבל פתאום יש חשש לקשר כלשהו שטרם נבדק 

כן לקחתי גינגר ודומיו. אבל זה לא יצא קשור....

לך? או משו שקראת?

בכל אופן אני לא יודעת כמה סבלתי

אני יודעת שחיי לא היו חיים

שהתבאסתי שהבוקר הגיע

וכשפתחתי את העניים חיכיתי כבר לסגור אותם שוב

ואני לא מגזימה

זה היה מהגיהנום

שהבחילות היו כל כך קשות שיצאתי לבחוץ לנשום קצת אויר כי הרגשתי שאני נחנקת מבפנים

ואמאלה אני לא משקרת - משב רוח על הפנים עשה לי בחילה!!!

שם כבר הבנתי שזה רק אני והשם 😂

אז הלכנו לאחות והיא אמרה לנו.

לפעמים קורה שיש תקלה באתר.

בהצלחה!

אצלנו נגיד באים לקחת את הבדיקות למעבדה מאוד מוקדם בבוקר, וכל מי שעושה אחרי לוקחים את הבדיקה שלו רק יום אח"כ...

אבל גם לנו אין משפחה/ חברים שמסתדר לחגוג איתם ופשוט יצאנו לטייל!

בלי על האש ועם טיול שמותאם לקטנטנים והיה ממש כיף!

אולי תחשבו על כיוון כזה?

זה בכל מקרה מרגיש לבד

והעומס והעול שבהכנות וכל כך מעייף - נשאר...

חוץ מזה שחלק מהעניין של היום זה לעשות על האש ולא רצינו לאכזב את הילדים

אנחנו כל שבת בבית

כל חג בבית

אז גם ביום העצמאות להיות שוב בבית?

יש בזה משהו מאוד לא קל עבורי

ואני הכי אוהבת את הבית שלי

והמשפחה הגרעינית שלי היא כל חיי!!!

ועדיין יש בי רצון שהילדים שלי יחוו ילדות עם בני דודים ושבתות עמוסות וטיולים ומרחבים ועוד אנשים שהם לא רק אבא ואמא.

לשניה אני לא מתלוננת, מודה לה' על המשפחה המתוקה שלי, זה חסד!!!

פשוט אומרת שיש משהו מאוד בודד בלהיות בלי קהילה, בלי חברה לפרוק לה קצת, בלי משפחה עוטפת.

סה"כ אנחנו זוג צעיר...

תודה על ההבנה והרעיונות💜

מצד אחד המשפחה בחו"ל

מהצד השני משפחה מאוד קטנה, ההורים לא בעניין של לארח וגם לא לבוא אלינו (לצורך העניין היו היום בבית, פשוט נחו והמשיכו בשלהם)

והאחים הולכים לצד השני באופן קבוע (אפשר להבין אותם, יותר כיף שם )

מבחינת קהילה אין פה ממש קהילה קרובה

יש קהילה גדולה שכן יש שם אנשים שאנחנו מדברים איתם ונפגשים בבית כנסת וכאלה אבל לא מגיע לרמה של לעשות דברים ביחד וניסיתי לא פעם...

הייתי מנסה להזמין את האחים.

לחשוב על חברים מהעבר, צבא, ישיבה, אולפנה, לימודים. ומנסה לחדש קשרים לאט לאט. וכן יותר להתחבר לקהילה. 

דווקא בגלל שאתם זוג צעיר כדאי להשקיע בלבנות קשרים שיתנו לכם את המעטפת והגיוון שאתם זקוקים להם.

זה לא קורה בבום, זו דרך, ולכן כדאי להתחיל אותה כדי שתקצרו פירות בהמשך.

זו האמת.

לא רוצים בשומרון/ בנימין

לא בלוד

מבחינת עבודה חריש לא מתאימה

ונראה לי שבזה סיכמנו את המקומות הקהילתיים...

לא?

יש הרבה קהילות בערים סביב בתי כנסת/גרעינים

אם אתם בעניין, הייתי מתאמצת לחפש

אבל אם השיקול הוא רק בטחוני אז אולי גם אלו לא יתאימו לכם.

בנוסף יש יישובים כמו למשל מרכז שפירא, מרחבעם, כמובן תלוי איזור

לגבי ערים יש גרעינים קטנים, שבהם הקהילות קטנות ומחוברות יותר (מכירה בגדרה ובחיפה אם רלוונטי לכם, אני מכירה חלקית אבל שווה לברר.

חיפוש מקום מגורים הוא מסע לדעתי.. לא פשוט ברור

או יקר בטירוף.

למשל מרכז שפירא זה מקום מאוד מאוד יקר...

אנסה לבדוק שוב לגבי מה שכתבת. תודה!

את כפר הרואה, יד בנימין, נחלים, מרכז שפירא, שבי דרום, נראה לי ששומריה וברכיה גם לא ביוש.

ויש גם יישובים בגולן ובעוטף עזה.

שומריה זה בלכיש.

וגם אזעקות כמעט לא

לגמרי אזור רגוע יחסית

בני דקלים,שומריה,נטע,כרמי קטיף

לא יודעת מה הסגנון שלך

אבל ישובים חמודים 

קרובים לקו.

אומנם זה לא מוגדר מסוכן אבל גם לא רחוק מאד מהגבול.

ממליצה להסתכל בגוגל מפות מי שחוששת.

ואם כבר עברו את הקו זה חסר משמעות כמה זה קרוב.. לצורך העניין יש יותר שב"חים בתל אביב מבראש העין למרות שראש העין קרובה יותר..

לק"י

אנחנו גרים בעיר לא קטנה בדרום, שייכים לגרעין משפחות.

אני לא כזה נפגשת עם נשים/ חברות ביומיום, אבל גם כשיש מפגשים ואני הולכת, אני לא כל כך מוצאת את עצמי.

כדאי שתחשבו מה בדיוק אתם מחפשים.

בכל עיר כמעט נראה לי שיש קהילות של משפחות דתיות צעירות.

פתח תקווה וגבעת שמואל למשל נחשבות לערים דתיות

אבל גם ברחובות, מודיעין וראשון לציון יש קהילות תוססות.

ואם את מחפשת ערים זולות יותר גם לא חסר.

גרעין כזה.

וזה לא מספיק קהילתי בשבילנו...

לא מחפשים רק אירועים בחגים ותפילה משותפת.

אם אתם בסגנון חוצניקי למשל אמריקאי או צרפתי, כדאי לברר על קהילות מתאימות, אצל הרבה יש את הנושא של משפחה בחו"ל ומטבע הדברים הקהילה נותנת תחושת משפחה.

למשל בחשמונאים יש קהילה חוצניקית מבוגרת, לא יודעת איפה יש צעירה, כי אני כבר פחות מעורה בגילאים הצעירים אבל בטוח יש.

בבית שמש נגיד יש כמה קהילות כאלו.

גם בירושלים יש.

יש קהילות מבוססות שהן יותר סגורות וחדשים פחות מוצאים את עצמם בהם,

ויש קהילות שעוד בשלבי בניה או ביסוס ושם שווה להשקיע.

אולי את ברה כרגע סמוך לקהילה וותיקה ולכן פחות מורגש שיש מעטפת והתחדשות.

אולי 20% מתוך 270 אלף תושבים בערך.

יש את השכונות הדתיות כמו כפר אברהם, הדר גנים וקצת במרכז העיר בפיזור .

גבעת שמואל נחשבת עיר דתית לאומית יותר.

נשמע שזאת תחושה כללית שמכאיבה בחיים, ויום העצמאות רק מדגיש את זה יותר ומציף את החסר❤️‍🩹

ובכל זאת, מעלה נקודה למחשבה, נשמע שאת עובדת מאוד קשה "כדי לא לאכזב את הילדים" והגיוני שהילדים יהנו לא פחות מטיול, או אפילו מנגל עם צ'יפס ונקניקיות בלי סלטים מושקעים...

אנחנו נגיד לא עשינו על האש היום. טיגנו פלאפל ואכלנו עם פיתות, סלט וצ'יפס. זה כן עבודה אבל לא ברמה של לסחוב, לארגן, לשלם ולסיים עם הלשון בחוץ... וחוץ מזה הלכנו לפעילות שווה והילדים נהנו עד הגג.

אם מה שאתם עושים עכשיו לא עושה לכם טוב, אז ממש ממליצה לחשוב ביחד שנה הבאה עם ראש פתוח מה אפשר לשנות כדי שיהיה כיף ושמח למרות הנתונים המבאסים שאין משפחה וקהילה זורמת. ואם לכם יהיה טוב כנראה שגם הילדים יהנו. וגם אם בשנה הראשונה זה יהיה להם מוזר ויתאכזבו שחסר משהו משנים קודמות, זה דווקא יכול להיות להם לימוד טוב על גמישות בהתאם לתנאי החיים המשתנים.

אבל כמובן זו הרגשה אישית.

לארוז אוכל קליל, בלי הרבה הכנות, ולקחת את הילדים לטיול מרגיש לי מאוד משפחתי ולא בודד בכלל

כן מסייגת אחרי שקראתי עוד תגובות שלך שאצלנו שבתות וחגים כן מתארחים מדי פעם אז אין תחושת בדידות מתמשכת שמתווספת כל פעם...

חיבוק גדול!

זה מפריע לכם רק ביום העצמאות ואירועים כאלה או כל השנה?

כי אם כן אפשר אולי לנסות להתחבר לקהילה שקיימת בעיר/בישוב גם אם זה נגיד קצת רחוק לכם, או מסיבות מסויימות לא הכי טבעי.. עדיין שווה לדעתי להתאמץ.

אם אוהבים, קהילה זה דבר משמעותי 

כשחשבנו איפה לגור, השיקול הקהילתי היה כמעט הכי משמעותי..

אז אם זה משמעותי עבורכם, שווה להשקיע בשביל זה

(וגם בתוך קהילה לפעמים לוקח זמן להיכנס ולהרגיש חלק, לעשות סעודות משותפות.., במיוחד בקהילה גדולה. אבל הפוטנציאל קיים)

ואיזו חשיבה מדהימה.

אכפת לך לשתף למה את חושבת שלקהילה הראשונה לא הצלחת להיכנס ולקהילה השניה כן?

כאילו, זה תלוי קהילה?

תלוי בגישה שלכם?

המחשבות על לעבור קהילה תופסות אותי מאוד לאחרונה, אז זה יעזור לי למחשבה אני חושבת.

רק אם אפשרי לך. 

גם לי אין משפחה שבקשר איתה

וגם אין לי חברות בסביבה

וגם בכלל רק אחת ל..שנה מדברת עם חברה טובה מפעם

לא מזמינים אותנו והיו לי כל מיני חגים שנשארנו לבד

כולל  ליל הסדר

בעל מגויס ואין עם מי לעשות שבת בכלל

ולבד עם הקטנים - נכון זה בעיקר להיות בתפקיד ולתמרן סביב ולהעסיק ולהכין וכו

אבל עם הזמן רוצה לצאת מהמסכנות ולנסות לעשות מזה את ההכי טוב

משתדלת לצאת ולא להשאר בבית

וכן לחשוב מה כיף לילדים

ואז להיות פנויה לשה ולהשכיר לעצמי שזאת המטרה

אבל גם למצוא ביטוי למה ישמח אותי ..אפילו בקטנה

לא תמיד הולך

אבל את לא לבד

לא לכולם רק כיף

והרבה מאיתנו עובדים קשה כדי לזכות ל'כיף' הזה

ולפעמים כיף שעבדנו עבורו הוא יותר כיף ומוערך מסתם כיף שבא בקלות

וכבר לפני שבוע וחצי ראיתי ילדים מוכרים בצמתים

אנחנו בד"כ כן שמים דגלים על האוטו, השנה ספציפית לא כי שכחנו/ לא היה בחנויות במקום מספיק בולט כדי שנזכור לקנות.

מבחינת אבא שלי, מאז הגירוש קשה לו מאוד לתלות דגלים.

באותן חנויות ששנה שעברה כן היה?

אצלנו גם לא מכרו בצמתים, אבל כן שכנים עשו הזמנה מרוכזת וקנינו דרכם.

לק"י

אבל אתמול ראית דגל שהוא שילוב של ישראל וארה"ב😳

הזוי.

(לא יודעת מאיפה זה בא. אולי בעקבות המלחמה האחרונה שהיא בשיתוף עם ארה"ב. אבל בואו לא נגזים).

תמיד היה נראה לי לא קשור, דוקא השנה שהרגשצי שמי שהציל אותנו מהגרעין זה בכלל טראמפ ולא ביבי אמרתי לבעלי שבא לי לשים כזה ולא אחד רגיל בתור הכרת הטוב.

בסוף לא ראיתי כלום בחנות אז יצא שאין שום דגל חחח

אני תמיד שמה וממשיכה עם זה עוד הרבה אחכ עד שזה כבר מאבד צורה..

(או ששוברים לי את הדגל😐 קרה לי שנה שעברה)

יש שינוי שקורה,

לא בכל עיר (מודיעין עילית למשל קשה לי להאמין שהיה משהו)

אבל לפחות אצלנו בעיר, שהיא חרדית לגמרי ולא מעורבת - היו דגלים. אולי אלה של אורחים ולא תושביו העיר - אין לי מושג. בשבת אכלנו אצל חברים במרחק חצי שעה הליכה, בדרך ראינו שני רכבים במיקומים שונים. אולי התארחו שם. לא יודעת. 

מניסיון אישי

שני רכבים בעיר שלימה... עצוב.

הרבה פחות נהרס מדגל אמיתי..

השנה אישית לא הגענו לזה... תקופה כל כך עמוסה שפשוט שכחנו...

את לא מצליחה להבין את העומס הטכני והמנטאלי שהצטבר מהתקופה האחרונה?

את מעט הפניות השקענו ביום הזיכרון.

בבחינת טוב ללכת לבית האבל מללכת לבית המשתה. (ציטוט לא מדוייק)

ובכלל דגלים לרכב עפים בשניה.

ניסיתי באמת להבין את הסיבה.

ויכול להיות שהעומס, יחד עם זה שאיכשהו אין דגלים בכניסה לסופרים, הביא אנשים לשכוח.

לא שופטת אף אחד, פשוט ניסיתי להבין מה נשתנה.

(והסוד הוא לתלות על הדלת, לא על החלון. ואז מקסימום נופל בזמן חניה ומרימים מיד).

נסענו בכביש ירושלים ת"א העמוס ובמשך זמן ארוך היינו כמעט הרכב היחיד עם דגל. מידי פעם עוד שניים שלושה . ממש הפתיע אותי .

דגלים.
גם בבתים, במרפסות.
האמת גם אני לא שמתי יבגלל עצלות.

בסוף הגדול שלי תלה אתמול.

העומס של המלחמה והמילואים שלא נגמרים פשוט לא השאיר לאנשים פניות לתלות.

איך לא חשבו על זה קודם

🤨

באמת בתור ילדים כמעט כל הרכבים בכביש ביום העצמאות היו עם דגלים.

כיום אני לא שמה מסיבות טכניות-

1. זה ממש מרעיש לי כשמתנפנף בנסיעה.

2. החלונות חשמליים ולכן בקלות אני שוכחת, פותחת חלון והדגל עף... בעבר היה צריך לסובב ידנית כל חלון, אז הדגלים היו נשארים במקום... 

הפתרון הוא לתלות על הדלת עצמה.

ואז גם אם נופל, זה לא בזמן נסיעה, לאפשר שניה להתכופף ולהרים.

כן! ממש רואים חלש,חלש יש למה לקוות בעזרת ה'!🤣

עם פלטות ומיחמים