בן כמה הילד? ממה מתעצבן? כלפי מי? מה זה "ללכלך את הפה"? ומהיכן למד לכלוכים אלו?

ללא הפירוט, אני אומרת בכל גיל - בבית שלנו לא מדברים ככה (הרבה פעמים אלו דברים שהגיעו מהגן)

אחר כך - יותר בנחת, אני מסבירה להם (בן 6 ובת 4.5) שה' הבדיל אותנו מהחיות ונתן לנו פה לדבר כדי לברך בו, ללמוד תורה, לדבר דיבורים נקיים ולא כדי ללכלך אותו.

בדברים ממש נוראיים - אני שולחת לצחצח שיניים (לשטוף את הפה מהדיבור הלא נקי)

אל אבא ואמא אני ממש לא מסכימה שידברו לא יפה, כי זה כבר קשור לכיבוד הורים "לא מדברים כך לאף אחד בייחוד לא אל אבא ואמא!" (גם שולחת לחדר לכמה דקות).

אם זה דיבור לא מאוד נוראי להגדרתי (נגיד - "מטומטם" בין האח לאחות), שנובע מתסכול על משהו מאוד מובן, אני לפעמים קצת יותר ותרנית אבל לרוב משתדלת להחדיר להם לשמור על הפה.

היא בת 3 וכשכואב לה או כשהיא כועסת היא פשוט מקללת...

לא יודעת איפה היא למדה את זה, מכיוון שהיא איתי בבית. ולא, אני לא מקללת כשאני כועסת.

הקללות שלה מצחיקות אותי, האמת, ולרוב הן קשורות למילה"קקי".

אבל ברור שלא מדברים ככה אלינו, וגם לא במעמדים מסוימים כמו קידוש, שולחן שבת וכד'.

אם זה ממש מוגזם, הייתי ממליצה להתיחס לזה כמו שאת מתיחסת לכל התנהגות אחרת שלא מקובלת עליך- אם זה להרחיק, או כל פעולה אחרת שאת נוקטת בהתנהגויות אחרות.

וכמובן, להסביר ולעודד ולשבח אם הוא הצליח להתאפק מלומר את המילים הלא יפות.

מנסיון שלי זה קורה במשפחות הכי טובות וזה עובר.

אם הילד מדבר לא יפה בכדי לקבל תשומת ל ב)זה קורה בדרך כלל בסביבות גיל 3 לא צריך להתיחס וזה עובר.

אם ילד כשהוא כועס מתחיל לקלל,צריך להסביר לו בנועם שאצלנו בבית לא מדברים כך.להוסיף שהוא יהיה רגוע וידבר במילים מכבדות או כל תיאור שמתאים אצלכם בבית ,אז תקשיבו לו.

גם זה עובר ,זה עלול לחזור בגיל התבגרות אבל זה גם עובר.

בסבון, מצד של סור מרע. ומצד של עשה טוב אני מבקשת שיתקן את המשפט ויאמר את מה שהוא מרגיש כגון - אני כואס כי. ..עצוב לי ש...מעצבן אותי זה...כך לאט הוא לומד לבטא נכון ומכובד את מה שמעיק.

והוא חוזר עם מילים של ילד מהכיתה [בן... ועוד כל מיני] ברמה של הכיתה הנושא בטיפול, הבעיה שהמילים האלה נידבקו אליו ואין לי מושג איך להגיב, אני מוצאת את עצמי סולדת מהילד שלי, אף פעם לא האמנתי שבבית שלנו ישמעו כאלה מילים....

באהבה וסימפטיה. לשאול אותו איזה דברים מרגיזים אותו במיוחד...

מן הסתם הוא יזכיר גם סיטואציות בבית.

"להבין" אותו.

אח"כ לשאול, אז מה אתה עושה?..

מהר תגיעו לכך שהוא גם "אומר מילים" תוך-כדי..

ואז תעשי "חלוקה".

תגידי לו: שאתה מתרגז על דברים מסויימים, אפשר להבין.

צריך גם לחשוב איך אפשר לעזור בעניינים האלו.

אבל תדע - גם כשמתרגזים, יש גבולות. יכולים להיות בחיים דברים שמרגיזים, לפעמים אפילו בצדק. אבל כל אחד מבין שיש גבול. הרי אדם שכאשר הוא מתרגז, יקח מקל ויתחיל להרביץ, המשטרה תעצור אותו, נכון? למה? כי הוא "משתגע".. גם כשמתרגזים, אפילו באופן מוצדק - צריך לדעת שיש גבול איך אומרים את זה, מה עושים. צריך להתאפק. וגם מוצדק לחשוב איך פותרים את מה שמרגיז.

אחרי שהעיקרון ברור, מדברים עליו קצת; הילד מבין, עוברים לנושא הדיבור.

ראיתי שבזמן האחרון, כשאתה  מתרגז - יוצאות לך מילים לא-יפות. זה לא בא ממך, זה נכון. זה מאיזה חבר. אבל תדע לך שלפעמים "מתלבש" משהו על הכעס. כמו מילים כאלה. ואז כשאדם מתרגז, זה כבר "יוצא" לו. אבל יש בזה משהו מאד לא טוב.

קודם כל: מתרגלים לכעוס ב"התפרצות", לא בשליטה. זה דבר מכוער. שאדם הוא קצת כמו בעל-חיים, לא שולט על עצמו. זה מבייש את עצמו.  דבר שני - מילים מלוכלכות, זה מוריד את הרמה שלו. הוא אומר דברים שהוא יודע שהם לא יפים. מדבר בצורה שלא מתאימה לו בכלל. אתה הרי ילד טוב. זה ממש לא מתאים לך.

אחרי שהבנו את ה"רציונאל" - חוזרים ומסכמים: אז קודם כל - בכלל צריך שליטה גם כשמתרגזים. דבר שני - חלק מהשליטה זה גם על מילים. דבר שלישי - צריך לדעת שכמה ש"מתרגלים" חלילה, זה יותר קשה לשלוט. ואז גם כשרוצים - זה יוצא ויכול לגרום אי נעימות גדולה. לא ראוי וגם מה חושבים על מי  שמדבר כך..

אז מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה? יש לך רעיונות?  להפוך את הילד ל"שותף" במשימה.

ואפשר להציע: אולי כל פעם שמתחילים מילים כאלה, אני אעשה לך "סימן" שנחליט עליו. כשאתה עוצר, אפילו בזמן כעס, זה ניסיון גדול. כל הכבוד. ונקבע איזה פרס על כל פעם שהצלחת בזמן כעס לא לדבר כך, או לעצור.

עד שתתרגל בחזרה שאין בכלל דיבורים כאלה. זה יהיה הפרס הכי גדול - שיש לך שליטה על הפה. ושיש לך פה נקי.

פה של יהודי - זה בשביל דברים אחרים לגמרי..

אחרי שמסכמים - צריך גם לדבר על "מה כן".  

אני מבינה שצריך לעזור אם משהו מרגיז. אז בוא נחליט שקודם כל לא "מתרגזים" מכל דבר. לפעמים אתה רוצה כך ומישהו אחר (אח, חבר, אבא ואמא) אחרת. אפשר לדבר. זו עדיין לא סיבה לכעס.

אבל אם משהו באמת מרגיז - בוא נקבע שאתה ממתין רגע, נושם עמוק, ובא להגיד. ונחשוב ביחד איך לעזור.

ותסכמי שוב: אז הסברנו שצריך להתאפק.

הסברנו שגם בדיבורים מתאפקים.

הסברנו מה עושה הכעס, ואיך הוא יכול להרגיל לדברים שלא רוצים בהם.

הצענו דרך איך להתרגל מחדש לא לדבר בצורות כאלה.

וגם - הצענו משהו "במקום". לשוחח כשמשהו מרגיז - אנחנו באמת נשתדל לעזור.

אני חושבת ושמעתי פעם מרב, שלא צריך להתרגש ולהיכנס ללחץ מהמילים הללו, לא שמתי לב מה הגיל אבל לרוב הם גם לא מבינים מה זה המילים הללו. 

בזמן הכעס והעצבים- להיות ענייניים לגבי הבעיה סביבה נוצר הכעס ולא להתעסק עם המילים בהם השתמש. 

בזמנים אחרים - יותר רגועים להסביר את הכח של הדיבור ושהפה שלנו יישאר נקי, ובעיקר לשים לב שאנחנו - ההורים והמבוגרים מקפידים על דיבור יפה ולא משתמשים במילים 'מלוכלכות'.

ככל שנתרגש יותר ונתעצבן על המילים הוא ימשיך להגיד אותם בזמן שהוא כועס- כי זה עובד. כך הוא מחזיר לנו...

וכך גם אוכל לדבר איתם ב"טבעי"

לאו דווקא במקרים של קללות

בכלל התנהגויות לא נעימות.

תודה רבה! ויישר כח!

החידוד של הדברים לעניות דעתי-

הבעיה מורכבת משני צדדים- 1. עצם הכעס והיציאה משליטה.  2. 'ניבול' הפה

לדעתי הבעיה החמורה מבין השתיים היא הראשונה. עצם זה שאדם כועס זו בעיה לא פשוטה שמתמודדים איתה מבוגרים רבים, ואף כושלים בה. אנשים רבים אינם יודעים כיצד להתמודד עם הפחדים שעולים בהם ועל כן הם נלכדים בכעס. זה הדבר החשוב ביותר שצריך לפתח אצל הילד- מתחיל ב- למד להבחין בריגשותיך, להיות מודע ל'מה אני מרגיש כעת', ואחרי שמודעים לזה, כבר הרבה יותר פשוט למצוא לנתב את הרגשות למקומות יעילים יותר.

לגבי ניבול הפה-

עצם זה שילד מקלל כשהוא מאוד כועס, בעייני זה אפילו סימן 'טוב', כי זה מראה שהוא יודע שהמילים האלה מאוד לא טובות ולכן הוא מנתב את הכעס שלו אל הדבר האיום ביותר שהוא יכול לעשות, או המושך תשומת לב ביותר.

לדעתי במקום לשלוח אותו לשטוף את הפה, כדאי לדבר אל נפשו העדינה, ולעזור לו להרגיש מה הדיבור הזה יוצר אצלו פנימה. למשל להגיד לו בו במקום- זה לא נעים לי לשמוע מילים כאלה, זה עושה לי תחושה לא נעימה בלב. או לספר לו - כשאני אומר מילים כאלה, הלב שלי נהיה עצוב. בדרך זו הוא ילמד שהוא בעצמו אינו מעוניין בדיבור הזה ללא כפייה חיצונית. כך אכן קורה אצל רוב בני האדם, שכשהם ילדים הם מדברים פחות יפה, וכשהם גדלים הם לומדים לזהות את הרגש השלילי שנגרם להם כתוצאה מהדיבור הלא נקי, ועקב כך נמנעים ממנו מעצמם ולא מתוך פחד חיצוני.

בהצלחה.

מה עושים כשהוא בפעם הראשונה אומר דבר כזה וזה מפתיע מאוד? קרה לנו השבוע.. 

מותר ואולי אף רצוי להראות לילד ש'נבהלנו'. ואחר כך להגיד ולעשות את כל מה שאמרנו.

(בהנחה שמדובר בילד צעיר): לא מדברים כך. זה לא יפה.

אם משהו מרגיז אותך - תשתדל להסביר מה מפריע לך, ובעז"ה נעזור.

אם יחזור שוב - להזכיר: אמרנו שלא מדברים כך. תדע שכאשר מתרגלים להגיד מילים לא יפות, אח"כ יותר קשה להפסיק. אז תתרגל כבר מעכשיו לא להגיד.

יום אחרי שפתחתי את ההודעה שוב נאמרה מילה...והפעם חדשה[לא להאמין איך ילד אחד יכול להדביק כתה שלמה...] אני מרב שוק ותיסכול כמעט בכיתי...הילד [שהוא ממש לא אמפתי בד"כ] . פתאום ניגש אלי  ואומר :"טוב אמא, החלטתי לא ללכלך יותר את הפה.." ובאמת אתמול כשהוא רב עם אח שלו שמעתי אותו צועק עליו "ממש בא לי לקלל אותך עכשיו".  הם מפתיעים לפעמים הדרדסים האלה...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....