את צריכה ללכת, אז מבחינתך זה מצוין שיש מי שישמור על הילדים... לא?

להרים טלפון לחברה או לבעל ולהיעלם החוצה כי יש רעש בבית ויש טלפון או משהו...

בעלך צריך לפתור את זה מולה!!! לא ייתכן ככה להתפרץ לחיי זוג נשוי!!

ואני דווקא אומרת את זה בתור כלה, שאין לה שום מרמור על חמותה.

אבל זו לא דרך.

(אישה קטנה)

דווקא מאוד נחמד מצידה שהיא זורמת ומגיעה לבקר.

אולי כדאי להעיר (בהזדמנות אחרת ובנועם. אולי בדרך עקיפה) שתשמחו אם תתאם מראש.

אולי אפילו בפעם אחת שהיא תגיע (תתאמו מראש באיזו פעם) מודיעים לה בצער שאתם בדיוק בהתארגנות ליציאה (טיול/ ברכה/ חברים/ סידורים/ קניות וכו) ובאותו משפט תציינו שחבל שלא תיאמה עימכם מראש (רצוי שבעלך יגיד). נראה לי שזה יכול לעזור.

אם לא עזר אחרי פעם אחת, אפשר לעשות את זה עוד פעם)

ולא מצאתי ביביסיטר"

שמתנהגים טבעי לא אמורים לדעת שיש משהו חריג.

במיוחד שאפשר לראות מקרה כזה באור אחר, שאפשר לצאת בנחת ויש מישהו שדואג לילדים בבית כך שאפשר להמשיך לצאת לבלות עם הבעל אחרי.

אפשר להוסיף:

איך יש לך "חוש" כזה להגיע כל פעם שאני צריכה לצאת ולא יודעת מה לעשות עם הילדים?...

איכפת לך להישאר איתם לאיזה שעה-שעתיים?...

יש לקוות שהיא מספיק חכמה לא לשאול. וגם אם לא - יש אצלכם איזה קניון שפתוח בשעה הזאת? תעברי שם בדרך ותקני כמה דברים "דחופים"...  "עד שמצאתי מה שרציתי"...

היא בטח תחשוב פעמיים פעם הבאה לפני שהיא נוחתת עליך....

הייתי מרגישה רע מזה שבדיוק אני צריכה לצאת כל פעם. לא נעים...

והייתי שמחה שזה פותר לי בייביסיטר. ובטח הילדים מאושרים מהביקור.

העצות פה ממש מצאו חן בעיני. תשתמשי בהן?

לגברים, באמת, אין שום בעיה עם נחיתת החמות,

ולא עם היציאה למקווה,

אז הם יכולים לתת עיצות לקחת הכל בקוּל ובסבבה....

(כותבת זו שחמותה מגיעה פעם ב5 שנים בערך, אחרי הפצרות ותחנונים ושידולים מצידנו....)

ואני הייתי אומרת לבעלי שיבהיר לה אחת ולתמיד שלא באים בשעות הערב ללא התראה מוקדמת ותיאום (רצוי גם לא ביום...)

לגמרי מבינים את הבעיה.

אלא אחרי שהיא הציעה פשוט לספר לה, זו נראית דרך טובה יותר...

אני לא אצטט כאן פסוקים חמורים שנאמרו על מי שלא מסתירה את הטבילה!

יש הבדל בין מי שלא מסתירה, לבין מי שמספרת לאישה קרובה - כדי שתוכל לקיים את המצווה.

בגלל השטות הזו שהפחידו נשים לבל ידעו אחרות שהן טובלות הערב

סובלות מאות בלניות ביישובים, ונשים היסטריות.

אפשר להירגע -

נכון צריך לעשות את המצווה בצנעה ובהסתר

אבל אפשר להגיד לאישה בודדת, ולא להכנס להיסטריה.

כמו הנשים שרוצחות את הבלנית, אם במקרה מישהי שמעה את הקול שלהן

ואולי היא זיהתה, שזו הן.
כי- הרי בטח כל הלילה היא חושבת רק על זו שהיא פגשה במקווה.
בחייאת?!

לא שאני חושבת שכאן היה צריך לספר לחמות, או בכלל לאפשר לה להגיע מתי שהיא רוצה -

אבל אפשר להירגע עם הפראנויה הזו של נשים דתיות בערב טבילה.

אבל אפשר לסבן את החמות אבל הכי הכי חשוב זה להציב לה גבולות.בית זה לא דבר פרוץ שכל אחד יכול לבוא מתי שבא לו,בטח שלא החמות.

להגיע לבית של זוג מבלי להודיע מראש. אמא שלי הייתה עושה את זה כל הזמן, עד שתפסתי אומץ והסברתי לה שאני מאד אוהבת שהיא באה, אבל מבקשת שהיא תודיע מראש, כי לא תמיד אנו בבית, או שאני לומדת למבחן קשה במיוחד וכו' וכו'

זה לדעת שעל חמות לא מדברים במושגים כאלה: "להציב לה גבולות".. היא לא הבת שלך...

והאופן של "ביקורי החמות", זה דבר שמשתנה לפי ההווי המקובל בכל מקום.

ואני מרשה לעצמי לנחש (אם כי לא שאלתי), שאם היו שואלים פוסק הלכה מובהק מה עדיף, לומר לחמות כזו שלא תבוא בלי הודעה מראש (הכוונה, באופן שיפגע בה. לא בעדינות עם תירוץ, כמו "אנחנו רוצים קצת לסדר את הבית לפני שאת באה..", או "לפעמים אנחנו בדיוק צריכים ללכת, ולא יעלה בדעתנו לא לכבד אותך ולהגיד שאנחנו הולכים".. כלומר: שהיא מרגישה שזה בגלל כבודה), או להגיע לכך שהיא עלולה להבין שהאשה הלכה לטבול - 

הערכתי היא שהיה אומר שהאפשרות השניה עדיפה.

שהרי, מורא הורים (כולל לא להעליב), יש בו כמה איסורי תורה. ואילו הנושא השני, הוא הנהגה נכונה שמובאת ברמ"א, ועניינה הוא "לא לפרסם", "להצניע"; מה שלא מגיע לסתירה במקרה מאולץ כזה.

ההורים שלנו הם באמת אל הילדים שלנו- אנחנו לא מציבים להם גבולות, ולא מחנכים אותם

מאידך-

יש לבית שלנו את ההנהגות שלו, יש לבית שלנו גובולות- לא כל אחד יכול לבוא מתי שבא לו בלי תיאום, לא כל אחד יכול להשאר או לעשות בבית מה שנראה לו- אנחנו בעלי הבית

ד.

אני מבקשת שתסביר יותר כיוון- איך ליישב ביחד את 2 הדברים האילו

אבל קודם כל - ההבנה שאי אפשר לומר על ההורים "להציב להם גבולות", זה משהו מהותי. כלומר: צריך להרגיש שאי אפשר להתבטא כך; ומתוך התבוננות אם זה לא בא "טבעי". זה לא "הצגה". כשאדם שם את התחושות הבסיסיות של כבוד ההורים באופן מופנם בתוכו - זה כבר נותן לו הרגשות מסויימות, ויושר בסיסי איך להתנהל מולם. וממילא - גם כלים איך לבטא מה שהוא רוצה.

דבר שני - כמו שאמרתי, זה משתנה מהווי להווי. יש כאלה שהדבר הכי טבעי אצלם זה שמישהו מההורים "נוחת" פתאום, וכולם שמחים. זה תלוי בכל מיני דקויות, במנטליות, וגם בטאקט טבעי של הצדדים.

בנוסף: צריך "סדרי עדיפויות". לפעמים בחיים יש דברים חשובים שסותרים וצריך להחליט מה קודם.  כאשר לא מדובר במשהו שמפריע באופן קריטי למשפחה (בין מצד שהם ככה ולא מפריע להם כ"כ, בין מצד שזה לא עד כדי כך בתדירות גבוהה וכד'), אז שווה לוותר קצת - מבפנים - בשביל כבוד ההורים ושימוחם. יש מספיק דרכים להראות ולרמז שיש לנו כיוון משלנו, גם בלי זה. בהתנהלותנו עם הילדים וכד'.

אם בכ"ז יש מה שמפריע, או שחשים שיש פרשנות מופרזת להתנהלות חביבה, עד כדי "העקה" על האוטונומיה המשפחתית, אז אפשר למצוא דרכים ש"ממחישות" קצת את הענין, בנימוס. אפשר אולי לומר למשל: אם תוכלו לשלוח לנו "התראה" לפני שאתם מגיעים, זה ממש ישמח. נוכל להתארגן לקראתכם יותר טוב, לא לקצר ביקור כי בדיוק אנחנו יוצאים וכד'.  ואז אפשר גם מידי פעם, כשמתקשרים, להגיד אם בדיוק לא נוח ולתאם זמן אחר. כך גם מקבלים בשמחה, וגם מובן שיתכן זמן שזה בדיוק לא מתאים. שיש לנו גם סדרים שלנו.

עם זה, כדאי לזכור: זוגות/הורים צעירים, חשים לא-פעם צורך "להוכיח" שכאו הם קובעים.. הבית שלנו.. לפעמים, זה ביטוי ל"כנגד" מול דברים מהזמן שהיו בבית ההורים, לפעמים להמחיש את ה"ביחד" שלהם, לפעמים סתם להראות עצמאות כדי לא להרגיש "מתבטלים" מול ההורים.

לאידך - ההורים מצפים שהילד שהתחתן, יגלה שמחה לבואם, יכבד אותם. הכרת הטוב..

אבל אם תופסים, שזו בדיוק ה"בגרות", זו בדיוק ה"עצמאות" - שכאן אנחנו אלו שמקבלים אתכם בכבוד ובאהבה. לתפוס את זה כחלק מה"אישיות" החדשה של המשפחה הצעירה. לא כ"התאפסות" אלא ככח-משמח: להיות נותן, מקבל בשמחה, מכבד, מכיר טובה, עניו כלפי ההורים - אז לא-פעם זה עצמו מה שגורר את היחס המכבד והמתחשב מצד ההורים שמעריכים את זה, שרואים שהילד כבר אינו "ילד מתמרד" אלא אדם עם ערכים, מכבד, משפחה..  במקום "ראש בראש", "להמיס" באהבה וכבוד. אמיתיים. ואז גם הערות על מה שיותר נוח מבחינתנו, מתקבלות ברצון, בכבוד ובהתחשבות.

כמובן, בכל דבר יכולים להיות חריגים שמצריכים חשיבה/התייעצות מיוחדת. אבל כלל, חושבני שזה נכון.

כך נראה לענ"ד.

לדעתי יש יופי בצניעות הזו

השאלה מה קורה כאשר הערך המתוק הזה של ההסתרה והצניעות היתרה מתנגש עם ערכים אחרים, או עלול להעצים לחץ ופחדים מיותרים בלילה הקדוש הזה.

אלא על התנהגות מחפירה של נשים כלפי בלניות או כלפי נשים אחרות

לשם ההצנעה הזו.

אפשר להירגע. בסופו של דבר, כולנו עושות את המצווה ב"ה.

זה חוסר צניעות ממש.

במיוחד כשזה אנשים קרובים.

ואכן- יש משהו שגברים לא מבינים ביחס של הנשים לליל טבילה ולצניעות של זה.

אני חושבת שיש תחומים שהצד השני לא יבין.

ולא, זה לא מתקרב אפילו לטבילה של גברים..

בכלל?!...

את מחפשת להגיב "נגד", במחילה?..

הרי מי שכתבה "אולי לספר לה", זו פותחת השירשור.

לפני ש"קופצים" על משהו - כדאי לראות על מה מגיבים.

לגופו של ענין - אני חושב שבדיוק ההיפך (ואת זה את כנראה לא מבינה..):

דווקא מבחינת גברים, פשוט לחלוטין שאשה תסתיר.  ההיפך - הם פעמים רבות אינם מבינים את זה שנשים משתפות זו את זו בדברים שלא היה עולה בדעתם.

ולא פגשתי מעודי איש שחושב שזה כמו "טבילה שם גברים".. איפה שמעת דבר כזה?!

ולגופה של הלכה - מוטב להכיר את ההלכה כפי שהיא, ולראות למה שייכים דברי חז"ל על זה ולמה לא. וכבר הזכירה אלירז משהו בנידון זה.

באופן אישי ויתרתי על קרקע במקום יחסית נחשב, הייתי יכול לקבל כבן ממשיך אבל בתנאי שאני גר שם חמש שנים והויתור היה בעיקר מהסיבה הזו בתחושה שלנו היה ועדיין יש שאימי שתחיה עם כל הכבוד שאני רוחש אליה שכחה פרט חשוב, והוא שלא כדאי להכנס לחיי זוג נשוי, ולכן כדי שלא יווצר משהו בסגנון וויתרנו,

טוב זה מלכתחילה אבל עכשיו כפיתרון מעשי ויצירתי, תמיד אפשר להקדים את החמות, להזמין אותה אחת לשבוע כל שבוע ביום אחר בטוענה שאת רוצה לנשום אויר להרגע או כל תירוץ אחר העולה על הדעת, ובשבוע של הטבילה להזמין אותה מראש לפני שהיא מחליטה לעשות זאת להזמין אותה לאותו יום, כך זה יכול לפתור את הבעיה עד שהחמות תרגיש שמנצלים אותה ואז היא כבר לא תגיע כמעט...

בהצלחה...

להיות הדובר ולבקש שתודיע לפני שהיא מגיעה. דן,תודה שהעמדת אותי במקום לגבי הניסוח בו השתמשתי-״הצבת גבולות״ לחמות.פשוט מאוד כעסתי עליה כשכתבתי את זה ולכן לא התבטאתי בצורה מכבדת.אני סולדת מהתנהגות כזאת,שמתפרצת לחיי הזוג ולא מכבדת את הפרטיות והגבולות שלהם,גם אם זה ממש בתמימות. פשוט שונאת את זה.ב״ה אצלי זה לא ככה,אבל מרתיח אותי לשמוע דברים כאלו.אז תודה.

צריך לדעת שלא תמיד זה קשור לאי-כיבוד הפרטיות.

לפעמים, גם אנשים שמאד מכבדים את בני הזוג ועולמם הפרטי, פשוט "באים לבקר" כך. ושני הצדדים שמחים. זה מאד תלוי במנטליות ובמושגים שלהם.

ויישר כח על תיקון ה"נוסח" והמסר שבו.

הכוונה היא לא חס וחלילה לנצל או לגרום להם להרגשה לא טובה זה היה יותר כהלצה מה שרציתי לומר ומה שעמד בבסיס דברי זה שיש הורים שלא מבינים ובאמת הם לא רוצים להכנס לילדים שלהם לחיים הם רק חושבים שהם מאוד רצויים תמיד וללא כל הודעה, ויש סיכוי סביר שאנשים כאלה גם יפדעו מיחס כזה או אחר או שיאמרו להם, הורים מבוגרים למשל יכולים מאוד להפגע מכך, ההורים שלי בני 70 בערך והם חיו במציאות אחרת הם היו גרים אצל ההורים שלהם תקופה מאוד ארוכה בחיים וגם אחרי הם היו גרים דלת מול דלת והם לא קולטים שלנו המציאות חיים הזו לא מתאימה אנחנו קצת שונים, ולכן בחרתי דווקא ללכת בכיוון של להקדים, אין לי בעיה שיבואו ואני שמח רק שאני ידע על זה, ולכן מומלץ להזמין את החמות ולא לחכות להפתעות נעימות יותר ונעימות פחות..

מקווה שעכשיו הייתי יותר ברור...

בהצלחה לכולם...

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.