אין לו הסברים בגיל בו הוא נמצא.יש לי חברה שלא אומרת לבן שלה אל תרביץ אלא פשוט באותו רגע מרחיקה אותו ונותנת לו תעסוקה. אולי זה טוב,ככה הוא לא ננזף כל הזמן,ומקבל תשומת לב חיובית ע״י דאגה שיהיה לו מעניין...

להתעלם ?

א. גיל שנתיים הוא לא פשוט. הילד רוצה להרגיש את העצמאות שלו, ולכן חוצה גבולות רבים. מבחינתך- אם תדעי שזה חלק מההתפתחות שלו, אז גם תהיי פחות לחוצה וגם תגיבי בצורה נכונה יותר.

יכול להיות ששמירת ההריון וכו' היא חלק ממה שגורם לו להתנהג ככה, אבל את לא יכולה להאשים את עצמך, כי לא היתה אפשרות אחרת במציאות שהייתה.

ב. מבחינה מעשית- באמת אין טעם לשאול למה, כי יתכן שהוא בעצמו לא יודע, וגם זה נותן פתח ללגיטימציה. כביכול אם יש סיבה אז זה בסדר. התגובה שלך צריכה להיות רגועה וברורה, וגם עקבית. אם את מרחיקה אותו, אז על כל מעשה של םגיעה באחותו תרחיקי תוך כדי אמירת "לא מרביצים", למשל.

בנוסף, הייתי ממליצה לך לייחד זמן שבו רק את והוא ביחד. אולי כשהקטנה ישנה, אולי כשבעלך עם הקטנה ואת יוצאת איתו. לא משהו גדול, רק זמן מסוים וקבוע שהוא יודע שאת רק שלו. אפילו לצאת להסתכל על הכוכבים, לצאת ביחד לרוקן את הפח, וכד'.

בהצלחה

חשוב-חשוב להעניק תשומת לב לילדים באופן ספונטני ויום-יומי, גם בלי קשר לנדון, ובמיוחד כשעושים מה שהצעת. אם תתני לילד יחס רק כשהוא מרביץ, זה יצור אצלו התניה חיובית שתעודד אותו לתת מכות כדי לקבל עוד יחס.

אני מניח שאת מסכימה איתי, ואולי הדברים ברורים ופשוטים לך, אבל בכל זאת חשבתי שכדאי להזכיר למי ששכח...

(גילוי נאות: גם אני אבא לשני ילדים מקסימים בערך בגיל הזה)

ממליץ על גישת "שפר".

נוגע בדיוק בנושאים אלו.

שם זה נקרא "ילד כוח".

שמחפשים את מטרת הילד - למשוך תשומת לב שלילית.

הדרך - למנוע מהילד להשיג את המטרה. (במקביל - תשומת לב חיובית, כמובן. חובה!)

העקרון: הילד מטבעו הוא טוב והוא מתנהג בצורה כזו כדי להשיג תשומת לב.

יש שיעורים של הרב לבנון על חינוך ילדים באתר של ישיבת אלון מורה.

מומלץ מאוד http://www.yelm.co.il/all.asp?cat=2954

בהצלחה.

ולך לבבה תודה על העצה המקסימה

אותו בכלל???

בלי קשר לשיטת שפר או לא,ולמחלוקת סביבה, נראה לי משונה שמתיאור לא מפורט ובלי הכרות עם הילד אתה מחליט שהוא משהו מסוים וגם יודע מה המניעים שלו!!!

ממש רוח הקודש...

"רוח הקודש"..

אלא זו בדיוק הבעיה/הסיכון כשהולכים "לפי שיטה אחת" כאילו בה כל הפתרונות.

ואז, גם מתוך רצון טוב - אפשר להסתכן באיבחון לא נכון וגם בפיתרונות לא מדוייקים.

אין הכוונה להכניס את הילד לתבנית

אלא להבין את מטרתו ומה הוא מעורר בנו,

זה לא אומר עליו כלום, באמת שלא

מלבד מה שזה מעורר בנו

הדברים ארוכים ולכן קיצרתי,

אני שומע את ההתנגדויות

ואפילו מבין מאוד,

צריך להבין שהילדים שלנו מאוד חכמים!

ואגב, גם כשהם הרבה פעמים בוכים - הם לא תמיד מסכנים

הם יודעים לקרוא אותנו היטב

ולקבל את מה שהם רוצים

והם רוצים (ובצדק) המון תשומת לב

אבל לא תמיד הדרך היא נכונה,

ניתן להם המון יחס חום ואהבה

בצורה חיובית ולא בדרך השלילית

ה"התנשאות" הזאת, במחילה, גם אם אינה במכוון: "אני שומע את ההתנגדויות ואפילו מבין מאד...". יש פה כמה הורים שכנראה לא פחות ותיקים וגם לא פחות מנוסים.

ואין מקום ל"ידיעה", כאילו כך "מבינים את הילד ומטרתו"..

אף אחד כאן לא אמר שהכוונה שלך היא דווקא לומר במודע שזה "אומר משהו רע על הילד".. הבינו את כוונת הדברים - ופשוט לא מסכימים עם זה. זו לא איזו "שיטה סודית" שאם לא מאריכים בה כאן, אז לא יודעים על מה מדובר..

כשרואים את הדוגמטיות שבצורת הכתיבה הזו; את הכתיבה - בלי משים מן הסתם - כאילו יש פה מישהו ש"יודע" יותר מאחרים מה "צריך להבין", ומתי כשהם בוכים "הם לא תמיד מסכנים" וכו' - אפשר לראות כמה מזיקה ה"שיטה" הזו למי שאוחז בה, כמה היא יכולה גם להזיק לתחושות טבעיות וישרות.

"יחס חום ואהבה" לא נותנים באופן "ממוחשב". מי שיגש כך - כמעט מובטחני שזה יקלקל בו משהו.

אם היה לי ספק מקודם - אני מציע לאור הדברים בדיוק ההיפך: לא ללמוד על "השיטה". להערכתי, זה עצמו כבר יכול להזיק..

לכן מחקתי את ההודעה, אבל אני רואה שכבר קראת  בכל אופן, אשמח להגיב לך אבל כרגע אין לי זמן. אשתדל בע"ה שבוע הבא..

שבת שלום..

זו בדיוק תוצאה של דוגמטיות, לדעתי; שמפרשים גם גישות אחרות כדוגמטיות ("הגישה שלך היא ללכת לפי ההרגשה שטבעית".. לא נכון. היכן ראית את זה.. אלא לא לאבד אותה ואת השכל הישר בגלל "שיטות" כאלה ודומיהן).

ה"מדהים" ביותר, לדעתי, הוא דווקא משפטך: "מדהים הסקת מסקנות שלך על שיטה לאור כמה משפטים"..

האם אתה באמת סבור שהפעם הראשונה שאנשים כאן, כולל אני, שומעים על השיטה הזו, זה מהמס' שורות שאתה כתבת כאן?!...

מה גם שזה אחד הדברים שציינתי מפורש כחלק מהבעיה. שלא מבינים שכבר שמעו על כך לפני כן, ופשוט חולקים על הקיצוניות שבכך בתכלית.

וזה "קשה" לא כי לא מכירים אלא כי חושבים שזה חמור ועלול גם לעקר רגשות טבעיים, בדיוק כמו שכתבתי. לא שלעיתים אין צורך "להתגבר" על רגש כלשהו, אבל האופן הזה, סיסטמטי, יכול להזיק לתחושות הטבעיות, חלילה.

מה שאכן גם אני מסכים, שזה באמת לפעמים "גבול דק" היכן ליישם את האהבה והרחמים באופן "טבעי", והיכן ליישם אותם ע"י איפוק כלשהו.

מעולם לא מצאתי דבר בחינוך ילדים שאין ב"בין אדם לחברו" סטנדרטי.

"כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו"

ז"א האחריות על הערה והארה היא כפי הקרבה, מכאן ההשלכה לילדים.

הוכח תוכיח את עמיתך

אין טריקים, כשחבר טוב שלך עושה מעשה פסול ואתה חושב איך לעזור לו אתה מנסה להזדהות, להבין אותו ואז לומר את מה שצריך.

אין שום הבדל לגבי ילדים.

כאן נכנס הכלל: ואהבת לרעך כמוך.

ילדים "עולים על העצבים"?

לא תשנא את אחיך בלבבך

כל הבסיס.

ההבדלים היחידים הם בישום.

אוי ואבוי לנו אם נכנס לדוגמות ונתנתק מההרגשה הטבעית.

אדם הוא אדם, לפעמים כועס ולפעמים לא, מי שחי לידו מכיר את זה, כולל הילדים.

באופן טבעי האמא לא אוהבת את הילד שלה?! אתה רציני?!

כועסת עליו כן, לא אוהבת אותו?!

בשני דברים יש אמת:

1. עצה מעשית למשהו חיצוני.

2. הבנת נפש האדם (בילד ובהורה).

אלא ששני דברים אלו גם הם חלק סטנדרטי מהבין אדם לחברו.

להבין את השני זה הבסיס של "ואהבת".

אם אתה עוזר להורים להגיע להבנה אמיתית של "איך הילד מרגיש" אז אתה עושה חסד גדול.

אם אתה אומר להם איך "לפקד" על הרגש שלהם אחרי שהם מבינים, זהו (לרוב) נזק בל יתואר.

מוזרה...

לשכנע בני אדם שהם נכים, כדי שאח"כ אפשר יהיה לייצר מהשברים תחליף מלאכותי וגרוע בהרבה (וכמובן - יהיו "יועצים" שגם ירוויחו מזה).

שיחזור של חטא עץ הדעת: במקום שהשכל יבוא מתוך החיים, הוא בא "במקומם", ואח"כ מנסה "לייצר" אותם.

רבי עקיבא אמר "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. כלומר: דבר עיקרי שהכל תלוי בו. הוא לא עשה מזה משהו כזה שמתואר פה.

הצגת-הדברים כאילו או רק "אתם כבר יודעים. תעשו מה שאתם מרגישים" או מה שכאן, היא שקר, דמגוגיה בעלמא. כל מי שמעיין פה בהצעות של אנשים שמדגישים את חשיבות ההקשבה לשכל ולרגש הישר, רואה שהן מלאות ברעיונות.. אז מה יש להם לכתוב אם הכל נגמר ב"אתם יודעים הכל"....

זה גבול דק מאד, בין להיעזר בהבנות ובלימוד, לבין לעשות את הכל ל"שיטה" דוגמטית והרסנית, שהופכת את האדם לנכה.

והסיגנון המדובר פה, הוא חוששני לצערי, אכן סגולה להשפיע בכיוון השני. הייתי מציע לאנשים מאד להיזהר מזה. קוראים את זה, "נדבקים" מזה, מעקרים את הכחות הבריאים. לא כדאי.

הרי לא כתבתי על "שכל ישר" אישי שלי, כמובן לכל מי שקורא...

כתבתי על שכל/רגש ישר של אנשים, שניגשים לילדיהם ולטיפול בהם,

כנגד ה"הפחדות" שמרומזות בהודעותיך ממה שיקרה אם יסתמכו על זה...

וברגע שיש "שיטה" דוגמטית כזו, שיש לה כביכול "מענה" במתכונת קבועה בערך לכל מצב - היא כבר מעקרת את את יכולת התחושה הנורמלית של הבריות ומכניסה אותם מראש ל"סד" מסוים.  אפילו אני, שיש לי גישה כללית שלי גם בלי להגדירה ב"נוסחאות", מרגיש איך הודעות כאלו מצריכות אותי אח"כ להשתחרר מה"אוירה" שלהן, כדי לא להיות מושפע בלי משים מ"שטאנץ" שלהן.

ואני בהחלט רואה אחריות לשלול - לא אנשים אחרים - אלא "הידבקות" מהלך רוח כזה שבעיני הוא מסוכן ומזיק.

בוודאי שצריך ללמד את עצמך (איך לאהוב, בין השאר)

אבל אין שום חידוש כאן הכל נמצא באותן הדרכות של "בין אדם לחברו".

אני חוזר לשני משפטי הסיכום שלי:

אם אתה עוזר להורים להגיע להבנה אמיתית של "איך הילד מרגיש" אז אתה עושה חסד גדול.

אם אתה אומר להם איך "לפקד" על הרגש שלהם אחרי שהם מבינים, זהו (לרוב) נזק בל יתואר.

רגועים שהם עשו את המקסימום לילדים,עוזרת לשמור על השקט הנפשי שלהם, וזה לא מעט.

ספק רב מאד אם היא מועילה לילדים. וזו בעיה גדולה מאד, לענד"י.

וטיפ קטן של חכמנו ז"ל: "אין לך מידה שאין הקיצוניות מזיקתה" - כלומר, בהקשר לנושא, כל שיטה שמיושמת לבד, בלעדית בלי קשר לשיטות אחרות ובייחוד דרכי חינוך נוספות- היא מסוכנת, והקיצוניות מזיקתה. לכל ילד, אבל ממש לכל אחד, ויותר מזה, כל מקרה, ההתייחסות שונה, וגם דרך החינוך שונה. ומעטים הם אלו שזקוקים לתגובות קיצוניות בנוסח מה שכתבת על הילד בן ה-6 שמפספס.

מקווה שהחכמתי, ועכשו אפשר לבקש סליחה על הפלישה לפורום (עדיין לא הורה, אבל מורה)

לפעמים נראה כאילו "הצלחתי", ובעצם הבעיה תצוץ במקום אחר, ולפעמים גרוע יותר.

לפעמים אתה חושב שאתה מטפל בבעיה עצמה, כאשר למעשה אתה מטפל רק בסמפטום ("לוקח אקמול נגד כאב ראש שנגרם למעשה ע"י סרטן במח").

לפעמים תוך כדי "טיפול בבעיה", אתה יוצר במו ידיך בעיה חמורה יותר.

אשר למקרה הספציפי הזה - הייתי מהמרת שכל השלושה גם יחד...

זמן בפני עצמו, בנחת, באהבה - לספר סיפור/משחק וכד'.

ב. להסביר בהזמנות בנחת, בלשון פשוטה ובהירה: אם רוצים משהו ממנה או מאבא ואמא, לא נושכים, לא מרביצים ולא דוחפים, אלא מבקשים בפה. ולהדגים: רוצה משחק? מבקש. אם נותנים, בסדר. גם אם לא - לא מרביצים; זה כואב, לא נעים.

ג. כשקורה - להעיר בקול נעים וברור: אנחנו לא מרביצים. ולעשות "תיקון" - בוא תעשה לה "טובה". לא נושכים את אבא/אמא, בוא, תבקש יפה.. ו"לתרגל", לתת פידבק על הצורה הנכונה.

והרבה אהבה ושמחה (וגם "סדרים" מסויימים" של התנהגות, סידור משחקים וכד'; בלי להעמיס) ללא קשר לאירועים הללו.

ענ"ד.

לי עזר שכל פעם שהבכור ( בן 3) הציק לאחותו ( חצי שנה) הייתי אומרת רק "הכאבת לה" ולוקחת אותה ממנו. 

ולפי תיאורך הוא כן אוהב אותה וכך הוא ילמד שאם הוא מציק אז לוקחים אותה וזה לא משתלם לו

צריך לשים לב שאת נותנת גם לו צומת לב ואת לא שוכחת אותו!!

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.