פשוט קודם התפספה לי ההודעה.

צריך לראות אם אין לילד איזו שהיא בעיה גופנית.

דברי עם הרופא ילדים שלכם,יכול להיות שהוא ישלח אתכם לאורולוג ,אם הוא יראה שיש צורך.

בכל מקרה גמילה מהירה ומוצלחת.

בתור התחלה, הייתי בודקת ברמה הגופנית מה קורה שם.

אם הכל בסדר ואין לזה הסבר, הייתי הולכת לייעוץ חינוכי. אני מכירה מקרים שבהם זה מאוד עזר.

אבל קודם- רופא.

אם תרצו עוד מידע, אפשר באישי.

בתור אמון בילד, אחרי ששללתם בעיות גופניות (למשל בבית הספר הילד מלכלך???)

3 ימים אתם משאירים אותו כך. לעת ערב מקלחים אותו, וזהו.

רק אומרים לו פעם אחת שיבין שזה לא יפה.

וזהו.

זה עובד.

זה קשה.

זה אמון בילד שעושה זאת לקבל מכן המון המון התעסקות סביבו.

אמון בילד שהוא יודע לשלוט על צרכיו. (במידה ואכן לא מדובר בבעיה רפואית)

זה העברת אחריות לילד למעשה שלו.

לא קשור אלינו.

אז - תנו לזה צ'אנס. 3 ימים.

אח"כ נקי.

מנסיון.

מה שכן, הייתי מטילה עליו את האחריות ל"פיספוס"- הוא זה שמתקלח, הוא זה שלוקח בגדים חדשים מהארון, הוא זה שמתלבש.

אבל אין לי ילדים בגיל הזה. זה באופן כללי מה שאני עושה על הבכור בן השנתיים וחצי שלי. (הוא זה שלוקח את התחתונים לבד מהארון והוא זה שמוריד את הבגדים הרטובים לבד)......

אני נגד ה"דוֹגמא" הזו,

כאילו כל דבר זה כדי "לקבל מכן המון המון התעסקות סביבו"..

וקל וחומר, לעטוף את זה באמירה שזה "אמון בילד".. אמון - שהוא עושה את זה כדי לקבל תשומת לב. אז זה ההיפך מ"אמון".

בערך: "אני נותן בך אמון שאתה רמאי"...  (אני יודע את ה"תשובה". ולמרות זה).

נגד הדוֹגמא, "העברת אחריות לילד.. לא קשור אלינו"..  קשור אלינו לגמרי. בלי "הצגות". אפשר לפעמים, לצורך הענין, אכן "להתעלם" ממשהו כדי להחזירו לילד. אך כעיקרון כל מה שילד בן 6 עושה מאד "קשור אלינו" ונוגע לנו. ואם נתמיד ב"שיטה" הזו, אז נפסיד אולי חלק חשוב מהתחושה הטבעית הזו - לא שווה את המחיר.

ילדים לא מחנכים לפי "נוסחאות". זה כמעט באופן וודאי יגרע מהיחס הטבעי הנורמלי של הורה לילדו.

צריך לקחת כל דבר במינון הנכון.

[ואולי - אם באמת הסיבה היתה ה"תשומת לב" - אז היה צריך לשאול, למה ילד בגיל 6 צריך לקבל תשומת לב בצורה כזו?..  אחת התשובות הכי סבירות בעיני, היתה - במחילה - שמישהו  ניסה לחנך אותו בצורה כזו, שכל דבר זה "תשומת לב", אז הוא מנסה שיטות קיצוניות יותר...]

אבי יועץ בגישת שפר.

ומה שהבנתי ממנו זה:

כל אדם , לפי סולם הערכים הידוע של מסלו , זקוק לתחושת השייכות.

ומקבל אותה באצמעות תשומת לב, אחרת איך נרגיש שייכים?

זה טבעי אנושי ובסיסי

סכ"ה בגישת שפר מלמדים את הילד איך להשיג את המצרך האנושי והבסיסי ביותר- תשומת לב-  בדרך החיובית

בדיוק כמו שמלמדים אותו להשיג וכל- מצרך אנושי בסיסי- בדרכים מנומסות.

וזה משהו שגם כמבוגרים עלינו ללמוד: מי מאיתנו מסוגל לנהל שיחה עסיסית בלי טיפת לשון הרע? ולמה אנו נכשלים בזה? כי נדמה לנו שאם לא יהיה קצת "פלפל" בדברינו, אז לא יתייחסו אלינו ונהיה משעממים.

אבא שלך יועץ בגישה הזו, טבעי שיחשוב כך.

אני חולק על זה. ללא סתירה לכך ש"תשומת לב" באופן חיובי זה דבר יפה וחשוב.

[ו"סולם מסלו" אינו תורה מסיני, אלא פרט קטן מיני רבים. ואיננו חיים לפי ה"ערכים" שלו, כולל לא לפי ה"מימוש העצמי" שהעמיד בראש ה"ערכים"..]

ואני שמעתי מאדם חשוב שלימד לפני שנים לא מעטות במקום שניסו "לאמץ" את הגישה הזו, והעיד על עצמו ועל מה שראה סביבו, שהדרך הזו הובילה אותם ליחס אכזרי ומנוכר כלפי הילדים, עד ש"ניפנף" אותה. וכבר אמרתי, אני מכיר חלק מה"תירוצים" בע"פ, וכמובן אפשר אחרת וכו'..

אדם הוא אדם אחד. וכשהוא ניגש ככה באופן דוגמטי, זה יכול בהחלט להשפיע על ההתנהלות הטבעית הבריאה של כחותיו ומידותיו. קל וחומר כשזה הופך ל"הדרכה" של אנשים בראשית דרכם, שבאופן טבעי עוד לא בנו עולם של התייחסויות, וזה "מעקרם" לעיתים במידת-מה.

התנהגויות של ילד אינן באות מסיבה אחת בלבד (להבדיל, כמשל, אחת ההשגות על תיאוריית ה"התניה" של פבלוב, היתה שילד זה לא עכבר, שעליו בוצעו הניסויים. יש בו עוד כמה מרכיבים..);

וגם ה"תועלת" שע"י "הסרת האחריות" יכולה לעלות ביוקר ע"י תחושות אחרות שיווצרו אצל הילד.

עצם הגדרת "תשומת הלב" שהילד מבקש, כ"מצרך", כבר מראה משהו על ה"קרירות" שעלולה להכניס צורת הסתכלות כזו.

ילד אכן צריך תשומת-לב, זה חלק מהחיים, חלק חשוב וחם. אפשר לחנך לקבל את זה באופן חיובי, גם בלי להקצין. ולפעמים צריך לתת את תשומת הלב גם כשהוא מנסה בדרכים אחרות; לפי עיני ה"דיין" (אבא/אמא)..  גם כשילד מאד רעב וצורח בגלל זה, אנחנו לא עושים לו קודם "מסדר" אלא מבינים למצבו. לא להיות קיצוניים. להפעיל שכל ולב. לא רק "נוסחאות".

ולגבי המבוגרים: ב"ה זכיתי להכיר מבוגרים לא מעטים שלא מסוגלים לנהל שיחה - גם "עסיסית" - עם לה"ר. וגם משוחחים לא פעם יותר בשביל "לתת" מאשר בשביל "לקבל". זה ענין של חינוך וערכים מופנמים, שלא הוקנו דווקא ע"י אילוף. גם אני לא רואה שאם מישהו מנהל שיחה כזו, המנהג של אלו שאת מדברת עליהם הוא "לא לתת לו תשומת לב".. אם הם אנשים ערכיים, אולי יעירו בעדינות: "נו, בלי לה"ר"...  אז רק ילדים מחנכים כך?.. אתמהה...

כל דבר בפרופוציה.

רק המכלול(של ההורה) יכול להדריך בצורה שלמה את המכלול(של הילד)

כל קבלה של שיטה פסקנית כזו או אחרת פוגעת בטבעיות ולכן פסולה.

כגון השיטה שעכשיו תיארתי.

אף אחד לא מושלם ולכן אנחנו צריכים להחשף לרעיונות מאחורי שיטות שונות - כדי להשלים את עצמינו - 

מתוך כך החינוך שלנו יהיה טוב יותר.

יש מצבים שבהם ההורה יודע שהוא לא יכול בטווח מיידי לתקן מידה מסויימת ולכן הוא לוקח העתק/הדבק שיטה מסויימת.

אני גם נגד זה אבל זה לפחות מובן.

הסרת האחריות מעלינו לאזושהי "שיטה"?!

את הבעיה באימוץ "שיטה" ואת הדרך הנכונה לנסות למצוא "נקודות אמת" ברעיונות שמאחרי "שיטות", מתוך גישה ביקורתית ומקשיבה. וגם את ההכרה העצמית של ה"דיעבדיות" והענוה כשנזקקים להיסמך על "שיטה", שזה גם מאפשר להיות רגישים לחריגות בה, שנראות לא טבעיות/נכונות.

יישר כח.

[אגב, חייב לציין שמתוך הודעה שהכותבת הנכבדה שהגיבה, שלחה לי, אני רואה שהיא אישית אכן אינה "משועבדת" ויש לה חושים בריאים לילדים. הבעיה היא בד"כ אכן כש"מעתיקים" שיטות, ומאבדים חשיבה/הרגשה עצמית והאזנה לצדדים נוספים]

הרי הילד לא עושה את זה בכוונה,

ובטח גם לו לא נעימה הסיטוציה. מחריד לשמוע את הגישה הזו!

לשואלי השאלה: אולי כדאי לבדוק אופציה של עניין ריגשי- נפשי כלשהו:

אולי זה קורה לו כי כולם נורא "סביב זה"? כי יש קצת תחושה של לחץ, וחרדה סביב הנושא?

אולי התגובות שלכם גורמות לו לפחד..? אני חלילה לא מאשימה, אלא מעלה נקודה למחשבה..

הצלחה רבה!

זה מה שזה. אכזריות נוראית המולבשת בעטיפה יפה. חוסר אמון מוחלט בילד המשתמש במילה אמון במשמעות ההפוכה שלה. 

חוסר הבנה מוחלט מה עובר בנפש של הילד. הוא זקוק לך, ואתה זורק אותו לכלבים.

אתה אומר שזה יעבוד? אולי, אבל זה ישאיר לו צלקת כזאת בנפש של עולם אכזרי שאין מי שיגלה סימפתיה והכלה לבעיות שלך, אתה לבדך בעולם. זה אולי יעבוד, אבל זה יגדל אדם כופר.

הילד מבטא מצוקה, הוא מניפולטור קטן. אתה מתייחס לכל ילד פוטנציאל של מניפולטור קטן, ועוד קורא לזה אמון בילד.

תפסיקו עם התרמית הזאת המנסה לחנך הורים ללכת נגד האינטואיציה האכפתית בשם שיטות מחוכמות שמקומם לא אצלנו.

ילד שמלכלך את מכנסיו שוב ושוב ומתבייש נורא ומרגיש נורא, לחשוב שהוא עושה את זה בכוונה כדי להשיג משהו, זו בורות ואטימות. 

אתה אולי מאמן אישי, אך אתה מחנך אותנו להיות כופרים...

ואתם צריכים בדחיפות לקבל יעוץ מקצועי פסיכולוגי/פסיכיאטרי.

אל תדחו את זה ואל תהססו, לבעיה מסוג זה עלולות להיות השלכות ארוכות טווח לכל החיים.

בעז"ה

אמנם לא על זה ארחיב את הדיבור, אך זועזעתי מההצעה להשאיר ילד מלוכלך ליום שלם.

ילד בן שש יודע ש"כולם" עושים את צרכיהם בשירותים ואין להם פיספוסים תמידיים וריח רע מהמכנסיים.

ילד לא יעשה צרות כאלה לעצמו מרצון.  פשוט לא!!!  

(נא לזכור: כל ילד זקוק לתשומת לב, גם מבוגרים.  ילד שצריך יותר תשומת לב ממה שהוא מקבל כרגע, יכול למצוא תשומת לב בדרך הרבה יותר נעימה עבורו מאשר סירחון ולכלוך.)

נשאלה השאלה כאן, האם יש לו שליטה כשהוא בגן \ בית ספר \ אצל חבר \ בטיול מחוץ לבית או שלא משנה היכן ומתי, תמיד יש פיספוס.

לא מצאתי תשובה בשירשור.

אישית, אינני צריכה תשובה, אבל השאלה חשובה, וההורים צריכים תשובה לעצמם.

תתכן בעיה פזיולוגית\עיצבית.  תיתכן בעיה רגשית.

מנסיון (אמנם של חברות, אך גם זה נסיון) שיטת אייפק מצליחה להביא לסיום הסיוט תוך מספר טיפולים קטן יחסית.  הטיפולים נעימים לילד, לא פולשניים ולא "מאשימים".  הטיפולים עובדים בין אם הצורך הוא בטיפול פיזי (כגון - מודעות עיצבית למלאות בקצה המעי הגס) או בטיפול רגשי (מרוב שהתעצבנו עליו \ הוא מרגיש גרוע עם הנושא, הוא כל כך שקוע ב"להרגיש רע" שהוא לא שם לב שהוא זקוק להתפנות).  וכמובן, ישנה אפשרות שיש רכיב פיזי וגם רכיב רגשי בבעיה.

אם יוצאים מנקודת מבט שהילד רוצה להיות "כמו כולם" ולא מצליח, הוא צריך עזרה אוהבת, עזרה תומכת, עזרה בונה, ולא "עזרה" שנעה בין "הלבנת פני חבר ברבים" שדומה לרצח לבין התעללות חסרת מעצורים בקטין\חסר ישע.

נכון, יתכן שיהיו כאלה שיחשבו שהגזמתי בשורה הקודמת, אך זו דעתי, ואיני חוזרת בי.  

לסיכום, אם תרצי, אשמח להציע לך (באישי) מטפלי אייפק מוצלחים\ות בארץ, או לחילופין, אפשר לנסות בטיפול משלים אחר, כגון קרניו-סקרל.  [נ"ב - לכל מי שמסתקרן\ת, אינני "מקבלת אחוזים" על ההמלצה שלי.  ההמלצה היא נטו טובת הילד ומשפחתו.]

את יוצאת מתוך הנחה שילד לא יעשה דבר כזה לעצמו

אבל ההנחה שלך היא מכיון שאת מסתכלת על הילד בעיניים שלך

אבל בעיניים שלו לא תאמיני מה ילד יעשה בשביל לקבל יחס ותשומת לב

מה את אומרת על ילד שמרביץ לאחיו התינוק?

אפשר לומר "איזה ילד רע"

יש שיאמרו "ילד שרע לו"... 

ואפשר לומר "ילד טוב שמנסה להשיג מטרה מסויימת... ולא כי יש לו לב רע" - אני מעדיף את הגישה הזו!

אני לא אומר שצריך להתעלם מהילד

דווקא השיטה מדגישה כמה צריך לתת חום ואהבה לילד

אבל כשהילד מנסה להשיג זאת בצורה כ"כ שלילית - לא נעודד זאת, אלא להפסיק את ההתנהגות השלילית

כן - הילד ניזון מהתגובות שלנו ההורים

אם התגובה תשתנה - גם המציאות

לא, זו לא נוסחה

זה דרך חיים

ילד בריא שעושה גדולים במכנסים זה עלול להצביע על מצוקה רגשית קשה.

גם צריך לבדוק אם אין בעיה גופנית או התפתחותית.

ברוגע, בנעימות, בלי להאשים.

לברר מה קשה לו ולהחליט יחד איך מתגברים על זה.

גישת שפר היא הרסנית ומנוכרת, גורמת להורה להילחם ברגשותיו הטבעיים, ולילד - להרגיש שאין דין ואין דיין, העולם הוא הפקר וצריך להילחם.

הצטערתי מאוד לקרוא את דבריו של "מאמן אישי", ושמחתי לראות את ההתקוממות נגדם.

בהצלחה לכם בכל דרך שתבחרו, אבל, למען ה', אל תלכו בדרך הזאת, אל תשאירו ילד ככה יום שלם (ולא דיברנו עדיין על נזק פיזי, על כווייה ממשית צורבת וכואבת במקום שהצרכים נגעו בעור במשך יום שלם.). 

לי היה מקרה יחיד שהבן שלי פספס בגן בגלל חוסר הבנה, והתבייש לומר זאת לגננת. הוא הסתובב כך עד הצהרים שבאתי לקחת אותו והגיע הביתה עם כוויות נוראיות!!!!

עד היום כשאני חושבת על זה בא לי לבכות....

וודאי שאלו שלמדו הנחייה בגישה זו יוכלו הרבה יותר להרחיב

לכל המתנגדים למיניהם - חשוב לראות ולהכיר את הדברים יותר מקרוב

לא על סמך "חבר שאמר לי" שזה אכזרי, או רק איך שהדברים נשמעים להחליט

וודאי שיש הרבה עקרונות וכללים שכדאי ללמוד וליישם, אפילו חלקית

ונכון, שלפעמים צריך "לשכוח את הגישות והשיטות השונות" ולהקשיב ללב,

אבל לא תמיד יש לנו את הטבעיות הזו

ובמיוחד כשזה לא עובד

וכן, מקרים קיצוניים לפעמים התגובה צריכה להיות קיצונית

האם המתנגדים פה יכולים להעלות על דעתם שאולי אין לילד שום בעיה?

אולי באמת אין לו בעיה רפואית, והכל בסדר איתו, והוא פועל על מנת "להרוויח משהו" מהסיפור?

נשמע מופרך? ממש לא!

ואם אכן הילד בסדר, והוא מרוויח את כל ההתעסקות הזו, ומקבל מכך המון תשומת לב

אז הפיתרון מה? מה אתם אומרים?

לא, לא למסכן אותו,

להיפך,

לראות כמה הוא חכם,

לתת לו אחריות למצב. אז אפשר כמו שמשיח עכשיו! כתבה, שהוא יחליף לעצמו, הוא דואג לעצמו.

האם יש אפשרות קלושה כזו?

המציאות מראה שיש.

אבל יש כאלו שיבחרו תמיד למסכן את הילד, לרחם עליו

לחפש את ה"סיבה" למה שהוא עושה

ולא את ה"מטרה", כאילו שאין לו רצונות משלו...

ואם לא תפעלו בהקדם העניין עוד עלול להחמיר ולהשפיע על אישיותו של הילד לשנים ארוכות.

המקום לבקש פתרון לבעיה קשה מסוג זה הוא לא מפי חברים או משתתפים בפורום אלא אצל אנשי מקצוע.

זה לא עניין לחובבים וזה לא דומה לבעיות רבות אחרות שיש עם ילדים.

לכן, פנו בהקדם למומחה, לפסיכולוג או לפסיכיאטר.

אל תדחו את זה יותר, טפלו בזה עכשיו!

1. בעיה גופנית- אי שליטה על הסוגרים, שרירים רפויים, קושי לזהות מתי זה הרגע האחרון להתפנות וכו'.

2. רגשי- משהו רגשי שיושב ומשפיע על הקושי להיגמל, תשומת לב מוגברת מההורים, ילד מתחתיו שהוא מקנא בו, התעללות מינית חלילה גם משפיעה מאוד על הצד הזה.

ממליצה בחום לפנות לרופא משפחה כהתחלה לשלול כל בעיה גופנית

ומשם אם לא מתעוררת בעיה לבדוק את הצד הרגשי- נפשי.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....