שלום לכולם,
ילדתנו הבכורה בת שנה ו8 חו'
בזמן האחרון מתחילה קצת להרביץ.
היום במהלך הבקר, היא התעצבנה ונתנה לאביה מעין סטירה בפנים.
מובן שאנו מבהירים לה שהדבר לא מקובל אצלנו.
לא מזמן היינו בסדנא ורכשנו כלים, שאני מתאמנים על השימוש בזה,
על מנת לחנך. אמרנו לה: "רות, אנחנו מבינים שאת מעוצבנת, גם כשכועסים לא מרביצים לאבא אף פעם".
היא הבינה שאנו נוזפים בה, והיתה נבוכה במשך כמה דקות.
אחר כך אני- אמא שלה, בקשתי ממנה שתחזור בתשובה ותתן לאבא חיבוק או נשיקה.
והיא לא הסכימה, באה אלי לחיבוק או שהלכה לחדר אחר.
בסופו של דבר לקחתי אותה כבר אל המשפחתון כי היה מאוחר,
ואני קצת מתלבטת לגבי כמה שהיינו אמורים להגיב-
ברור לי שהיא מבינה, וצריכה לדעת שאסור להרביץ (אגב, בשבת היא גם הרביצה לאבא, ואמרנו לה שהיא לא יכולה להיות
עם אבא ואמא כשהיא מרביצה, ושמנו אותה במיטתה לחזור בתשובה, כשהיא יצאה היא נתנה לאבא נשיקה והשתדלה מאד לרצות אותנו).
אך אני מתלבטת עד כמה נכון להתייחס בחומרה לעניין:
-האם רק לנזוף ולהבהיר שזה לא מקובל?
_האם גם לדאוג תיקון המעשה כמו שעשיתי?
במידה והיא לא בוחרת לתקן אותו- כמו שהיה- איך אמורים להמשיך??
לותר? לשכוח? להעביר?
כשהיא תחזור מהמשפחתון אבא יהיה בעבודה, ואני חושבת שזה לא יהיה נבון לחזור לעניין.
אציין פה שהקשר שלה עם אביה מצויין ב"ה, הוא אוהב אותה, והיא אותו.
הוא משקיע בה מאד, והיא משיבה לו אהבה רבה.
בנוסף- בלילה היא הצמיחה שיניים ובכתה קצת, ולאחר שנסתה להרדם הרבה זמן כנראה היא שמעה את צעדיו ואולי כעסה שהוא לא בא אליה?? (כמובן לאחר שבמשך שעות טיפל/נו בה, מרחנו משהו על השיניים, הבאנו קרח, בייגלה, בקבוק וכו' וכו',
עד שמה שנשאר זה לתת לה לנסות להרדם לבד..)
(השערה בלבד).
מה דעתכם??
). היא חכמה ומבינה את מה שאומרים לה, ואני כן מבקשת ממנה לבקש סליחה אחרי שהיא עושה משהו לא בסדר. האם היא תמיד מבקשת סליחה? לא, בהחלט לא.
).