יש אנשים שפשוט לא מתאים להם להיפתח. אבל אם את מרגישה, לא רק בשכל, שזה לא טוב, אז זה בגלל זה.

זה טראומה שקשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנה נקי.. לפעמים התגובה דווקא הפוכה. תנסי להתגבר כמה פעמים עם אנשים שמעריכים ואוהבים אותך, וזה ישתנה בעז"ה..

אולי את כזו מטבעך?

זה דבר שרק את יכולה לדעת, עם חשיבה פנימית ואמיתית..

בכולופן, אם כן- זה מובן וטבעי. לכל אחד הגירושים משפיעים בסופו של דבר- ככה או ככה..

ו''שלום לXXXX''- אם אתה מגיב, תכתוב בכותרת שאתה לא גרושיי (בן של..), אנחנו לא צריכים לזכור את זה בע"פ.

אני למשל מרגישה מאוד בוגרת בגלל זה. לא בוגרת "וואו", סתם שפשוט כל מיני תהליכי התבגרות שחברות שלי עוברות עכשיו, אני כבר אמרתי. אני לא באמת מצליחה להיות מתבגרת נטולת דאגות עם בעיות של ריב עם ההורים וציפורניים מכוערות.

חוץ מזה, שהתחושה שאין לך משפחה לנופף בה ולהתגאות בה, יוצרת קצת חוסר יציבות. אני מתכוונת שהמשפחה שלי פחות שלמה, יציבה ותומכת משל אחרים. איכשהו אני מוכרחה להיות עצמאית וחזקה, אני זו שאחראית קצת לאווירה בבית. אין לי אפשרות פשוט להשען על אחרים.

אני לא "מבינה" ולא חויתי ב"ה גרושים של הורים או ח"ו שלי.

אבל

לא כל משפחה "יציבה" - הילדים מנופפים בה בגאווה - לא תמיד יש על מה.

ואם תהיו כנים-

צאו רגע מתחושת ה"פאדיחה" שככה ההורים שלכם וכל מיני דברים מביכים ורעים שאתם עדים להם.

תסתכלו רגע על כל הורה בנפרד כאישיות עצמית. כבן אדם. כבן אדם שאוהב אתכם. (אני לא מדברת על הורה שהוא עצמו פושע.).לא משנה מה הם חושבים ואומרים אחד על השני.

אתם תוצר של שניהם. וכל אחד הוא נחמד לעצמו. אם הוא התחתן שוב - כנראה שבאופן כזה או אחר - הוא מוצא חן ואהוב  ע"י הבן זוג החדש שלו.

אין במה להתגאות בהורים? על כלום?

נשאיר בצד התנהגות תינוקית או נקמנית או עצבנית.

כשההורה בלי ההורה השני וכשטוב לו - בטוח יש דברים שמוצאים חן בעיניכם בהורה - ביופי, בתכונות, במה שקיבלתם ממנו בחינוך או בתורשה. אולי יש לו קול נעים? אולי הוא שר יפה? מתפלל בכוונה? אלגנטי? מסור? חרוץ? מכבד את הוריו? לא יודעת - אני לא אמציא פה את כל האפשרויות.

משהו מאד אישי שלי:

אני נורא התביישתי באבא שלי בילדות. היה לו שער לבן והוא בעבודה הלך בלי כיפה וכל הזמן פחדתי שיצחקו עלי שאבא שלי זקן וחילוני...לקח לי אולי 20 שנה עד שלמדתי לאהוב את אבא שלי שאין שני לו בעולם!!!

אולי אני מטיפה פה.

אני ממש לא מתיימרת להבין מישהו פה - כמו שכתבתם - אבל יש מקום לפקוח עיניים - כמו שאני כלפי העולם שלכם - אתם לעולם ש"בחוץ" - מותר להיות ניזונים אלו מאלו. אולי אפילו כדאי...

למתבגרות שבחבורה - מעולה לכן!

להוציא כוחות ולהתעלות - זה מעולה.

לראות בעומק ולא להשתטות - מעולה!

(פצו את  עצמכן באיזשהו פינוק וליטוף עצמי...-מגיע לכן!!!)

א. היה פה סיכסוך שכנים עם צרחות עד לב השמים.

המותקף היה שכן מאד לא נחמד.

תמיד פרצוף מריר או חתום.

לא אומר שלום.

אפור כזה.

אבל

ראיתי אותו בגינה עם הבת שלו - חינוך מיוחד. כל יום אחה"צ. 

כזאת מסירות.

כזאת אחריות.

כזה איפשור.

כזאת התמדה.

ב. יש לנו חבר גרוש. הוא וגרושתו נשואים שנית (לחוד) ויש להם צאצאים חדשים. איש איש בנה את חיייו.

והוא מה זה חנון. וחלש אופי ובוק...

ולכן קל לגרושתו לתמרן אותו ולשלוט בו ולהכתיב מציאות ולשנות לו את הסדרי הראיה ושאר הסכמים.

הוא טיפש  ומוג לב? היא רעה? - מה פתאום!

נתוני האופי שלהם מכתיבים להם את התנהגותם זה כלפי זה. החלש מושך אש...(כמובן שניתן ללמוד להתנהל אחרת).

הילדים שלהם מה? -עדיין קטנים מכדי להבין באופן בוגר ומקבל.

כמה קל לשפוט הורים ולתפוס עמדה.

כמה קל ללכת עם הורה דומיננטי שנותן בכ"ז איזשהו עוגן או כח...

וזה נכון לגבי כ---ל הילדים בעולם.

וזה יכול להיות מאד לא נכון ל"גרושיים".

מה שתרצו.

נראה לי שנצל"שתי...

(נזכרתי בסרט בוגרים חזק שהוצג  באתר - לך שלום...)

(אני יותר מייצגת את הזוגות שנישאו שוב )

אין ספק שהגירושים הפכו אותי, לא  מרצוני לבוגרת ממש (לטוב ולרע) .

 יוצא לי מידי פעם ל"צחוק" בלב( לא מתוך גאווה או זלזול חלילה) על התגובות שלהן לבעיות הקטנות .. באמת, עברתי בחיים דברים שחישלו אותי ואני באמת מודה על זה ובגלל זה הדברים הקטנים האלה לא מפריעים לי כבר,

כאילו "קפצתי כיתה" בהתבגרות שלי, אני ממש אחראית על חלק גדול בכל מה שקשור לבית ולחיים שלי, ואני דווקא רואה את זה בד''כ בצד החיובי 

אבל יכול להיות שהתפספס לי משהו בכל בקטע של ההתבגרות הרגשית או משהו, לא בקטע של לרחם על עצמי אלא בקטע של רצון לדעת איך לשנות את זה.. 

אני דיי מופנמת רגשית, ואני *לא ילדה שקטה*, אני 

 רועשת ומצחיקה את מי שמסביבי, אני פשוט לא מצליחה להביע רגשות כמו כל בנאדם נורמלי אחר, וזה מכאיב לי כי הסביבה מתחילה לחשוב שאני פשוט אדישה..

אני יכולה לאהוב בנאדם ולהיות קשורה אליו, ברמות של לבכות אבל הוא יחשוב שאני לא סובלת אותו ושהוא מטרד בשבילי, בגלל היחס שלי אליו... משום מה פתאום שזה קשור ללדבר אני נהיית אטומה והרגשות שמאחורי זה לא יוצאים לפועל

באמת שכמעט ולא קורה שאני בוכה מול אחרים, גם אם כולם מסביבי בוכים.. אבל בלב אני מתפרקת ובבית פתאום הדמעות מתפרצות.....

בדרך כלל כשיש מסביבי יותר מאדם אחד אני יותר משוחררת וכיפית אבל כשאני עם באנדם אחד אני נהיית יבשושית יותר, שותקת, לא יודעת איך להסביר את זה... בגלל זה אולי גם קשה לי יותר לדבר עם בנאדם 1 על מה שעובר עלי ואני פשוט מעבירה נושא....

בקיצור אין לי מושג איך להתגבר על זה ובאמת שנמאס לי כבר, ולדבר עם חברה זה לא ממש ריאלי כמו שבטח הבנתם

תודה רבהרבה על כל התגובות!

מרגישה כאילו אני כתבתי אתזה...... כל מילה פה נכונה גם לגבי.....

פליז הלפ!!! איך שוברים את זה ומצליחים לדבר על עצמי?? לבטא רגשות??..

(אל תילמדו ממני כללי ניקוד...-רציתי רק שהמילה תובן...)

הכלי של כתיבה אישית יכול לעזור - לשבת ולכתוב לעצמך או לה' או מה שתרצי - אבל לכתוב ולכתוב ולכתוב.

אומנויות גם הן אפיקים לביטוי רגשי - ציור/ריקוד/נגינה. לא צריך להיות מוכשר. גם בכתיבה. רק להוציא את מה שיושב ולאפשר לך להיפגש עם עצמך.

כמו שאומרים - "הנייר סובל הכל".

את לא מועמדת לביקורת של אפחד! רק לעצמך.

דיבור זה עוד כיוון.

דיבור עם ה'. (התבודדות)- את הבת שלו והוא רוצה לשמוע אותך. הוא שומע עד הסוף ולא מתפרץ באמצע ולא מבקר אותך. להיפך - הוא יכול לרחם עלייך וגם לשלוח לך עצות או שליחים - להיטיב את מצבך. בפנים ובחוץ.

לכל הפחות לנחם אותך. 

כמו עם ישראל שעל אף שפשע - ה' ממש מחפש איך לנחם את שבר בת עמי ולראות ש"בנים אתם".(מהלך החודש האחרון - בפרשה ובהפטרות וט' באב...)

אם תצליחי בנסתר - תאזרי אומץ לבטא בפני איש אמון - חברה, זרה , משפחה, מי שתבחרי. לאט לאט.

כשמעיזים - גם אם נופלים ו"פדיחות" - תמיד יש עם ההסתגרות מרוב פחד - גם תעוזה ויכולת גדולה יותר.

ממילא הכל מבאס. אז מה תפסידי?

אגב,

לבטא רגשות לא מחייב לשפוך את ה"קישקע" לפני כל. זה לא מחייב חושפנות.

זה רק מאפשר תעול של חומר נפץ פנימי , שבסופו של דבר פוגע בי עצמי.

עזרתי לך?

זה נוגע למה שהתכוונת?

אשמח לדבר במסר אישי -אם תחפצי...

בלית ברירה,כן? אבל השפיעו..
עשו אותי בוגרת.. ולא תמיד רציתי בזה..

גם אם בנסיבות לא משהו...

קראתי מה שכתבת, איזה מצב נאחס בהחלט, וממש מבאסים שככה הם עשו.

אבל תני לי להגיד לך משהו אישי: במשפחה שלי יש כמה אנשים שלא מדברים ביניהם. זה משהו של שנים, עשורים, ואני כמעט היחידה שמדברת עם שני הצדדים אז תופסת את כל האש והרטינות של כל אחד על השני.

מה שלמדתי מזה זה שלהגיד שזה היה באחריותו וככה למשוך את זה זה הכי קל, הרבה יותר קל מאשר להרים טלפון ולשבור את זה, ובאמת שמגיע לך לכעוס עליהם אבל בסוף תחשבי על זה - את כועסת עליהם כי לא שמרו איתך על קשר ולא היו איתך ברגעים חשובים בחייך, את באמת רוצה להיות עכשיו זו שמוסיפה עוד אבן לחומה הזו ביניכם בכך שתפספסי אירוע גדול כזה בחייו?

קחי זאת כהזדמנות, פתח ביניכם שאת יכולה עכשיו לבחור אם להגדיל או לסתום. במשפחה שלי האנשים האלה כבר פספסו חתונות, בריתות, לידות, נקודות ציון חשובות בחיים...זה פער שקשה לסגור, אצלך זה עוד אפשרי. ואת תהיי בנאדם גדול שעושה את זה! גם אם עוד יהיה בך כעס, זה בסדר לא לכבות את הרגש בבת אחת, זה אנושי ומובן. אולי עם הזמן אפילו תוכלי לפתוח את זה מולם ולדבר על זה בדיעבד ולהבין קצת מה היה שם, אבל בינתיים, אני מציעה, לכי ותשמחי איתם. הם אחים שלך

ועוד דבר - יש לי אחים חורגים שאני בקשר חלקי איתם, ואחותי למשל בקשר הרבה יותר קרוב אליהם, זה עניין של תחזוקה ושל רצון. אבל בהחלט ייתכן שהקשר שלנו לא מאוזן, שמה שאני מרגישה אליהם זה לא כמו שהם מרגישים אליי (חלק גדולים ממני בעשור וחלק קטנים ממני בחצי עשור, ואנחנו בשלבים שונים בחיים אז הגיוני שמתייחסים לזה אחרת). 

פתרת לי הרבה דברים🥰

אחרת זה עוד יותר מוזר...

בטח בהתחלה זה מאולץ, אבל זו הזדמנות לקשר ביניכן (גם אם נראה לך מיותר ליצור איתה קשר וחיבור, שווה לנסות). מקווה שיהיה לך טוב!

טוב שיש לך מקום לפרוק, מקווה שזה עזר לך. ובהחלט לפעמים זה עדיף מאשר לצעוק אליו את כל הדברים שאת רוצה להגיד, במיוחד שבשעות כעס אנחנו אומרים הרבה דברים שאחר כך אולי נתחרט על חלקם...

אז מה המצב הבוקר?