הבוקר עולה ושתי מדריכות נכנסות לחדר ומקימות אותנו.

"קומו!" מישהי מטלטלת את גבי. אני פותחת את עיניי ורואה את המדריכה רוכנת מעל היילה, הבחורה שהכרתי אתמול.                                                                                               

היילה מתווכחת עם המדריכה, אבל אני לא מצליחה שלמוע על מה. אני קמה ומצטרפת אל קאטי ואד. בדרך אל חדר האוכל מצטרפים אלינו גם דמיאן, היילה וחבריהם לוקאס ודיאנה. כולנו בערך בני אותו הגיל. כולנו לכודים באותו המקום הסיוטי הזה, וכולנו חולקים גם את אותם הצרות, פחות או יותר. כולנו חברים.                                                                                                                        אנחנו מתיישבים ליד השולחן הקבוע, בקצה האולם.                                                                       

"איזה שיעורים יש לנו היום?" שואל לוקאס בעניין. יש לו עיניים ירוקות ושיער בלונדיני עד הכתפיים. הוא נראה קצת אירי.                                                                                                                  

"נו באמת," נושפת דיאנה,נו באמת.. עם כל הזמן שאתה פה אתה עדיין לא זוכר את מערכת השעות שלך?"                                                                                                                                 "מה אני אשם? אני בעיקר משתדל לשרוד..."                                                                                   

"אוך באמת... " העיניים השחורות של דיאנה מתקמטות בגלל חיוך מוסווה. "יש לנו שיעור בחץ וקשת, אחר כך שעתיים אומנויות לחימה, שעה של אימונים גופניים, ארוחת צהריים, ואז משימות אישיות."                                                                                                                           "מה זה משימות אישיות?" אני שואלת.                                                                                 

"כל אחד מקבל מערכת שעות שכוללת גם שעות שבהם אנחנו מקדישים שעתיים של שירות לפנימיה ביום. זה יכול להיות כל דבר, מניקוי אורוות עד תורנות מטבח." עונה לי דמיאן.             

"ניקוי אורוות?"                                                                                                                    

"כן."                                                                                                                                           

אוי איכס אני מפשפשת בכיסי ומוציאה דף מקומט. "זה?"                                                                  

דמיאן פורש אותו מול פניו, "כן, אנחנו יום שלישי אז... המשימה שלך היא לעבוד בחלקת העגבניות."                                                                                                              "היי גם שלי!" קורא אד, "יופי, ניהיה ביחד."                                                                                     

אני מחייכת אליו בחזרה. "מגניב."                                                                                       

אני ממשיכה לאכול. הוקל לי שבמקום הנורא הזה אני לא תמיד לבד.

*****

השיעור בחץ וקשת מתחיל, והמדריך נכנס לשטח הדשא שהוקצה לצורך השיעור. כל הקבוצה נעמדת בשורה, מתוחה לדום. אני עושה כמוהם.                                                                                         

"חניכים!" קורא המדריך, "אני רוצה להציג בפניכם חניכה חדשה שהגיעה לפני יומיים. חלק מכם אולי הספיקו כבר להכיר אותה, אני מתאר לעצמי שרובכם לא מכיוון שישבה אתמול בחדר העונשים עם אד בלספר בעוון רצח וויל, המדריך היקר."                                                                                   

האדישות בקולו נשמעת בבירור.                                                                                             

"הגענו למסקנה שהיא לא אשמה במותו, מכיוון שירתה בכדור סרק ולא גרמה לשום נזק של ממש. אד בלספר נמצא אשם ברצח, והוא גם יישא בעונש. ברצוני להכיר לכם את ג'סיקה רייטר, חניכה חדשה. ג'סיקה, בבקשה תצעדי קדימה."                                                                                 

מחיאות כפיים מנומסות מלוות אותי כשאני נעמדת ליד המדריך. הוא מושיט לי יד בחביבות.                   

"אני אלכס, נעים מאוד."                                                                                                              

אני לוחצת את ידו וחומקת בחזרה לשורה ליד דמיאן וקאטי. ממש לא מתחשק לי לבלוט כרגע. 

המדריך מבקש מכולם לקחת את כלי הנשק שלהם ולהעמד בטור. לי כמובן, אין קשת.                                                                                                                       אלכס מבחין בי ומתקרב אליי. "בואי," אומר, "תבחרי לך קשת מהמלאי." הוא מוביל אותי אחריו אל תוך מחסן בקצה מגרש הדשא. אני מסתכלת סביבי ונשימתי נעתקת. הו, וואוו. עשרות קשתות תלויות על הקירות, בגדלים שונים ובצבעים שונים. ליד כל קשת יש אשפת חיצים וערכת חלקי חילוף וניקיון שמתאימים לה. יש קשתות משומשות ויש קשתות חדשות לגמרי.                                                                                                                      אלכס רואה את התדהמה המרוחה על פניי ומחייך בסיפוק. "קדימה, תבחרי."                                          

אני מסתובבת במחסן כמה דקות ולבסוף בוחרת קשת שחורה. החיצים שלה משוננים ועשויים משן של פיל, אבל הם קהים כך שלא יהרגו, רק יגרמו לכאב חזק. הקשת עצמה מלופפת ברצועות עור, וכשאני מרימה אותה אני מרגישה איזון מושלם.                                                                        

"אני רוצה את זאת."                                                                                                                       

אלכס מהנהן ואנחנו חוזרים לשאר הקבוצה. כשאנחנו מגיעים נער אחד מהקבוצה שאני לא מכירה את שמו מסתכל עליי. ואז על הקשת. פיו נפער.                                                                             

"אבל המדריך.." הוא קורא, העיניים שלו עדיין נעוצות בקשת שאני אוחזת, "אמרת ש..."            

המדריך מרים את ידו.                                                                                                         

"תודה מאט, אתה יכול להמשיך להתאמן."                                                                              

 "אבל-"                                                                                                                             

"מספיק." קוטע אותו אלכס. מאט משתתק, מעוצבן.                                                                    

"בסדר!" קורא המדריך. "כולם להתכנס, אנחנו נתאמן ביחד עכשיו. כולם יתמקדו באותה המטרה." חיוך אכזרי מרוח על פרצופו. "אד בלספר!"                                                                                  

אד צועד קדימה ונעצר עשר סנטימטרים מאלכס.                                                                 

"תמשיך, תמשיך ללכת." אומר אלכס, "תתקדם ותעיצר בין שקי החול שתלויים שם. היום אתה תשמש לנו כמטרה."

*****

אד פוער את עיניו בפחד אבל בכל זאת עושה את מה שאלכס אמר לו.                                               

  קאטי ניגשת למדריך. "תפסיק. זה לא הוגן."                                                                                 

 "הו, זה הוגן מאוד. הרי אתמול אד הפך את וויל למטרה, מדוע שלא יהפוך הוא אליה, היום?"                            זה משתיק את קאטי.                                                                                                             

"בוא מאט, אתה תיהיה ראשון." אומר אלכס.                                                                            

 מאט צועד קדימה וקאטי מנערת את ראשה. "זה לא טוב. מאט הוא הצלף הכי טוב של הקבוצה. והוא לא במצב רוח מאוד טוב."                                                                                                          

 אני מנידה בראשי. "מאט ואד יריבים?"                                                                                  

"לא בדיוק.. אבל הם גם לא חברים. מאט הוא מסוג הטיפוסים שיעשו הכל כולל הכל בשביל לקדם את עצמם."                                                                                                                         שתינו משתתקות וצופות במאט ניגש לעמדת הירי. הוא נמצא במרחק שלושים מטר מאד.                

"תתרכז," מורה לו אלכס. "אני רוצה שתכוון לעין."                                                                        

מאט מהנהן. "אין בעיה."                                                                                                         

"מאט, אל תעשה את זה." אומרת קאטי.                                                                                              

  אלכס פונה אליה. "גברת קאטי שייל! את רוצה להחליף את אד?"                                                   

   קאטי מאדימה אבל לא אומרת כלום.                                                                                         

 "כך חשבתי. מאט- הבמה כולה שלך."                                                                                         

אני רואה את מאט אוחז בקשת שלו, מכוון ויורה בקלילות, כאילו הוא צריך לפגוע בלא יותר מסנאי מסכן.                                                                                                                            החץ משייט קדימה וברור לי שאם הוא יפגע באד, אד יתעוור.                                                              

 ואז החץ מגיע למטרה, ואני שומעת את אד צועק.                                                                    

   והצליל הזה מהדהד באוזניי הרבה אחרי שאד קורס על הרצפה, מתפתל מכאבים

*** מוזמנים להעיר\ להגיב בכיף

1.

קמצא ובר קמצא 2026

לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו

שם זה התכתב עם הסיפור

כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.

ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?

אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.

2.

על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם

רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור

ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק

אבל אין בו אהבה

חסר לו את הכוח הכי חזק

הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.

ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.

אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.

הוא לא יודע מה זה אהבה.

3.

קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד

אבל ממש קצת

בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי

לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו

אפשר לתרץ שזה רצון השם

רצון השם בתחת שלי

זה חולי שליטה

וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול

4.

רווחה (?)

אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש

ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"

ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות

ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד

והאם זה בכלל אלימות?

לא יודעת

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

ואז כולם יקומו לתחייה

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

די בזה, באמת, די רק בזה.

וּבוֹאִי עַכְשָׁו

תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה

מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי

כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי

בְּלֵיל סַעַר

וּשְׁתִיקָה.

וּבוֹאִי

תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת

חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים

תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת

הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ

תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים

שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי

תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי

נִשְׁמָתִי.

תִּלְחֲשִׁי

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק

שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

תְּחַבְּקִי

כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי

אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי

וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי

תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי

שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל

אֶפְשָׁרִי.

וּמוּל יָרֵחַ

שׁוֹתֵק

נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ

הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת

אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ

נְגַלֶּה שֵׁנִית

עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ

הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ

הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר

אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁל שְׁנֵינוּ.

הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך. 

עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה. 

אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?

הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.

ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך. 

אז הבנת. 

פשוט היית חולת אהבה.

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

///

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."

ישעיה נה יג

סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן

לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ

נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת

נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת

מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל

בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי

נִפְרַד בְּהִלָּפֵת

נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד

כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם

בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים

שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל

מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים

עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ

הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ

וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת

מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים

בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת

נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד

שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ

סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ

מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק

וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר

מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ

וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב

יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר

פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר

מְלָחֵם בַּשַּׁעַר

בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם

פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי

אָנָּא אֵלִי

פָּנַי לָאוֹת

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...