הבוקר עולה ושתי מדריכות נכנסות לחדר ומקימות אותנו.

"קומו!" מישהי מטלטלת את גבי. אני פותחת את עיניי ורואה את המדריכה רוכנת מעל היילה, הבחורה שהכרתי אתמול.                                                                                               

היילה מתווכחת עם המדריכה, אבל אני לא מצליחה שלמוע על מה. אני קמה ומצטרפת אל קאטי ואד. בדרך אל חדר האוכל מצטרפים אלינו גם דמיאן, היילה וחבריהם לוקאס ודיאנה. כולנו בערך בני אותו הגיל. כולנו לכודים באותו המקום הסיוטי הזה, וכולנו חולקים גם את אותם הצרות, פחות או יותר. כולנו חברים.                                                                                                                        אנחנו מתיישבים ליד השולחן הקבוע, בקצה האולם.                                                                       

"איזה שיעורים יש לנו היום?" שואל לוקאס בעניין. יש לו עיניים ירוקות ושיער בלונדיני עד הכתפיים. הוא נראה קצת אירי.                                                                                                                  

"נו באמת," נושפת דיאנה,נו באמת.. עם כל הזמן שאתה פה אתה עדיין לא זוכר את מערכת השעות שלך?"                                                                                                                                 "מה אני אשם? אני בעיקר משתדל לשרוד..."                                                                                   

"אוך באמת... " העיניים השחורות של דיאנה מתקמטות בגלל חיוך מוסווה. "יש לנו שיעור בחץ וקשת, אחר כך שעתיים אומנויות לחימה, שעה של אימונים גופניים, ארוחת צהריים, ואז משימות אישיות."                                                                                                                           "מה זה משימות אישיות?" אני שואלת.                                                                                 

"כל אחד מקבל מערכת שעות שכוללת גם שעות שבהם אנחנו מקדישים שעתיים של שירות לפנימיה ביום. זה יכול להיות כל דבר, מניקוי אורוות עד תורנות מטבח." עונה לי דמיאן.             

"ניקוי אורוות?"                                                                                                                    

"כן."                                                                                                                                           

אוי איכס אני מפשפשת בכיסי ומוציאה דף מקומט. "זה?"                                                                  

דמיאן פורש אותו מול פניו, "כן, אנחנו יום שלישי אז... המשימה שלך היא לעבוד בחלקת העגבניות."                                                                                                              "היי גם שלי!" קורא אד, "יופי, ניהיה ביחד."                                                                                     

אני מחייכת אליו בחזרה. "מגניב."                                                                                       

אני ממשיכה לאכול. הוקל לי שבמקום הנורא הזה אני לא תמיד לבד.

*****

השיעור בחץ וקשת מתחיל, והמדריך נכנס לשטח הדשא שהוקצה לצורך השיעור. כל הקבוצה נעמדת בשורה, מתוחה לדום. אני עושה כמוהם.                                                                                         

"חניכים!" קורא המדריך, "אני רוצה להציג בפניכם חניכה חדשה שהגיעה לפני יומיים. חלק מכם אולי הספיקו כבר להכיר אותה, אני מתאר לעצמי שרובכם לא מכיוון שישבה אתמול בחדר העונשים עם אד בלספר בעוון רצח וויל, המדריך היקר."                                                                                   

האדישות בקולו נשמעת בבירור.                                                                                             

"הגענו למסקנה שהיא לא אשמה במותו, מכיוון שירתה בכדור סרק ולא גרמה לשום נזק של ממש. אד בלספר נמצא אשם ברצח, והוא גם יישא בעונש. ברצוני להכיר לכם את ג'סיקה רייטר, חניכה חדשה. ג'סיקה, בבקשה תצעדי קדימה."                                                                                 

מחיאות כפיים מנומסות מלוות אותי כשאני נעמדת ליד המדריך. הוא מושיט לי יד בחביבות.                   

"אני אלכס, נעים מאוד."                                                                                                              

אני לוחצת את ידו וחומקת בחזרה לשורה ליד דמיאן וקאטי. ממש לא מתחשק לי לבלוט כרגע. 

המדריך מבקש מכולם לקחת את כלי הנשק שלהם ולהעמד בטור. לי כמובן, אין קשת.                                                                                                                       אלכס מבחין בי ומתקרב אליי. "בואי," אומר, "תבחרי לך קשת מהמלאי." הוא מוביל אותי אחריו אל תוך מחסן בקצה מגרש הדשא. אני מסתכלת סביבי ונשימתי נעתקת. הו, וואוו. עשרות קשתות תלויות על הקירות, בגדלים שונים ובצבעים שונים. ליד כל קשת יש אשפת חיצים וערכת חלקי חילוף וניקיון שמתאימים לה. יש קשתות משומשות ויש קשתות חדשות לגמרי.                                                                                                                      אלכס רואה את התדהמה המרוחה על פניי ומחייך בסיפוק. "קדימה, תבחרי."                                          

אני מסתובבת במחסן כמה דקות ולבסוף בוחרת קשת שחורה. החיצים שלה משוננים ועשויים משן של פיל, אבל הם קהים כך שלא יהרגו, רק יגרמו לכאב חזק. הקשת עצמה מלופפת ברצועות עור, וכשאני מרימה אותה אני מרגישה איזון מושלם.                                                                        

"אני רוצה את זאת."                                                                                                                       

אלכס מהנהן ואנחנו חוזרים לשאר הקבוצה. כשאנחנו מגיעים נער אחד מהקבוצה שאני לא מכירה את שמו מסתכל עליי. ואז על הקשת. פיו נפער.                                                                             

"אבל המדריך.." הוא קורא, העיניים שלו עדיין נעוצות בקשת שאני אוחזת, "אמרת ש..."            

המדריך מרים את ידו.                                                                                                         

"תודה מאט, אתה יכול להמשיך להתאמן."                                                                              

 "אבל-"                                                                                                                             

"מספיק." קוטע אותו אלכס. מאט משתתק, מעוצבן.                                                                    

"בסדר!" קורא המדריך. "כולם להתכנס, אנחנו נתאמן ביחד עכשיו. כולם יתמקדו באותה המטרה." חיוך אכזרי מרוח על פרצופו. "אד בלספר!"                                                                                  

אד צועד קדימה ונעצר עשר סנטימטרים מאלכס.                                                                 

"תמשיך, תמשיך ללכת." אומר אלכס, "תתקדם ותעיצר בין שקי החול שתלויים שם. היום אתה תשמש לנו כמטרה."

*****

אד פוער את עיניו בפחד אבל בכל זאת עושה את מה שאלכס אמר לו.                                               

  קאטי ניגשת למדריך. "תפסיק. זה לא הוגן."                                                                                 

 "הו, זה הוגן מאוד. הרי אתמול אד הפך את וויל למטרה, מדוע שלא יהפוך הוא אליה, היום?"                            זה משתיק את קאטי.                                                                                                             

"בוא מאט, אתה תיהיה ראשון." אומר אלכס.                                                                            

 מאט צועד קדימה וקאטי מנערת את ראשה. "זה לא טוב. מאט הוא הצלף הכי טוב של הקבוצה. והוא לא במצב רוח מאוד טוב."                                                                                                          

 אני מנידה בראשי. "מאט ואד יריבים?"                                                                                  

"לא בדיוק.. אבל הם גם לא חברים. מאט הוא מסוג הטיפוסים שיעשו הכל כולל הכל בשביל לקדם את עצמם."                                                                                                                         שתינו משתתקות וצופות במאט ניגש לעמדת הירי. הוא נמצא במרחק שלושים מטר מאד.                

"תתרכז," מורה לו אלכס. "אני רוצה שתכוון לעין."                                                                        

מאט מהנהן. "אין בעיה."                                                                                                         

"מאט, אל תעשה את זה." אומרת קאטי.                                                                                              

  אלכס פונה אליה. "גברת קאטי שייל! את רוצה להחליף את אד?"                                                   

   קאטי מאדימה אבל לא אומרת כלום.                                                                                         

 "כך חשבתי. מאט- הבמה כולה שלך."                                                                                         

אני רואה את מאט אוחז בקשת שלו, מכוון ויורה בקלילות, כאילו הוא צריך לפגוע בלא יותר מסנאי מסכן.                                                                                                                            החץ משייט קדימה וברור לי שאם הוא יפגע באד, אד יתעוור.                                                              

 ואז החץ מגיע למטרה, ואני שומעת את אד צועק.                                                                    

   והצליל הזה מהדהד באוזניי הרבה אחרי שאד קורס על הרצפה, מתפתל מכאבים

*** מוזמנים להעיר\ להגיב בכיף

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אתה אהבה חלש חרא קטן אין עוד אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אתה אני איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול הצטרף, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי המחורבן בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

הנה, בדיוק אתה.

----------

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

---

אשמח לביקורות, אם כי זה פשוט נכתב בפרץ מוטיבציה אחד אז טעויות לשוניות בהחלט אפשריות.

אני כותבת הרבה סיפורים ואוהבת את זה מאוד, מרגישה שאני מצליחה לראות את העולם גם מזווית שונה וזה עוזר לי גם בחיים עצמם...

היום חשבתי על זה ותהיתי איך מרגיש האדם הפוגע...

איך שאני רואה את זה הרבה פעמים יש את הטוב, יש את הרע ויש את המנוצל על ידי הרע, זה שבטוחים עד כמעט סוף הסיפור שהוא בצד הרע ואז מבינים שהוא עשה דברים רעים מחוסר ברירה או כאלו... אז את זה אני יודעת לכתוב אבל את הרע-לא ומעניין אותי אם מישהו יודע לכתוב אותו, למה הוא עושה את זה, אם הוא מבין שזה רע או לא, זה גם מתנגש לי קצת עם הידיעה שבאדם יש טוב ורע ואין דבר כזה רע מוחלט...

קיצור, אם יש למישהו משהו להגיב-אשמח מאוד🙏

אממ זה קשור לתקופה יותר של פרשת נוח אבל בפועל נוגע בכל תקופה בחיים.

האם אני עושה את הדבר הנכון?

בינתיים בפנים אני מחזיק מעמד.

יודע שבינתיים אני בטוח,

אבל מרגיש פספוס.

אולי זה טוב לצאת קצת.

לראות, להסתובב, לדעת,

להרגיש.

אתה יודע?

לא מזמן שמעתי קול שאמר

“!יהודי, צא מן התיבה”

זאת הייתה צעקה.

צעקה מעומק הלב.

צעקה שקוראת לך,

ולא נותנת לך להישאר אדיש.

צעקה שישר קמת ועשית

זה אתה שצועק.

מתוך תוכך.

יודע שאתה חייב להתחיל.

להתחיל בלצאת מהתיבה.

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים

הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל

איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט

זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.