אז ככה, כבר המון זמן שאני חושבת להקים חבורה של בנות (כן, רק בנות בינתיים) שההורים שלהן גרושים.
שנפגש, נעשה שבתות, טיולים וסת'ם מפגשים.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהכרתי משהי שגם ההורים שלה גרושים, ישר הרגשתי קרבה מיוחדת. זה משפיע, ככה זה. יש לנו דברים משותפים, וקשיים שרק אנחנו יכולות להבין אחת את השנייה.
אז ברוך ה', אני אישית זכיתי להכיר פעם משהי שגם ההורים שלה גרושים, וכיום אנחנו חברות ממש טובות. היא אחת החברות הטובות שלי אם לא החברה הכי טובה. וזה כל-כך כיף! החברות שלנו היא לא רק בהקשר המשפחתי שלנו, ברור. אבל זה אחרת לגמרי. זו חברה שאני יכולה לדבר איתה באמת על הכל.. כי היא מבינה לגמרי. וגם אני מבינה אותה. עזרנו אחת לשנייה המון! אה, והיא התארסה לא מזמן! מזל טוב!!!!
בכל אופן, מה שאני רוצה להגיד זה, שלא כולן זוכות להכיר ככה חברות קרובות שהן יכולות לדבר איתן. ואני ממש מאמינה שמפגשים כאלה יכולים לעשות ממש טוב לכולנו! נכיר, נתגבש, זה גם יהיה פשוט כיף, ומעבר לזה בנות יוכלו למצוא לעצמן את החברה או שתיים או יותר, שאליהן הן מתחברות יותר. וזה יכול להיות מדהים.
וחוץ מזה, שהשאיפה שלי, והחלום.. זה שבעזרת ה', זה יתפתח מהקבוצה הגרעינית הראשונית- למשהו הרבה יותר גדול. שבעזרת ה' נהפוך את זה למין אירגון כזה. שיהיו קבוצות לפי גילאים ומדריכים. ונארגן פעילויות ושבתות וטיולים לכולם. ולכל קבוצה תהיה הפעילות שלה. זה יכול להיות דבר מדהים. והרבה אנשים יוכלו למצוא שם את האוזן הקשבת, את החברה שמבינה..
אנחנו ממש לא צריכים להתבייש בזה שההורים שלנו גרושים! משום מה, תמיד זה נתפס בעיני אנשים שכשההורים של משהו מתגרשים אז זה מן "שושו" כזה. לא לדבר על זה. ולא נעים. אבל אם למשהו, להבדיל, נהרג קרוב אז כולם עוטפים אותו בחום ודאגה. אז נכון, זה "להבדיל". ובכל זאת, (לי נרצח אח (חורג) בפיגוע וגם נפטר דוד ממש לא מזמן. ולכן אני מרשה לעצמי לדבר.) גם כשהורים מתרגשים זה מאד קשה. אני תמיד אומרת שזה ממש אובדן כמו לאבד מישהו קרוב.
כי זו מציאות שכבר לא תהיה יותר! המשפחתיות מתה, הקשר המסויים הזה, המשפחתי, זה משהו שכבר לא יחזור לעולם. אני זוכרת שישבתי ליד שולחן שבת אחרי הסעודה השלישית האחרונה שלנו בייחד- ובכיתי ובכיתי.. ואמרתי ש"לא יהיו לנו יותר שבתות בייחד.." זה זכור לי כאחד הרגעים הכי קשים שלי..
טוב, ואני לא צריכה להמשיך לפרט ולהסביר עד כמה שזה אובדן. כולנו מבינים את זה. אז מה שאני מנסה להגיד זה שגם אנחנו צריכים תמיכה והבנה. זו מציאות לא פשוטה לחיות איתה יוםיום. מי יותר ומי פחות. אבל לכולנו זה קשה. אז יש ארגונים לילדים שמתמודדים עם מחלה, ויש ארגונים לילדים שמתמודדים עם אובדן. והגיע הזמן שיהיה גם משהו לילדים שמתמודדים עם קרע במשפחה..
אז גם אם אתן אישית לא מרגישות הכי צורך בזה. בואו נהיה בייחד היוזמות והמתחילות של משהו חשוב כזה. זה יתחיל בקבוצה ראשונית שלנו. ואז נוכל לפתח את זה לאט לאט למשהו יותר גדול שיוכל בעתיד (אפילו הממש קרוב) לעזור להרבה ילדים שכן יצטרכו את זה.
אז מה אתן אומרות? 
אני יודעת זה קצת ארוך. אבל אשמח לקבל תגובות. אם אראה שבנות מעוניינות אז נתחיל להריץ קבוצה-ונפגש..
רק טוב! נשמות! שנזכה לשמוע רק בשורות טובות! אמן!
