באותו הזמן היו לי 4 ילדים (כיוום 7). הסטטיסטיקה מוכיחה ש זה לא קשור, אמנם, אבל בכל זאת.
היינו אצל רופא השיניים, ועמדנו לצאת.
אמרתי לבעלי: "תחזיק רגע אותה שאני אלך לשירותים", והגשתי לו את התינוקת.
נכנסתי לשירותים, וכשיצאתי אספתי את הילדים ויצאנו לאוטו.
תוך כדי שאני חוגרת את הילדים, אני רואה את בעלי מגיע, עם התינוקת (הוא כנראה ניגש לשוחח עם הרופא בזמן שהתפניתי).
ואז אמרתי לעצמי: "אה, נכון, יש לי גם תינוקת..."
יוקטנההיינו אצל ההורים שלי ויצאתי בערב עם אשתי לקניות, השארנו את הילדים עם ההורים שלי חוץ מהקטן, שבהתחלה חשבנו להשאיר אותו גם, אבל בסוף לקחנו אותו, יצאנו מהאוטו סגרנו את הדלתות ובתנועה אוטומטית נעלתי את האוטו עם השלט כאשר הילד שלי בפנים ואז אשתי מסתכלת עלי בהלם ואומרת מה אתה עושה ????? כמובן שישר קלטתי והוצאתי אותו אבל אם הייתי לבד כנראה היה לוקח לי יותר זמן להיזכר. (כנראה קצת התלהבתי מזה שיש לי ולאשתי סוף סוף הזדמנות להיות לבד, והילד שיתף פעולה והיה בשקט כל הנסיעה) גם אני חשבתי שלי זה לא יקרה אף פעם אבל הנה זה קרה
הוא שצריך לעשות "חשבון הנפש" קטן, איך זה קורה - ולתכנן איך להבא לא יקרה.
למשל, להחליט ש"טכנית" תמיד אני מסתכל באוטו לפני שיוצא, ויהי מה, אפילו נסעתי לבד לגמרי וכד'.
כלומר: יכולים לקרות בחיים כל מיני דברים מחוסר מודעות, שכחה וכו'. יכול להיות אחרי כל הזהירויות שילד יגיע לחומרים שחשבנו ששמנו גבוה, וכו' וכו'. אדם צריך להיזהר מאד מראש, אבל לא תמיד יכול לצפות את כל האפשרויות. השאלה היא, אם הוא קודם כל מקדיש מחשבה מראש מאיזה דברים ראוי להיזהר באופן סביר ואיך; ואח"כ לומד הן מנסיונותיו שהסתיימו למרבית המזל בטוב, והן מנסיונותיהם של אחרים [כשאני הייתי ילד, היתה "מנטרה": "לא נוגעים במקרר/בחשמל יחפים".. אז לא היה "פחת" שמקפיץ את המפסק כשיש חלילה התחשמלות. אז אי אפשר להטיל גם על ילדים מגבלות בלי סוף - אבל יש דברים בסיסיים שמתרגלים]
אני לא חושבת שיש תועלת בלומר למישהו: "אתה צריך לערוך חשבון נפש כעת".
העניין הוא שכמו שאמרת: אי אפשר להתכונן מראש לכל תרחיש.
עניין נוסף: יש מקרים בהם הפעם הראשונה, היא גם הפעם האחרונה, חלילה....
מה שכן, ספציפית את בעית השיכחה ברכב, צריך ואפשר לפתור באמצעים טכניים שונים: טכנולוגיה, או לשים את התיק (או נעל שמאל, כפי שראיתי שהציעו במקום כלשהו) על התינוק, וכד'.
לא היה במובן שהבנת כנראה, כאילו מבחינה מוסרית, "איך זה קרה לך".
אלא באופן מעשי - איך קרה דבר כזה, לנסות לבדוק למה. למשל, כמו במקרה זה - כי כאשר מסיע לא לצורך הילדים אלא למשהו אחר, או עם אשתו, עלול לא לשים לב. ואז הוא "גודר את עצמו" לפעם הבאה, כנגד הדבר הספציפי הזה שהוא מוצא אצלו. הרי ברור שזה לא אמור לקרות.
ולהיפך: דווקא במקרה כזה מועיל מאד לומר שיעשה את החשבון. כי זה ב"ה הסתיים לשלום, והחשבון מועיל למנוע בפעם אחרת.
וזה בדיוק הענין: שאני כלל לא בטוח שכל אדם סביר מברר לעצמו אירועים כאלה.. לעיתים מרוב הבהלה והשמחה על ההצלה, נושמים לרווחה, ומנסים לעבור מהר הלאה... אבל הדרך הנכונה היא לא להקצין לאף כיוון: לא להתחיל "סרטים" מה היה קורה אם.. ולאידך: לגמרי לערוך "הפקת לקחים". כמו שעושים בצה"ל אחרי תרגיל או אחרי תאונה. דווקא בגלל שאי אפשר לצפות כל תרחיש, צריך ללמוד מכל תרחיש שכבר קרה..
אנחנו צריכים להיזהר שלא מרוב הרצון לא להרגיש "לא בסדר" כלפי היקרים לנו מכל, נדחיק את החשבון המעשי. אדרבה, צריך לדעת שיכולות להיות כל מיני תקלות, ולכן גם לחשוב מראש וגם להפיק לקחים מיידית אחרי כל אירוע. לקחים יעילים איך קרה, ומה נעשה להבא שלא יקרה - ולשמור עליהם. זה מאד פשוט.
וב"ה, ברוב המקרים הפעם הראשונה אינה האחרונה..
ועפ"י
הנה הכותב עצמו מציג את מסקנותיו:
"קצת התלהבתי מזה שיש לי ולאשתי סוף סוף הזדמנות להיות לבד, והילד שיתף פעולה והיה בשקט כל הנסיעה"
"מסקנה", זה שאני עלול להתלהב מדבר כזה - לכן פעם הבאה אני מחליט מראש שאני מסתכל אחורה במקרה כזה..
וכמובן, אדרבה - אשמח אם אכן כדברייך קורה בד"כ (ולא דיברתי עליו ספציפית. הרי אינני מכירו ויתכן שעשה בדיוק כמו שאמרתי);
אבל זה לא פוטר מאחריות להציע לאנשים את האופן הזה, מעשי ופשוט: לחשוב אחרי "אירוע", לבדוק למה, וממש לנסח לעצמו לקח להבא ולבקר שמקפידים עליו. זו "טכניקה" פשוטה, וכשעושים אותה בלי לחץ, זה רק מועיל...
לי, לדוגמא, היא הועילה. כי כשקראתי את התגובה אמרתי לעצמי, הנה במקום להמתין למוצא פי הרשויות לראות אלו התקנים הם יכניסו כדי למנוע מקרים כאלה, אני יכול לנקוט בצעדים בעצמי ובמחשבה ובבחירת אמצעי כלשהו שיכול להועיל לי אישית למנוע מקרים כאלו ר"ל. וכשקראתי את התגובה אמרתי לעצמי שמעניין שלא חשבתי בעצמי על דבר כזה פשוט, וברכתי את הכותב על מתן העצה (אולי באמת אאמץ את ההרגל של להעיף מבט על המושב האחורי בכל נסיעה ללא תנאי או שאחשוב על משהו אחר).
ואם מישהו ירוויח מהעצה הזאת, גם אם לאחרים היא מיותרת, דיינו.
חלק מהניסיון כהורים מראה שלפעמים אכן לא חושבים על "רעיונות פשוטים", גם כשמסכימים לגמרי על העיקרון.
וזה כולל לעיתים גם את עצם ה"מהלך" הזה, של לחשוב, ככלל, אם קורה משהו חריג, איזו התנהלות עתידית אני מסיק מזה ממש באופן מוגדר. זה לוקח שתי דקות בערך..
קרה לי פעם שהחניתי את האוטו ליד הבית הוצאתי את הילדים אך אחד הילדים (בן 3) לא רצה לצאת, השארתי איתו את אחיו (בן 5) השארתי את כל הדלתות פתוחות ואמרתי לו תחכה לו שהוא יצא ואחר כך תעלה איתו הבייתה, אחרי כמה דקות האח (בן ה5) עלה לבית ראיתי שהוא לבד ושאלתי אותו איפה אחיך??? אז הוא ענה לי הוא לא רצה לצאת אז סגרתי עליו את האוטו!!! ישר רצתי למטה הוצאתי אותו מהאוטו כשהוא בוכה ומזיע (למרות שזה היה ממש שתי דקות) בקיצור לזהירות עם ילדים אין קץ 7 עיניים גם לא עוזרות.
אכן, לא משאירים ילד בן 3 באוטו אם אחיו בן ה-5. ילד בן 5 לא מספיק אחראי לזה. הרי האח הקטן גם יכול לברוח ממנו אל הכביש או מגרש החניה (רכב חונה במקום שיכולים להגיע עוד רכבים בד"כ).
אז מישהו יגיד: "אל תאמר, שלא ייפגע"?.... מה פתאום. אדרבה, צריך לומר - גם שאחרים ילמדו מזה; וגם האבא בעצמו מן הסתם כבר הסיק שאי אפשר לסמוך על בן ה5 במקרים כאלה ודומיהם.
לימוד כזה, הוא יעיל יותר מ7 עיניים...
מתי שהוא בתור הורים אנחנו מנסים לסמוך על הילד איך להסביר?? למשל ילד קטן שעדיין לא הולך פרפקט והוא עולה במדרגות בהתחלה אתה עולה איתו, מלווה אותו כל מדרגה שם יד מאחריו וכו' וכו' אחר כך אתה עולה איתו חצי חצי או מסתכל מרחוק עם כוננות מלאה לקפיצה אליו (שבטוח לא תעזור לרגע הנפילה) לאחר מכן אתה עולה הבייתה כבר ואומר לו בוא חמוד בוא למרות שאתה יודע שהוא עוד לא לגמרי הולך כמו שצריך (וכמובן יש לך 5 ילדים ואתה חוזר עייף מהעבודה ועוד סיבוב של חצי שעה באוטו רותח כדי לאסוף את הילדים ואתה מת לעלות הבייתה ככה זה, חשבתי על זה פעם איך אנחנו עושים את זה אבל המציאות מנצחת הכל)
המציאות לא "מנצחת הכל"..
אסור לומר דבר כזה.
הדוגמה שהבאת, היא אכן נכונה אבל אתה עצמך יכול לראות את ההבדל:
אתה נותן בו אמון, בגבולות מה שאתה יודע שהוא די-יכול, אתה בפיקוח, וגם במקום שאין סכנה אם הוא יפול בכ"ז. אחרת זה באמת אסור: ונשמרתם מאד לנפשותיכם.
אבל להשאיר ילד בן 3 עם אחיו בןה-5 באוטו, זה לא "לבנות לו את היכולת" לעלות במדרגות.. זה להשאיר אותו אחראי על אחיו במקום סכנה, שכהוא אינו בר-הכי לכך. הרי גם אתה עצמך (אם אתה הכותב על האחים באוטו), העדת על כך שלא יכולת להכריח את בן ה-3 לצאת.. אז לסמוך כל האח בן ה-5?... זה אסור. וצריך לפחות ללמוד מזה להבא, שלא סומכים על השגחתו על אחיו הקטן, במקום שיש בו חשש-סכנה. כמו גם שלא נותנים לו, למשל, להעבירו את הכביש..
איך אתם מסבירים את זה שהיום פעם שלישית באותו שבוע שתינוק נשכח באוטו ? (הפעם ב"ה היה סוף טוב)
מה אנשים לא שומעים חדשות ? לא לומדים לקח ?
אם אתה "מת לעלות הבייתה" ואין לך כח וסבלנות להתנהג בצורה אחראית,
קרי, לא לתת לילד בן 5 להשגיח על ילד בן שלוש ליד כביש / מגרש חנייה שנוסעות בו מכוניות.
ולא, זה לא "המציאות מנצחת הכל". תוציא את המשפט הזה מהלקסיקון.
לאמא עייפה אין כח לרוץ אחרי הילד שלה, אז היא תתן לו להסתובב בחצר לא מגודרת
לבד בגיל שנתיים ליד כביש ותיכנס לנוח בבית כי "המציאות מנצחת הכל"?
ממש לא, ואם כן היא חסרת אחריות. אותו דבר במקרה שלך.
ר' דן היה הרבה יותר עדין ממני יאמר לזכותו,
אבל הורים שמשאירים ילדים כאלה קטנים במצב סכנה גורמים לי לפרצי זעם ולרחמים על הילדים.
ו5 ילדים זה מספר מאוד מכובד וד"ל.
ה' נותן אגוזים למי שאין לו שיניים.
אם לך הולך בקלות ב״ה, זה לא נותן לך זכות לרדת על משהי אחרת בנושא כל כך רגיש,ותאמיני לי שאני ממש מבינה אותה ואת כל מי שעוברת לתחליפים.זה לא חוסר אחריות,להיפך.
רציתי להראות שיפוטיות כלפיה, בדומה לשיפוטיות שהיא הפעילה כנגד האב שהשאיר את בנו הגדול לשמור על הקטן.
יש לה בעיית בריאות מסויימת בגלל זה היא לא הניקה-היא כתבה על זהה פעם.ותגובה שלך כרגיל מוגזמת..דן צדקק ללגמרה
הענין הוא אך ורק השיפוטיות על אי התמודדות הורה עם קושי.
אין הורה מושלם. בטוח גם לילדה-אמא יש מקומות שבהם היא לא מתמודדת עם קושי כלשהו.
ואני או את או יוקטנה נפער על זה פה ענק ונכתוב לה -
השם נותו אגוזים למישהו שאין לו שיניים.
התגובה של ילדה-אמא היתה שיפוטיות חמורה ויוקטנה ענתה לה באותה מטבע (ולפחות לא ברצינות למי שלא הבין עד כה) רק כדי שתבין שתגובתה היתה מוגזמת.
כל ההורים הם גם בני אנוש לכולנו יש נקודות שבירה כאלו ואחרות וכל אחד משכנע את עצמו שנקודת השבירה שלו היא לא ממש בעיתית ונראית לו מאד הגיונית. הילד בן 5 נראה מספיק אחראי בשביל את בן 3 . וכשיהיה לילדה- אמא ילדים בגילאים אלו היא גם תמיד תתהה ותטעה כמה אחריות אפשר להטיל על כתפי ילד בן 5.
כי כל אחד אוהב את ילדיו ובטוח שהוא דואג להם ב-100 אחוז...
הדבר האחרון שאתה רוצה ליצור זה התנגדות. כי לא רק ילדים מפסיקים לקלוט בשעת התנגדות 
אני בטוח במאה אחוז בהורים שכאן, שאמונים על נושא שמירת הנפש, שברור להם שהדברים נכתבו כדי שיהיה לגמרי ברור שבאופן מעשי אין לכך מקום.
לפעמים, מרוב רצון להיות "טובים" אנחנו לא אומרים מה שצריך - ואח"כ שואלים למה לא אמרו..
אז אמרתי מפורש (לא בתור "מדריך הורים".. תודה על התואר, אבל אני לא..): לא משאירים ילד בן 3 עם אחיו בן ה-5 במקום שיכולה להיות סכנה.
וכמו שרואים מתגובתו ההגונה של האבא שסיפר על זה, בטוחני שמובן מאליו שאין כאן שמץ של "התנשאות"... פשוט - כלל שהורים לילדים צעירים יפיקו ממנו תועלת.
כמו ההודעות ברחובות עד איזה גיל לא חוצים כביש לבד (בלי להיכנס כרגע למדוייקותן).
הערה מעשית ברורה בענייני נפשות אינה "מתנשא", חלילה. כמובן, תלוי בסיגנון. עיינתי שוב בסגנוני שם, ודווקא נראה לי בסדר (כולל ההנחה שהאבא בעצמו מן הסתם כבר הסיק את זה..)
נ.ב. ודעי, יוקטנה, שבאמת לא רציתי לכתוב.. אבל אמרתי לעצמי שבגלל חומרת הנושא, ובגלל שכל אחד מאיתנו יודע כמה לימודים עם הילדים אפשר ללמוד "מתוך הניסיון" (בד"כ מהנסיונות שמסתיימים בטוב..) - אז חייבים. ונשמרתם לנפשותיכם.
כי ההורה כבר נמצא מראש במצב של: "איזה הורה גרוע אני"
באה אמירה מחנכת: "יש להפיק לקחים" אני שומעת: "את הורה גרוע" (ועוד הרבה מילים בסינית שאני מוציאה מהאוזן השניה).
אני חושבת שטבע האדם להפיק לקחים (חוץ מאשר בינקות וילדות, אחרת לא היה לומד ללכת אחרי הנפילה הראשונה על הישבן, ולכן לוקח לילדים יותר זמן ללמוד מהנסיון של עצמם). אחרת האדם לא היה שורד לאורך זמן. זה משהו מובנה מאת השם, ולא משהו שצריך לעודד במצב רגיל.
כתבתי מפורש שהאבא בעצמו בוודאי כבר הסיק את המסקנה להבא.
והדברים נכתבו בשביל אחרים.
הבחירה איך "לשמוע" היא שלך. חבל לחפש את הרע. אני בטוח שאפשר באותה מידה לשמוע, "כאן פיקוח נפש.. צריך לחדד כלל אצל השומעים לפני שיצטרכו בעצמם להסיק מסקנות ממקרה אישי שמי יודע אם גם יסתיים כך"..
(אני עוד לא יודעת לנהוג). לא הרגשתי התנשאות- אלא דאגה נטו שהמקרה לא ישנה.
מי שלכאורה עלול להרגיש כך, הוא מי שהתגובה יועדה כלפיו (אלמוני).
הרי הבהרתי מפורש שהתגובה שעליה הגבת, היתה מכוונת בעיקר כדי שאחרים ילמדו מהניסיון;
ולגבי האבא כתבתי (מעתיק: )
אז מישהו יגיד: "אל תאמר, שלא ייפגע"?.... מה פתאום. אדרבה, צריך לומר - גם שאחרים ילמדו מזה; וגם האבא בעצמו מן הסתם כבר הסיק שאי אפשר לסמוך על בן ה5 במקרים כאלה ודומיהם
וגם האבא, כמובן, אם אינו יודע את ה"כלל" הזה, טוב שידע. בענייני נפשות לא "משחקים".
אבל האבא דווקא לא לקח זאת כדבר פוגע, כמובן; אדרבה, כתב - כפי בהנחתי - שאכן למד מכך את המסקנה הזאת.
ובאמת, חשוב מאד להבהיר שאין זה דומה כלל לדברים שבהם נותנים לקטנים "להתנסות". ואם מישהו חשב שזה דומה - אז היה חשוב גם להבהיר את ההבדל, בין דבר שיש בו סיכון ממשי למה שלא. וב"ה, דווקא הכותב לקח זאת ברוח טובה - כפי שזה נכתב - ואין סיבה שלא.
.
אם נהיה פחות שיפוטיים כלפי הורים וכלפי עצמנו נהיה בסופו של דבר יותר אחראיים.
לשפוט אנשים במצב כזה זה לא אחראי.
וחוצמזה,
יוקטנה, נהדר שכתבת על עצמך, לזכור עד כמה אנחנו עלולים לטעות. אנושי.
ראוי ללמד הרבה זכות בימים אלה.
מה שכן ראוי לביקורת זה איך אנחנו נוהגים באוטו,
ששם במודע אנחנו עונים לטלפון באמצע הנהיגה,
שולחים הודעה,
עוקפים בקו הפרדה רצוף,
שלא לדבר נוהגים במהירות מופרזת,
שם הסיכון הוא לכלל בני האדם אבל על זה לא מזדעקים לצערנו.
[או שפשוט הגבת על ההודעה הלא-נכונה]
בהודעה עליה היא הגיבה, אין משהו כמו שכתבת: "לשפוט אדם במצב כזה". יש להסביר מה לא עושים בשום אופן - כדי שלא יקרה חלילה שוב, לא לו ולא לאחרים.
צריך להיזהר מסיסמאות נדושות: "שיפוטיות", כשהיא באה לדון לכף חובה אדם שהיה בנסיבות מסויימות ולעשותו עבריין במזיד - היא בעייתית.
"שיפוטיות" (במובן של לראות אם זה נכון וראוי או לא) של הנהגה מסויימת אם היא נכונה או לא לצורך לימוד ברור, בפרט בענייני נפשות - היא שיקול דעת ראוי לבני אדם. אפשר לבקר הנהגה של עצמנו ולהסיק מסקנות, ולהישאר עם זה נינוחים.
ואגב, גם בדוגמה שהבאת כ"ראויה לביקורת" (לענות לטלפון בנסיעה וכו'), פעמים רבות אנשים בטוחים שאכן הם עושים את זה בזהירות לגמרי. לפעמים הם גם צודקים. ולמרות זה, יש השתדלות לקבוע "כללים" כדי "לשמור מרחק" ממצב שפתאום זה לא בטוח.. קל וחומר בעניינים כהשארת פעוט לשמירת אחיו קטן גם-כן, ליד כביש..
אלא שכאן היו יותר עדינים, ובמקום לומר "ראוי לביקורת" הבינו שכנראה היתה חוסר מודעות, וראו לנכון לכלול "כלל" כדי למנוע להבא אחרים מלהיכשל בכך. זה רק טוב.
אני חושבת שזה דיון חשוב.יוקטנהשהם לא נותנים לגיטימציה, אלא מחדדים את הנקודה שזה עלול ל"ע לקרות לכל אחד. מספיק קצת חוסר זהירות כדי שזה יקרה.
אז ברור שזה לא יקרה בפועל לכל אחד (בעז"ה), אבל אסור להיות שאננים ולחשוב "לי זה לא יקרה", כי- לראיה- יש המון סיפורים של "כמעט".
ולאבא של בן החמש- אני ממליצה לא להשאיר אותו לבד גם כן. גם לא לחמש דקות. הרחוב הוא לא מבודד, ועוברים שם אנשים זרים שצריך לשמור עליו מפניהם.
בס"ד
זמן קצר לאחר שהשלישי שלי נולד, השארתי אותם אצל אימא שלי, וכשהייתי צריכה לאסוף אותם חיפשתי בבהלה את הילד הרביעי, אימא שלי הסתכלה עליי בהלם :"אבל יש לך 3 ילדים..."
אני :"את בטוחה...?"
טוב, תופעות לוואי כנראה...
יוקטנהאני פעמיים חיפשתי ילדה בשעה שהיא היתה על הידיים שלי ובגלל שהיא היתה על הידיים, היה לי קשה להתרוצץ ולחפש
אור היוםבס"ד
ובהזדמנות זאת תודה שהעלית את השרשור הזה, זה באמת מאד חשוב.
האמת שהייתי מנותקת מהחדשות עד שהתברר לי כאן מהפורום האסונות שקרו וזה אכן לא מצחיק בכלל...
התחלתי לברך את ה' על כך שאין לנו אוטו (ולא ברור שזה לא פתרון...)
ובאת העיצות הפרקטיות שהועלו כאן חשובות מאד.
וסליחה על הבורות- אסור לשים כיסא תינוק מקדימה? הרבה יותר קשה לשכוח תינוק כשרואים אותו, לא?
(אלא אם כן באמת אסרו את זה, פעם נדמה לי היה מותר עם הגב ש הסל קל)
אמנם לרוב יש יותר מילד אחד, אבל לפחות בנסיעות שהתינוק הוא היחיד...
בס"ד
קודם כל גם אני כהורה מאוד שמח על הדיון החשוב הזה, ועוד יותר מזה בתור הורה שעומד כנראה בקרוב בעזרת ה' לקנות אוטו...
אז רק רציתי להזכיר לכולם ענין נוסף שקשור כאן.
בדיוק הערב אמרתי לאשתי(והיא הסכימה איתי...)שאולי המקרים הנוראיים האלה יביאו אלינו בשעה טובה(ומבחינת חלקינו בשעה קצת מידי מאוחרת...), את סופה המיוחל של תרבות החפיפיזם וה"סמוך על סחבק" ו"יאללה כבר נסתדר" ו"יהיה בסדר". אולי סוף סוף נזכה לכניסתה של תרבות של יסודיות, של תשומת לב לפרטים שאולי קטנים אבל יסודיים!!!
אני מדבר גם על התנהלות קלוקלת עם ילדים בעת נסיעה באוטו. היו לי פעם שכנים שהערתי להם רבות על שכשהם נוסעים בתוך היישוב, כולם לא חגורים ואפילו כמעט תמיד הם היו נוסעים ונוהגים כשילד יושב על הברכיים...
ברוך ה' שביחס אליהם אני(כביכול)לא צודק, אבל בעיני להשאיר ילד לבד באוטו לוהט זה מעשה שנובע מאותה צורת התנהלות חפיפניקית שלא בודקת ולא מבררת ולא לגמרי אכפתית ושמה לב.
רק עוד אספר לכם על עצמי, ואני ממליץ לכל ההורים בעולם כולו לנהוג כמוני:
בכל לילה, טרם עלותי על יצועי, אני מוודא שדלת הבית נעולה, כל התריסים מוגפים, אשתי והילדים כל אחד במיטתו - כן, אני גם קצת מזיז לכל אחד את הרגל בשביל לראות שהוא מגיב.......ואז אני מכסה אותם(כמובן לא את הראש...), ורק אז אני הולך לישון!!! חשבו עלי מה שאתם רוצים, אני בעד יקא-פוצים!!! לילה טוב!
אני מזועזעת מהמקרים האחרונים, מרגישה שאני לא יכולה לעבור לסדר היום בשום פנים ואופן. נטועה בי עמוק ההרגשה שבצד זה שאני אמא אוהבת ומסורה לילדיי, משתדלת לפחות להיות כזו ולהשתפר היכן שצריך, מודעת למילים היוצאות מפי, להתנהגויות שלי ולהשפעותיהן על ילדיי--- בצד כל זה, יש לי שתי ידיים שמאליות, הרבה דברים קורים לי "כמעט", הכוס תמיד תהיה קרובה מדי לקצה השולחן, העט תמיד ישאר פתוח ויכתים את התיק החדש בכתמי דיו כחולים...
תגידו, מה הקשר??? מה בין זה ובין לשכוח את ילדך עצמך ובשרך במכונית לוהטת?
אז זהו, שיש קשר. כולנו כנראה איפשהו לוקים בחוסר ריכוז. חוסר תשומת לב מירבית לכל עניין העומד מול עינינו.
אז יש דברים ,שכמו שאומרים- "כפרה". אבל יש דברים שעליהם אין כפרה.
וזה הסיוט הכי גדול שלי.
תודה שהקשבתם...
עשו טובה, אל תשאירו ילדים באוטו - גם לא באופן מודע ויזום.
מספיק שהגדול (בן החמש) יסגור את דלת המכונית על כפות ידיו של הקטן והינה לפנינו אסון.
פעם בישוב שגרתי בו מצאתי זאטוטים באוטו כולל תינוק חגור - האמא קפצה רק לשניה למסור משהו למישהו בקומה השניה של בית הספר והשאירה את המנוע דולק והמפתחות כמובן בפנים. כיביתי את המנוע ולקחתי את המפתחות.
אני מנסה לחשוב האם פעם גידול ילדים היה כרוך בכזה עול של אחריות לבטיחות הילדים? אולי אז המשימה לא היתה כל כך מסובכת?
אבל האמת היא שגם בימי "אנו באנו" שמרו על הילדים ששיחקו על פי הבור או התרוצצו על אם הדרך שבה שעטו לפעמים סוסים ועגלות.
נכון זהו עול. ולאלו ביננו שפחות מרוכזים זהו עול כפול ומכופל. אבל אין לנו ברירה, אנחנו מוכרחים לשאת בו.לעלות יחד איתם במדרגות ולחשוב במקומם כמה צעדים קדימה. ואם אני עייפה מדי , אני מכנסת את הצאן הביתה בשארית כוחותי ולא מעמיסה על עצמי באותו יום הרפתקה שאין לי כח לעמוד בכל האחריות הכרוכה בה.
נהיה כולנו יקא-פוצים במידה וה' יתן לנו כוחות לגדל את ילדינו, ילדי כל עם ישראל, לחיים טובים ולשלום.
כי ידעתי שזה יותר טוב מכל האזהרות בעולם.
אתם מכירים את הילדים שכל פעם שרואים את הפלאפון/ מפתחות וכדו' הם חייבים שהם יהיו אצלהם.
אז כך גם קרה לאחותי.
אחרי העבודה הלכה להוציא את התאומים שלה בני השנה וחצי מהמעון.
היא הכניסה את הבן לאוטו והא כמובן בכה ודרש את המפתחות... היא נתנה לו אותם בכדי שתוכל לקשור את הילד בכסא הבטיחות וסגרה את הדלת והלכה עם התאומה לדלת השניה בכדי לקשור אותה...
בנתיים הקטנצ'יק לחץ על כפתור הנעילה המרכזית ונעל את עצמו בתוך הרכב כשאמא שלו בחוץ ושום דבר לא הועיל היא לא הצליחה לשכנע אותו ללחוץ על הכפתור הפותח את רכב...
למזלה הטלפון הנייד היה עליה ולא נעל בתוך האוטו והיא הצליחה לאתר מישהו שילך אליה הביתה ויביא לה את המפתחות הרזרביים...
אך הילד היה נעול בתוך הרכב חצי שעה...
אז נכון, היא לא שכחה את הילד שלה אך בשורה תחתונה כמעט אותו הדבר...
גם אני תמיד אומרת לי זה לא יקרה... אבל ת'אמת זה יכול לקרות לכל אחד... כן, כן, גם לי...
אנחנו צריכים לעשות הכל על מנת שזה לא יקרה לנו, לחברינו אך אף פעם לא לשפוט!!!
ילד בוכה אז מוציאים אותו מכיסא הבטיחות בנסיעה.
ילד מתעקש ללכת לבד אז לא נותנים יד בכביש.
זה לא רחמנות לוותר....
וגם אני צריכה חיזוק בזה
מוצלח.
נגיד יש לך 3 ילדים. לשים 3 אטבי כביסה ברכב.
כשיש ילדים ברכב, לשים את האטבים למעלה במגן שמש,
מספר האטבים בהתאם למספר הילדים ברכב.
כל ילד שיוצא = אטב שיורד.
אולי גם מספיק לשים רק אטב אחד בתור אקט שיעורר לשים יותר לב.
הנקודה החשובה פה היא להבין זה יכול לקרות לכל אחד.
וכי מישהו יכול לומר שהוא אוהב את הילדים שלו יותר מאשר ההורים שזה קרה להם?!
העובדה שזה יכול לקרות לכל אחד היא מזעזת, משום שזה אומר שזה נוגע גם לי
ולכן אני שואל את עצמי, מה אני יעשה כדי שזה לא יקרה לי ח"ו.
את היקרים לנו מכל...
אבל כנראה שזה אנושי לגמרי.
לפעמים השכחה היא לא דבר נשלט. אין מה לעשות, זה המצב.
אם החולשה האנושית שלנו יכולה לגרום מוות ליקר לנו מכל, הדבר הכי אוהב לעשות יהיה לחפש איך לא להגיע למצב הזה.
היינו בטיול משפחתי וחזרנו לבית שלנו עם המשפחה המורחבת, הראש שלי היה טרוד בזה שאני צריכה עכשיו
לארגן אוכל לכולם. הילדים כבר גדולים ויורדים לבד מהאוטו, ולא שמתי לב שהקטן בן ה3 נרדם בכסא שלו ולא ירד,
בעלי גם היה איתי אבל לא הסתכלתי מה הוא עושה אלא מיהרתי הביתה להכניס את כל האורחים.
אנחנו לא נועלים את האוטו בד"כ. אבל בכל זאת הוא היה קשור לכסא ולא ידע לפתוח לבד את החגורה.
אחרי 20-30 דק' בערך פתאום שמתי לב שאין אף אחד קטנצ'יק כזה שרוצה צומי כל הזמן ושאלתי את עצמי איפה הוא.
ואז בעלי אמר לי שהוא ישן באוטו, הראש שלו כנראה היה יותר פנוי משלי והוא שם לב והשאיר את הדלת של האוטו פתוחה.
(אנחנו גרים בישוב קטן והאוטו ממש ליד הבית.)
כמובן שרצתי לאוטו כולי רועדת, מהפחד של מה כמעט עשיתי לילד שלי. לקח לי הרבה זמן להרגע מהעניין, אם אי פעם נרגעתי.
זה ממש מפחיד לגלות שגם לנו זה יכול לקרות...
מי שיש לו רעיון למי הכלבים שייכים שיפנה אלי בבקשה באישי
עד היום לבש ארוך בקיץ,
מסכן שכל החברים בגן עם קצר מרענן - הוא חם לו עם ארוך.
אבל כשהוא עם קצר בשרוול/במכנס הוא מתחיל לגרד כי זה נגיש…
עם השנים למדנו יותר להתנהל עם האטופיק ועכשיו ההתפרצות במצב סבבה
מפחדת לקנות לו מלאי של קצר ולהתבאס (מה שקרה קיץ אחד שפשוט מלא כסף הלך לחולצות שלא השתמש…)
לא יודעת להגיד כי כל החורף סתיו לבש ארוך
בקיצור, באיזה גיל כבר יכלתם לשים להם קצר בקיץ? אם בכלל…
לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.
ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.
אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.
אני מרגיש, שאת הילדים מטרידה בעיקר ההפסקה הפתאומית (מבחינתם) של פעילות מסגרות החינוך, כשבינינו אף אחד לא יודע מתי יחזרו.
לכל השאר הם יחסית מתרגלים ומסתגלים...
,למישהו יש טיפים איך לתת להם בטחון בנושא זה (יש לילדה אחת לדוגמה עוד חודשיים יום הלדת בגן, וכבר עכשיו מוטרדת האם יתקיים או לא...)?
שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.
אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.
באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו.
בעקבות המלצה פה של @פשוט אני קניתי סיר בישול איטי.
שמתי בבוקר חלקי עוף ותפוחי אדמה, הוספתי תבלינים והדלקתי על החום הנמוך (יש שתי דרגות חום- נמוך וגבוה, ועוד אפשרות של שמירה על חום)
לאחר חמש שעות בדקתי וראיתי שהעוף לא מתחיל אפילו להיות עשוי, בעוד שעל החום הנמוך ההמלצה היא 6-8 שעות.
בהתייעצות עם גי פי טי הוספתי כוס מים והגברתי לחום הגבוה, חיכיתי עוד שעתיים, וכעת העוף מוכן בקושי, רחוק מאד מלהיות רך ועסיסי כמו
שתארו לי. התפוחי אדמה מוכנים אבל מעט קשים. בקיצור, ממש לא מה שדמיינתי.
אשמח שתאירו את עיני איפה טעיתי, כי תוצאה כזאת יכולתי להשיג גם אם הייתי מניחה סיר עם עופות על האינדוקציה לכמה שעות (ואז החום היה הרבה יותר גבוה והבישול יותר טוב)
בנוסף, הנוזלים בתבשיל בקושי מבעבעים, זה נראה כאילו החום כל כך חלש!
זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול
ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל
בימים הראשונים האיש שלי עבד מהבית, ועכשיו נוסע לעבודה.
מה אתן עושות כדי לגרום לאיש שלכן להבין שיחד עם העבודה, יהיה קשוב לצרכים שלכן ושל הילדים?
שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?
אולי פשוט לדבר איתו על זה
בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.
אחר כך אפשר לאזן מחדש.
היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/
הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה
אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו
או הסביבה, ירושלים, או כל מקום אחר.
לא דרך הקופה
מישהו פרטי שאני יכולה להתקשר אליו לפלאפון באופן אישי.
אשמח לטלפון בפרטי
ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.
בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...
אבלאם אפשר בכל זאת מספר...
את ד''ר ליעד רוטשטיין
ד''ר מאיה אליעזר
במרכז, פרטיות
