בעקבות הרבה זמן פנוי לאחרונה יצא לי לחשוב על משו שלא ממש יוצא לי מהראש:
ממש אחלה לי כרווקה. ולמה אני אומרת את זה? כי לפעמים אני מוצאת את עצמי מתמסכנת על הסטאטוס הלוקה בחסר כי ככה כולן עושות בשלב זה של החיים,ממהרת לא להעביר חודש בלי פגישה כי זה חשוב..אבל בבפנוכו באמת שטוב לי סה"כ-יש לי דירה, חברות טובות,לימודים,עבודה,שיגרה מהנה,ואני אפילו דוסית;) אבל לא 'בוער' העניין הזה.
משו לא בסדר איתי?!
אני באמת יודעת כמה חשוב להתחתן וכו' ואפילו עושה מאמצים אבל אני גם רוצה לדעת ברגש כמה זה חשוב,ושזה יפריע ויציק לי כל הזמן.כשהעליתי את זה מול חברה היא אמרה לי "זה כי עוד לא מצאת את ה-אחד,..
לא בהכרח בגלל שלא מצאת את "האחד". אלא לא חווית את החוויה המיוחדת שבקשר עם בני המין השני.
לדעתי, לדייטים לא יוצאים רק כשמתעורר לכך החשק. אם הייתי עושה כך, לא הייתי מתחיל לצאת גם היום. חלק ממה שרוצים להשיג בדייטים זה את התחושה של החוסר. הקשרים הבוסריים והאכזבות הקטנות בעצמן יוצרות את הכמיהה לקשר זוגי חזק ואמתי.
זה כך בהרבה דברים. מי שלא טעם סושי, לא ירגיש שזה חסר לו. מי שלא למד תורה ברצינות מימיו, לא ירגיש את חסרונה כשפחות מתאפשר לו לעסוק בה. ומי שלא יצא לדייטים, לא יחוש את הבדידות שברווקות.
תמשיכי לצאת. תחושת החוסר, החשובה כל כך, עוד תשיג אותך, ובעז"ה היא גם תתמלא מהר אחר כך..
אני לא כ"כ בטוח שהסטוס חייב להיות "מפריע ומציק כלa-a-a
הזמן".
וזה ממש לא רע שחיי הרווקות שלך טובים.זה שאת רווקה לא אומר שאת צריכה לחיות חיי סבל תמידיים.
יש מצב שחוסר הכמיהה היא מזה שעדיין לא חווית קשר רציני,ואת עוד לא יודעת למה בדיוק אנשים כמהים?
לדעתי הסבירות אומרת שאחרי שתחווי קשר מעמיק אחד ,אם הוא ייפסק,את כבר תדעי בדיוק למה זה בוער לאנשים.
יש לי תשובה שאולי תעזור לך עוד יותר להבין כמה זה חשוב.מה רע?יש לי חברות עבודה ועניינים,מה באמת בוער להתחתן עכשיו?עוברת שנה,נהנית עם החברות עבודה פגישות עניינים,הכל אחלה.עוד שנה עוברת,ממשיכה בתענוג הכיפי הזה,כי אין את הרגש להתחתן!למי יש כוח?יש לי חיים כל כך טובים עכשיו,מה אני צריכה את זה אם במילא אין לי רגש לזה עכשיו?ככה עוברות להן השנים,פתאום כל החברות אחת אחרי השניה מתחתנות,עוד מתחתנת,ועוד מתחתנת,ופתאום אחת עם ילדים,ועוד אחת עם ילדים!!טוב כדי להתחתן עכשיו.אבל מה..כל כך היית עסוקה בלחיות את החיים הטובים,שכבר את בגיל שלא כל כך 'מבוקשים',ואת מתפללת להקדוש ברוך הוא!אבא תמצא לי חתן!!אני לא יכולה!!כל החברות כבר מתחתנות ורק אני לא!!עברו שנתיים כבר הגעת לגיל 30,הספקת לקרוא את כל הספר תהילים כבר את יודעת אותו בעלפה,כל יום מתחננת ובוכה ואף אחד לא מגיע.למה?כי הזדמנות כזו לא מקבלים הרבה פעמים.ה' רוצה לעזור לנו ונותן לנו הזדמנות,אבל אם אנחנו נתעלם ממנו?ולא נעשה מה שצריך,בסוף נגיע למצב של אותה אישה,אותה אישה שכבר פיספסה את ההזדמנות שלה.לא יעזור כמה שהיא תתפלל(אולי כן)אבל בכל זאת,זה מייאש וכואב.ואז אתה חושב לעצמך:איך לא הבנתי את המסר?איך לא הבנתי שהחיים הכיפים האלה בעבודה עם חברות כל זה יסתיים,ואני כבר אצטרך להקים משפחה,ולא יהיה כבר כל כך כיף אם כולן כבר מתחתנות.פתאום הלימודים כבר לא חשובים..עשתה תואר ראשון תואר שני,אבל בשביל מה??בשביל כלום!וכולן כל החברות,מאושרות ונהנות עם הבעל וכבר עם משפחה!ואת?מה ישאר לך?התוארים המסכנים?פתאום תרצי משפחה ואז תביני שפספסת את ההזדמנות..אז אני מציעה לך לפחות להתחיל לנסות להיפגש עם מישהו..כי זה נוראי להגיע למצבה של האישה שתיארתי!וזה עוד סיפור אמיתי,תחשבי עוד כמה סיפורים כאלה יש של נשים שנהנו מהחיים,ופספסו את ההזדמנות החשובה ביותר,לחיות חיים אמיתים ולא החיים הרגעים הכיפים עם העבודה והלימודים..(וזה גם מתוך ההרצאה של הרב רביד נגר אם את רוצה אני אשלח לך קישור אי"ה..)בקיצור אני מקווה ששיכנעתי אותך שזה רק רגעי ושזה יעבור ועדיף לנצל את ההזדמנות ולא לפספס אותה!
צעירה... יש לך אישור הורים להיכנס לפה..?מושה זוכמיר
ועכשיו ברצינות, ניראלי שכדאי לציין את זה בכרטיס אישי שלך למניעת סיטואציות מביכות.. ודו"ק.
לאחר חקירות שאלות ודרישות במשך 36 שנים פלוס, אני יכולה לומר לך שאת לא רוצה להתחתן בגלל פחד סמוי ולא מודע.
אבל זה לא ממש משנה. תמים תהיה עם ה'. תפילה שמחה, הנאה מהחיים ,וחיזוק בטחון פנימי.
מעבר לכל כשתפגשי את האחד כל השאלות יעלמו ותרצי להיות איתו. אז עצתי לך - תהני מכל רגע בלי אשמה ונקיפות מצפון ובלי להכריח את עצמך לכלום. אל תחשבני למה שאומרים. כשהוא יבוא את תדעי ותעשי את זה בשמחה. סמכי על ה' שהוא מדויק מאוד.
חשוב לזכור שבאמת, רווקה אין פירושה "חסרת חיים" - היא יכולה לחיות חיים מלאים, מלבד העובדה של נישואין וחתונה...
ולכן באמת חשוב שגם ברגש נרגיש כמה זה כן חשוב הנישואין והחתונה, כדי שנוכל להפעיל גם את הרגש ולא רק את השכל בחיפוש, כי אם כמעט אך ורק השכל פועל בחיפוש אחר "האחד" - החיפוש יהיה הרבה פחות יעיל, ויש גם סכנה שהוא יופיע ולא יגיע לידי מימוש, כי הרגש לא מספיק הבחין בו...
השאלה הגדולה היא איך באמת מצליחים לעורר את הרגש לזה. שאלת מיליון הדולר. מה שבטוח שאין תשובה אחת ואפילו לא בטוח שיש תשובה בכלל, כי מדובר באמוציות, ברגשות, אחד התחומים הכי מסובכים במוח האנושי, שגם ככה הוא התחום המסובך ביותר בגוף האדם.
אז מה לעשות? להתפלל. לנסות להעיר את הרגש בכל מיני טריקים (אולי לעבוד עם ילדים/להתנדב עם כאלה. ללכת להרבה ארוחות אצל חברות נשואות ולראות את האושר שלהן עם בעליהן...וכו'...כל דבר שיגרום לרגש מעט יותר להתעורר בכמיהה לזוגיות ומשפחה).
בסופו של דבר האדם האנושי מטבע הדברים, עוד משחר ההיסטוריה, מוטבע בו הרצון הפנימי הזה שבאיזה שהוא שלב אתה מרגיש חוסר בלב ורצון להכניס אליו מישהי נוספת שתחלוק איתך את חייך. יש כאלה שההרגשה הזאת מגיעה אליהם מאוחר יחסית ויש כאלה שמוקדם - וצריך בעיקר להתפלל וגם, כמו שאמרתי, לנסות לפעמים בטריקים קטנים וגדולים, לנער קצת את הרגש...
אפילו אמרתי בשבת להורים שלי שאני בעניין של לקנות מכונית עכשיו, ואח"כ לוידעת מה, זה המטרה שלי כרגע... ואני רוצה אחת שווה, ולא בטוח שאח"כ חתונה, כי אני בספק כמה כסף זה ישאיר לי וקשה לנהל בית בלי להרוויח טוב....
יש אומנם בנות שמגיל 18 ואולי קודם רק חולמות על האחד והמיוחד, ועל החתונה וחיי הנישואין וכו'
אבל יש לא מעט בנות, שעוד לא מרגישות את הצורך, גם בגיל עשרים ואחת.
אז אם מעודד לדעת שאת לא לבד בתחושה הזו - אז כדאי שתדעי זאת. את בהחלט לא ציפור מוזרה.
אבל,
בדרך כלל, השלב הזה יגיע - רק צריך להיות קשובים לו, ולא לסגור בפניו את הדלת.
אפשר להחליט שרק עד אחרי המבחנים, יום ההולדת הבא וכו'
ואז כשיש תאריך יעד להתחיל לצאת לדייטים, אפשר בהחלט להנות מהתקופה של עוד לא..
צריך לזכור שלא נשארים בני עשרים.
המחשבה על להיות בת שלושים או ארבעים - כשהשהות עם חברות בדירה היא כבר לא כזה כייף, ולחשוב שהתקופה המשמעותית בחיים הלכה לאיבוד - המחשבה הזו מצמררת ומפחידה ממש.
אז לא מתחתנים רק כדי לא להיות רווקה זקנה ומסכנה, אבל כשחושבים על החיים בפרספקטיבה רחבה, מרגישים שגם אם עכשיו אני עוד לא רוצה, אולי קשה לחשוב על העול שנלווה לנישואין, אבל בגדול - בודאי שזו השאיפה.
כי לכל אחד ישנו קטר הבא מבלי לצפור, ומי שלא עולה נשאר עם הציפור. אם את חושבת שזה בדיוק מה שתאמרי בגיל 119 ו 353 ימים. שיהיה לך לבריאות. אבל קחי בחשבון שיתכן מצב שתצטערי מאוד על מה שאת כותבת עכשיו. חשבי לטווח טיפה יותר רחוק.
אז חכי שתרגישי צורך.את לא רוצה להתחתן כי צריךמה אני ומה חיי
ואח"כ להתגעגע לימי הרווקות... אם את עדיין לא מרגישה שאת צריכה ורוצה וישמח אותך להתחתן- כנראה את לא מוכנה.
מוזר מעט, מההודעה שלך נראה כאילו כל אחד מתאים לכל אחת. אם הוא לא התאים לך, ודאי שיכול להתאים לבחורה אחרת, בין אם הוא מציאה שגדולה עלייך, בין אם הוא מציאה קטנה.
מעניין כיצד זיכרונות העבר מתהפכים ומשתנים כאשר נקודת המבט שלנו משתנה, בין אם בעקבות מבט מבחוץ ובין אם בעקבות שינוי פנימי.
דאגה לבן זוג יכולה להפוך בדיעבד לשתלטנות, רצון להיות שותף בחייו עלול להתפרש כתלותיות, והתעקשות שנראתה בעבר כביטוי לאכפתיות יכולה להפוך לסימן של חוסר כבוד. לפעמים מספיק שינוי אחד בנקודת המבט כדי שזיכרונות שלמים יקבלו משמעות שונה לחלוטין.
אפשר לראות זאת אצל זוגות שנפרדים עם מעט מרירות. אדם שבעבר היו יכולים להישבע שהוא קרוב למושלם הופך פתאום, בעיניהם, לאדם שתלטן, רעיל ומגעיל. כאילו כל אותן שנים נצבעו מחדש בצבע אחד.
המבט שלנו והמסקנות שאנחנו מסיקים בהווה משפיעים באופן דרמטי על האופן שבו אנחנו זוכרים את העבר.
יש לכך שני היבטים מעניינים: זיכרון סלקטיבי וריפריימינג.
זיכרון סלקטיבי הוא הנטייה שלנו לזכור פרטים מסוימים ולשכוח אחרים. אנחנו עשויים לזכור היטב את הרגעים שבהם נפגענו, אך לשכוח את הפעמים שבהן אותו אדם היה שם בשבילנו. לחלופין, אנחנו עשויים לזכור דווקא את הרגעים הטובים ולהדחיק את הקשיים.
ריפריימינג, לעומת זאת, הוא שינוי המסגרת הפרשנית שדרכה אנחנו מסתכלים על אירוע. לא בהכרח שכחנו משהו או שינינו את פרטי הזיכרון, אלא שהמשמעות שאנחנו מעניקים לו השתנתה. אותה שיחת טלפון שבעבר נתפסה כדאגה יכולה להיתפס היום כניסיון לשלוט, ואותה בקשה לקרבה יכולה להיראות כתלותיות.
במובן מסוים, בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו אנחנו קוראים מחדש ספר שכבר קראנו. העלילה נשארת לכאורה זהה, אבל אנחנו כבר אנשים אחרים, עם ניסיון, רגשות ותפיסות שונות. לכן גם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העבר משתנה.
כמובן, ייתכן שנקודת המבט החדשה היא דווקא הנכונה. אולי האדם באמת היה שתלטן ורעיל, ואולי רק לאחר שהתרחקנו הצלחנו לזהות דברים שלא ראינו קודם. אבל אני חושב שלפני שמפילים על אדם, על קשר או על עצמנו פצצה, כדאי לעצור ולנסות להיזכר כיצד ראינו את הדברים בזמן אמת. לא כדי להעדיף את הפרשנות הישנה, אלא כדי לבחון אם הפרשנות החדשה שלנו אכן מוצדקת.
יכול להיות שאותו אדם באמת רק דאג, והוא כלל לא יבין מאיפה הגיעה פתאום המסקנה שהוא רעיל. כמובן, ייתכן שהוא אכן התנהג בצורה פוגענית, ואולי הפרידה הייתה הכרחית. אין כאן ניסיון להצדיק התנהגות רעה או לשמר קשרים שאינם טובים לנו, אלא ניסיון להבחין בין המציאות לבין הפרשנות שאנחנו מעניקים לה.
יש לכך גם השלכות על האדם שמקבל את ההאשמה. כאשר מאשימים אדם ברעילות, במיוחד אדם עם ביטחון עצמי נמוך או פחד מפגיעה באחרים, ההאשמה עלולה להפוך לחלק מהתפיסה העצמית שלו. הוא עלול להתחיל להאמין שהוא אכן אדם רעיל, לשחזר את הזיכרונות שלו בהתאם למסקנה הזאת ולראות גם את המעשים הטובים שלו בעבר באור שלילי.
כך הוא עלול לקחת איתו לקשרים עתידיים תחושת אשמה שאינה בהכרח מוצדקת, לחשוש מכל ביטוי של דאגה או קרבה, ואפילו לפגוע ביכולת שלו לנהל קשרים בריאים.
בסופו של דבר, אני חושב שצריך לזכור שהיכולת שלנו לפרש מחדש את העבר אינה הופכת כל פרשנות חדשה לאמת. לפעמים אנחנו מגלים דברים שלא ראינו, ולפעמים אנחנו פשוט מסתכלים על אותם דברים דרך משקפיים אחרות.
כדאי להיזהר מלהפוך את האדם שהיינו, את האדם שמולנו ואת הקשר שהיה לנו לדמויות חד-ממדיות רק מפני שכיום אנחנו רואים אותם אחרת.
סתם שאלות יבשות על הכרטיס של הצד השני ? איך אפשר להפוך את זה לזורם ? איך שהוא הייתי חושב שאקטואליה, דברים שקורים בעולם ואצלנו זו נקודת פתיחה טובה. אבל בדרך כלל הצד השני (מהנסיונות שלי) לא יודע להחזיר את הכדור כשהשיחה הולכת לשם. לשאול על תחביבים וכו' זה גם כן משהו נורא יבש בדרך כלל.. אלא אם כן יש לצד השני משהו מעניין, אבל זה לא המצב בדרך כלל
וגם כאן - לא לקבוע עובדה - ניפגש ביום X במקום Y. לקבוע מתוך דו שיח -
לשאול על ההעדפות של הצד השני.
על מה לא הייתי מדברת -
שאלות יבשות על הכרטיס של הצד השני.
אקטואליה.
דברים שקורים בעולם.
למה?
בהנחה שהצד השני קרא את הכרטיס שלי, מה הקטע לחזור על הדברים?
מה שכן אפשר לעשות, זה להתעניין בפרט מסוים -
ממש מסקרן, איך נכנסת לתחביב X?
שאלה כזו מביעה שזה לא משהו יבש, זה באמת מעניין אותך איזשהו פרט שתפס לך את העין, ונותן לה מקום לבטא את האישיות המיוחדת שלה.
אתה אומר שאין שום דבר מעניין בכרטיס??
בטוח יש שם משהו. אנשים חדשים מגיעים ממקומות שונים, עם תפיסות שונות, בחירות מעניינות שהם עשו בחיים שלהם.
אני חושבת שנכון להגיע לקשר מתוך סקרנות ורצון להכיר את מי שעומד מולך.
אתה גם יכול לעשות משהו כזה - לא יודע מה בדיוק את יודעת עליי, אבל יש אולי משהו שתרצי לדעת עליי לפני שניפגש?
אקטואליה ודברים שקורים - זה לא המקום בעיני - תחילה של קשר זוגי צריכה לעסוק בכם. לכן השאלות המתאימות יותר בסגנון של - איך עבר עלייך היום? יש משהו שאני יכול להביא לדייט כדי לשמח אותך?
משהו שמראה התעניינות ספציפית בעולם שלה, לא משהו כללי על תוצאות הבחירות או משהו כזה.
בעיני, אם שניכם ראיתם פרטים אחד של השני וגם ביררתם אחד על השני - פרטי ההיכרות של התחביבים ורקע לא כאלה משמעותיים.
הייתי בעיקר שואל שאלות שנוגעות ל"איך עבר עליך היום?" בהכי פשוט ואנושי. נגיד מספרת חוויה אז אני מקשיב שואל ומתמקד בחוויה. לא מה זה אומר בתור דייט אלא ליצור אווירה נוחה ונעימה. וכן הייתי גם משתף קצת איך עבר לי היום ולזרום בהתאם לכמה שהיא מתעניינת וכמה מתחשק לי לספר.
ועוד שאלה שאפשר לשאול זה "איפה אתה בחיים כיום?" נגיד אם היא סטודנטית, איך הולך לך בלימודים וכן על זה הדרך. הרבה פעמים השאלות הללו מתחברות.
דווקא באיזור דייט 3 ומעלה שטיפה יותר מכיר ונותנים אמון זה בזו אז יותר מרגיש לי טבעי לשאול שאלות אישיות בהדרגה.
אני יודע שיש הרבה כאלה שלא עושים כמו שכתבתי וזה בסדר גמור כל אחד מה שטוב ונעים לו
וגם לא צריך להאריך מידי, קצת לשאול שאלות בסגנון ש @advfb כתב ואז כשהאוירה קצת יותר נינוחה לעבור לתאם פגישה, אפשר גם להגיד משהו כמו "טוב... אז אני אשמח שנדבר יותר/שנכיר יותר... מתי מתאים לך..."
יש כאן אנשים שמתמודדים עם אכילת לב? יעני יצאתם עם מישהי/ו תקופה ואחרי כמה זמן אתם אוכלים את הלב על טעויות שעשיתים דברים שלא אמרתם וכו'? איך אתם מתמודדים עם זה?
אני לדוגמא יצאתי עם מישהי ואני כל כך אוכל את הלב על זה שהיו דברים שהיה צריך להגיד שלא אמרתי לדוגמא בדייט האחרון שלנו שבאמת הייתי מאוהב בה עד השמיים שיחקנו משחק כרטיסיות והיה שאלה אם היית יכול לעשות דבר משהו ולא לדפוק חשבון (משהו בסגנון) מה היית עושה? ואני כל כך רציתי להגיד לה הייתי אומר לך שאני אוהב אותך, והיא באמת הבחורה הכי טובה שיצאתי איתה בזכותה השתניתי הפכתי להיות בחור אחר אחרי הפרידה פתאום מצאתי המון חסרונות שיש בי שקשורים בהכרח לזוגיות בטחון עצמי וכו' ובזכותה פשוט השתניתי הפכתי להיות בחור אחר לגמרי (גם יותר הרזיתי ושניתי הרבה דברים בחיצוניות שלי) האמת שניסתי להגיד לה את זה לפני כמה חודשים ולהחיות את הקשר אבל היא חשבה שזה לא מתאים ווואלה מאז אני פשוט אוכל את הלב שלי איך להתמודד עם זה?
כלומר זה שאתה השתפרת ונהיית גבר יותר טוב זה לא כדי לחזור אליה על 4 ולהיות סמרטוט שלה כדי שתרצה אותך.
(שזה בערך מה שעשית עכשיו)
אתה צריך להיות טוב ולהיות עם ביטחון עצמי ולהתמקד בטוב שבעצמך. להיות מגנט למשהו יותר טוב מאשר קשר שאתה מתגעגע אליו אבל בגדול היית שם במקום שבו אתה "צריך להוכיח את עצמך" ואתה "לא מספיק טוב" בעיניה. אתה לא שם לב לזה אבל אני כן וזה רע. רע ממש.
יש אנשים שהם מגיעים לחיים שלנו בשביל ליצור בהם מהפך- כאלה שממש ברור שזה לטובה מה שהם העבירו.
וכאלה שרק חכמת הבדיעבד מגלה את הטוב שיצא משם.
בסיטואציה כזאת אם מרגישים שיש משהו פתוח, אני חושבת שצריך לסגור את זה מול הבן אדם- במידה ויש אפשרות לחזור ובאמת יש בזה תועלת כלשהי ולא רק תחושה פנימית של הרגל ורצון לחזור לשם כי המוח מתנה את זה בתור 'הכי טוב'.
במידה וזיהית שזה המוח שחושב שרק שם נמצא טוב, הייתי ממליצה לבדוק מול עצמך איך אתה יכול להשתחרר מזה.
לי אישית הדבר שעזר זה שהבחור התחתן, ה' עשה איתי חסד.
זה הופך אותו לפחות משמעותי בסיפור שלי?
התשובה היא: לא.
אבל מה זה כן עושה?
זה לא הופך אותו לסיפור!
החיים שלנו לא מתחילים ומסתובבים סביב קשר של אדם ששינה בנו כ"כ הרבה, שוב כותבת מהמקום שלי.. אבל ככה אני הרגשתי בפרספקטיבה של כמה שנים.
שבאיזשהו מקום כל דבר טוב שיש בי תליתי בצד השני כי הוא "גילה לי".
וזה לא בריא, כי אם יש חלישות הדעת- הבריחה הראשונה של התת מודע תהיה להיזכר בו, כי רק איתו הרגשתי x,y,z
כתבת שניסית,
אז זה הזמן לשחרר ולבנות ביטחון ואהבה עצמית שלא תלויה בה (סליחה שזה חריף)- כותבת מה שראיתי בחוש על עצמי ועל הקרובים אליי.
אם אתה מחפש משהו מסוים, הגיוני ללכת למקום שבו סביר להניח שתמצא אותו.
אתרי הכרויות, אפליקציות, מפגשי פו"פ - מיועדים לזה.
האתר הזה לא מיועד להכרויות, אבל בהחלט יש לא מעט זוגות שהכירו פה.
אבל
כמה מהם הם מסורתיים?
עדיף ללכת למקום שבו מטרת ההיכרות היא "קשרים רציניים" כפי שהיא רצתה, ומסתובבים שם יותר אנשים מהזרם שאותו היא מחפשת.
זה מגדיל את הסיכויים למצוא מישהו עם פוטנציאל התאמה גבוה יותר.
לצורך העניין,
מי שמחפש עבודה בהייטק - כנראה לא ימצא אותה באמצעות שיטוט ברחוב, ואמליץ לו להירשם ללינקדאין. מי שמחפש לעבוד כמוכר בחנות, דווקא הגיוני שימצא בדרך הזו, ולא אמליץ לא להירשם ללינקדאין למען מציאת עבודה.
השאלה היא מה אתה מחפש ואיפה סביר שקשר כזה יווצר.
א. היא מחפשת מישהו מסורתי - פחות הגיוני שיקרה כאן.
ב. זכור לי שהיו פה שרשורי הכרויות כאלה ואחרים, ואולי כדאי להזכיר שאפשר לפנות למנהלי הפורום כצד ג' - אבל כניק חדש, לא סביר שיש כאן מישהו ספציפי שמעניין אותה - כי אנשים לא מציגים את עצמם פה כמו שהם היו מציגים את עצמם באתר הכרויות.
אז לא נראה לי נכון להפיח בה תקוות שווא שפה זה מקום עם סיכויים גבוהים בשבילה.
איך לא נותנים לקשר בשלב של לפני הצעה בכלל להעיק?אונמר
שואלת בשביל זוג אחר. (אני נשואה ולא עברתי שלב של קשר ודייטים)
הם בקשר כבר חודשיים. שמחים ואוהבים מאד.
אממה?
הוא בצבא, יוצא סופש פעם בשבועיים.
יוצא שהקשר מורכב הרבה על הטלפון.
בנוסף, עד שהוא כן יוצא יש מלא מימד של התשה. גם פיזית אחרי כל השבועיים בצבא,
וגם נפשית אחרי שבועיים שמדברים ומחכים ויוצא שהדייט מלא פעמים דיי נפול.
גם בשבועיים שהקשר הוא יותר טלפוני, יש מלא שעולים דברים שפחות כיפיים,
כמו התלבטויות ומחשבות על האם נכון ומה נכון, והכל הם משתפים אחד את השני / שניה,
מה שבסופו של יום יוצר שהרבה מהקשר מורכב על פתרון בעיות או מחשבה על מה נכון.
יש להם ציפיה שדברים יהיו יותר חביבים ונחמדים ושמחים,
אבל הם לא מצליחים לייצר את זה.
הם לא מתקדמים להצעה ולהתארס, כי הם כן רוצים להישאר בקשר להמשיך להכיר ולהבין יותר.
אבל איך נשארים בשלב כזה שאין בו ביטחון בקשר?
איך מייצרים את זה שהקשר יהיה מלא בטוב ולא מלא בחוסר ביטחון של זה ש'עדיין לא התארסנו אז מי אמר שזה יהיה זה בטוח'?
אני חושבת שקודם כול צריך להפריד בין הקושי שמייצרות הנסיבות לבין קושי שנובע מהקשר עצמו.
חודשיים שבהם נפגשים פעם בשבועיים הם לא חודשיים של היכרות כמו בקשר שבו נפגשים פעמיים בשבוע.
קשר בתנאים מורכבים מצריך יצירתיות וגמישות משני הצדדים. אפשר לייצר חוויות משותפות גם מרחוק, בשיחות וידאו, משחקים משותפים, ואולי גם למצוא הזדמנויות לנסוע אליו ולהיפגש מעבר ליציאות הרגילות.
חשוב גם לשים לב שההתקדמות הרגשית ( וגם הטכנית) לא נשענת בעיקר על שיחות טלפון, כי קרבה שנוצרת משיחות ארוכות לא תמיד משקפת את עומק ההיכרות במציאות.
וכשכבר נפגשים, צריך להבין את המגבלות של שני הצדדים. הוא מגיע מותש פיזית ונפשית מהצבא, אבל גם עבורה ההמתנה וההתמודדות עם המרחק אינן פשוטות. כדאי להתאים את הציפיות מהמפגשים למציאות הזו.
לא כל מחשבה, חשש או התלבטות צריכים להפוך לשיחה זוגית. בשביל זה כדאי שיהיו אנשים נוספים שאפשר להתייעץ איתם, שאפשר לעבד איתם מחשבות בלי להעמיס הכול על הצד השני.
ובעיקר, לא כל שיחה צריכה להיות עמוקה ולא כל דייט צריך להסתיים במסקנות. צריך להשאיר מקום גם לצחוק, ליהנות ופשוט להיות יחד. בטח באינטנסיביות כזו של קשר.
ביטחון בקשר לא מחייב ודאות לגבי סופו וגם לא ממש אפשר להיות מושקעים כל כולך בקשר אם סדר הפעולות מתהפך. הוא יכול להיבנות גם מתוך התחושה שיש מספיק טוב כדי לרצות להמשיך להכיר. לא צריך לצפות שהקשר יהיה כולו שמחה ונטול ספקות, אבל כן חשוב שהספקות לא יתפסו את רוב המקום. כי אם כל הזמן עסוקים בלברר האם טוב לנו יחד, לא משאירים מספיק מקום לחוויות שיאפשרו לנו באמת לדעת את זה. חלק משמעותי מהבירור הוא לא רק לדבר על הקשר, אלא גם לחוות אותו.
יצא לי לשלוח לא מעט חומרים כאלה לגברים ברמות הקפדה דתיות שונות אחרי אזהרה מתאימה. כולם הפיקו תועלת. אבל אני בטח לא עושה את זה לפני קבלת רשות ואני לא חושב שזה מתאים לפה.
לפעמים גברים חושבים שכנות מחייבת לשתף בכל ספק והתלבטות, אבל חשוב להבחין בין פתיחות בריאה לשיתוף יתר.
התלבטויות הן חלק טבעי מהיכרות, אך לא כל ספק צריך להעלות מול הבחורה. לפעמים נכון לקחת זמן עם עצמך להבין מה מפריע ולהתייעץ עם אדם שאתה מעריך.
היה גבר שמאוד הערכתי שידע לומר לי ,אני צריך קצת זמן עם עצמי, וחזר אליי אחרי שעיבד את הדברים. בעיניי זו בגרות ואחריות רגשית.
לעומת זאת גבר אחר שגם היה כמה אבל אובר שיתוף חוזר של :רוצה, לא רוצה, מתלבט" עלול לערער את תחושת הביטחון של הבחורה בקשר!
המסר הוא לא להסתיר רגשות או להימנע מכנות. להפך, כנות היא בסיס לקשר בריא. אבל יש הבדל בין לשתף את הצד השני באמת שלך, לבין להפוך אותו לשותף לכל סערה פנימית שעוברת עליך... ולזרוק את זה עליו.
בעיניי, גבריות בוגרת היא לדעת להיות כן ופגיע, ובו בזמן לגלות אחריות רגשית ושיקול דעת לגבי מה משתפים, מתי ואיך.
לא מעט קשרים עלולים להסתיים דווקא בגלל התנהלות כזו, ולא בהכרח בגלל חוסר התאמה. שימו לב לזה.
כי יש כביכול חורים בדרך של בנית הקשר. ושיחת טלפון לא יכולות להחליף נוכחות אנושית.
מה שהייתי מציעה זה לדבר על זה- כלומר על מה שאת שואלת אותנו, שישטחו אחד בפני השני את עצם המורכבות הזו. שיחה כזו כנה, של לפגוש את האמת של המציאות יכולה דוקא לייצר העמקה בקשר וקירבה. וגם אם לא - זאת האמת ומאמינה שכדאי לפגוש אותה. ביחד.זה חשוב.
ועוד משהו לא כדאי לתת לזה כותרת של מועקה, אלא זו התמודדות מאתגרת, כי באמת גם המציאות של המילואים והמלחמה הקיומית היא מאתגרת בלי קשר, ואין דרך יותר יפה להציג את זה. זה אמיתי.
שיקבלו את השמחה כל אחד לחוד ושניהם ביחד- מכך שהם עושים את התנועה הנכונה, פוגשים מבררים משוחחים, מסכימים להרגיש לחשוב לתקשר את כל מה שעובר... בלי הלקאה עצמית. אדרבה הם הם הגיבורים שמתמודדים ושואפים לבניית בית בתוך כל הכאוס. ועוד דבר- אולי אחרי שיחה כזו ילכו שניהם לכותל להתפלל על זה... שיכניסו את רבונו של עולם איתם... שיעלו את הכאב לתפילה ... וההליכה הזו ביחד לשם ההתכווננות הזו היא תנועה נכונה במאמצים..
אני מקווה שכל אלו יכולים להרפות את המתיחות ולהוסיף נינוחות. העיקר לא להיאבק עם המצב. אלא לפגוש אותו בענווה ולהתמודד. בשכל ישר ברגש ישר בישרות.
הייתי מציעה אולי שילכו כזוג לשוחח עם רב מסוים או דמות רוחנית שתחבר אותם לאמונה ולרצון השם בנקודה הזו, לגודל, שתתן מאור פנים, הארה של תורה , שתתן כוחות להמשיך ולבחון את הקשר.. בנחת...ותסייע ב"ה לנקות מהמרחב את מה ש"מיותר"..
אפשר ל משיך לצאת, קשר טוב קשה לייצר ככה. שיורידו את מימד הזמן והלחץ. ויתנו לזמן לעשות את שלו. לפי מה שאת מתארת זה יכול לקחת הרבה זמן. אם טוב להם ככה. שיהיה. לא להילחץ.
