שאת בשלב בחיים שזה עוד לא מתאים לך..

אני לא יודעת בת כמה את,

אבל לא לכולן מתאים לצאת בגיל 20...

לא בהכרח בגלל שלא מצאת את "האחד". אלא לא חווית את החוויה המיוחדת שבקשר עם בני המין השני.

לדעתי, לדייטים לא יוצאים רק כשמתעורר לכך החשק. אם הייתי עושה כך, לא הייתי מתחיל לצאת גם היום. חלק ממה שרוצים להשיג בדייטים זה את התחושה של החוסר. הקשרים הבוסריים והאכזבות הקטנות בעצמן יוצרות את הכמיהה לקשר זוגי חזק ואמתי.

זה כך בהרבה דברים. מי שלא טעם סושי, לא ירגיש שזה חסר לו. מי שלא למד תורה ברצינות מימיו, לא ירגיש את חסרונה כשפחות מתאפשר לו לעסוק בה. ומי שלא יצא לדייטים, לא יחוש את הבדידות שברווקות.

תמשיכי לצאת. תחושת החוסר, החשובה כל כך, עוד תשיג אותך, ובעז"ה היא גם תתמלא מהר אחר כך..

הזמן".

וזה ממש לא רע שחיי הרווקות שלך טובים.זה שאת רווקה לא אומר שאת צריכה לחיות חיי סבל תמידיים.

יש מצב שחוסר הכמיהה היא מזה שעדיין לא חווית קשר רציני,ואת עוד לא יודעת למה בדיוק אנשים כמהים?

לדעתי הסבירות אומרת שאחרי שתחווי קשר מעמיק אחד ,אם הוא ייפסק,את כבר תדעי בדיוק למה זה בוער לאנשים.

בהצלחה.

לק"י

גמני חשבתי ככה- מה אני צריכה "לתקוע" את עצמי עם בנאדם לא מוכר, להוסיף לעצמי קשיים לחיים, גם ככה יש- אז להוסיף עוד?!

למרות שידעתי שאני כן רוצה להתחתן בשלב כלשהו בחיים, ושלא בא לי להשאר לבד (זה מה שקורה בדר"כ אם לא מתחתנים בכלל).

והיו לי עוד כמה סיבות שכן, כמו: רצון לבית פרטי משלי וכו'.

מסיבה כלשהי- קפצתי למים בכל זאת והתחלתי את שלב הדייטים בחיי.

היום, אני יכולה להגיד שכשאת מכירה אדם שנעים לך בחברתו- את מבינה שאת רוצה להתחתן, שאת רוצה את הקשר הזה.

זה די מובן לי- שכל עוד את בשלב שלפני זה לא תמיד ברור מה הקטע של חתונה.

ואני לא חושבת שצריך לשבת ולבכות כל היום על זה שאני רווקה (יש גם פלוסים בזה). בעיקר אם את עוד צעירה.

שיהיה בהצלחה!

ואם את רוצה משהו באישי- מוזמנת בכיף

תשמעי,מהתיאורים שלך זה נשמע שאת במצב טוב

מצליחה לחיות את החיים עצמם,

לשמוח,להתקדם ,להתפתח,להנות וכו.

לא בטוח שאת במצב כ"כ נורא,מה עדיף? לבכות ולהתמרמר כל היום? לרחם על עצמך?

זה בודאי לא יקרב את הבעל הנכסף..

ברור ש(כמו כל דבר אחר בחיים) צריך למצוא את האיזון

תשאלי את עצמך:האם לפעמים יוצא לך להרגיש קצת לבד?

האם לפעמים את מרגישה שמשהו  חסר בך?

יש פעמים שאת מדמיינת את העתיד שלך?

אם יוצא לך להרגיש\לחשוב על הדברים האלה

כנראה שאת נמצאת באיזון המתאים

יש לי תשובה שאולי תעזור לך עוד יותר להבין כמה זה חשוב.מה רע?יש לי חברות עבודה ועניינים,מה באמת בוער להתחתן עכשיו?עוברת שנה,נהנית עם החברות עבודה פגישות עניינים,הכל אחלה.עוד שנה עוברת,ממשיכה בתענוג הכיפי הזה,כי אין את הרגש להתחתן!למי יש כוח?יש לי חיים כל כך טובים עכשיו,מה אני צריכה את זה אם במילא אין לי רגש לזה עכשיו?ככה עוברות להן השנים,פתאום כל החברות אחת אחרי השניה מתחתנות,עוד מתחתנת,ועוד מתחתנת,ופתאום אחת עם ילדים,ועוד אחת עם ילדים!!טוב כדי להתחתן עכשיו.אבל מה..כל כך היית עסוקה בלחיות את החיים הטובים,שכבר את בגיל שלא כל כך 'מבוקשים',ואת מתפללת להקדוש ברוך הוא!אבא תמצא לי חתן!!אני לא יכולה!!כל החברות כבר מתחתנות ורק אני לא!!עברו שנתיים כבר הגעת לגיל 30,הספקת לקרוא את כל הספר תהילים כבר את יודעת אותו בעלפה,כל יום מתחננת ובוכה ואף אחד לא מגיע.למה?כי הזדמנות כזו לא מקבלים הרבה פעמים.ה' רוצה לעזור לנו ונותן לנו הזדמנות,אבל אם אנחנו נתעלם ממנו?ולא נעשה מה שצריך,בסוף נגיע למצב של אותה אישה,אותה אישה שכבר פיספסה את ההזדמנות שלה.לא יעזור כמה שהיא תתפלל(אולי כן)אבל בכל זאת,זה מייאש וכואב.ואז אתה חושב לעצמך:איך לא הבנתי את המסר?איך לא הבנתי שהחיים הכיפים האלה בעבודה עם חברות כל זה יסתיים,ואני כבר אצטרך להקים משפחה,ולא יהיה כבר כל כך כיף אם כולן כבר מתחתנות.פתאום הלימודים כבר לא חשובים..עשתה תואר ראשון תואר שני,אבל בשביל מה??בשביל כלום!וכולן כל החברות,מאושרות ונהנות עם הבעל וכבר עם משפחה!ואת?מה ישאר לך?התוארים המסכנים?פתאום תרצי משפחה ואז תביני שפספסת את ההזדמנות..אז אני מציעה לך לפחות להתחיל לנסות להיפגש עם מישהו..כי זה נוראי להגיע למצבה של האישה שתיארתי!וזה עוד סיפור אמיתי,תחשבי עוד כמה סיפורים כאלה יש של נשים שנהנו מהחיים,ופספסו את ההזדמנות החשובה ביותר,לחיות חיים אמיתים ולא החיים הרגעים הכיפים עם העבודה והלימודים..(וזה גם מתוך ההרצאה של הרב רביד נגר אם את רוצה אני אשלח לך קישור אי"ה..)בקיצור אני מקווה ששיכנעתי אותך שזה רק רגעי ושזה יעבור ועדיף לנצל את ההזדמנות ולא לפספס אותה!

ועכשיו ברצינות, ניראלי שכדאי לציין את זה בכרטיס אישי שלך למניעת סיטואציות מביכות.. ודו"ק.

בה'

לאחר חקירות שאלות ודרישות במשך 36 שנים פלוס, אני יכולה לומר לך שאת לא רוצה להתחתן בגלל פחד סמוי ולא מודע.

אבל זה לא ממש משנה. תמים תהיה עם ה'. תפילה שמחה, הנאה מהחיים ,וחיזוק בטחון פנימי.

מעבר לכל כשתפגשי את האחד כל השאלות יעלמו ותרצי להיות איתו. אז עצתי לך - תהני מכל רגע בלי אשמה ונקיפות מצפון ובלי להכריח את עצמך לכלום. אל תחשבני למה שאומרים. כשהוא יבוא את תדעי ותעשי את זה בשמחה. סמכי על ה' שהוא מדויק מאוד.

הרגשתי את הרצון לתת מעצמי.

ליצור חיים ולהשקיע את עצמי בתוכם.

לחיות.

אלו, אני חושב, רגשות בסיסיים שיש לכל אחד.

יכול להיות שאת מדחיקה?

אנ'לא יודע מה הגיל שלך (מפחדות שיגנבו לכן אותו? למה אתן לא כותבות אותו בכרטיס אישי???)

אבל ניראלי שאם את פחות מ21 אז באמת שלא בלחץ ותהני מתקופת הרווקות עד שימאס לך.

אבל אם עברת את 24 בערך, על הצד שמתישהו תרצי להתחתן קחי בחשבון שכמות ואיכות הבחורים בכלל ושירצו לצאת איתך ולא עם צעירות תקטן פלאים!!!

אומרים שיש יותר בנות מבנים בעולם ובמיוחד במגזר שלנו, ובנוסף בן יכול לצאת עם בת שלוש שנים מתחתיו מה שלא קורה בד"כ הפוך.

בקיצור ניראלי שכדאי לך "להפסיד" כמה שנים של רווקות בשביל חתן מתאים לכל החיים ולא להנות כמה שנים וארי זה להידפק עשרות שנים..

חוצמיזה שכדאי להתחתן לפני שבלחץ להתחתן כי אז אפשר לקחת את התקופה של הדייטים בסבבה,

בתור בן דתי שלא דיבר אף פעם עם בנות לפני, אני נהנה מהדייטים גם אם לא יוצא מזה משו. (כמובן שאני מברר לפני ומעדיף לצאת כמה שפחות, אבל לוקח בסבבה את כל הנושא.

בהצלחה.

ושוב בקשה לכל הבנות, תרשמו את הגיל, זה סתם יוצר פאדיחות מיותרות..

מי שלא רוצה ש"יתחילו איתה" בפורום שתציין את זה בכרטיס, וחסל.

נולדים יותר בנים מבנות.

עד גיל 35 יש יותר בנים, אח"כ זה מתהפך

[בנים בצבא, בנים נוטים יותר להתנהגויות אובדניות, סמים, דברים מסוכנים]

במגזר הדתי הצרה כפולה.... יותר בנים חוזרים בשאלה מבנות,

דיי נפוץ שתראה בת 27 מתחזקת ונהיית דוסית, פתאום מאריכה שרוולים ושומרת נגיעה מבן דתי שמתחיל בגיל 27 לחפש דבר כזה,

הבנים אכן נהיים יותר לייט...

חשוב לזכור שבאמת, רווקה אין פירושה "חסרת חיים" - היא יכולה לחיות חיים מלאים, מלבד  העובדה של נישואין וחתונה...

ולכן באמת חשוב שגם ברגש נרגיש כמה זה כן חשוב הנישואין והחתונה, כדי שנוכל להפעיל גם את הרגש ולא רק את השכל בחיפוש, כי אם כמעט אך ורק השכל פועל בחיפוש אחר "האחד" - החיפוש יהיה הרבה פחות יעיל, ויש גם סכנה שהוא יופיע ולא יגיע לידי מימוש, כי הרגש לא מספיק הבחין בו...

השאלה הגדולה היא איך באמת מצליחים לעורר את הרגש לזה. שאלת מיליון הדולר. מה שבטוח שאין תשובה אחת ואפילו לא בטוח שיש תשובה בכלל, כי מדובר באמוציות, ברגשות, אחד התחומים הכי מסובכים במוח האנושי, שגם ככה הוא התחום המסובך ביותר בגוף האדם.

אז מה לעשות? להתפלל. לנסות להעיר את הרגש בכל מיני טריקים (אולי לעבוד עם ילדים/להתנדב עם כאלה. ללכת להרבה ארוחות אצל חברות נשואות ולראות את האושר שלהן עם בעליהן...וכו'...כל דבר שיגרום לרגש מעט יותר להתעורר בכמיהה לזוגיות ומשפחה).

בסופו של דבר האדם האנושי מטבע הדברים, עוד משחר ההיסטוריה, מוטבע בו הרצון הפנימי הזה שבאיזה שהוא שלב אתה מרגיש חוסר בלב ורצון להכניס אליו מישהי נוספת שתחלוק איתך את חייך. יש כאלה שההרגשה הזאת מגיעה אליהם מאוחר יחסית ויש כאלה שמוקדם - וצריך בעיקר להתפלל וגם, כמו שאמרתי, לנסות לפעמים בטריקים קטנים וגדולים, לנער קצת את הרגש...

ב"הצלחה!

שלא תגיעי למצבי..לי רבה פעמיים נראה מיותר להתחתן.

אפילו אמרתי בשבת להורים שלי שאני בעניין של לקנות מכונית עכשיו, ואח"כ לוידעת מה, זה המטרה שלי כרגע... ואני רוצה אחת שווה, ולא בטוח שאח"כ חתונה, כי אני בספק כמה כסף זה ישאיר לי וקשה לנהל בית בלי להרוויח טוב....

וכן, כיף לי כי אני עושה מה שבא לי....

את לא לבד בהרגשה הזו.

יש אומנם בנות שמגיל 18 ואולי קודם רק חולמות על האחד והמיוחד, ועל החתונה וחיי הנישואין וכו'

אבל יש לא מעט בנות, שעוד לא מרגישות את הצורך, גם בגיל עשרים ואחת.

אז אם מעודד לדעת שאת לא לבד בתחושה הזו - אז כדאי שתדעי זאת. את בהחלט לא ציפור מוזרה.

אבל,

בדרך כלל, השלב הזה יגיע - רק צריך להיות קשובים לו, ולא לסגור בפניו את הדלת.

אפשר להחליט שרק עד אחרי המבחנים, יום ההולדת הבא וכו'

ואז כשיש תאריך יעד להתחיל לצאת לדייטים, אפשר בהחלט להנות מהתקופה של עוד לא..

צריך לזכור שלא נשארים בני עשרים.

המחשבה על להיות בת שלושים או ארבעים - כשהשהות עם חברות בדירה היא כבר לא כזה כייף, ולחשוב שהתקופה המשמעותית בחיים הלכה לאיבוד - המחשבה הזו מצמררת ומפחידה ממש.

אז לא מתחתנים רק כדי לא להיות רווקה זקנה ומסכנה, אבל כשחושבים על החיים בפרספקטיבה רחבה, מרגישים שגם אם עכשיו אני עוד לא רוצה, אולי קשה לחשוב על העול שנלווה לנישואין, אבל בגדול - בודאי שזו השאיפה.

צריך להקשיב לה, ולפתוח לפניה את הדלת.

כי לכל אחד ישנו קטר הבא מבלי לצפור, ומי שלא עולה נשאר עם הציפור. אם את חושבת שזה בדיוק מה שתאמרי בגיל 119 ו 353 ימים. שיהיה לך לבריאות. אבל קחי בחשבון שיתכן מצב שתצטערי מאוד על מה שאת כותבת עכשיו. חשבי לטווח טיפה יותר רחוק.

ואח"כ להתגעגע לימי הרווקות... אם את עדיין לא מרגישה שאת צריכה ורוצה וישמח אותך להתחתן- כנראה את לא מוכנה.

יצחק גינצבורג מדבר שם על האורות תהו של הרווקות שהם בלי כלים זה אחלה דבר אבל שלא יוצא ממנו כלום שום פרי 

ילדים משו ?.............

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.