אם את לומדת חינוך מיוחד..

בס"ד

אתן לומדות חינוך מיוחד, ועדיין לא הצלחתן לחנך אותנו 

ויפסיקו לגחך עליכן

בתור אחת שלא הולכת ללמוד שום חינוך כלשהו וכל העולם סביבו הולך ללמוד חינוך לגיל הרך/ חינוך על יסודי וחינוך מיוחד אני מרגישה קצת עוף מוזר- אני מודה.. 

אבל הייתי חייבת לשבור סטיגמה..

מעבר לזה שאני חושבת שיותר מתאים לי מה שבחרתי  

ואז אולי יהיה על מה לדבר.

אתה באמת חושב שהשיקול של כל מי שהלכה ללמוד את המקצוע הוא "כולן הולכות אז יאללה.."?

אם כן, משתתפת בצערך.

לבחור מסלול לימודים זה לא פשוט.

לכל אחת השיקולים שלה.

כואב לראות ששופטים ככה מקצוע כה ערכי.

(כן, ללמוד לתואר כמו כולם, ולהשקיע כסף כמו כולם, ולקבל משכורת לא הכי גבוהה , וכל זאת מטעמים ערכיים.

ואז להיקטלג כ"עוד אחת"..זה לא בסדר.)

ומי שעושה זאת בגלל זה, או סתם כי מתאים לה - יפה מאד.

ואגב, במחילה, "מימוש עצמי" אינו פחות אמירה "עדרית"... אמר את זה פעם איזה מאסלו (עם כל הכבוד הנדרש..), וזה הפך להיות סיסמה עולמית...

אצלנו, יש קודם אידיאליזם ומימוש רצון ה' (שזה גם ה"מימוש" הכי גדול של ערך האדם בבטלו עצמו מול קונו) - ואחת הדרכים לעשות זאת היטב, זה גם ע"י כך שבוחנים עד כמה הדבר מתאים לי אישית. כמובן, מותר גם סתם לעשות מה שטוב לי וכשר, אבל לא כאילו זה בראש סולם הערכים..

ולדעתי אם איזה מאסלו אמר כך,

הוא עדיין צודק (גם באשר הוא איזה מאסלו), וראוי לתשומת לב.

ולטעמי מימוש רצון ד' הוא שלא אזניח את כישוריי ואת הברכה שאני יכול להביא לאנושות

במימוש יכולותיי.

לא להפוך את הדברים: זה לא בעייתי בגלל ש"איזה מאסלו" אמר את זה - אלא כי כל הביטוי הזה, שאתה עצמך השתמשת בו, הוא בא ממנו, ולא מ"חשיבה עצמית" מיוחדת של מישהו..

והמציאות היא, שמאז שהתיאוריה הזו התפרסמה, הביטוי נהיה נפוץ, ולא לפני כן. לפני כן, זה אפילו היה נחשב "לא נעים" לומר..  אז כולם "פתאום" שינו את דעתם באופן עצמי?.. [עי' אצל הרב אלישע אבינר באיזה עלון השבת, שבדיוק הזכיר את זה כדוגמה לביטוי של "אופנה פסיכולוגית", שחרג מפרופורציות]

ואני אכן נזהרתי בדברי, ולא ביטלתי את הערך שיש בכך שהאדם יוציא לפועל את יכולותיו.

אבל הדברים בד"כ אינם "שחור-לבן", ויש כמה תחומים לעיתים שמתאימים לאדם, ויפה מאד אם ההכרעה היא אידיאליסטית.

ובנוסף - גם סדר העדיפויות בחשיבה (שגם אתה בעצם אכן נקטת בו בתגובתך הנוכחית, בצדק):

האם המטרה היא "אני" וזהו - או המטרה היא קודם רצון ה' ואיך אני עושה אותו הכי טוב.

ונכון שאדם צריך להכיר את יכולותיו המיוחדות, כדי להחיל דרכן את רצון ה' ביתר-כישרון.

אבל כשמישהי כותבת ש"מטעמים ערכיים" היא מוכנה לא להרוויח הרבה כ"כ, ועונים לה ש"פרנסה וריווח ומימוש עצמי" זה ערכי - אז זה לא בדיוק מצלצל כהעמדת הטוב, רצון ה', במרכז - וה"מימוש העצמי" כאמצעי להוצאתו לפועל.

ולכן - כמו שכבר הזכרתי לעיל, אם בתוך מה שאפשר לבחור ומתאים לכישורים (חוץ מ"שעת חירום" שאז צריך לעשות מה שטוב גם אם זה לא בדיוק מתאים), יש משהו ערכי ובגלל זה מעדיפים אותו - זה מצוין. הערכיות - קודמת. ה"מימוש העצמי", כלומר - הוצאה לפעל של כחותי המיוחדים, כלי ראוי לה.

ולזהות את רצון ה' שאכן מתגלם (לפחות בראייתי) במימוש העצמי הזה,

ולהתנתק מהתפיסה העדרית*, שגורסת כי אין רצון ה' בפיתוח ה"אני",

או בכלל מזדעזעת לנוכח כל הו"א של עיסוק ב"אני".

(* - אינני בא להאשים בהכרח מישהו מסויים שהוא נושאהּ של אותה תפיסה)

ואז זה אולי אכן "יצטלצל".

וכל עוד זה עדיין לא מצטלצל - זה עדיין עשוי להיות נכון.

אני מאמין שהתרבות האנושית מתפתחת,

ועשויה לאמץ לעיתים לא רק "אופנות" - אלא גם רעיונות בריאים וטובים.

לא מתממש "אוטומאטית" ב"מימוש עצמי".. זה בדיוק מה שניסיתי להסביר.

זה ההבדל אם עושים מה"מימוש" הזה ע"ז, או כלי כשר..

לא כל "מימוש עצמי" הוא עשיית רצון ה', תלוי למה מכוון העצמי הזה, ומה סדר העדיפויות שיש בראש, כמו שהסברתי.

והניסיון "להפוך את הטענה" בדבר העדריות של ציטוט מושג פסיכולוגי כזה, ולהחיל אותה כאילו יש "עדריות" בטענות שמסתייגות מהאדרה מופרזת של ה"אני" - אינו ראוי.

צריך להתייחס למה שנאמר - לא להקצין טענה כדי שיהיה נוח לתקוף אותה...

הרי כבר כתבתי לעיל כמה פעמים: תלוי מה העיקר ומה ה"כלי".

ואני לא כ"כ מכיר תפיסות ש"מזדעזעות לנוכח כל הו"א של עיסוק באני"... - זו שוב הקצנה לצורך נוחות התקיפה..

כאשר ה"אני" הופך להיות המרכז, והעיסוק בו מופרז ואובסיסיבי, אכן יש מקום להתקומם מול זה. ולצערנו, כיום יש תרבויות כאלה, שחלקן מושפעות גם מ"סולם העדיפויות" של מאסלו הנ"ל. 

לא צריך להקצין: ה"אני" חשוב וגם ההתחשבות בנטיותיו ראויה ולגיטימית; נתינת המקום לו לפני הערכיות, לפני רצון ה', או כאילו אוטומאטית הוא רצון ה' - זה עיוות.

מתי זה נבחן? לדוגמה כשיש משהו כמו שהוצג פה: דבר שגם מתאים לכישורים שה' נתן באדם, והוא מכריע בעדו בגלל האדיאליזם שבו..

ולעולם לא "יצטלצל" וגם לא יהיה נכון - ש"מימוש עצמי" בפני עצמו, ללא כל כווונה כללית יותר שתופיע ע"י "מימוש" זה  - הוא שיא האידיאל ורצון ה'...

וממילא, גם ההערה על "התרבות האנושית" אינה במקומה (כבר אמרתי: אין ענין להקצין מה שנאמר..): לא ביטלנו את ההבחנה שלה, אלא העמדנוה בסדר הערכים הנכון.  וזה מודגש דווקא בנושא זה: כי מה שרצה מאסלו - היה להציב במקום "הכי עליון" את המימוש העצמי. לא נכון. אצלנו כתוב, למשל: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה".. לא "ואהבת לעצמך בלבד"..  "אני" זה חשוב מאד - אבל כחלק ממכלול גדול יותר. גם ה"אני" כך גדול יותר..

הוא שיא האידיאל ורצון ה'.

(כשם שעשיה ערכית מתוך עדריות איננה שיא כלשהוא)

אם בתוך מה שאפשר לבחור ומתאים לכישורים יש משהו ערכי ובגלל זה מעדיפים אותו - זה מצוין.

ומזה יוצא שהכשרון שבעזרתו ה' יתברך רצה שאותו אדם יפעל בעולם הוא הבסיס לבחירה, ובתוך שלל האופציות שאותו כשרון מאפשר, ישנה עדיפות כמובן לערכי מבין כולם.

ולפעמים ההיפך:

אדם מחפש במה הכי אפשר לעזור ולהיטיב - ושם הוא מחפש איזה תחום/אופן הכי מתאים לכשרונו.

וכמו שכתבתי: לעיתים יש גם "שעת חירום", ואדם מוותר על נטייתו לטובת האידיאל, כמו בכל מלחמה..

ויש גם אנשים ששאיפת ההטבה שלהם כ"כ גדולה, מתוך עבודתם העצמית - עד ש"הכי מתאים" להם, זה לעשות מה שהכי טוב..  זו מעלה.

סיפור קצר: היה קצין בכיר מאד שמודיעין בצה"ל, שחזר בתשובה תוך כדי שירותו, ופנה ללמוד במרכז הרב.

אחרי שנתיים, באו מהצבא לרצי"ה זצ"ל וביקשו להחזירו בגלל חיוניותו.

מידי פעם היה מגיע לרצי"ה להתייעץ על תפקידים חדשים. סיפר לי שהרצי"ה אמר לו בקביעות: מה שהכי מועיל לצבא..

לא סותר מה שנאמר לעיל - אבל מחדד..

די חוצפה מצדך להכליל ככה.

כ"כ הרבה בנות שלומדות את זה בגלל:
 

אידיאלים

רצון לתת מעצמם ולהוסיף אור וטוב בעולם

וגם- שם נמצא תחום ההתעניינות שלהן, מה לעשות. (מה שמאד מובן, כי זה מקצוע שמתאים לאופי של אישה, תרצה או לא.)

מה גם שהוראה ובמיוחד הוראת חינוך מיוחד זה עיסוק קשה ומתיש עם משכורת לא כ"כ גבוהה, - שלא סביר שכ"כ הרבה בנות ירצו לעסוק בזה רק בגלל שכולן עושות את זה. יש גבול לעדריות ולטיפשות שאפשר להאשים אנשים בהם.
 

אז ככה לנפנף "שיקולים עדריים"? חבל.

אני, לדוג', עד חצי שנה לפני שהתחלתי ללמוד- מבחינתי מקצוע החינוך היה האופציה האחרי האחרונה.

אמרתי שישלמו לי ולא אסכים ללמוד ולעבוד במקצוע הזה.

אבל אז הלכתי לייעוץ מקצועי, ואחרי כמה וכמה מבחנים וראיונות, הבנתי שאין, זה המקצוע שהכי מרתק אותי

והכי מעסיק אותי בשנים האלו.

הציעו לי גם עוד מקצועות (ניהול, ראיית חשבון..) ובכ"ז, זה הכי בלט.

קורה, או שגם אני הולכת אחרי העדר? 

אם זה לא היה "הכי מרתק" אותך - אלא ברשימה של מה שסביר עבורך, והיית מעדיפה אותו בגלל שיקולים של חסד ואידיאל ומידות טובות - זו גם לא היתה עבירה גדולה...

זה "עדר" מצוין. האמת נעשית עדרים-עדרים.... 

אלא בגלל מה שהתאים לך, ולכשרון שלך, וליכולות שלך.

בנות רבות, מעבר לכל יחס- שבוחרות מקצוע מסויים.

אנחנו מאמינים שלכל אדם יש האישיות שלו ומתנת האלוקים הספציפית בה הוא ניחן,

ברגע שאני רואה עיר שרובה סנדלרים או רובה נגרים, לדוגמא, יש כאן בעיה.

[חוצמזה ששאלתי בנות משפחה רבות וגם כמה ידידות שבחרו חינוך או חינוך מיוחד והן הודו לי שבחרו במקצועות הללו בעיקר כי כך כולן עשו]

אנא. התכבדו ובדקו את התפלגות שלל המקצועות הקיימים לפי בנות המגזר, ותופתעו.

בנות יותר רגשיות, יותר טובות עם ילדים, ולכן באופן טבעי יותר מתאימות לחינוך? אולי הריבוי המספרי נובע מכך שזה באמת תחום שמתאים לבנות?

אולי במגזרים אחרים הרדיפה אחרי המקצוע הנוצץ גורם לנשים להזניח את הנטייה הטבעית הזאת לטובת מקצועות כראיית חשבון ועריכת דין? אולי דווקא אצלנו המצב תקין?

לא קובע. תוהה...

אבל אני לא סבור שהנשים הן מין שוק בשר שמופנות ללימודים בשל ביקוש וצורך מגזרי.

[וכי מי שזכתה ויש לה גישה מעולה לילדים חייבת לעסוק דווקא במקצועות הללו? אין עוד?]

ולגבי תהייתך - אולי יש דברים אחרים לעשות עם כישורים כאלה. אולי הן זקוקות להכוונה יותר מדויקת.

אבל כבר לא מדובר ב"כי ככה כולן עושות". אולי פרשנות שגויה לכישוריהן. כבר יצאת מכלל עדריות ונכנסת לדיון אחר...

האמיתית שאכן קיימת - מה מתאים לי.

ש: מה מתאים לי באמת?

ת: ככה כולן עושות >> זה מה שמתאים לכולן >> זה מה שמתאים גם לי.

האמת, מניסיוני, בנות דוסיות מתפרסות על פני מתחם מסוים של מקצועות שעוסקות בטיפול בבני אדם. נתקלתי גם בהמון עובדות סוציאליות, מרפאות בעיסוק, וכן על זה הדרך. החינוך נפוץ יותר באופן שתואם גם את ביקושו הגדול הרבה יותר בשוק ובצורה התואמת למאפיינים נוחים אחרים שלו (גמישות באופי העבודה ובשעות וכד').

אם אני מבין נכון, עיקר הביקורת היא כלפי ההבדל בין המצב במקצועות הללו למקצועות לא "רגשיים" - משפטים, חשבונאות, מנהל עסקים, כלכלה, מדעים מדויקים, וכו'. זה נכון שבזה יש הבדל בין דוסיות לאחרות. אבל אולי היתרון דווקא אצלנו, כמו שהצעתי מקודם...

שלימודי חינוך מיוחד הם לא כמו מקצוע נגרות או סנדלרות, מהסיבה שהרבה בנות לומדות את זה גם כלימודי בסיס, בתכנון להמשיך עם זה הלאה להרבה מאד תחומים שיכולים לצאת מזה. (הוראה מתקנת, איבחונים, ריפוי באומנות, במוזיקה, בתנועה, ועוד דברים שלא בדקתי מספיק עדיין.) או פשוט כדי שיהיה להן את האופציה ללמד גם ילדי חנ"מ, ובעצם אח"כ ממשיכות לחינוך רגיל.

ז"א- לימודי החנ"מ יכולים להתפצל להרבה סוגי עיסוק אח"כ, ולכן גם הגיוני שהרבה ילמדו אותם מבין?

חו"מ, בעיר ממוצעת כמה סנדלרים כבר צריך?
לעומת זאת במציאות של ימינו לצערנו יש הרבה שצריכים עזרה בלימודים. הרבה סוגי פיגור, סוגי אוטיזם, הרבה סוגי התקשות, הרבה חריגים, הרבה קשב וריכוז ועוד, מה שמביא שוב למסקנתי לעיל.

לנפחים או לפחחים? ואז זה גיוון מספיק?

ווב שיש גם בנות שלומדות דברים אחרים.

וטוב שבעיר הזו יהיו אנשים שלא ילמדו נגרות. א ב ל, אם אני אראה באופן יחסי הרבה שלומדים נגרות, התופעה לא תראה לי מוזרה  וגם מובנת כאשר אדע שמהלימודים שלהם הם יכולים להמשיך להרבה סוגי עיסוקים שונים.

שונים" - הוא לא באמת כזה מגוון.

ופה אנחנו חלוקים.

שאפשר להגיע אליהם בעקבות הלימודים הבסיסיים הם לא כאלה מגוון.

(ז"א שקודם לא התכוונתי רק בשטח, אלא גם בהגדרה.)

בעזהי"ת.

ניתן לראות שחלק ניכר מהבנות בציבור הדתי הולכות ללמוד חינוך מיוחד בתואר ראשון.

אפשר לומר שזה בגלל עדר, אך כדאי לשים לב גם לנקודות נוספות:

1. בנות הן רגשיות יותר, ולכן מטבע הדברים הולכות ללמוד מקצוע שהרגש מודגש בו.

2. חנ"מ הוא תואר בסיס- אפשר להתפתח ממנו להרבה מקצועות אחרים.

3. זה תואר סביר, לא צריך להקיא דם בשביל לסיים אותו בשלום, העבודה בו אח"כ נוחה מאוד לאמא.

כמובן שיש גם "אפקט העדר", אך מההכירות שלי עם האוכולוסיה המדוברת- בנות באמת לומדות את זה כי הן בטוחות שזה מה שמתאים להן.. יש פה ושם חריגות, אבל זהו בגדול.

אפשר למצוא דוגמאות מוצלחות של "אפקט העדר" בכל פילוח של הציבוריות האנושית.

ה"אפקט" הזה תורם מאוד לביטחון שלנו בצעדים חשובים שאנו עושים (כן, גם בבחירת ישיבה!).

פעמים רבות הוא עושה בעצמו את ההבדל בין תעיה לשכנוע עצמי.

וכאשר קיים ביטוי לאפקט העדר, מה הפלא שהוא מעורר התקוממות מסויימת?

ומוביל לתוצאות מוצלחות, לכן כנראה הקב"ה ברא אותו.

ובכל זאת - היינו רוצים לבצע את ההכרעות החשובות שלנו מתוך מחשבה יותר צלולה ופתוחה.

לק"י

מי שלמדה חנ"מ יכולה לעבוד גם בחינוך רגיל וגם בחינוך מיוחד בכל הגילאים (מי שלמדה חנ"מ 6-21).

ויש מקומות שמעדיפים מורות שלמדו חנ"מ גם לכיתות הרגילות, כי להן יש יותר כלים (ובכל כיתה כמעט יש לפחות ילד אחד שצריך את זה. למרות שהכלים שמקבלים מתאימים להרבה ילדים ולא רק לאלה שיש להם קשיים).

אבל בחרתי חינוך (מתמטיקה).

זה עד כדי כך שונה?

במקום זה הן הולכות לרעות את צאננו וטפינו, שכוייח להן!

{ואם הן לא תשמרנה על התלמידים כמו שצריך הם יגיעו אליי..}

בתור אחת שלא לומדת חינוך מיוחד וגם לא חינוך רגיל...

אני נתקלת בתופעה הפוכה לגמרי:כל פעם שאני מספרת על הלימודים שלי

אז במקרה הטוב הבחור שואל: "ולמה לא חינוך?"

ובמקרה הפחות טוב:"מה זה התואר הזה? מה עושים איתו?" 

(ולא,לא בחרתי לעשות תואר במדעי הקקטוס זה תואר נורמלי לגמרי ואפילו מבוקש)

מסקנה:בנות ישראל יקרות,

מה שלא נבחר לעשות בחיים

תמיד יהיו תגובות מוזרות או מזלזלות

אז אולי הכי טוב פשוט להנהן בחיוך:

"כן,בחרתי ללמוד חינוך מיוחד\גיל הרך\מדעי הפסיפלורה!"...

לק"י

בסופו של דבר- מי שלמדה חנ"מ קיבלה גם כלים לחיים עצמם, גם אם היא בסוף תחליט לעשות הסבה למקצוע אחר.

(חוץ מזה, אצלינו במשפחה המורחבת הרבה מהבנים לומדים או עובדים בתחום המחשבים- אז מה?!

זה אומר שגם הם סתם הלכו לתחום, כי כולם הלכו??..).

ממני, שלמדה חנ"מ, וממש לא בגלל שכולן לומדות (לא נראה שאז ידעתי בכלל שזה מה שכו-לן לומדות!!).

ואני חושב שזה מקצוע מספר אחת, מבחינת האידאלים.

עדיין יש צורך לבדוק אם גם אני מאד מתאים לחנך.

כשיש שפע של מורים בשוק נוצר פחות ביקוש ויש יותר מובטלים

א"כ יוצא שהחברה מפסידה מכך.

לכן כשיש שפע במקצוע מסויים כדאי לכל אחד לבדוק האם אני באמת

מאד מאד מתאים. או  שאולי יש חברה יותר מוכשרים ממני בתחום הזה

ואני אלך ללמוד משהו שיותר מתאים לכשרונות המיוחדים שחנן אותי ה' בהם.

חוצמזה שלפחות אצל ביינישים אני חושב שיש הרבה שהולכים ללמוד הוראה כי

זה הכי פשוט מבחינתם. אחרי שלמדו כמה שנים טובות תורה וג"כ אין להם זמן וכסף

להשקיע על מקצוע יותר חשוב. העניין הוא, שזה שלמדת הרבה שנים תורה

לא אומר שאתה מתאים להעביר אותה לאחרים. יש ת"ח שהם לא כשרוניים

בכלל בללמד ומשניאים את הלימוד על התלמידים (בייחוד בגמרא).

ועוד כמו שאמרתי ללכת למקצוע פחות נפוץ מועיל יותר לכללות האומה בא"י,

כי ככל שיש יותר גיוון במקצועות הכלכלה מתפתחת בצורה יותר תקינה.

אבל יש לי הרהור כפירה קטן ולפיו העבודה היותר קשה וערכית היא בחינוך הרגיל...

עבדתי השנה בחנ"מ והיה לי סיוט!

הרבה יותר קל לי בחינוך הרגיל.

אני לומדת מקצוע שנחשב גברי משהו- מתמטיקה (כן, כבר היו לי קורסים שהייתי הבת היחידה שמה...). כולם מגיבים- "אה, אז את לומדת הוראה?"

"לא."

"אז מה תעשי עם התואר?"

אנשים לא חושבים שאני לומדת כי זה מעניין אותי? כי אפשר לעשות המון דברים אחרים בתואר במתמטיקה חוץ מהוראה? ואם בחור היה מספר שהוא לומד מתמטיקה היו מניחים מייד שהוא לומד הוראה?! חוץ מזה, מה עניינכם? שבעלי יפרנס אותי, אולי?

כבר יצא לי לצאת פעם עם בחור שהיה בטוח שאני לומדת הוראה (כנראה אמרו לו שאני לומדת מתמטיקה והוא הסיק לבד). מיותר לציין שזה היה ממש, אבל ממש, לא שייך...

ואני מאמינה שהרבה מאוד בנות לומדות חנ"מ, או חינוך, או עו"ס, או ריפוי בעיסוק כי זה נהוג, וזה נוח, והן לא כ"כ יודעות מה ללמוד ויש הרבה מקומות דתיים שמציעים כאלו מקצועות. לא- אין ספק שיש סיבה לתגובות האלה. ואני חושבת שצריך להפסיק לבנות כזה צפייה והערצה סביב מקצועות חינוך ולהגדיל את ההיכרות בעולם הדתי, וההערכה, למקצועות מגוונים יותר. (ולא רק- טוב, תיכנות זה גם חשוב. זה מפרנס. בעלך יוכל ללמוד תורה בשקט). 

מילא אם זה יבוא מרווקה שתרגיש ככה ותגיד.. אני לא לוקחת בעלות על זה, אבל לא התחברתי שהיא לוקחת את ה'קושי' הזה וצובעת אותו בצבעי גאולה. אפילו שמצידי אני יכולה להרגיש את זה. ויש בי אמונה, שכל 'עיכוב'/ המתנה יש בתוכו ובתוכה דבר שיכול להצמיח ולבנות, כמו שמשבר זה גם מבשר וכו וכו'. אז מבינה מה היא רוצה להגיד, 

ואפשר להגיד על זה על הרבה דברים אחרים כאלו של נסיונות. 

עם זאת, גם בתוך זוגיות אפשר לבנות קומה ועוד קומה, 

וכשאני רוצה להתחתן ומרגישה את המציאות טופחת על פניי אין לי מילים, ולי באופן אישי אין רצון לקרוא את המלים האלו. 

אבל בתכלס

זה הרבה בגלל שהיום כל אחד עף על עצמו והמבחר עצום וככה גם הפומו. 

אני חושב שצריך שינוי חשיבה כללי. תרתי משמע. זה נכון לכולם אבל חשוב במיוחד לרווקים בוגרים יותר שכבר עברו דברים ועבדו המון עם עצמם.

היא כותבת- "כדי להבין מה קורה בעולם הזוגיות, צריך להבין מה קורה בתהליך הגאולה... הגאולה היא תהליך של מעבר מההסתרה לקשר גלוי של פנים אל פנים".

ההשוואה עולה מאליה-  אין יש רווקות מאוחרת ובתים לא נבנים, אולי זה לא בגלל שהקשר הזוגי הוא לא מספיק פנים אל פנים, אלא בגלל שאנחנו לא מספיק מתאמצים לבנות את בית ה' ולהתקדם בתהליך הגאולה. זה פשוט שיקוף. בניית בית זה לא עניין פרטי לא רק לחיוב אל גם ל"שלילה". אם כל בית בונה עוד חורבה, אז כשאנחנו לא מתאמצים לבנות את המקדש (ואנחנו כבר לא בגדר אנוסים כמו בגלות)- אז ממילא עוד בית מתפרק או כלל לא נבנה. אם כשהיינו יכולים לעלות לא"י לא עלינו בהמונינו, בא משהו רע וקשה ודחף אותנו לעלות.

מתעסקים בסימפטום ולא בשורש. ברגע שהציבור יפעל יותר לבניין המקדש, דברים ישתנו גם בתחום הזוגי (גם מבחינה פסיכולוגית זה הגיוני, כי אם נהיה מאוחדים סביב מטרה גדולה יהיה קל יותר להתחבר ולהתחתן). הרווקים והרווקות (בעיקר אלו מביניהם שיש להם מידות מתוקנות והם אנשים טובים עם תפיסה בריאה, ובולט שהעיכוב לא באשמתם), נושאים על גבם את גלות השכינה, שמרחפת כיונה ורוצה כבר לנחות כי היא בבית אבל אנחנו לא בונים לה את הקן.

כמובן שצריך את מה שהיא כותבת (בנוסף לעבודה בסיסית על מידות ודמיונות חוסמים וכו'). אבל צריך להיזהר מתפיסה שאומרת שצריך להעמיק עוד ועוד את ההכנה לפנים אל פנים אם דברים לא מסתדרים וזה הפתרון. מה שצריך זה לגלות את הפנים, אנחנו כבר מול ורק יש כיסוי שמסתיר את הפנים וצריך להוריד אותו, להסתכל סביב ולפעול מתוך תפילה ונוכחות עם ה' (זה גם שיקוף של היחס הלא נכון למקדש. מחסום תודעתי עמוק. רק בדיעבד נבין את עומק הקונספציה הדתית).

מה תגיד על החילונים? כי זה קיים גם שם.

ובכלל, מה תגיד על הגוים בכל העולם..? אירופה גוועת מבחינה דמוגרפית בגלל העניין הזה.

פשוט המציאות השתנתה

ואישה מסובבת גבר.פעם המצב היה הפוך

היום כל אחת חושבת שהיא מינימום מיס תבל. ואז מבלי ששמה לב היא הגיעה ל35 וכבר חייבים להתחתן אז מתפשרים על מה שיש ומהר

הבעיה העיקרית היום זה שאנשים שקועים בעצמם.
 

זה יכול להיות הרסני שאדם שלא עבד עם עצמו מבחינת תיקון מידות ילך לאימון שיחבר אותו עוד יותר אל עצמו..

אבל גם אם אנחנו יכולים להחליט שעם לבדד ישכון ולעשות כרצוננו במקום המקדש- אני בכלל לא בטוח שההחלטה להימנע מזה לא נחשבת אונס. מצינו הגדרת אונס גם למניעות חזקות מצד קושי טכני או קושי נפשי, ואפילו ליצר הרע..

אני מסכים שמטרה משותפת עוזרת פסיכולוגית- ואני חושב שזה קרה בתחילת המלחמה, ועוד נשאר ברמה מסוימת. אז זה בתכלס לא חייב להיות התאחדות סביב מקום מהמקדש, ודוקא יותר הגיוני לומר שבשביל לדאוג למקום המקדש צריך להגיע לאחדות גדולה, ובלעדי זה לא נוכל להשיג שום דבר. 

גם מפשט מאמר חז"ל אפשר להבין לפעול בעיקר הפוך- שתיקון של ענייני הזוגיות מקדם אותנו לבניין המקדש (זה כמובן לא מחליף את החובה, הזכות והאחריות הלאומית שלנו למקום המקדש).

לעמ"י היו הרבה סיבות טובות לא לעלות לא"י, ובאה השואה והחדירה את המסר הנורא והכווינה מחדש.

זה גם לא עניין של לקום בבוקר ולעשות כרצוננו, אלא לפעול מעשית להשגת אישור לבניין המקדש. אפשר גם להתחיל בדיונים רחבים הלכה למעשה על העניינים הדורשים ליבון.

לגבי הסוף- אבל זו בדיוק הטענה, שתיקון ענייני הזוגיות לא הולך מספיק טוב גם אחרי כל האימונים וכו'. ומעבר לזה, בא"י אתה מתחיל מהכלל ועובר לפרט כי מורגש יותר החיבור של הפרט לשורשו. וזו גם המהות של המקדש, הכהנים עובדים ונמשך שפע לעמ"י. אנחנו פשוט חיים בתודעה אחרת וזו הבעיה.

יש בעיה מהותית כשמעתיקים את הר הבית למקום אחר, וד"ל, ולשם שמיים.

הרעיה, נשמת האומה הכללית שגם נמצאת בכל אחד, אומרת:

על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

בלילה, בשקט ובלבד, הרגשתי משהו עליון, וביקשתי להשיג אותו, אבל לא מצאתי.

אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

קמתי וחיפשתי אותו בחיים, בעולם, אבל עדיין לא מצאתי. לא הצלחתי להרגיש את נוכחותו שם בצורה מספקת.

מצאוני השמרים הסבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם.

במקום שאמצא אותו מצאו אותי השומרים, שומרי התורה, ושאלתי אותם. הם ענו את התשובות הרגילות שלהם, תלמד תורה, תתפלל מהלב, שם ה' נמצא.

כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי.

ידעתי שהם טועים והם לא מבינים שכל אלו רק לבושים, אז מייד עזבתי אותם. ואחרי שניסיתי הכל- מצאתי. הבנתי. רק שם אגיע אליו באמת, אגיע להתגלות ולחיבור של האהבה. ולכן לא ארפה עד שאביאנו לשכון בבית אמי- שזה הר בית ה' מקום השראת השכינה, ובחדר הורתי- שמשם נברא העולם.

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.

ועכשיו אני משביעה אתכם בנות ירושלים, אל תוותרו אלא תעירו ותעוררו את האהבה עד שתחפץ, ורק שמה האהבה באמת נחפצת. ואל תדאגו, אתם תצליחו. רק תבינו, תרצו, תתאמצו ותתמסרו, כמו שאתם עושים בשביל שאר א"י.

יותר מהסיבה שאנחנו מחפשים להתאהב ואז להתחתן

ולא להתחתן ואז להתאהב כמו בדורות הקודמים,

ואם כבר להתאהב אז בבן/ בת הזוג המושלמים בתבל מכל בחינה שהיא.

יש מבחר גדול יחסית, לא כמו יהודי העיירות שהתחתנו עם בני המשפחה היהודית הנוספת באותה העיירה/ משהו בסגנון

וכל ההקשר לגאולה בעייני ווארט חסידי נחמד ולא מעבר.

יש פער בין דורי מובהק

לטוב ולמוטב

חוויה שתיצור סיטואציות לדבר ולשתף?

אבל.

א. זו יכולת תקשורתית שלדעתי היא די בסיסית, והייתי רוצה לרכוש אותה.

ב. כבר מדייט שני? מרגיש לי שהתקדמות כלשהי ברמת השיח (לא רק זרימה בקשקושים, אלא שיח גבוה/עמוק יותר, להגדרתך, ברמה מסויימת) מתבקשת כבר שם.

הבאתי פעם כרטיסים לדייט שני. כרטיסים שרובם מעלים נושאים לפטפוט ולא לשיח אמיתי, כי זה לא היה כדי להעלות את רמת השיח אלא כדי לאפשר שיח בסיסי, כי היה מפגש רווי שתיקות, לא התחבר לשנינו לפטפט ונושאים מוצו במהירות. הוצאתי את זה באמצע והיה די מביך (וגם נגמר אחרי הפגישה הזו, אבל כנראה שזה היה למרות ולא בגלל הכרטיסים...).

תסתכל על ההצעות שלי כגשר זמני ולא כפלסטר

נראה לי ש'מקפצות' כאלו (מסכים עם הגדרתך 'גשרים') לא שייך להתחיל בשלב מאד מוקדם, הבעיה היא שקשה להתקדם מאותו מצב מאד מוקדם אם לא נוצרת התקדמות כלשהי בקשר.

השאלה כללית, אבל ספיציפית הקשר שגרם לי לכתוב את הדברים נגמר, להבנתי על הרקע הזה. 

אין אמת אחת

יתכן שאחרי תרגיש בנוח אחרי הפטפוטים לאט לאט זה יעלה?

אפשר לשים בראש איזה נושא אחד שבא לך לברר בדייט הנוכחי, לשים עבורו כוונה בתוכך וככה ברגע המתאים להעלות אותו ולנסות להקיף אותו לעומק. אבל רק נושא אחד בנחת.. להנכיח אותו בעדינות. לא בגלל שחייב שיהיה קשר, אלא כי אתה רוצה לברר את הנושא הזה וזה מעניין

אני מרגישה שככה זה אצלי, כשאני כותבת אחרי הדייט דברים שהייתי רוצה להכיר לעומק יותר, עצם הכוונה והמחשבה 'מזמנים' את הרגע הזה... זה אחרי שאני מגיעה מתוך מקום יותר פתוח ופחות לחוץ 

יכולה להגיד לך אמיתי שמאוד קל לי לדבר עם כל העולם.. אבל בפועל בדייט לא באלי וזה מפחיד כבר להיפתח סתם ..

זו התחושה שאין ברירה שצריך לנסות

תחושה לעיתים פיכסית כאילו לפעמים בכוח

זה לא פשוט לבחורה בכלל להיפתח לבחור שהיא לא בטוחה לגביו / לא יודעת אם הוא מעוניין בכלל

הרבה יותר קל לי להיפתח לבחור שאומר לי שהוא בעניין/זה מקל על התהליך אם אתה סקרן לגביה אמיתי תבהיר לה זה מקל ..

לי לפעמים עובר בראש מזה למה קשה לי להיפתח והלב עונה :למה שתבזבזי אנרגיה על בחור ותפתחי שאת לא יודעת .. אם הוא יהיה פה דייט הבא? מפחיד

ועוד אני כותבת לך את זה בתור בחורה שאוהבת לדבר וזה קל לה .

אחד מהדייטים האחרונים שלי זה היה רגע של כנות

שהוא אמר לי באמת שהוא ישמח להכיר אותי והכי סקרן לשמוע ולהיות פה בשבילי .. והוא צריך אותי בשביל זה

היה דייטים ממש מוצלחים ונעימים

בכל מקרה תהיו גברים עדינים אבל עם ביטחון נעים

זה גורם לבחורה להיפתח

תנסה להרגיש אם יש בך את הוייב הזה כלפיה (זה יכול להתבטא בכמה אופנים בהתאם למה שהיא משדרת בטבעי), ואז אתה תתחבר אליה קצת והיא תרגיש את זה ותיפתח לשתף.

בנים אולי שכליים, אבל בבסיס הם מתחברים קודם כל דרך הילד והנער שבהם ולא דרך השכל כנראה

אחרי שאתה חושף את עצמך קצת אולי היא תרגיש יותר בטחון לשתף.

עוד דבר, התעניינות בדברים קטנים שמעסיקים אותה. לא דברים על העבר, על ההווה.

רעות רוט- 'בדרך הכלה' <info@reutrot.co.il‏>

היא גזירת מלך. 

ה' הטוב לא ימנע להולכים בתמים

לא נובע מגזרת מלך, אלא מאיך שה' ברא את עולמו

כי זה מעבר למוסר טבעי

לא הפרוץ. אלא שגם בזה יש הרבה רמות.

ואני שואל: האם לדעתכם יש לרמת השמירה השפעה על איכות הזוגיות [גם לא מדבר על הקיצוניות, שלא מאפשרת לך לחיות אפילו עם עצמך..]

למה שיהיה קשר בין הקפדה יתרה על צניעות הלבוש, הדיבור. ההתנהלות בפרהסיה - ובין איכות החיים הזוגיים והקשר הרגשי בין בני הזוג?
 

זוגיות טובה מאופיינת בתכונות טובות של תקשורת פתוחה, של יכולת ניהול קונפליקטים, הכלה והתאמה של הבדלים באופי, של לתת מקום להגשתה עצמית ופיתוח אישי, ביטחון ואמון עמוק, אינטימיות טובה

אפשר להיות מלאך כלפי חוץ ושטן בבית 🥲 

מצד כל צד מבני הזוג, אם לא מצליחים לבנות קשר זוגי הממלא את התנאים לעיל

אבל לא מבטיח שום דבר להמשך, זה תלוי בעוד הרבה גורמים כמו תקשורת, פתיחות, שיתוף, מוכנות לבקש עזרה ולמידה אחד של השנייה

שמירת השבת במהלך לימודיי באוניברסיטה כנראה פגעה בציונים, אבל עושים את מה שנכון עדיין כי יש מחויבות למה שה' ציווה.

המון מזל טוב אם הבנתי נכון

ודי עם השכל..לפעמים צריך לזרוק אותו מהחלון ופשוט להיזרק על השם בלי אנשי מקצוע ובלי מטפלים, אנחנו המטפלים הכי טובים של עצמנו.

קצת קשה לי שאם לא ה"תהליך" הזה אז יש מצב שזה היה מתפספס ושוב זה חוזר לעניין של השכל, לא צריך תהליכים זה מן חידוש של הדור שלנו-לא אומר לאף אחד איך לחיות, נותן עצה טובה לחיים. לפעמים כדאי לחיות בלי שכל.

תראי איזה דבר שגם הודעה כזאת משמחת שברוך השם זהו נגמר המרדף והצלחת להגיע לרגע המיוחל-במקום התרגשות וכיף ושמחה(שאני בטוח שאלו גם נמצאים אבל משום מה בחרת להאיר את הצד של היישוב הדעת והכל מחושב) יש מלא שכל ועצות ותהליכים. השכל הוא קר מאוד.

מזל טוב🎉🎊

תזרוק אתה את השכל מהחלון

ויהיו כאלה שישתמשו בשכל

מותר שזה יגרום לך לסלידה אבל אנשים שונים אחד מהשני ;)

ככה הקב"ה ברא בעולמו

למה? 

תזרוק ת'שכל ;)

אתה לא מתיר לי או אוסר עליי, שכחת את מקומך קצת אל תתבלבל.

השכל הוא מקום קר ויבש, שמנתק אותנו מאמונה, השכל מבורך כאשר הוא מקרב אותנו להשם, אבל כל הניתוחים והעצות והיועצים והעוזרות-כל אלו רק מרחיקים אותנו מהשם ומגבירים את כוחי ועוצם ידי והניסיון להבין הכל בשכל מדוקדק בצורה מדויקת ולדעת שהכל מסתדר לי בראש ןאם לא מסתדר לי בשכל המצומצם שלי אז אני לא פועל-וזו טעות חמורה שמקורה בגאווה ובאמונה שאני צריך לדעת ולהבין הכל ושהכל יסתדר לי כי אם משהו לא מסתדר לי קרוץ חומר שכמותי אז זה לא הגיוני, ואת זה השם לא אוהב.

גם אתה צריך לזרוק את השכל מהחלון ולדבוק בהשם ורצוי בהקדם.

ובנימה אופטימית זו

וכו'

לך מותר לאסור עלי להשתמש בשכל ולחייב אותי לקבל את דבריך הבלתי מעורערים, סליחה.

תודה רבה על מה שכתבת וששיתפת. כיף לקורא שזה לא מה השמיים וזה נעשה בדרך הטבע. באמת חשוב לזכור מה נכון לשתף פה ואיך.

בהחלט הוספת הרבה לפורום, ותודה על כך. מוזמנת להמשיך כמובן ;)

הרבה הצלחה שפע וברכת שמיים!!

מזל טוב גדול

שתזכו להקים בית נאמן בישראל

מלא באהבה שעבדו עליה קשה ומתוך זה היא יציבה ועמוקה

מזל טוב, הרבה שנים יחד בבריאות, שמחה, אהבה, רוגע ואושר, שהדרך שלכם יחד יהיה נעים, טוב ומלא בשמחה ואהבה

בהערכה גדולה!

התגובות שלך כאן הוסיפו נופך מלמד פה, תודה

ממש משמח!! ואני גם שותף להערכה על כל העצות ומה ששיתפת מאז שהצטרפת לפורום..

האמת שזה מסוג השיתופים שמציף לי הרבה שאלות אבל כפי שכתבת הוא כאן ... אז נראלי לא שייך לשאול..

אז נשארו רק השטויות.

משהו שולי - חח אי אפשר היה לנסח בהודעה את ההחלטה להתארס בצורה קצת יותר ברורה ומפורשת.. זה היה כתוב בכזאת רצינות...

משהו שולי × 2

אם הוא מהפורום לא תגלו לנו במי מדובר? ( זה לא אמור לחשוף אותו לא? הוא ישאר אנונימי גם כך)

בכל מקרה אם אתה פה אז מזל טוב גם לך..😃😀😁

מזל טוב ענקי!

שתזכו לבנות בניין עדי עד בשמחה ובאהבת עולם ❤️

איזה טוב ה' ❤️🏠🩷

תודה על השיתוף הכנה

מלמד דברים חשובים..

שתזכו לבנין עדי עד!

הוספת לפורום בתובנות שלך. נשמח לשמוע עוד..

אהבתי את מה שכתבת מאוד. משהו מאוד טבעי, שבטבע הטבע- לא מושלם. (וכמובן שגם מה שאינו מושלם, עדיין יכול להיות שלם)

ואהבתי שכתבת בצורה הזו כשאת יודעת שהוא כאן.

איזו כנות יש ביניכם! כמה אמת.

ואיזה כיף שאפשר להגיד דברים כאלו בלי לפקפק בהחלטה המשותפת להינשא. מדהימים.

ולא כתבת באופן ישיר אז גם לא אשאל, רק אביע משאלה שאת גם *שמחה* בבחירתך ושלמה איתה.

שיהא בניין עדי עד. בית של אמת, צמיחה ואמונה.

מזל טוב 

נשמע ששניכם מיוחדים.

איזה יופי

יש למה שכתבת רוח נעימה.

של יישוב הדעת.

מסדר את הראש

זה יכול לעזור לך הרבה.

האתגרים המשמעותיים של החיים עוד לפנייך,

ופה את יכולה למצוא פינה חמה לפרוק

הרבה אושר ועושר!

לך מתאים לשאר

כל אחד צריך לקרוא את מה שכתבת ולשאול את עצמו איפה זה פגש אותו

ולא אז אולי אני צריך ללכת על זה .

זו לא המסקנה הנכונה עבור כולם וגם את זה צריך להגיד בקול .

אני חושבת שאפשר ללמוד מהתהליך הזה שלכל אחד יש את התהליך המאפיין אותו .

ישר כוח על הניסיון והרצון ללמידה העמקה ורצון להבין מה הכי נכון לי ..מבלי לאבד את עצמך

בלי קשר לתוצאה

תודה על השיתוף 

למי אתה מכוון את השאלה?

לחרדים?

לחרד"לים?

למי שנפגשים בשידוך, ואחרי מספר בודד של פגישות מתחתנים?

למי שהכירו בלימודים בצורה ספונטנית, והקשר הגיע לאהבה ונישואים?

(הערת אגב, זה מצחיק [לשון סגי נהור] אותי להוסיף את המילה 'תורני', משום שזה אמור להיות בסיסי אבל זו המציאות)

אז בציבור הנ"ל, ממה שאני מכיר ולמדתי (במשפט זה נחלצתי מכל ביקורת על דבריי), לא מקובל להחמיא על חיצוניות בהתחלה [תגדיר 'התחלה' - לכל אחד יש התחלה משלו שאורכת זמן אחר] משום שזה יוצר קרבה אינטימית שאנחנו לא רוצים בדייטים הראשונים, בשלב יותר מתקדם (כגון לאחר האירוסין) אפשר להחמיא באופן כללי על הלבוש ושוב לא בצורה בוטה. 

משפטים כמו "אני אוהב אותך" ו"חיים שלי" וכו' טוב שיש רצון לומר אותם ואם לבחורה קצת קשה עם זה שהם לא נאמרים יש מקום כן לומר, אבל יש פיתרון יפה ששמעתי והוא להגיד משהו בסגנון של: יש הרבה דברים שאני רוצה לומר לך אבל אני רוצה לשמור את זה לאחרי החתונה (כמובן לסגנן את זה שלא יישמע שזה דברים שאתה מסתיר או משהו חחח אלא דברים טובים) ואז הרווחת את שני הדברים.  

על חכמה ומידות אני לא חושב שיש בעיה בכלל.

משפט אחד לפני האחרון, כל מה שכתבתי הוא לא הלכה פסוקה אלא דברים שראוי ולא ראוי לעשות, וכמובן יהיו שיחלקו ויחשבו שאלו שטויות ושזוג צריך להביע אהבה ורגשות בצורה פתוחה וכו' וכו' (הסביבות היותר פתוחות). 

לשאלות ספציפיות והרחבות בפרטי ;) סתם כי אין לי כח לפרוס את כל משנתי בנושא

זה אחרת וזה מקובל.

@נחלת ברור לי, לכן סיימתי בכך שזו לא הלכה פסוקה ושיש שיחלקו וכו' 

גם אחרי החתונה ;)

מממ חיצוניות לקראת אירוסין

פנימיות כשהולך טוב

זה ממש תלוי לא חושב שיש חוקים היו לי פגישות שמהפעם הראשונה היו מחמאות, זה ממש תלוי מה שניהם מרגישים ואם יש כיוון חיובי וטוב וכו וכו

חיצוניות אחרי החתונה , פנימיות כשמתקדם, אפילו בהתחלה האמת

האם אתה מרגיש שזה משפיע היום לטוב או למוטב?

נשמח אם תשתף

לדבר על הפילה שבחדר? או שזה אסור?

ואם תמצי לומר מותר, אפשר לעשות לה רשימה גם?

למי פונים בשביל כל הדבר החשוב הזה?

איזה דבר מבורך, אודה להתייחסות בהקדם תודה לכם🙏

בדרך כלשהי להעלות את זה בפניו?

הלוואי הייתי שומע את זה אז