אם את לומדת חינוך מיוחד..

בס"ד

אתן לומדות חינוך מיוחד, ועדיין לא הצלחתן לחנך אותנו 

ויפסיקו לגחך עליכן

בתור אחת שלא הולכת ללמוד שום חינוך כלשהו וכל העולם סביבו הולך ללמוד חינוך לגיל הרך/ חינוך על יסודי וחינוך מיוחד אני מרגישה קצת עוף מוזר- אני מודה.. 

אבל הייתי חייבת לשבור סטיגמה..

מעבר לזה שאני חושבת שיותר מתאים לי מה שבחרתי  

ואז אולי יהיה על מה לדבר.

אתה באמת חושב שהשיקול של כל מי שהלכה ללמוד את המקצוע הוא "כולן הולכות אז יאללה.."?

אם כן, משתתפת בצערך.

לבחור מסלול לימודים זה לא פשוט.

לכל אחת השיקולים שלה.

כואב לראות ששופטים ככה מקצוע כה ערכי.

(כן, ללמוד לתואר כמו כולם, ולהשקיע כסף כמו כולם, ולקבל משכורת לא הכי גבוהה , וכל זאת מטעמים ערכיים.

ואז להיקטלג כ"עוד אחת"..זה לא בסדר.)

ומי שעושה זאת בגלל זה, או סתם כי מתאים לה - יפה מאד.

ואגב, במחילה, "מימוש עצמי" אינו פחות אמירה "עדרית"... אמר את זה פעם איזה מאסלו (עם כל הכבוד הנדרש..), וזה הפך להיות סיסמה עולמית...

אצלנו, יש קודם אידיאליזם ומימוש רצון ה' (שזה גם ה"מימוש" הכי גדול של ערך האדם בבטלו עצמו מול קונו) - ואחת הדרכים לעשות זאת היטב, זה גם ע"י כך שבוחנים עד כמה הדבר מתאים לי אישית. כמובן, מותר גם סתם לעשות מה שטוב לי וכשר, אבל לא כאילו זה בראש סולם הערכים..

ולדעתי אם איזה מאסלו אמר כך,

הוא עדיין צודק (גם באשר הוא איזה מאסלו), וראוי לתשומת לב.

ולטעמי מימוש רצון ד' הוא שלא אזניח את כישוריי ואת הברכה שאני יכול להביא לאנושות

במימוש יכולותיי.

לא להפוך את הדברים: זה לא בעייתי בגלל ש"איזה מאסלו" אמר את זה - אלא כי כל הביטוי הזה, שאתה עצמך השתמשת בו, הוא בא ממנו, ולא מ"חשיבה עצמית" מיוחדת של מישהו..

והמציאות היא, שמאז שהתיאוריה הזו התפרסמה, הביטוי נהיה נפוץ, ולא לפני כן. לפני כן, זה אפילו היה נחשב "לא נעים" לומר..  אז כולם "פתאום" שינו את דעתם באופן עצמי?.. [עי' אצל הרב אלישע אבינר באיזה עלון השבת, שבדיוק הזכיר את זה כדוגמה לביטוי של "אופנה פסיכולוגית", שחרג מפרופורציות]

ואני אכן נזהרתי בדברי, ולא ביטלתי את הערך שיש בכך שהאדם יוציא לפועל את יכולותיו.

אבל הדברים בד"כ אינם "שחור-לבן", ויש כמה תחומים לעיתים שמתאימים לאדם, ויפה מאד אם ההכרעה היא אידיאליסטית.

ובנוסף - גם סדר העדיפויות בחשיבה (שגם אתה בעצם אכן נקטת בו בתגובתך הנוכחית, בצדק):

האם המטרה היא "אני" וזהו - או המטרה היא קודם רצון ה' ואיך אני עושה אותו הכי טוב.

ונכון שאדם צריך להכיר את יכולותיו המיוחדות, כדי להחיל דרכן את רצון ה' ביתר-כישרון.

אבל כשמישהי כותבת ש"מטעמים ערכיים" היא מוכנה לא להרוויח הרבה כ"כ, ועונים לה ש"פרנסה וריווח ומימוש עצמי" זה ערכי - אז זה לא בדיוק מצלצל כהעמדת הטוב, רצון ה', במרכז - וה"מימוש העצמי" כאמצעי להוצאתו לפועל.

ולכן - כמו שכבר הזכרתי לעיל, אם בתוך מה שאפשר לבחור ומתאים לכישורים (חוץ מ"שעת חירום" שאז צריך לעשות מה שטוב גם אם זה לא בדיוק מתאים), יש משהו ערכי ובגלל זה מעדיפים אותו - זה מצוין. הערכיות - קודמת. ה"מימוש העצמי", כלומר - הוצאה לפעל של כחותי המיוחדים, כלי ראוי לה.

ולזהות את רצון ה' שאכן מתגלם (לפחות בראייתי) במימוש העצמי הזה,

ולהתנתק מהתפיסה העדרית*, שגורסת כי אין רצון ה' בפיתוח ה"אני",

או בכלל מזדעזעת לנוכח כל הו"א של עיסוק ב"אני".

(* - אינני בא להאשים בהכרח מישהו מסויים שהוא נושאהּ של אותה תפיסה)

ואז זה אולי אכן "יצטלצל".

וכל עוד זה עדיין לא מצטלצל - זה עדיין עשוי להיות נכון.

אני מאמין שהתרבות האנושית מתפתחת,

ועשויה לאמץ לעיתים לא רק "אופנות" - אלא גם רעיונות בריאים וטובים.

לא מתממש "אוטומאטית" ב"מימוש עצמי".. זה בדיוק מה שניסיתי להסביר.

זה ההבדל אם עושים מה"מימוש" הזה ע"ז, או כלי כשר..

לא כל "מימוש עצמי" הוא עשיית רצון ה', תלוי למה מכוון העצמי הזה, ומה סדר העדיפויות שיש בראש, כמו שהסברתי.

והניסיון "להפוך את הטענה" בדבר העדריות של ציטוט מושג פסיכולוגי כזה, ולהחיל אותה כאילו יש "עדריות" בטענות שמסתייגות מהאדרה מופרזת של ה"אני" - אינו ראוי.

צריך להתייחס למה שנאמר - לא להקצין טענה כדי שיהיה נוח לתקוף אותה...

הרי כבר כתבתי לעיל כמה פעמים: תלוי מה העיקר ומה ה"כלי".

ואני לא כ"כ מכיר תפיסות ש"מזדעזעות לנוכח כל הו"א של עיסוק באני"... - זו שוב הקצנה לצורך נוחות התקיפה..

כאשר ה"אני" הופך להיות המרכז, והעיסוק בו מופרז ואובסיסיבי, אכן יש מקום להתקומם מול זה. ולצערנו, כיום יש תרבויות כאלה, שחלקן מושפעות גם מ"סולם העדיפויות" של מאסלו הנ"ל. 

לא צריך להקצין: ה"אני" חשוב וגם ההתחשבות בנטיותיו ראויה ולגיטימית; נתינת המקום לו לפני הערכיות, לפני רצון ה', או כאילו אוטומאטית הוא רצון ה' - זה עיוות.

מתי זה נבחן? לדוגמה כשיש משהו כמו שהוצג פה: דבר שגם מתאים לכישורים שה' נתן באדם, והוא מכריע בעדו בגלל האדיאליזם שבו..

ולעולם לא "יצטלצל" וגם לא יהיה נכון - ש"מימוש עצמי" בפני עצמו, ללא כל כווונה כללית יותר שתופיע ע"י "מימוש" זה  - הוא שיא האידיאל ורצון ה'...

וממילא, גם ההערה על "התרבות האנושית" אינה במקומה (כבר אמרתי: אין ענין להקצין מה שנאמר..): לא ביטלנו את ההבחנה שלה, אלא העמדנוה בסדר הערכים הנכון.  וזה מודגש דווקא בנושא זה: כי מה שרצה מאסלו - היה להציב במקום "הכי עליון" את המימוש העצמי. לא נכון. אצלנו כתוב, למשל: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה".. לא "ואהבת לעצמך בלבד"..  "אני" זה חשוב מאד - אבל כחלק ממכלול גדול יותר. גם ה"אני" כך גדול יותר..

הוא שיא האידיאל ורצון ה'.

(כשם שעשיה ערכית מתוך עדריות איננה שיא כלשהוא)

אם בתוך מה שאפשר לבחור ומתאים לכישורים יש משהו ערכי ובגלל זה מעדיפים אותו - זה מצוין.

ומזה יוצא שהכשרון שבעזרתו ה' יתברך רצה שאותו אדם יפעל בעולם הוא הבסיס לבחירה, ובתוך שלל האופציות שאותו כשרון מאפשר, ישנה עדיפות כמובן לערכי מבין כולם.

ולפעמים ההיפך:

אדם מחפש במה הכי אפשר לעזור ולהיטיב - ושם הוא מחפש איזה תחום/אופן הכי מתאים לכשרונו.

וכמו שכתבתי: לעיתים יש גם "שעת חירום", ואדם מוותר על נטייתו לטובת האידיאל, כמו בכל מלחמה..

ויש גם אנשים ששאיפת ההטבה שלהם כ"כ גדולה, מתוך עבודתם העצמית - עד ש"הכי מתאים" להם, זה לעשות מה שהכי טוב..  זו מעלה.

סיפור קצר: היה קצין בכיר מאד שמודיעין בצה"ל, שחזר בתשובה תוך כדי שירותו, ופנה ללמוד במרכז הרב.

אחרי שנתיים, באו מהצבא לרצי"ה זצ"ל וביקשו להחזירו בגלל חיוניותו.

מידי פעם היה מגיע לרצי"ה להתייעץ על תפקידים חדשים. סיפר לי שהרצי"ה אמר לו בקביעות: מה שהכי מועיל לצבא..

לא סותר מה שנאמר לעיל - אבל מחדד..

די חוצפה מצדך להכליל ככה.

כ"כ הרבה בנות שלומדות את זה בגלל:
 

אידיאלים

רצון לתת מעצמם ולהוסיף אור וטוב בעולם

וגם- שם נמצא תחום ההתעניינות שלהן, מה לעשות. (מה שמאד מובן, כי זה מקצוע שמתאים לאופי של אישה, תרצה או לא.)

מה גם שהוראה ובמיוחד הוראת חינוך מיוחד זה עיסוק קשה ומתיש עם משכורת לא כ"כ גבוהה, - שלא סביר שכ"כ הרבה בנות ירצו לעסוק בזה רק בגלל שכולן עושות את זה. יש גבול לעדריות ולטיפשות שאפשר להאשים אנשים בהם.
 

אז ככה לנפנף "שיקולים עדריים"? חבל.

אני, לדוג', עד חצי שנה לפני שהתחלתי ללמוד- מבחינתי מקצוע החינוך היה האופציה האחרי האחרונה.

אמרתי שישלמו לי ולא אסכים ללמוד ולעבוד במקצוע הזה.

אבל אז הלכתי לייעוץ מקצועי, ואחרי כמה וכמה מבחנים וראיונות, הבנתי שאין, זה המקצוע שהכי מרתק אותי

והכי מעסיק אותי בשנים האלו.

הציעו לי גם עוד מקצועות (ניהול, ראיית חשבון..) ובכ"ז, זה הכי בלט.

קורה, או שגם אני הולכת אחרי העדר? 

אם זה לא היה "הכי מרתק" אותך - אלא ברשימה של מה שסביר עבורך, והיית מעדיפה אותו בגלל שיקולים של חסד ואידיאל ומידות טובות - זו גם לא היתה עבירה גדולה...

זה "עדר" מצוין. האמת נעשית עדרים-עדרים.... 

אלא בגלל מה שהתאים לך, ולכשרון שלך, וליכולות שלך.

בנות רבות, מעבר לכל יחס- שבוחרות מקצוע מסויים.

אנחנו מאמינים שלכל אדם יש האישיות שלו ומתנת האלוקים הספציפית בה הוא ניחן,

ברגע שאני רואה עיר שרובה סנדלרים או רובה נגרים, לדוגמא, יש כאן בעיה.

[חוצמזה ששאלתי בנות משפחה רבות וגם כמה ידידות שבחרו חינוך או חינוך מיוחד והן הודו לי שבחרו במקצועות הללו בעיקר כי כך כולן עשו]

אנא. התכבדו ובדקו את התפלגות שלל המקצועות הקיימים לפי בנות המגזר, ותופתעו.

בנות יותר רגשיות, יותר טובות עם ילדים, ולכן באופן טבעי יותר מתאימות לחינוך? אולי הריבוי המספרי נובע מכך שזה באמת תחום שמתאים לבנות?

אולי במגזרים אחרים הרדיפה אחרי המקצוע הנוצץ גורם לנשים להזניח את הנטייה הטבעית הזאת לטובת מקצועות כראיית חשבון ועריכת דין? אולי דווקא אצלנו המצב תקין?

לא קובע. תוהה...

אבל אני לא סבור שהנשים הן מין שוק בשר שמופנות ללימודים בשל ביקוש וצורך מגזרי.

[וכי מי שזכתה ויש לה גישה מעולה לילדים חייבת לעסוק דווקא במקצועות הללו? אין עוד?]

ולגבי תהייתך - אולי יש דברים אחרים לעשות עם כישורים כאלה. אולי הן זקוקות להכוונה יותר מדויקת.

אבל כבר לא מדובר ב"כי ככה כולן עושות". אולי פרשנות שגויה לכישוריהן. כבר יצאת מכלל עדריות ונכנסת לדיון אחר...

האמיתית שאכן קיימת - מה מתאים לי.

ש: מה מתאים לי באמת?

ת: ככה כולן עושות >> זה מה שמתאים לכולן >> זה מה שמתאים גם לי.

האמת, מניסיוני, בנות דוסיות מתפרסות על פני מתחם מסוים של מקצועות שעוסקות בטיפול בבני אדם. נתקלתי גם בהמון עובדות סוציאליות, מרפאות בעיסוק, וכן על זה הדרך. החינוך נפוץ יותר באופן שתואם גם את ביקושו הגדול הרבה יותר בשוק ובצורה התואמת למאפיינים נוחים אחרים שלו (גמישות באופי העבודה ובשעות וכד').

אם אני מבין נכון, עיקר הביקורת היא כלפי ההבדל בין המצב במקצועות הללו למקצועות לא "רגשיים" - משפטים, חשבונאות, מנהל עסקים, כלכלה, מדעים מדויקים, וכו'. זה נכון שבזה יש הבדל בין דוסיות לאחרות. אבל אולי היתרון דווקא אצלנו, כמו שהצעתי מקודם...

שלימודי חינוך מיוחד הם לא כמו מקצוע נגרות או סנדלרות, מהסיבה שהרבה בנות לומדות את זה גם כלימודי בסיס, בתכנון להמשיך עם זה הלאה להרבה מאד תחומים שיכולים לצאת מזה. (הוראה מתקנת, איבחונים, ריפוי באומנות, במוזיקה, בתנועה, ועוד דברים שלא בדקתי מספיק עדיין.) או פשוט כדי שיהיה להן את האופציה ללמד גם ילדי חנ"מ, ובעצם אח"כ ממשיכות לחינוך רגיל.

ז"א- לימודי החנ"מ יכולים להתפצל להרבה סוגי עיסוק אח"כ, ולכן גם הגיוני שהרבה ילמדו אותם מבין?

חו"מ, בעיר ממוצעת כמה סנדלרים כבר צריך?
לעומת זאת במציאות של ימינו לצערנו יש הרבה שצריכים עזרה בלימודים. הרבה סוגי פיגור, סוגי אוטיזם, הרבה סוגי התקשות, הרבה חריגים, הרבה קשב וריכוז ועוד, מה שמביא שוב למסקנתי לעיל.

לנפחים או לפחחים? ואז זה גיוון מספיק?

ווב שיש גם בנות שלומדות דברים אחרים.

וטוב שבעיר הזו יהיו אנשים שלא ילמדו נגרות. א ב ל, אם אני אראה באופן יחסי הרבה שלומדים נגרות, התופעה לא תראה לי מוזרה  וגם מובנת כאשר אדע שמהלימודים שלהם הם יכולים להמשיך להרבה סוגי עיסוקים שונים.

שונים" - הוא לא באמת כזה מגוון.

ופה אנחנו חלוקים.

שאפשר להגיע אליהם בעקבות הלימודים הבסיסיים הם לא כאלה מגוון.

(ז"א שקודם לא התכוונתי רק בשטח, אלא גם בהגדרה.)

בעזהי"ת.

ניתן לראות שחלק ניכר מהבנות בציבור הדתי הולכות ללמוד חינוך מיוחד בתואר ראשון.

אפשר לומר שזה בגלל עדר, אך כדאי לשים לב גם לנקודות נוספות:

1. בנות הן רגשיות יותר, ולכן מטבע הדברים הולכות ללמוד מקצוע שהרגש מודגש בו.

2. חנ"מ הוא תואר בסיס- אפשר להתפתח ממנו להרבה מקצועות אחרים.

3. זה תואר סביר, לא צריך להקיא דם בשביל לסיים אותו בשלום, העבודה בו אח"כ נוחה מאוד לאמא.

כמובן שיש גם "אפקט העדר", אך מההכירות שלי עם האוכולוסיה המדוברת- בנות באמת לומדות את זה כי הן בטוחות שזה מה שמתאים להן.. יש פה ושם חריגות, אבל זהו בגדול.

אפשר למצוא דוגמאות מוצלחות של "אפקט העדר" בכל פילוח של הציבוריות האנושית.

ה"אפקט" הזה תורם מאוד לביטחון שלנו בצעדים חשובים שאנו עושים (כן, גם בבחירת ישיבה!).

פעמים רבות הוא עושה בעצמו את ההבדל בין תעיה לשכנוע עצמי.

וכאשר קיים ביטוי לאפקט העדר, מה הפלא שהוא מעורר התקוממות מסויימת?

ומוביל לתוצאות מוצלחות, לכן כנראה הקב"ה ברא אותו.

ובכל זאת - היינו רוצים לבצע את ההכרעות החשובות שלנו מתוך מחשבה יותר צלולה ופתוחה.

לק"י

מי שלמדה חנ"מ יכולה לעבוד גם בחינוך רגיל וגם בחינוך מיוחד בכל הגילאים (מי שלמדה חנ"מ 6-21).

ויש מקומות שמעדיפים מורות שלמדו חנ"מ גם לכיתות הרגילות, כי להן יש יותר כלים (ובכל כיתה כמעט יש לפחות ילד אחד שצריך את זה. למרות שהכלים שמקבלים מתאימים להרבה ילדים ולא רק לאלה שיש להם קשיים).

אבל בחרתי חינוך (מתמטיקה).

זה עד כדי כך שונה?

במקום זה הן הולכות לרעות את צאננו וטפינו, שכוייח להן!

{ואם הן לא תשמרנה על התלמידים כמו שצריך הם יגיעו אליי..}

בתור אחת שלא לומדת חינוך מיוחד וגם לא חינוך רגיל...

אני נתקלת בתופעה הפוכה לגמרי:כל פעם שאני מספרת על הלימודים שלי

אז במקרה הטוב הבחור שואל: "ולמה לא חינוך?"

ובמקרה הפחות טוב:"מה זה התואר הזה? מה עושים איתו?" 

(ולא,לא בחרתי לעשות תואר במדעי הקקטוס זה תואר נורמלי לגמרי ואפילו מבוקש)

מסקנה:בנות ישראל יקרות,

מה שלא נבחר לעשות בחיים

תמיד יהיו תגובות מוזרות או מזלזלות

אז אולי הכי טוב פשוט להנהן בחיוך:

"כן,בחרתי ללמוד חינוך מיוחד\גיל הרך\מדעי הפסיפלורה!"...

לק"י

בסופו של דבר- מי שלמדה חנ"מ קיבלה גם כלים לחיים עצמם, גם אם היא בסוף תחליט לעשות הסבה למקצוע אחר.

(חוץ מזה, אצלינו במשפחה המורחבת הרבה מהבנים לומדים או עובדים בתחום המחשבים- אז מה?!

זה אומר שגם הם סתם הלכו לתחום, כי כולם הלכו??..).

ממני, שלמדה חנ"מ, וממש לא בגלל שכולן לומדות (לא נראה שאז ידעתי בכלל שזה מה שכו-לן לומדות!!).

ואני חושב שזה מקצוע מספר אחת, מבחינת האידאלים.

עדיין יש צורך לבדוק אם גם אני מאד מתאים לחנך.

כשיש שפע של מורים בשוק נוצר פחות ביקוש ויש יותר מובטלים

א"כ יוצא שהחברה מפסידה מכך.

לכן כשיש שפע במקצוע מסויים כדאי לכל אחד לבדוק האם אני באמת

מאד מאד מתאים. או  שאולי יש חברה יותר מוכשרים ממני בתחום הזה

ואני אלך ללמוד משהו שיותר מתאים לכשרונות המיוחדים שחנן אותי ה' בהם.

חוצמזה שלפחות אצל ביינישים אני חושב שיש הרבה שהולכים ללמוד הוראה כי

זה הכי פשוט מבחינתם. אחרי שלמדו כמה שנים טובות תורה וג"כ אין להם זמן וכסף

להשקיע על מקצוע יותר חשוב. העניין הוא, שזה שלמדת הרבה שנים תורה

לא אומר שאתה מתאים להעביר אותה לאחרים. יש ת"ח שהם לא כשרוניים

בכלל בללמד ומשניאים את הלימוד על התלמידים (בייחוד בגמרא).

ועוד כמו שאמרתי ללכת למקצוע פחות נפוץ מועיל יותר לכללות האומה בא"י,

כי ככל שיש יותר גיוון במקצועות הכלכלה מתפתחת בצורה יותר תקינה.

אבל יש לי הרהור כפירה קטן ולפיו העבודה היותר קשה וערכית היא בחינוך הרגיל...

עבדתי השנה בחנ"מ והיה לי סיוט!

הרבה יותר קל לי בחינוך הרגיל.

אני לומדת מקצוע שנחשב גברי משהו- מתמטיקה (כן, כבר היו לי קורסים שהייתי הבת היחידה שמה...). כולם מגיבים- "אה, אז את לומדת הוראה?"

"לא."

"אז מה תעשי עם התואר?"

אנשים לא חושבים שאני לומדת כי זה מעניין אותי? כי אפשר לעשות המון דברים אחרים בתואר במתמטיקה חוץ מהוראה? ואם בחור היה מספר שהוא לומד מתמטיקה היו מניחים מייד שהוא לומד הוראה?! חוץ מזה, מה עניינכם? שבעלי יפרנס אותי, אולי?

כבר יצא לי לצאת פעם עם בחור שהיה בטוח שאני לומדת הוראה (כנראה אמרו לו שאני לומדת מתמטיקה והוא הסיק לבד). מיותר לציין שזה היה ממש, אבל ממש, לא שייך...

ואני מאמינה שהרבה מאוד בנות לומדות חנ"מ, או חינוך, או עו"ס, או ריפוי בעיסוק כי זה נהוג, וזה נוח, והן לא כ"כ יודעות מה ללמוד ויש הרבה מקומות דתיים שמציעים כאלו מקצועות. לא- אין ספק שיש סיבה לתגובות האלה. ואני חושבת שצריך להפסיק לבנות כזה צפייה והערצה סביב מקצועות חינוך ולהגדיל את ההיכרות בעולם הדתי, וההערכה, למקצועות מגוונים יותר. (ולא רק- טוב, תיכנות זה גם חשוב. זה מפרנס. בעלך יוכל ללמוד תורה בשקט). 

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

עכשיו הגעתי לבית אז אני יותר מיושב. שניה רגע עוצר כי נשרף לי האוכל.

אוקי שומעים? אז בקיצור, עכשיו אני פתאום קולט את הפספוס. היא היתה עם האח שלה (בנינו זה הבן שלה אבל אני מעדיף לחשוב שהיא לא נשואה)

קיצר זרקה לו פירגונים בקול .. "מלך מלך!" אני סתם הסתובבתי. נראה לי היא חצי התפדחה למרות שהיא לא מהמתפדחות. אולי מהמפדחות זה כן. בקיצור....

מה רציתי להגיד, חשבו על הסיטואציה שאני מסתובב ואומר לה "יותר ממני?..." מה לדעתכם היתה התגובה שלה? אני אומר הייתה מבקשת את המספר לא שאני משוויץ עכשיו או משהו.

סתם טוב אני רואה שאני שוב מדרדר לכן נעצור כאן. יש למישהו משהו להוסיף?

זה בסדר אתה גם ככה מדבר לעצמך אין מה להוסיף . אוקי... הבנתי.

אני הולך.

🤣🤣🤣

בציבור הזה אני חושבת שזה יהיה פחות מקובל ויתקבל פחות טוב אצל בנות שזה הסגנון שלהן.

בציבורים כאלו כנראה יעדיפו לשלוח התעניינות דרך צד שלישי.

אם היית מדבר על שמחת בית השואבה במחניים, זה כנראה היה הרבה יותר מקובל ולגיטימי (שמעתי, שיש בנים ממחניים שקובעים חברותא עם בנות ממגדל עוז, ואז בטח העניינים יכולים להתגלגל, למרות שזו לא המטרה המוצהרת...)

התביישתי מאוד וגם חשבתי למה שהוא יגיד לי כן?

זה היה שיעור תורה הוא היה נראה בחור טוב

נעלבתי שהוא בעצמו לא פנה אלי חח זהו.. נראלי היה לא שייך לפנות אליו

רק כדאי לקחת בחשבון שגם הגברים יכולים לפעמים לחשוש מדחייה(שלא לדבר על האווירה הרווחת בה נסיון חיזור תמים יכול בקלות להיחוות כ"הטרדה").

אני בעד שבחורה שבחור מוצא חן בעיניה, לא תחשוש לעשות את הצעד הראשון (אפשר גם דרך מישהו שלישי, אם חשוב לי שאת הדינמיקה בפועל, יוביל בהתחלה הבחור).

אבל באמת מעצבן. תנוח דעתך,גם בנות עושות את זה.

ועל פי רוב גם שוכחות לעדכן את הגיל בכרטיס.

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" גם כולל שליחת תמונה עדכנית

מה הרעיון לשלוח תמונה ישנה? שבדייט פתאום אתאהב באופי שלך?, אבל איך? אם ארגיש ששיקרת לי עוד לפני הדייט?

לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אולי -

מקור התמונה הוא לא הוא, אלא מציע ההצעה?

הרי אם אפשר למצוא בגוגל בקלות תמונה עדכנית, לא סביר שהוא יתעקש לשלוח תמונה ישנה. יכול להיות שזה סתם מה שמסתובב עם הכרטיס שלו - וזה לא הגיע ישירות ממנו.

עוד כיוון של לדון לכף זכות -

יכול להיות שמבחינתו, איך שהוא רואה את הדברים, הוא נראה בול אותו דבר, אז למה לטרוח לשנות??

גם בפייסבוק יש לו תמונה אחת ישנה מאוד לפני עשור.

וההצעה נעשתה דרך בוט בינה מלאכותית שמצריך הרשמה אישית דדך הסלולארי הפרטי.

התמונה מלפני שני עשורים רואים לפי מבנה הפנים, משקל הגוף, צבע כל השיער שכבר האפיר, ועוד.

יש הבדלים בין מצלמות דיגיטליות של 200X לבין 201X לבין סמארטפונים של 2020+.

ומה אם הטלפון פשוט שרד המון, המון זמן?

יש לכם מצלמה קצת אחרת

שמתי לב שבתמונה יש לו שיער מלא לעומת התקרחות שיש לו היום, וגם הבטן בתמונה הרבה יותר מחמיאה מהמציאות. אחר כך ראיתי שלצידו יש בקבוק קוקה קולה הנושא את שמו, וחיפוש זריז בגוגל הראה שהקטע עם השמות על הבקבוקים היה לפני למעלה מעשור...

צריך לדאוג לכמה שיותר תמונות מחמיאות

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

אחד של ההורים

השני של הסבא וסבתא שגרו צמוד ממש

הדתדלתי לקחת את הטוב שראיתי משניהם.

מההורים שלי למדתי בעיקר מה לא

מהסבא וסבתא קיבלתי המון.

אבל קצת עיוות לי את המושג זוגיות כי סבא שלי היה בעל מהסרטים באמת.עשה הכל או כמעט לגמרי הכל ופינק את סבתא שלי ממש בלי סוף וממש נהנה מזה.

היא היתה ממש נסיכה שלו.

בעיקר בהתנהלות בתוך קשר,

בסוף, זה מה שראיתי בבית. על בסיס זה, אני יכול לעצב את איך אני רוצה שהזוגיות שלי תראה.

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

שנה,

האם המשהו הזה היה מציק לי?

מה הדבר המהותי שמסתתר מאחורי הפרט הטכני?

ברור שהתשובה יכולה להשנות מאדם לאדם