אולי יצא משו.. נראה..

לעשות תשובה

זאת עבודה

אבל אם אתה רוצה להרחיק את רוע הגזירה

אז תקשיב לזאת האמירה

שופר מקרב את התשובה

והחבר ישמח לתגובה

אני עושה תשובה

להתקרב לבורא אני נותן תפילה

וצדקה בשפע אני מנחית 

ליום כיפור מעביר את הגזירה

היא פסעה לה לעת ליל,

בשביל המוביל לגינה.

והלב שלא מילא אותה,

באותה המנגינה.

כל פעם מחדש

באופן בלתי צפוי ,

היא קיבלה התרוממות הרוח,

דווקא באלול.

והלב שלה רצה לעלות לרקיע השביעי,

להתמלא ברוחניות , בקדושה.

וכל המחשבות הטפלות , הרעות נעלמו

ועמן גם החולשה.

היא התיישבה על הספסל,

ומבלי לומר מילה

דיברה היא אל השם

מהלב מעין תפילה.

היא הביטה לשמיים,

צפתה בכוכבים.

מרגישה שרואה את אור האלוקים.

מעניין , בחיים לא כתבתי בחרוזים :]

אז מה אתם אומרים ?

הבית הראשון לא מובן....

"מהלב מעין אלוקים"- עדיף לשים פסיק, שיבינו את הכוונה.

סהכהל נחמד, חרוזים נחמדים

בהצלחה!

יש בו מצד אחד הרבה עומק ומצד שני ישירות שכזאת.

ממש מקסים!! החרוזים מוסיפים הרבה חן ויופי.

והכתיבה קולחת ונוגעת.

יפה מאוד.

מכניס אותך לאווירה רגועה ושמחה..

בבית הראשון שורה שלישית - בטוח שצריך להיות שם "שלא" ולא "שלה"?

כי לפי המשמעות של המשך השיר דווקא נראה שיותר מתאים להיות כתוב "שלה". (רואים שהיא מקבלת התרוממות רוח באלול וכו', אז אם הבנתי נכון הלב שלה אמור *כן* לקבל מנגינה.

אהבתי את השורות-
 

"היא התיישבה על הספסל,

ומבלי לומר מילה

דיברה היא אל השם

מהלב מעין תפילה."

ויש לדעתי מה להשתפר בחרוזים למרות שהם נחמדים.(לכתוב בחרוזים שיצא גם חרוזים מוצלחים וגם לא מאולצים זה לא פשוט..)
 

אני לא מצליחה

מזדהה איתך!

כבר איזה חצי שנה שלא הצלחתי לכתוב משהו..

ושקראתי מכתב שכפיר גולן כתב-נפתחו לי המילים..

לא יודעת איך.. אבל יש לי פתאום חשק עז לכתוב!!

והלוואי

שבסוף ניכתב ולא נימחק לעולם.

כמו טעויות קטנות של ילדות.

ושגיאות של לימוד וצמיחה.

כי כדאי לגדול ולטעות

אין שלם יותר, בכלל

ואלף לחלום

אלול

הלוואי שסתם ככה נרגיש אלול

היא רצה ורצה,

הענפים שורטים את פניה

ועיני החיות הרעות

בולשות אחריה.

היא חייבת ללכת עכשיו

יש מהאמצע.

היא מסתכלת לאחור

על כל מה שהשאירה שם.

כ"כ רוצה לחזור

ועם זאת להתקדם.

היא מחליקה,

מועדת,

מדרדרת,

נחבלת

ונפגעת.

"די!" היא צועקת,

מגבת בוץ שדבק בפניה-

וממשיכה לרוץ.

אם תאט- לעולם לא תגיע.

רגליה פצועות וחבולות,

כשסופ סוף רואה את הארמון.

מזדככת,

מתנקה,

מטהרת את עצמה.

עכשיו היא הגיעה,

עכשיו היא כאן.

והוא מקבל אותה בחיוך

"חזרת ביתי".

אוקיי, זה היה הרבה איד. אשמח להערות והארות..

אגיב בהמשך, שאסדר לי את זה בבתים בלי הרווחי השורות,

באמת, קשה לי לקרוא ככה

סליחה!

פשוט אבל עמוק. וכ"כ אמיתי ומבטא תחושות מוכרות.
תודה

לחיי רטובות,עניי אדומות,ובגדי לבנים,

ואני? מנסה לחשוב-מנסה להבין.

מה התקדמתי במשך השנה האחרונה,

הפכתי למה שרציתי שאהיה?

נהייתי בנאדמית אחרת?

מה הייתי אז,ומה אני היום..

צניעות- מאז ומתמיד הייתי בסדר,אורך חצאיות,פתח חולצה ושרוולים-

אבל זה היה מרצוני? אני ככה בגלל שאני רוצה?

או בגלל שאני בתוך מסגרת כזאת שבונה אותי?

הקדשתי לזה בכלל זמן בכל עומס המבחנים השנה כדי לחשוב על זה???

עבודת ה'-

אני שמחה בחלקי?

אני מעריכה את זה שיש לי עניים רואות? פה שיכול לדבר..

ואף שנושם,לב שמרגיש ויודע מה אני רוצה?

גם לזה לא הקדשתי מאמץ.. הכל יש לי! הורים אחים וחברים,כל מה שאני צריכה!

גוף נושם ובריא! ואני-אני נראת טוב ב''ה! יש כאלה שלא קיבלו מתנות כאלה!

אלוקים הטוב רק משפיע עלי דברים טובים בחיים!

ואני כעיוורת,איני מסתכלת! איני רואה! איני חשה בטוב!

שנה חדשה מתחילה עוד רגע קט..

ואני מקבלת על עצמי.. ובטוחה בשינוי-

אהיה אחרת!

"נעמדים בקצה האוזן (ו) מפרפרים

ו...

טיפי פיסוק, ממש רק בשביל לחתום שורה

הסוף- סופני

אהבתי, תודה

זה חמוד, מבטא את הרגשות שלך -יותר מאשר כתיבת קטע יצירתי

רק משהו קטן, התחלת עם חרוזים והמשכת בלי, לוידעת למה, זה פשוט הורס לי את הפואנטה, כי אני מחכה להם(או בלעדיהם

בהצלחה ושאפו

כן, הגיוני.

אבל...נקודה?

(וצודקת, בכלל מילות קישור לפעמים, בקטעים מסויימים גורמים לקטע להראות הרבה יותר כבד ממה שהוא

הרגליים רועדות. הלב פועם. אני מסתובבת בבית ללא הפסק. אני עומדת להתפוצץ. 
"תרגעי,   זה עוד מעט יגיע.   חכי.   שבי בשקט."- נוזף בי קול פנימי. אני לא עונה לו. הוא יודע שאני לא מסוגלת. הוא מכיר אותי במצבים כאלה.   כל האדרנלין מתפרץ. צעקה.  "מה קרה לך?" נוזפים בי." תרגעי. את יודעת להתאפק. לחכות. איפה הריסון העצמי שלך?" לא יכולה להתאפק. לא יכולה לחכות. לא יכולה. "תגידו לי כבר" אני צורחת וזורקת את הכיסא לרצפה. "גם אתם הייתם מגיבים אותו דבר מקומי. אתם יכולים לחשוב שאני לא רואה אבל אני רואה אתכם. גם אתם חסרי איפוק.חסרי ריסון עצמי.מתנהגים כמו בהמה. בלי שכל ושליטה עצמית. בדיוק כמוני. רק שהרגע, במקרה, אני היא העצבנית." הם מעיפים מבט. לחישה-"נכשלת". אני יודעת. זהו. זה נגמר. הם יוצאים מהבית. אני נשכבת על המיטה. נשימה ארוכה. הדמעות יוצאות מעצמן. למה לא עצרתי בעצמי?

אור מבצבץ מהחלון. כמה זמן ישנתי? אני נזכרת במה שקרה. נגמלת בתוכי החלטה. אני אצליח להתרומם  ולא אחטא שוב. לא אוותר לעצמי. אני יודעת שיש בי את הכוח. 
הם חושבים שנכשלתי אבל אני- אתקן.

*הקטע לא מבוסס על מקרה אמיתי*

אין לי כרגע זמן לקרוא, אז אם זה אפשרי, זה ימריץ

הרגליים רועדות. הלב פועם. אני מסתובבת בבית ללא הפסק.
אני עומדת----
להתפוצץ. 
"תרגעי,  זה עוד מעט יגיע.  חכי.  שבי בשקט." נוזף בי קול פנימי.
אני לא עונה לו.
הוא יודע שאני לא מסוגלת.
הוא מכיר אותי במצבים כאלה! 
כל האדרנלין מתפרץ. צעקה.

"מה קרה לך?" נוזפים בי." תרגעי. את יודעת להתאפק.
 לחכות... איפה הריסון העצמי שלך?"
לא יכולה להתאפק. לא יכולה לחכות. לא יכולה.
"תגידו לי כבר" אני צורחת וזורקת את הכיסא לרצפה.
"גם אתם הייתם מגיבים אותו דבר במקומי. אתם יכולים
לחשוב שאני לא רואה אבל אני רואה אתכם. גם אתם 
חסרי איפוק. חסרי ריסון עצמי.
מתנהגים כמו בהמה.בלי שכל ושליטה עצמית.
בדיוק כמוני.
רק שהרגע,במקרה, אני היא העצבנית."
הם מעיפים מבט. לחישה:"נכשלת".
אני יודעת. זהו. זה נגמר. 
הם יוצאים מהבית.
אני נשכבת על המיטה. נשימה ארוכה.
הדמעות יוצאות מעצמן.
למה לא עצרתי בעצמי?

אור מבצבץ מהחלון. כמה זמן ישנתי?
אני נזכרת במה שקרה.
נגמלת בתוכי החלטה. 
אני אצליח להתרומם  ולא אחטא שוב.
לא אוותר לעצמי.
אני יודעת שיש בי את הכוח. 
הם חושבים שנכשלתי אבל אני- אתקן.

לצעיף ורוד- עכשיו זה יותר טוב?

הרגליים רועדות. הלב פועם. אני מסתובבת בבית ללא הפסק. 
אני עומדת להתפוצץ. 
"תרגעי,  זה עוד מעט יגיע.  חכי.  שבי בשקט." נוזף בי קול פנימי.
אני לא עונה לו. הוא יודע שאני לא מסוגלת להרגע.
כל האדרנלין מתפרץ. צעקה.

"מה קרה לך?" נוזפים בי." תרגעי.חכי קצת..איפה הריסון העצמי שלך?"
לא יכולה לחכות. לא יכולה.
"תגידו לי כבר" אני צורחת וזורקת את הכיסא לרצפה. "גם אתם מגיבים כמוני
במצבים כאלה. אתם יכולים לחשוב שאני לא שמה לב אבל אני כן. גם אתם חסרי
איפוק. חסרי ריסון עצמי. מתנהגים כמו בהמה. 
בדיוק כמוני.
רק שהרגע,במקרה, אני היא העצבנית."
הם מעיפים מבט. לחישה:"נכשלת". אני יודעת.
זה נגמר. הם יוצאים מהבית.
אני נשכבת על המיטה. נשימה ארוכה. הדמעות יוצאות מעצמן.
למה לא עצרתי בעצמי?

אור מבצבץ מהחלון. כמה זמן ישנתי? אני נזכרת...
נגמלת בתוכי החלטה. 
אני אצליח להתרומם ולא אחטא שוב.
לא אוותר לעצמי.
אני יודעת שיש בי את הכוח. 
הם חושבים שנכשלתי אבל אני- אתקן.

יותר טוב?

הנה חלפה לה השנה

ומה הספקתי ומה נתתי?

החרטה הינה מתנה-

והמחשבה לאחור- איך התקדמתי.

התקדמתי ונפלתי

חטאתי ושבתי

חזרתי ונתקבלתי.

איך זה??

הזמן מזכיר לי שהוא בפתח,

לעצמנו או לו?..

ובכלל כל הקטע נותן מסט של שתי אפשרויות...

ופשוט.

יושבת ושבה.

ואולי אלו פעולות סותרות.

אולי צריך לקום. לעמוד. ללכת. לרוץ.

כדי לשוב.

יש בפנים נשמה שמחכה,

מחכה שאשוב.

מבטיחה לה שהנה אני קמה,

שאני ממש עוד רגע באה.

ושוב מתיישבת, למה?

אולי מפחדת לרוץ בכיוון הפוך,

אולי סתם עייפה,

ואולי מפחדת לגלות מה יש לה לתת.

מאיפה לה הכוח?

מהיכן לה הקול הקורא לי?

מאין לה התקווה שאני עוד אחזור בתשובה?

 גמאני בעד שזה יפה המשחקים, אם כי צריך לשים לב בכאלו קטעים- שלא חוזרים יותר מידי על אותם מילים- כי יש כאן משחק

בהצלחה רבה ותודה לך

והוא,הוא הרואה

עלי הוא מסתכל

אך איני יודע

היכן הוא מסתובב

תמיד לי הוא קורא

אך איני שומע

חושב האם לחזור

אך בתוכי – רוקע.

-שיפורים ותגובות יתקבלו בברכה

ו(בהנחה שזו לא סתם פרוזה מנותקת ממציאות)

כדאי מאוד למצוא כתובת תומכת בעולם האמיתי.

אני מדברת עם עובדת סוציאלית

תודה 🙏🏽

וכן, לגיטימי לתפוס מרחק, לא להגיע למקום שלא טוב לו בך, גם אם הוזמנת וגם אם זה הורים.

שיהיה חג שמח

5.

יום ראשון בערב

אני שוכבת על הרצפה, הכל מטושטש לי, באמת לא יכולה להפסיק לבכות ולהתנשם

והבן אדם לוקח ממני כל טיפת חיות ששייכת לי, את כל הבחירה החופשית שלי. צווח עלי ולא נותן לי לצאת לחופש שלי. ואמא עומדת ליידו והכל בסדר

כי ככה זה. אם זה לא קשור אליה אז הכל בסדר

והוא אומר "אני מתאבל עלייך. כבר התחלתי"

ושקט.

6.

פיקמי, פולניות, ומשיכה לגברים של פעם

אז זאת אמא

לא מפסיקה להתלונן על זה שהיא קמה ב4 וחצי אז כמובן כולנו צריכים להשתחוות להוד רוממותה שלא מסוגלת לישון כמו בנאדם נורמלי

היא גם האדם הכי טוב עלי אדמות, אשת אמת בכל רמח איבריה

על הזין שלי

מתמסכנת עד דלא ידע, ואנחנו רק מכילים אבל בסדר

אולי היא כזאת

אולי היא אחראית על הכל ונותנת לאבא להתעלל בי, כזו היא.

"אשת אמת" עד שזה מגיע להתאמת

ושלא נדבר על הגרוש שלה, שהיה סרבן גט שנים ארוכות. היא פשוט נמשכת לטיפוסים כאלה. רעים.

ואולי היא רוצה להתגרש מאבא והיא פשוט מפחדת. אבל אם כן מגיע לה

סעמק

הכי הכי חשוב בעולם במצבים כגון זה זה לשמור על השפיות. ההורים הם האמונים בעיקרון על סדר העולם, אבל כשהם מחריבים אותו בידיים אנחנו נקראים לסדר את העולם בעצמנו:

כל מה שגורם לשפיות שלך להתערער יוצא מהמשחק.

לגבי מה שכתבת בסעיף 4 - "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים":

א) אנשי מקצוע מודעים למצבים מורכבים כגון זה, ויודעים שגם גזלייט, פולשנות ושליטה הם התעללות נפשית. 

ב) כאן מוכרחים להכריע שאת מצודדת רק בשפיות. שאת צודקת ולא משוגעת, ולכן תופסים מרחק, מציבים גבול...

יש לי ניסיון מועט בתחום וגם עכשיו נמצא במאבק מסוים על השפיות בעצמי. בהצלחה!

הנימה המינורית האופיינית לכתיבה שלך. איזה קטע עדין!

מלך המשיח נושא על גבו שני מיתוסים - מלך בעל גלימה, ועני הרוכב על חמור לבן. הגיבור בשיר (אתה, אך נימוסים) לא רוצה את דמות הגואל הגדול, כמו שהוא גם לא רוצה גאולה שלמה ובומבסטית. "בלי גלימה בלי יומרה". הגיבור מדגיש ומבליט כל הזמן: "די בזה, רק בזה". יש כאן קול רך בתוך המון משולהב, שרוצה גאולה עדינה. זה שיר מאוד גלותי להרגשתי, by all means, ואולי זה אפילו מכוון, כלומר שיר אנטי-אתוס ציוני ואנו באנו ארצה. גם אין כאן בית מקדש, ותחיית המתים תקרה מתוך איזו גחמת לב "ואז כולם יקומו לתחייה", כמו פנטזיה רכה של ילד קטן שמשרטט את מהלך העניינים כפי רצונו השרירותי.

הגמרא כאן משחקת אלמנט מופלא, יחד עם העדינות. מלך המשיח שכל העולם מחכה לו יבוא רק אל הגיבור, ויחד הם ישבו וילמדו גמרא. הכותב מכביר ועובר את המימרא "מה יותר מתוק מדף גמרא" ואומר: "אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא". זה מאוד גלותי, זה מאוד מסוגר, "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בניי", אבל מעורר המון חמלה וכבוד למקום הזה. "נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם" - כריפרור לאווירה המיליטנטית של ההמון המשולהב סביב, אבל ביטול האלימות בהסבר: דפים בטעם דבש. 

"נהיה אנחנו דף גמרא" - יש כאן משהו באווירה הזו שהולך ומאבד היגיון, שמתמסר כל כך לפנטזיה הזו של המתיקות הזכורה והיקרה, שמבליט הלך רוח קשה ושבור מאוד. יש הפרש שנבנה בצורה מהלכית בין "נשב נלמד יחדיו גמרא" לבין "נהיה אנחנו דף גמרא", יש כאן תיאור של התמזגות מוחלטת וחזרה לרחם...

זה מזכיר לי מושג שנקרא "פנטזיית הזהב":

"נשמע תורה ממי שאמרה, אשב לי בשורה האחרונה" - זה משעשע, כי משה רבנו הוא מוסר התורה שיקום בתחיית המתים והוא זה שישב בשורה האחרונה בשיעורו של ר' עקיבא ולא הבין כלום. מי יישמע את מי? 

אבל שוב - די לי בזה, רק בזה. העולם מבטא מהלכים גלובליים דרמטיים, מלחמות גוג מגוג מהדהדות בכל עבר, אבל את הגאולה הגיבור מבקש להביא מתוך פנטזיית הגלות. הוא דוחה את אתוס התקומה, הוא דוחה את זקיפות הקומה, הוא דוחה את החלומות הגדולים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואת ימות המשיח שבינם לביננו אין אלא שיעבוד מלכויות, ורוצה את המתיקות, את השטיבלאך, את הגמרא... העולם הזה מאוד מפחיד והגמרא באמת מאוד מתוקה.

תודה! שיר מתוק מדבש ועדין כתולעת

אהבתי מאוד את האטמוספרה והתנועה והרעיון מתוק כל־כך.

כהערה פיצפונת, הקריאה הייתה קצת רוויה תארים לטעמי, זה קצת מאט את ה־flow (המוח תופש המון תיאורים במשפט אחד) אם יש אפשרות לבזר קצת או להעביר בדרך יותר מרומזת? זאת דעתי האישית הפעם (לאו דווקא האובייקטיבית)

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

זה רק אומר שעליך לקרוא את "נמר השלג" של צ'ינגיס אייטמטוב ברגע זה ממש

ליריקס בתיאור

אהבתי מאוד את התיאור האידילי־טבעי־משוחרר־מחוברלרגשות של הבחורה זה trope חזק.

אלא שתמיד יש סוף עצוב אני רוצה גם סופים שמחים ממך.

השונה ביניהם (המתבטא גם בדמות הנשית) זה שבקטע הראשון של "אשת-הקצין" הגיבור לרגע לא התיימר לחשוב שהוא מתאים לה. רגעי החסד שלהם ביחד בנחל הם עם טון מינורי ומסוייג וכשהם עולים "היא נושאת עיניים למרחק" וגם הגיבור "משתומם ומחכה לו". כלומר לרגע הוא לא מתיימר לכבוש אישה שהיא מראש "אשת-קצין", גם אם היא רווקה ובתולה.

אריה דינן מסכן יותר, כי הוא טבוע עמוק יותר בטבע. בטבע הטבעי אין גברים רגישים או גברים עם סיפורים מסובכים. יש רק אלפא. ההרגשה הקשה מנשוא בקטע של האריות היא שכולם מרגישים שהאריה עשה משהו לא בסדר, שהוא לא היה אמור לנצח, שאי אפשר לשאת את הכאב שלו בתוך המערכת הטבעית של אלפא Provider טבעי ("קצין") ונקבות מגרגרות. הוא היה צריך לדעת אבל הוא ניסה לכבוש פסגה שלא שלו ולכן כזו זרות וצרות עין ונבזיות כלפיו וכזו בדידות וחלומות רעים.

שני קטעים תאומים (ולא במקרה) ששניהם מבררים את ההשתלבות בעולם סואן בתור אדם עם גוון אחר.

לגבי עצוב - יהיו סופים שמחים כשיהיו הבנות שמחות. אני לא אוהב לזייף בכתיבה שלי. (יש לפעמים סופים יותר נעימים או רכים).

מאיפה שלפת אותו? ובאיזה שפה הוא בכלל?

הייתה תקופה שהתעניינתי בשפות אז היו לי בפלייליסט כל־מיני קלסיקות שונות ומשונות

זאת להקה מגניבה, יש להם גם אלבום שלם בגרמנית. מרגישים את שנות ה־60 לטוב ולרע.

קבל עוד שיר ממש ממש חמוד שלהם בדוק תאהב

המילים לקוחות מהגירסה הגרמנית שעדיפה מילולית לדעתי

It's hard to walk through the dark

Please, feet, don't run so fast

Despite all, you'll see the distance

Breathless, it will quickly already become light

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

Close your eyes, count sheep

Tired streets yawn empty

Tired, you only feel the stone

And then they don't disturb you at all anymore

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

תודה רבה!

מותר להרגיש

מותר לחשוב

מותר להרגיש הכל

מותר לרצות הכל (עזבי ביצוע)

מותר לרצות למות (כנקודת מוצא).

אנחנו זה לא המחשבות שלנו.