אולי יצא משו.. נראה..

לעשות תשובה

זאת עבודה

אבל אם אתה רוצה להרחיק את רוע הגזירה

אז תקשיב לזאת האמירה

שופר מקרב את התשובה

והחבר ישמח לתגובה

אני עושה תשובה

להתקרב לבורא אני נותן תפילה

וצדקה בשפע אני מנחית 

ליום כיפור מעביר את הגזירה

היא פסעה לה לעת ליל,

בשביל המוביל לגינה.

והלב שלא מילא אותה,

באותה המנגינה.

כל פעם מחדש

באופן בלתי צפוי ,

היא קיבלה התרוממות הרוח,

דווקא באלול.

והלב שלה רצה לעלות לרקיע השביעי,

להתמלא ברוחניות , בקדושה.

וכל המחשבות הטפלות , הרעות נעלמו

ועמן גם החולשה.

היא התיישבה על הספסל,

ומבלי לומר מילה

דיברה היא אל השם

מהלב מעין תפילה.

היא הביטה לשמיים,

צפתה בכוכבים.

מרגישה שרואה את אור האלוקים.

מעניין , בחיים לא כתבתי בחרוזים :]

אז מה אתם אומרים ?

הבית הראשון לא מובן....

"מהלב מעין אלוקים"- עדיף לשים פסיק, שיבינו את הכוונה.

סהכהל נחמד, חרוזים נחמדים

בהצלחה!

יש בו מצד אחד הרבה עומק ומצד שני ישירות שכזאת.

ממש מקסים!! החרוזים מוסיפים הרבה חן ויופי.

והכתיבה קולחת ונוגעת.

יפה מאוד.

מכניס אותך לאווירה רגועה ושמחה..

בבית הראשון שורה שלישית - בטוח שצריך להיות שם "שלא" ולא "שלה"?

כי לפי המשמעות של המשך השיר דווקא נראה שיותר מתאים להיות כתוב "שלה". (רואים שהיא מקבלת התרוממות רוח באלול וכו', אז אם הבנתי נכון הלב שלה אמור *כן* לקבל מנגינה.

אהבתי את השורות-
 

"היא התיישבה על הספסל,

ומבלי לומר מילה

דיברה היא אל השם

מהלב מעין תפילה."

ויש לדעתי מה להשתפר בחרוזים למרות שהם נחמדים.(לכתוב בחרוזים שיצא גם חרוזים מוצלחים וגם לא מאולצים זה לא פשוט..)
 

אני לא מצליחה

מזדהה איתך!

כבר איזה חצי שנה שלא הצלחתי לכתוב משהו..

ושקראתי מכתב שכפיר גולן כתב-נפתחו לי המילים..

לא יודעת איך.. אבל יש לי פתאום חשק עז לכתוב!!

והלוואי

שבסוף ניכתב ולא נימחק לעולם.

כמו טעויות קטנות של ילדות.

ושגיאות של לימוד וצמיחה.

כי כדאי לגדול ולטעות

אין שלם יותר, בכלל

ואלף לחלום

אלול

הלוואי שסתם ככה נרגיש אלול

היא רצה ורצה,

הענפים שורטים את פניה

ועיני החיות הרעות

בולשות אחריה.

היא חייבת ללכת עכשיו

יש מהאמצע.

היא מסתכלת לאחור

על כל מה שהשאירה שם.

כ"כ רוצה לחזור

ועם זאת להתקדם.

היא מחליקה,

מועדת,

מדרדרת,

נחבלת

ונפגעת.

"די!" היא צועקת,

מגבת בוץ שדבק בפניה-

וממשיכה לרוץ.

אם תאט- לעולם לא תגיע.

רגליה פצועות וחבולות,

כשסופ סוף רואה את הארמון.

מזדככת,

מתנקה,

מטהרת את עצמה.

עכשיו היא הגיעה,

עכשיו היא כאן.

והוא מקבל אותה בחיוך

"חזרת ביתי".

אוקיי, זה היה הרבה איד. אשמח להערות והארות..

אגיב בהמשך, שאסדר לי את זה בבתים בלי הרווחי השורות,

באמת, קשה לי לקרוא ככה

סליחה!

פשוט אבל עמוק. וכ"כ אמיתי ומבטא תחושות מוכרות.
תודה

לחיי רטובות,עניי אדומות,ובגדי לבנים,

ואני? מנסה לחשוב-מנסה להבין.

מה התקדמתי במשך השנה האחרונה,

הפכתי למה שרציתי שאהיה?

נהייתי בנאדמית אחרת?

מה הייתי אז,ומה אני היום..

צניעות- מאז ומתמיד הייתי בסדר,אורך חצאיות,פתח חולצה ושרוולים-

אבל זה היה מרצוני? אני ככה בגלל שאני רוצה?

או בגלל שאני בתוך מסגרת כזאת שבונה אותי?

הקדשתי לזה בכלל זמן בכל עומס המבחנים השנה כדי לחשוב על זה???

עבודת ה'-

אני שמחה בחלקי?

אני מעריכה את זה שיש לי עניים רואות? פה שיכול לדבר..

ואף שנושם,לב שמרגיש ויודע מה אני רוצה?

גם לזה לא הקדשתי מאמץ.. הכל יש לי! הורים אחים וחברים,כל מה שאני צריכה!

גוף נושם ובריא! ואני-אני נראת טוב ב''ה! יש כאלה שלא קיבלו מתנות כאלה!

אלוקים הטוב רק משפיע עלי דברים טובים בחיים!

ואני כעיוורת,איני מסתכלת! איני רואה! איני חשה בטוב!

שנה חדשה מתחילה עוד רגע קט..

ואני מקבלת על עצמי.. ובטוחה בשינוי-

אהיה אחרת!

"נעמדים בקצה האוזן (ו) מפרפרים

ו...

טיפי פיסוק, ממש רק בשביל לחתום שורה

הסוף- סופני

אהבתי, תודה

זה חמוד, מבטא את הרגשות שלך -יותר מאשר כתיבת קטע יצירתי

רק משהו קטן, התחלת עם חרוזים והמשכת בלי, לוידעת למה, זה פשוט הורס לי את הפואנטה, כי אני מחכה להם(או בלעדיהם

בהצלחה ושאפו

כן, הגיוני.

אבל...נקודה?

(וצודקת, בכלל מילות קישור לפעמים, בקטעים מסויימים גורמים לקטע להראות הרבה יותר כבד ממה שהוא

הרגליים רועדות. הלב פועם. אני מסתובבת בבית ללא הפסק. אני עומדת להתפוצץ. 
"תרגעי,   זה עוד מעט יגיע.   חכי.   שבי בשקט."- נוזף בי קול פנימי. אני לא עונה לו. הוא יודע שאני לא מסוגלת. הוא מכיר אותי במצבים כאלה.   כל האדרנלין מתפרץ. צעקה.  "מה קרה לך?" נוזפים בי." תרגעי. את יודעת להתאפק. לחכות. איפה הריסון העצמי שלך?" לא יכולה להתאפק. לא יכולה לחכות. לא יכולה. "תגידו לי כבר" אני צורחת וזורקת את הכיסא לרצפה. "גם אתם הייתם מגיבים אותו דבר מקומי. אתם יכולים לחשוב שאני לא רואה אבל אני רואה אתכם. גם אתם חסרי איפוק.חסרי ריסון עצמי.מתנהגים כמו בהמה. בלי שכל ושליטה עצמית. בדיוק כמוני. רק שהרגע, במקרה, אני היא העצבנית." הם מעיפים מבט. לחישה-"נכשלת". אני יודעת. זהו. זה נגמר. הם יוצאים מהבית. אני נשכבת על המיטה. נשימה ארוכה. הדמעות יוצאות מעצמן. למה לא עצרתי בעצמי?

אור מבצבץ מהחלון. כמה זמן ישנתי? אני נזכרת במה שקרה. נגמלת בתוכי החלטה. אני אצליח להתרומם  ולא אחטא שוב. לא אוותר לעצמי. אני יודעת שיש בי את הכוח. 
הם חושבים שנכשלתי אבל אני- אתקן.

*הקטע לא מבוסס על מקרה אמיתי*

אין לי כרגע זמן לקרוא, אז אם זה אפשרי, זה ימריץ

הרגליים רועדות. הלב פועם. אני מסתובבת בבית ללא הפסק.
אני עומדת----
להתפוצץ. 
"תרגעי,  זה עוד מעט יגיע.  חכי.  שבי בשקט." נוזף בי קול פנימי.
אני לא עונה לו.
הוא יודע שאני לא מסוגלת.
הוא מכיר אותי במצבים כאלה! 
כל האדרנלין מתפרץ. צעקה.

"מה קרה לך?" נוזפים בי." תרגעי. את יודעת להתאפק.
 לחכות... איפה הריסון העצמי שלך?"
לא יכולה להתאפק. לא יכולה לחכות. לא יכולה.
"תגידו לי כבר" אני צורחת וזורקת את הכיסא לרצפה.
"גם אתם הייתם מגיבים אותו דבר במקומי. אתם יכולים
לחשוב שאני לא רואה אבל אני רואה אתכם. גם אתם 
חסרי איפוק. חסרי ריסון עצמי.
מתנהגים כמו בהמה.בלי שכל ושליטה עצמית.
בדיוק כמוני.
רק שהרגע,במקרה, אני היא העצבנית."
הם מעיפים מבט. לחישה:"נכשלת".
אני יודעת. זהו. זה נגמר. 
הם יוצאים מהבית.
אני נשכבת על המיטה. נשימה ארוכה.
הדמעות יוצאות מעצמן.
למה לא עצרתי בעצמי?

אור מבצבץ מהחלון. כמה זמן ישנתי?
אני נזכרת במה שקרה.
נגמלת בתוכי החלטה. 
אני אצליח להתרומם  ולא אחטא שוב.
לא אוותר לעצמי.
אני יודעת שיש בי את הכוח. 
הם חושבים שנכשלתי אבל אני- אתקן.

לצעיף ורוד- עכשיו זה יותר טוב?

הרגליים רועדות. הלב פועם. אני מסתובבת בבית ללא הפסק. 
אני עומדת להתפוצץ. 
"תרגעי,  זה עוד מעט יגיע.  חכי.  שבי בשקט." נוזף בי קול פנימי.
אני לא עונה לו. הוא יודע שאני לא מסוגלת להרגע.
כל האדרנלין מתפרץ. צעקה.

"מה קרה לך?" נוזפים בי." תרגעי.חכי קצת..איפה הריסון העצמי שלך?"
לא יכולה לחכות. לא יכולה.
"תגידו לי כבר" אני צורחת וזורקת את הכיסא לרצפה. "גם אתם מגיבים כמוני
במצבים כאלה. אתם יכולים לחשוב שאני לא שמה לב אבל אני כן. גם אתם חסרי
איפוק. חסרי ריסון עצמי. מתנהגים כמו בהמה. 
בדיוק כמוני.
רק שהרגע,במקרה, אני היא העצבנית."
הם מעיפים מבט. לחישה:"נכשלת". אני יודעת.
זה נגמר. הם יוצאים מהבית.
אני נשכבת על המיטה. נשימה ארוכה. הדמעות יוצאות מעצמן.
למה לא עצרתי בעצמי?

אור מבצבץ מהחלון. כמה זמן ישנתי? אני נזכרת...
נגמלת בתוכי החלטה. 
אני אצליח להתרומם ולא אחטא שוב.
לא אוותר לעצמי.
אני יודעת שיש בי את הכוח. 
הם חושבים שנכשלתי אבל אני- אתקן.

יותר טוב?

הנה חלפה לה השנה

ומה הספקתי ומה נתתי?

החרטה הינה מתנה-

והמחשבה לאחור- איך התקדמתי.

התקדמתי ונפלתי

חטאתי ושבתי

חזרתי ונתקבלתי.

איך זה??

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

ופשוט.

יושבת ושבה.

ואולי אלו פעולות סותרות.

אולי צריך לקום. לעמוד. ללכת. לרוץ.

כדי לשוב.

יש בפנים נשמה שמחכה,

מחכה שאשוב.

מבטיחה לה שהנה אני קמה,

שאני ממש עוד רגע באה.

ושוב מתיישבת, למה?

אולי מפחדת לרוץ בכיוון הפוך,

אולי סתם עייפה,

ואולי מפחדת לגלות מה יש לה לתת.

מאיפה לה הכוח?

מהיכן לה הקול הקורא לי?

מאין לה התקווה שאני עוד אחזור בתשובה?

 גמאני בעד שזה יפה המשחקים, אם כי צריך לשים לב בכאלו קטעים- שלא חוזרים יותר מידי על אותם מילים- כי יש כאן משחק

בהצלחה רבה ותודה לך

והוא,הוא הרואה

עלי הוא מסתכל

אך איני יודע

היכן הוא מסתובב

תמיד לי הוא קורא

אך איני שומע

חושב האם לחזור

אך בתוכי – רוקע.

-שיפורים ותגובות יתקבלו בברכה

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

אבל להבא תדע שדברים כאלה אני חייב להעביר למשטרה אם הייתי רואה אותם בזמן.

כתבתי את הסיפור הזה אחרי שקראתי את מכתב ההתאבדות של אקוטגאווה ריונוסוקה (אקוטגאווה ריונוסוקה – ויקיפדיה

המכתב (באנגלית) כאן:

https://sites.socsci.uci.edu/~cjmayer/papers/cmayer_note_to_an_old_friend.pdf

אז אין מה לדאוג

תודה

אהבתי את סגנון הכתיבה

אבל האמת שהזכרת לי שיר אחר.

כל המילים השמחות

פרצו שוב בהורה סוערת

(אך את לא נמצאת לצידי, ורק המקלע בידי)

מצטרף ומתפלל ואמן שתראי ישועות