אולי יצא משו.. נראה..

לעשות תשובה

זאת עבודה

אבל אם אתה רוצה להרחיק את רוע הגזירה

אז תקשיב לזאת האמירה

שופר מקרב את התשובה

והחבר ישמח לתגובה

אני עושה תשובה

להתקרב לבורא אני נותן תפילה

וצדקה בשפע אני מנחית 

ליום כיפור מעביר את הגזירה

היא פסעה לה לעת ליל,

בשביל המוביל לגינה.

והלב שלא מילא אותה,

באותה המנגינה.

כל פעם מחדש

באופן בלתי צפוי ,

היא קיבלה התרוממות הרוח,

דווקא באלול.

והלב שלה רצה לעלות לרקיע השביעי,

להתמלא ברוחניות , בקדושה.

וכל המחשבות הטפלות , הרעות נעלמו

ועמן גם החולשה.

היא התיישבה על הספסל,

ומבלי לומר מילה

דיברה היא אל השם

מהלב מעין תפילה.

היא הביטה לשמיים,

צפתה בכוכבים.

מרגישה שרואה את אור האלוקים.

מעניין , בחיים לא כתבתי בחרוזים :]

אז מה אתם אומרים ?

הבית הראשון לא מובן....

"מהלב מעין אלוקים"- עדיף לשים פסיק, שיבינו את הכוונה.

סהכהל נחמד, חרוזים נחמדים

בהצלחה!

יש בו מצד אחד הרבה עומק ומצד שני ישירות שכזאת.

ממש מקסים!! החרוזים מוסיפים הרבה חן ויופי.

והכתיבה קולחת ונוגעת.

יפה מאוד.

מכניס אותך לאווירה רגועה ושמחה..

בבית הראשון שורה שלישית - בטוח שצריך להיות שם "שלא" ולא "שלה"?

כי לפי המשמעות של המשך השיר דווקא נראה שיותר מתאים להיות כתוב "שלה". (רואים שהיא מקבלת התרוממות רוח באלול וכו', אז אם הבנתי נכון הלב שלה אמור *כן* לקבל מנגינה.

אהבתי את השורות-
 

"היא התיישבה על הספסל,

ומבלי לומר מילה

דיברה היא אל השם

מהלב מעין תפילה."

ויש לדעתי מה להשתפר בחרוזים למרות שהם נחמדים.(לכתוב בחרוזים שיצא גם חרוזים מוצלחים וגם לא מאולצים זה לא פשוט..)
 

אני לא מצליחה

מזדהה איתך!

כבר איזה חצי שנה שלא הצלחתי לכתוב משהו..

ושקראתי מכתב שכפיר גולן כתב-נפתחו לי המילים..

לא יודעת איך.. אבל יש לי פתאום חשק עז לכתוב!!

והלוואי

שבסוף ניכתב ולא נימחק לעולם.

כמו טעויות קטנות של ילדות.

ושגיאות של לימוד וצמיחה.

כי כדאי לגדול ולטעות

אין שלם יותר, בכלל

ואלף לחלום

אלול

הלוואי שסתם ככה נרגיש אלול

היא רצה ורצה,

הענפים שורטים את פניה

ועיני החיות הרעות

בולשות אחריה.

היא חייבת ללכת עכשיו

יש מהאמצע.

היא מסתכלת לאחור

על כל מה שהשאירה שם.

כ"כ רוצה לחזור

ועם זאת להתקדם.

היא מחליקה,

מועדת,

מדרדרת,

נחבלת

ונפגעת.

"די!" היא צועקת,

מגבת בוץ שדבק בפניה-

וממשיכה לרוץ.

אם תאט- לעולם לא תגיע.

רגליה פצועות וחבולות,

כשסופ סוף רואה את הארמון.

מזדככת,

מתנקה,

מטהרת את עצמה.

עכשיו היא הגיעה,

עכשיו היא כאן.

והוא מקבל אותה בחיוך

"חזרת ביתי".

אוקיי, זה היה הרבה איד. אשמח להערות והארות..

אגיב בהמשך, שאסדר לי את זה בבתים בלי הרווחי השורות,

באמת, קשה לי לקרוא ככה

סליחה!

פשוט אבל עמוק. וכ"כ אמיתי ומבטא תחושות מוכרות.
תודה

לחיי רטובות,עניי אדומות,ובגדי לבנים,

ואני? מנסה לחשוב-מנסה להבין.

מה התקדמתי במשך השנה האחרונה,

הפכתי למה שרציתי שאהיה?

נהייתי בנאדמית אחרת?

מה הייתי אז,ומה אני היום..

צניעות- מאז ומתמיד הייתי בסדר,אורך חצאיות,פתח חולצה ושרוולים-

אבל זה היה מרצוני? אני ככה בגלל שאני רוצה?

או בגלל שאני בתוך מסגרת כזאת שבונה אותי?

הקדשתי לזה בכלל זמן בכל עומס המבחנים השנה כדי לחשוב על זה???

עבודת ה'-

אני שמחה בחלקי?

אני מעריכה את זה שיש לי עניים רואות? פה שיכול לדבר..

ואף שנושם,לב שמרגיש ויודע מה אני רוצה?

גם לזה לא הקדשתי מאמץ.. הכל יש לי! הורים אחים וחברים,כל מה שאני צריכה!

גוף נושם ובריא! ואני-אני נראת טוב ב''ה! יש כאלה שלא קיבלו מתנות כאלה!

אלוקים הטוב רק משפיע עלי דברים טובים בחיים!

ואני כעיוורת,איני מסתכלת! איני רואה! איני חשה בטוב!

שנה חדשה מתחילה עוד רגע קט..

ואני מקבלת על עצמי.. ובטוחה בשינוי-

אהיה אחרת!

"נעמדים בקצה האוזן (ו) מפרפרים

ו...

טיפי פיסוק, ממש רק בשביל לחתום שורה

הסוף- סופני

אהבתי, תודה

זה חמוד, מבטא את הרגשות שלך -יותר מאשר כתיבת קטע יצירתי

רק משהו קטן, התחלת עם חרוזים והמשכת בלי, לוידעת למה, זה פשוט הורס לי את הפואנטה, כי אני מחכה להם(או בלעדיהם

בהצלחה ושאפו

כן, הגיוני.

אבל...נקודה?

(וצודקת, בכלל מילות קישור לפעמים, בקטעים מסויימים גורמים לקטע להראות הרבה יותר כבד ממה שהוא

הרגליים רועדות. הלב פועם. אני מסתובבת בבית ללא הפסק. אני עומדת להתפוצץ. 
"תרגעי,   זה עוד מעט יגיע.   חכי.   שבי בשקט."- נוזף בי קול פנימי. אני לא עונה לו. הוא יודע שאני לא מסוגלת. הוא מכיר אותי במצבים כאלה.   כל האדרנלין מתפרץ. צעקה.  "מה קרה לך?" נוזפים בי." תרגעי. את יודעת להתאפק. לחכות. איפה הריסון העצמי שלך?" לא יכולה להתאפק. לא יכולה לחכות. לא יכולה. "תגידו לי כבר" אני צורחת וזורקת את הכיסא לרצפה. "גם אתם הייתם מגיבים אותו דבר מקומי. אתם יכולים לחשוב שאני לא רואה אבל אני רואה אתכם. גם אתם חסרי איפוק.חסרי ריסון עצמי.מתנהגים כמו בהמה. בלי שכל ושליטה עצמית. בדיוק כמוני. רק שהרגע, במקרה, אני היא העצבנית." הם מעיפים מבט. לחישה-"נכשלת". אני יודעת. זהו. זה נגמר. הם יוצאים מהבית. אני נשכבת על המיטה. נשימה ארוכה. הדמעות יוצאות מעצמן. למה לא עצרתי בעצמי?

אור מבצבץ מהחלון. כמה זמן ישנתי? אני נזכרת במה שקרה. נגמלת בתוכי החלטה. אני אצליח להתרומם  ולא אחטא שוב. לא אוותר לעצמי. אני יודעת שיש בי את הכוח. 
הם חושבים שנכשלתי אבל אני- אתקן.

*הקטע לא מבוסס על מקרה אמיתי*

אין לי כרגע זמן לקרוא, אז אם זה אפשרי, זה ימריץ

הרגליים רועדות. הלב פועם. אני מסתובבת בבית ללא הפסק.
אני עומדת----
להתפוצץ. 
"תרגעי,  זה עוד מעט יגיע.  חכי.  שבי בשקט." נוזף בי קול פנימי.
אני לא עונה לו.
הוא יודע שאני לא מסוגלת.
הוא מכיר אותי במצבים כאלה! 
כל האדרנלין מתפרץ. צעקה.

"מה קרה לך?" נוזפים בי." תרגעי. את יודעת להתאפק.
 לחכות... איפה הריסון העצמי שלך?"
לא יכולה להתאפק. לא יכולה לחכות. לא יכולה.
"תגידו לי כבר" אני צורחת וזורקת את הכיסא לרצפה.
"גם אתם הייתם מגיבים אותו דבר במקומי. אתם יכולים
לחשוב שאני לא רואה אבל אני רואה אתכם. גם אתם 
חסרי איפוק. חסרי ריסון עצמי.
מתנהגים כמו בהמה.בלי שכל ושליטה עצמית.
בדיוק כמוני.
רק שהרגע,במקרה, אני היא העצבנית."
הם מעיפים מבט. לחישה:"נכשלת".
אני יודעת. זהו. זה נגמר. 
הם יוצאים מהבית.
אני נשכבת על המיטה. נשימה ארוכה.
הדמעות יוצאות מעצמן.
למה לא עצרתי בעצמי?

אור מבצבץ מהחלון. כמה זמן ישנתי?
אני נזכרת במה שקרה.
נגמלת בתוכי החלטה. 
אני אצליח להתרומם  ולא אחטא שוב.
לא אוותר לעצמי.
אני יודעת שיש בי את הכוח. 
הם חושבים שנכשלתי אבל אני- אתקן.

לצעיף ורוד- עכשיו זה יותר טוב?

הרגליים רועדות. הלב פועם. אני מסתובבת בבית ללא הפסק. 
אני עומדת להתפוצץ. 
"תרגעי,  זה עוד מעט יגיע.  חכי.  שבי בשקט." נוזף בי קול פנימי.
אני לא עונה לו. הוא יודע שאני לא מסוגלת להרגע.
כל האדרנלין מתפרץ. צעקה.

"מה קרה לך?" נוזפים בי." תרגעי.חכי קצת..איפה הריסון העצמי שלך?"
לא יכולה לחכות. לא יכולה.
"תגידו לי כבר" אני צורחת וזורקת את הכיסא לרצפה. "גם אתם מגיבים כמוני
במצבים כאלה. אתם יכולים לחשוב שאני לא שמה לב אבל אני כן. גם אתם חסרי
איפוק. חסרי ריסון עצמי. מתנהגים כמו בהמה. 
בדיוק כמוני.
רק שהרגע,במקרה, אני היא העצבנית."
הם מעיפים מבט. לחישה:"נכשלת". אני יודעת.
זה נגמר. הם יוצאים מהבית.
אני נשכבת על המיטה. נשימה ארוכה. הדמעות יוצאות מעצמן.
למה לא עצרתי בעצמי?

אור מבצבץ מהחלון. כמה זמן ישנתי? אני נזכרת...
נגמלת בתוכי החלטה. 
אני אצליח להתרומם ולא אחטא שוב.
לא אוותר לעצמי.
אני יודעת שיש בי את הכוח. 
הם חושבים שנכשלתי אבל אני- אתקן.

יותר טוב?

הנה חלפה לה השנה

ומה הספקתי ומה נתתי?

החרטה הינה מתנה-

והמחשבה לאחור- איך התקדמתי.

התקדמתי ונפלתי

חטאתי ושבתי

חזרתי ונתקבלתי.

איך זה??

הזמן מזכיר לי שהוא בפתח,

לעצמנו או לו?..

ובכלל כל הקטע נותן מסט של שתי אפשרויות...

ופשוט.

יושבת ושבה.

ואולי אלו פעולות סותרות.

אולי צריך לקום. לעמוד. ללכת. לרוץ.

כדי לשוב.

יש בפנים נשמה שמחכה,

מחכה שאשוב.

מבטיחה לה שהנה אני קמה,

שאני ממש עוד רגע באה.

ושוב מתיישבת, למה?

אולי מפחדת לרוץ בכיוון הפוך,

אולי סתם עייפה,

ואולי מפחדת לגלות מה יש לה לתת.

מאיפה לה הכוח?

מהיכן לה הקול הקורא לי?

מאין לה התקווה שאני עוד אחזור בתשובה?

 גמאני בעד שזה יפה המשחקים, אם כי צריך לשים לב בכאלו קטעים- שלא חוזרים יותר מידי על אותם מילים- כי יש כאן משחק

בהצלחה רבה ותודה לך

והוא,הוא הרואה

עלי הוא מסתכל

אך איני יודע

היכן הוא מסתובב

תמיד לי הוא קורא

אך איני שומע

חושב האם לחזור

אך בתוכי – רוקע.

-שיפורים ותגובות יתקבלו בברכה

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)