אוף, ההורים שלי שוכחים שאני עוברת לפנימיה.
כאילו - הם זוכרים, כמובן, אבל הם לא מתייחסים לזה.
עושים לנו עכשיו שיפוצים, אז הם נורא לחוצים וזה. אני באמת משתדלת לעזור להם והכל, אבל הם עדין נורא עסוקים...
והם אמרו לי שגם ככה אני אהיה שם רק שבועיים (השבוע הראשון, והשבוע של עשרת ימי תשובה) עד סוכות (השיפוץ נגמר קצת לפני סוכות) אז הם יקנו לי את הדברים בסוכות.
אבל אוף, הם לא מבינים שזה צורך נפשי?!
אני לא מבקשת שיקנו לי עכשיו מגירות ובגדים וכאילו. אני מבינה שהם לחוצים נורא.
אבל שכן ערב אחד, עם כל הלחץ, הם יבואו איתי לקניות - לא בדברים גדולים - שמפו, עפרונות וכו'.
זה משהו קטן, שנכון שזה יגזול להם ערב אבל זה יעשה לי ממש טוב - גם לפני, וגם בפנימיה עצמה.
את מה שאני יכולה לבד - כבר קניתי. אבל אני צריכה אותם! גם מהבחינה הנפשית...
לא בא לי לבוא ככה בלי כלום.
ובד"כ הם כן מבינים כאילו דברים, אבל אוף, עכשיו הם עסוקים מידי אפילו בשביל להבין כאילו דברים ברורים...
ואני מרגישה מגעיל שאני רוצה את זה למרות שאני יודעת שהם נורא עסוקים.
אבל אוף, אני מבקשת יותר מידי?!







