מלבד הכתיבה, שהיא יפה, בזמננו הוא לא חידוש גדול.

אבל לתקופה שהוא נכתב הוא ממש חדשני.

שבחורה תעשה מה שהיא רוצה עם החיים שלה,

וגם תעדיף בעל שאפשר לדבר איתו על פני בעל עם כסף?

ושהגבר ישתנה בעקבות הדרישות של הבחורה?

לא נשמע כדבר הזה עד אז.

מלבד זה, הדמויות מורכבות ולא חדגוניות, מה שנראה כך

מתגלה לאחר מכן כשונה, ויש פשרות בספר

ולא 'עושר ואושר עד עצם היום הזה'.

בס"ד

חוץ מזה שלדעתי היא מראה תהליך מדהים של ניפוץ סטיגמות ואיך אנחנו מושפעים...

אני רואה בזה ספר באמת חכם...

(מצטערת שיצא ארוך וחפרני, אבל אשמח עם "הדריכני" יקח זמן ויקרא., אני גם לקחתי זמן לכתוב את תשובה לשאלה שלו... )

מה שענבל ועין הקורא אומרים לך הוא שאתה מכוון מסביב למטרה, ולא אליה.

אני לא בטוחה אם "מומלץ" זה התואר שהייתי נותנת לספר כזה, או לספרים שמקבלים את ההערכה הדומה.

הייתי קוראת לזה "יצירת מופת ספרותית", או במונח פחות פלצני: "ספרות טובה".

הספר מעלה נושאים לחשיבה אצל הקורא, נושאים שרלוונטים לחייו או לחיים של החברה שהוא חלק ממנה.

וכן, בדרך כלל הוא גם מעביר מסרים בנוגע לנושאים האלה.

לדוגמא (דוגמא לא מדוייקת, אין לראות בה משהו שמשקף את תוכן הספר):

הספר "גארווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין מעלה, בין השאר, את הנושא של סטיגמות, דעות קדומות שייש לנו על אנשים מטיפוס מסויים. אנחנו פוגשים את האיש הזהת מתוודעים לעובדה שהוא משתייך לקבוצה מסויימת- כמו שאליזבת' התוודעה לכך שמר.דרסי משתייך לחברה הגבוהה והעשירה, ומחליטה שהוא פשוט אדם גאה, שמסתכל עליהם מלמעלה למטה. כאשר למעשה, כשהיא קיבלה להכיר אותו קצת יותר ולהביא את הקשר ביניהם לרמת אינטימיות מסוימת, היא מגלה שזאת סתם הייתה סטיגמה. שהיא חשבה את זה עליו, ולאורך כל הדרך התעקשה לראות בו כזה, כיוון שזאת הייתה הדעה שהייתה לה על "אנשים כמוהו": עשירים ומהמעמד הגבוהה.

אבל יותר ממה ש"עין הקורא" אומר, אחד המדדים המאוד חשובים בהגדרת ספרות טובה, הוא  שהמסרים שהספר מעביר והנושאים שהוא מעלה לדיון צריכים להיות רלוונטיים לא רק לתקופה של הסופר, אלא גם לאורך הדורות של המין האנושי.

(אבל נכון שזה גם מעניין וחשוב לבחון את היצירה לאור התקופה והסיפור חיים של הסופרת, כמו ש"עין הקורא" אומר)

משהו אחרון: לג'יין אוסטין יש סגנון כתיבה די יפה. ובהקשר לשורה מעל, אחת הדבריםם שהופכים את הסגנון כתיבה שלה למרתקים, הוא העניין שייש בלקרוא סגנון כתיבה של סופרת, אישה, אנגליה, מהתקופה שבה היא חייה.

ומצטערת שאני לא מאריכה בנקודה הזאת יותר, פשוט יש לי ארוחת ערב להכין וכביסה להוריד ולקפל, ואת הנקודה המרכזית שלי כבר העברתי...

יש משהו באמת חשוב בספר שמעורר שאלות לדיון שבכך הוא הופך ל"מומלץ" (ואני קוראת לזה כך כי אם חיפשתי בגוגל ספרות מומלצת באנגלית וזה נמצא בכל הרשימות שמצאתי..) 

מלכתחילה הסכמתי שהכתיבה שלו יפה..

ובכל זאת - הספר הזה הוא ספר מומלץ מעבר לפן הספרותי הוא ספר שגם פה בפורום וגם חברות המליצו עליו כיפה, וזה בניגוד ל-אל תיגע בזמיר לדוגמא, שמעביר אולי מסר אבל לא התרשמתי ממנו כספר מעניין..

ועל זה אני שואלת, ואולי באמת לא ניסחתי את עצמי כראוי מלכתחילה - כיצד הספר הגיע למצב של מומלץ כספרותי ומומלץ גם כקריאה.. בתור המלצה ספרותית אני מסכימה שמה שכתבת זה סיבות טובות..

כמובן סאטירה שהיתה נכונה לשעתה.

ועם זאת יש בספר הרבה כן ואמת, כמו שכתבו כבר לפני, שיפים ונכונים גם לימינו אנו.

אישית אהבתי יותר ספרים אחרים של ג'יין אוסטין. במיוחד את אמה ואת הטית לב (אינני זוכרת איך קוראים לו בתרגום החדש)

גמאני לא  הבנתי מה מיוחד בו . הוא חביב , וקל לקריאה . וזהו .

הספרים של רונית לוינשטיין מלץ נהדרים

אני מבטיחה שאני לא זקנה, אבל דבורה עומר - וואו.

אוּרי גם ספר מהמם. לא זוכרת במדויק את התוכן, אבל קראתי אותו בגיל מאוד צעיר (בהמלצת אמא), אז מניחה שסבבה.

הספר "אניגמה" זכור לי כמעניין ממש.

אם הנוער מעוניין בספרי פנטזיה, יש סדרה חדשה יחסית ונהדרת- שומרת הערים האבודות

הספר "פלא" (על ילד עם תסמונת כמו של מלאכי, או בסגנון)

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.