הצורך והרצון שלך מובנים מאד,

אך נשמע שבעלך לא בעניין כרגע.

לעניות דעתי- לחץ רק ירחיק.

שחררי, ותתמקדי בלהתפלל לה' שיפתח את ליבו ויאיר את עיניו.

זה נראה לי הדבר שהכי יכול לעזור..

ב"ה שאתם שומרים עם כל זה על כבוד הדדי ויחסים טובים ונעימים, ממש לא מובן צאליו,

ומראה שהזוגיות שלכם בריאה ואיתנה

תמשיכו כך!!

שוב- לדעתי ממש ממש לא ללחוץ עליו או לגרום לו אנטי, ופשוט להתפלל.

בע"ה גם לו זה יבוא

מעניין שגם בעלי לא עושה חלק מהדברים שתיארת, ובכלל לא חשבתי על זה.

אנחנו נשואים 4 שנים.

אני לא יודעת כמה תפילות בעלי מתפלל. כמעט תמיד מניח תפילין. לא קם לסליחות. אין זמירות שבת או דבר תורה אלא אם אני יוזמת. מעשר כספים- תורמים בהקפדה ב"ה. לא ישחה מעורב. לא קובע עיתים לתורה.

ובכל זאת, יש לו חיבור פנימי שלא תמיד מתבטא במעשים.

ואני לא סופרת, מודדת ובודקת מה וכמה הוא עושה. לא כי אני לא שוטרת שלו, למרות שזה נכון, אלא בגלל שזה באמת לא מעניין אותי.

חשוב לכבד ולתת מקום.

ואם חשוב לך, תכניסי את את זמירות השבת ודבר תורה קצר. בקשי מהילדים לומר משהו מפרשת השבוע ששמעו בבית הספר.

ובקשי מבעלך רשות לתרום מעשר כספים (אם צריך, את יכולה לומר שזה יעשה לך טוב).

ושיהיה טוב.

דעתי , שכל מה שציינת , זה בינו לבין הקדוש ברוך הוא . כלומר , זה היה נחמד אם הוא היה רואה את הדברים כמוך , אבל זה לא הוגן לשפוט אותו על פי עולמך הפנימי . כי כל אדם הוא עולם שלם , וגם אם הקשר הוא טוב , אי אפשר לדעת מה החוויות שהוא עבר, כיצד הוא חושב, מה התהליכים שהוא עובר בפנים - ולכן אי אפשר למדוד את עומק החוויה הדתית שלו - לפי מספר התפילות שהוא מתפלל ביום . 

האם הוא מתחשב בך ? האם כשאת עייפה , הוא לוקח אחריות? האם מעבר לעניין הדתי , כשמשהו מציק לך , הוא מקשיב , מנסה להבין? האם הוא נוכח בחיי הילדים ? 

מספרים על הרב שך, שבא אליו בחור חוזר בתשובה ,וביקש להתגרש מאשתו , כיון שאינה מוכנה בשום אופן לשמור טהרת המשפחה. הרב שך הזדעזע מאד. להתגרש?! חס וחלילה. תניח כל ערב פרח ליד הכרית שלה ותלך לישון בסלון.

ועוד זכורני מהימים שחשבתי לחזור בתשובה (היתה לי תקופה כזו , וזה עבר לי )  -שבנות נשואות שאלו אם הן צריכות ללחוץ על הבעל ללמוד יותר תורה . הרבנית השיבה בצורה תקיפה , שזה עניינו של הגבר , זה בינו ובין עצמו , בינו ובין קונו. אישה טובה יכולה להכין אוכל טוב לבעל כשהוא חוזר מלימוד התורה , להכין חיוך מיוחד , אבל אין לה שום זכות ללחוץ עליו או לבקר אותו בעניין הזה . 

מקווה שתרמתי משהו.

נ.ב אני לא דתיה בכלל , וכל עניין המצוות והתורה לא מדבר אלי.  מה שכן , אני מאמינה בה' . 

בעניין הזה , אני לגמרי עם "ידיים פרוסות". זו אכזריות למנוע מאישה להביא ילדים . לדעתי בעלים צריכים להסכים , אפילו אם המצב קשה. אם אין להם רצון , שיעשו לעצמם רצון. 

את יכולה לומר לו ש-

זה ישמח אותך אם הוא ימצא זמן ללכת לאיזשהו שיעור תורני שמתאים לו.

בלי לחץ, רק שישמח אותך אם הוא יחווה גם חוויות כאלו.

שזה יתרום לכם בתור בני אדם ובתור זוג.

(קחי את המשפטים שמתאימים לך)

כמו "זקנת השבט" קחי הכל בערבון מוגבל..

גם אישה יכולה להכין ד"ת פ"ש לשולחן שבת ולשיר זמירות.אפשר אולי להצטרף לזוג אחר בשבת ובערבים וללמוד יחד בעל וחבר מכר ואת וחברה

שחשוב לו לתרום לה

קודם כל  את כותבת שבעלך ספרדי  ( אינו קם לסליחות בימים אלה  - אצל האשכנזים עוד אין סליחות)  . זה לא משנה לענייננו .

 אם את במקרה אשכנזיה  תשימי לב אולי הוא הי רוצה זמירות שבת דוקא כמו שרגיל מהבית הספרדי ?

 העיקר זה לבנות את האוירה החיובית . זה גם מה שתורם בעיקר  לילדים.

 וזו מצוה חשובה בעצמה ( עונג שבת).

יכול להיות שדברים אחרים הם יותר מצוה  אבל בשביל לבנות בית טוב הכי חשוב זה הרגשה טובה ואוירה טוב.

לגבי שאר הדברים.

 את כותבת על ילדים  ( ולא על ילדות)  ואח"כג על הילדה  - אז  ברור שהוא ( הכל זה מצוה שלו ולא שלך)   יצא ידי חובת פרו ורבו. גם שני בנים לפי רוב הדעות זה מספיק ולא צריך דוקא בן ובת ( כי אחרת  במקרה שני בנים בית שמאי מקילים ולא בית הלל).

 לגבי תפילין , אולי לא עכשיו רק אחרי שהאוירה תהיה טובה יותר תבקשי שכשהווא ממהר יסתפק הנחת תפילין ואמירת שמע ישראל. אולי זו עצה רעה כי אז תמיד הוא לא יתפלל יותר.

 הוא שוחה במעורבת - אם הוא שוחה  כמו שרגיל מילדות ולא מתעסק שם בדברים אחרים  אז זה לא סוף העולם

 מעשר כספים - כנראה יוצא ידי חובה אןם משלם מס הכנסה שמשמש גם לדברים טובים .

 שיהיה לכם טוב

נזכרת שכשעוד הייתי בתקופת הפגישות, היה בחור שהתאים לי מאוד , נוצר קשר משמעותי ביננו. הדבר היחיד שחסר לי היה העניין הרוחני |(אפילו לא הדתי- כי ברמת קיום המצוות והעשייה ע"פ ההלכה הוא בהחלט היה מחויב ומחובר). עם זאת היה חסר לי המימד של הקשר לריבונו של עולם, האמונה בה' והתחושה שהדברים אינם נשארים רק ברובד העשיה. בסופו של דבר החלטתי שזה לא בשבילי... ואני לא מצטערת...

עם זאת- אני ממש לא באה לומר שאין לכם עתיד יחד ח"ו. אדרבה- נשמע ששניכם נוהגים זה בזה באהבה וכבוד. המציאות שלכם היא שונה, יש לכם המון מן המשותף, כרכת את גורלך בגורלו, בית וילדים...

אבל כפי שכתבת, הריחוק הזה שלו מהדבר שממלא אותך כל כך, ושאת סבורה שאמור לכוון גם אותו- יוצר גם אצלך פחות הערכה כלפיו. זה טבעי, אבל זה עדיין לא אומר שצריך להשלים עם זה. נראה לי שחשוב שתתמקדי בכל הדברים אותם הוא כן עושה, מתאמץ, הולך לקראתך... שתתחזקי באהבתך, ותתפללי לטוב.

כמה נכון , לחפש את הטוב ולהתפלל לטוב. 

כל אדם עובר במשך חייו משברים מסויימים ,כנראה שבעלך כרגע במשבר אמוני ,את לא צריכה להיבהל מכך ,את רק צריכה להמשיך לאהוב אותו ולהרעיף עליו אהבה יותר מפעם כי עכשיו זה מה שהוא צריך, ובדרך כלל מכל משבר צומחים לדרך חיובית יותר, ההשתדלות שלך היא בתפילה להקב"ה שיתן בלבו בינה להבין ולהשכיל ,ושיחזיר אותו בתשובה שלימה. את לא משגיחה רוחנית שלו למרות שזה מאד כואב כי הוא בשר מבשרך, אך הסבלנות משתלמת במיוחד שאת מציינת שהקשר בנכם הוא טוב ומה שחשוב בחיי זוגיות זו תקשורת טובה. תתעודדי ובעז"ה תתבשרי בשורות טובות,

בצורה מאוד יפה.

(אם יש לך טלוויזיה).

שאחרי 34 שניות בערוץ הזה מתחשק לי לצפות בשידורי הכנסת , או לחילופין להצטרף לסיירת מטכ"ל. בתור נושאת כלים - יותר קל . זר לא יבין זאת , אבל  את מי שלא רוצה "להתחזק" - הערוצים האלו פשוט מעצבנים . 

חשבו על הדת כמשהו שקשור עליהם הציצו ונפגעו.

הרב פנגר, הרב זמיר והרב קוואס אין אחד שלא מתלהב, באתר שלהם יש לוח שידורים, פשוט צריך לראות את המרצה המתאים.

בתור התחלה אני ממליצה על הרב פנגר, ההרצאות ב"קפה מדרש" מלא צחוק ומלא יהדות.

מדהים!

אשרייך שהתחזקת ועלית.

אין לי עצה, חוץ מלהמשיך ולהתחזק אישית, להתפלל על זה לה', ולהמשיך לתחזק ולחזק את הצדדים הטובים שיש בקשר ביניכם ובהערכה ההדדית.

נקוה גם שהטוב שבבחירתך, שבא מהלב ובאופן חיובי, יקרין גם עליו וימשוך אותו.

מאוד על שאת רוצה את בעלך יותר מתעלה ורוחני. 

אבל שמעתי מרב עיצה טובה ואמיתית- תדאגי לעולם הזה של בעלך והוא אחראי על עולם הבא שלו. ואת יכולה להתפלל עליו . זו העצה הכי טובה. ואם תצליחי לשכנעו ללכת לשיעור קבוע זה מעוללה.

בכל אופן אסור לך להעיק עליו. מאוד יפה הוא לוקח את הילדים לנפרד, למרות שאולי הוא לא רואה בזה חשיבות.

הכי חשוב לילדים זה לראות את האחדות ביניכם וזה קיים- ישר כח!

ותגידי תודה שהוא לו מגביל אותך , את אמורה להיות חברה שלו , ולא השוטר שלו , את החשבונות שלו עם בוראו יעשה לבד

כל עוד הוא לא מגביל אותך במעשיך , תני לו לחיות את חייו

נ"ב : לפי מה שהבנתי , את זאת שהשתנת אחרי הנישואים , , ובטח בעלך לא אשם בזה

דוחה ומקוממת.

אתה גם לא ה"שוטר שלה". ומותר לה לשתף במה שמבחינתה קשה - שאין משותפות בדברים בסיסיים לאישיות האדם - מה גם שעשתה זאת בהדגשת הטוב - גם אם אתה אינך תופס מה זה כ"כ קריטי לה.

[ובני זוג לא רק "חיים כל אחד את חייו"... יש ה"ביחד" גם בעולם הרוחני הבסיסי. וכשיש השפעה מדברים בצד האישי לגבי ה"ביחד", זה נושא שראוי לדון בו בכובד ראש, בכבוד וברגישות.

ורק נקודה למחשבה: אם אשה היתה הולכת בצורה מאד מכוערת, גם היינו אומרים שזה לא עניינו? אז יש אנשים - נורמליים לגמרי - שלא להניח תפילין אצל האדם הכי קרוב או שאין "שולחן שבת", זה יוצר הרגשה קשה מאד (לא מדובר על כל פרט בחיים הדתיים האישיים).. אפשר להבין. גם כשאפשר להציע הצעות במה כדאי כן להתמקד]

בס"ד

אני ממש מתנצלת, אבל נראה לי שהתגובה שלך ממש לא במקום. או יותר נכון להגיד- יש מקום לכל סוג של תגובה, רק שתתנסח בצורה מכבדת ומכובדת... 

בכל אופן - לעניות דעתי יש מקום רב לשאלה של "ידיים תפוסות" כי המטרה בחתונה היא לחיות אחד עם השני בכדי להגיע למטרה משותפת, הכוח של שניים ביחד רב בהרבה מהכוח של כל אחד בנפרד. כשמתחתנים לא מחפשים ידיד סתם שיתחלק במטלות הבית. מחפשים ידיד נפש- אדם שניתן להתחבר אליו במקום העמוק ביותר,להכיר את המעלות והחסרונות של כל אחד -- ומתוך זה להגיע למקומות עמוקים יותר, לעבודת ה' אמיתית יותר. 

כיום אני יודעת שהייתי נאיבית כשהתחתנתי, ולא הייתי בת 18 כשהתחתנתי.

סברתי ש"כולם" מתפללים שלוש תפילות ביום עם מנין, ולומדים תורה ושרים זמירות בשולחן שבת, וקובעים עיתים וכו' וכו'.

איך פיספסתי?  אמרתי, הייתי נאיבית.

אז בעלי היקר מתפלל שלוש פעמים ביום, אך בלי מנין (אלא אם כן אין לו ברירה, ואז הוא כן מתפלל עם מנין).

דבר תורה יהיה רק אם אני או אחד הילדים יגיד.

זמירות, שוב, רק אם יש אחרים שישירו, הוא לא יזום, ואם ייזום, יבחר מנגינות שוהא אוהב, שמיוחדות בעיניו, אך הן שנואות על הילדים, אז כבר עדיף שלא יזום.

לא כתבתי כדי לומר "צרת רבים", אלא כדי לומר שאם "בגדול" טוב לכם ביחד, תתמקדי בטוב.  דבש מושך הרבה יותר זבובים ממחבט זבובים.

כואב הלב, וודאי.  כואב מאוד.  

קושי בגידול ילדים (להיות כמו אבא או כמו אמא???)  נכון.

בטוח שיהיה קל יותר, אם, למרות הקושי העצום, תקבלי אותו כמו שהוא עכשיו.

ציינת שהוא מתקדם לכיוון שרצוי לך, אם כי בצעדי צב.  נ ה ד ר !!!!!!

ככל שתקבלי אותו כמו שהוא, ותאפשרי לו להתקדם לעברך בנחת ובלי לחץ, הסבירות שהוא יתקדם לעברך תגדל.

לפעמים צריך נשימה ארוכה והרבה תפילות על כל הנושאים השונים (בכל מקרה, תפילות תמיד מועילות לנו), 

ולזכור שהעובדה שהוא אינו בא בטענות על השינוי שעשית עם עצמך ראויה להערכה עצומה.

המצב יכל להיות אחרת.

אגב, אמרת שכיום את מקפידה לגמרי בנושא טהרת המשפחה, וב"ה בעלך מקבל את העובדה הזו.  תחשבי על הקבלה הזו שלו כעל ויתור מצידו!!!  יתכן שתוכלי למצוא עוד מקומות שאת בחרת להקפיד יותר ושבעקבות כך הוא נאלץ לשנות משהו מהרגליו.  אולי אם תחפשי ותמצאי את הנקודות האלה, יהיה לך יותר קל לחכות לשינויים נוספים.

הצלחה רבה,

כתיבה וחתימה טובה!

לדעתי, בעל שמתפלל שלש תפילות אבל לא במנין - זה באמת לא עניינה של האשה..

צריך להבחין בין דברים שמקרינים ממש "אי שייכות" לדברים בסיסיים (תפילין כמו שהיא כתבה), או שייכים לאווירה הבסיסית בבית (אין זמירות. ואגב, זמירות ש"הוא אוהב" זו לא סיבה לטענה. יכתן שטענות כאלה עצמן, גורמות לו "לנטוש את העמדה"..  ברצון טוב אפשר חלק זמירות כאלה וחלק כאלה).

במקום "טענה" ו"אכזבה" - עדיף עידוד הטוב ואמון. אני מעריך שאיש שאשתו תבקש באהבה וכבוד אם הוא מוכן לומר איזה דבר תורה קצר בשולחן, יעשה זאת אם יכול. לא כולם יודעים איך. וכד'.

ברוך ה' אתם נשואים הרבה שנים, 13 שנים זה לא הולך ברגל. לדעתי החשיבות של זוגיות ומשפחה זה אחד הערכים הכי נעלים, מעל הכל. האופן בו אתם מתייחסים זה לזה, וזה להשקפותיו של זה, מהווה דוגמא עבור ילדיכם. 

בחיים יש הרבה פערים בין בני זוג, ותהינה לכם עוד הרבה פעמים שיהיו פערים, מה שמשנה לדעתי זה האופן בו מתמודדים עם הדברים. בעיניי את צריכה להתחזק באמונתך, בלי קשר לבעלך ולהבין שגם אם הוא לא מקיים את הדברים בדיוק כמותך זה לא אומר שזה מבטל את האמונה שלך, וגם לא מעיד עליו איזה מין אדם הוא. 

אני מציעה לך לחזק את האהבה ביניכם ולדבר על כל קושי שעולה. לחזק את התקשורת ביניכם וזה מה שהכי חשוב עבור הילדים שלכם. התורה היא לא שחור לבן- אני בטוחה שגם בעלך עובד את ה', אולי לא בדיוק כמו שאת, אבל עדיף שתמנעי מלשפוט עד כמה הוא בדיוק דתי או מקיים מצוות, זה פשוט לא לטובתך, לא לטובתו ולא לטובת המשפחה שלכם.

מאחלת לך שה' יחזק אתכם ויעזור לכם לחזק את הזוגיות שלכם דרך ההתמודדות הזו.

בס"ד

מצטרפת לדברים הנבונים שנכתבו על ידי רוב המגיבים,

והיות והרגשתי שאת אדם רוחני, שהחיבור הרגשי חשוב לך מציעה נקודת מבט נוספת.

תחשבי מה הקב"ה רוצה ממך ביחס לבעלך.

בעלך- בדיוק כמוך בן יקר לקב"ה.

ה' יודע כמה טוב הוא טמן בו, וגם את זוכה להנות מהטוב הזה.

האם ייתכן שבגלל התקרבות לקב"ה תתרחקי מבעלך שהוא האדם שאאליו הקב"ה רוצה לראות אותך הכי קרובה?

לעיתים כשהצד הלא מתוקן שבנו יודע שהוא לא יצליח לקרר אותנו מעינייני קדושה באופן ישיר, הוא מבלבל אותנו עם עודף להט.

אהבה אמיתית לקב"ה מעצימה את האהבה לבעל.

איש ואישה זכו שכינה בניהם.

האהבה בינך לבעלך, אהבת ישראל כנה בטהרתה, שמתגלית הכי בשלימות בין בעל לאישה, היא הדבר שהכי יחבר אותך לרבונו של עולם.

כשהתחתנת עם בעלך ראית בו דברים שהיו יקרים לך, זה שעבודת ה' התייקרה בעינייך, אך יש מצוות שבעלך עדיין לא מקיים זה לא סיבה שבגינה את צריכה לוותר על התענוג שיש לך מהטוב שבו. ולהפך. ככל שתפתחי עין טובה עליו, על הטוב שבו כאדם, כבן זוג, כאבא, וכ'  ותשמחי בו יותר, תשמחי בכך את הקב"ה.

מעבר לכל מה שזה יקרין על הבית והילדים.

עבודת ה' זה משהו מאד פנימי שבין האדם לקונו.

כשזוכרים שמצד אחד יחס נכון לבעל זה חלק מעבודת ה' שלי, ומצד שני שעבודת ה' שלו היא מרכת אינטימית בינו לבין הבורא דברים מסתדרים במקומם, וקל לנו יותר להיות במקום הנכון והאוהב, ולא במקום המאוכזב והמכאיב לעצמו.

כי כל עוד הוא לא לוחץ עלייך בדברים שהם נגד ההלכה ח"ו אין שום קונפליקט אמיתי בין התקרבות לאבא שבשמיים, לבין התקרבות לבעל.

ולהפך, זאת הדרך כאמור להשכין שכינה בבית.

בהצלח רבה ומופלגה, ובשרות טובות!

החכמתם אותי, כיוונתם וגם הרגעתם.

אני לוקחת משהו מכל התגובות.

"חכמת נשים" של הרב ארוש. הוא מסביר שאשה יכולה להפוך את בעלה עם התפילות. אני מכירה חסידת ברסלב שהיא תלמידה שלו שעם טורבו של תפילות בעלה חזר בתשובה. מדהים- אם לא הייתי רואה לא הייתי מבינה עד כמה. אל תעירי לו ישירות. רק תתפללי עליו.

בעלי ברמה רוחנית הרבה יותר גבוהה ממני. ויש דברים שאני יודעת שאני עושה שמציקים לו. הפערים הם יותר

קטנים ממה שאת מתארת, אבל בכל זאת זה נשמע קצת מוכר.

רציתי להגיד משהו מהצד השני, בעלי מרבה להגיד לי "אשתי הצדיקה" ו"הלואי שהבנות שלנו יצאו כמוך" ודברים כאלה,

למרות שהוא מכיר אותי היטב ויודע את מקומי. הוא פשוט מתמקד במה שאני כן עושה, (הוא בד"כ מתכוון לדברים שבין אדם לחבירו שמאוד חשובים לי.) ולמרות שזה תמיד נשמע לי מגוחך שהוא אומר את זה, זה עושה לי טוב לדעת שהוא מעריך אותי כמו שאני.

אבל יש לו גם הרבה ציפיות שאני אשתנה לפי דרכו ואהיה כמוהו ואני רואה שהוא נלחם בעצמו הרבה פעמים לא להגיד כלום.

זה יכול ממש להלחיץ ולהרגיז שבן הזוג מצפה ממך לדברים שלא מעניינים אותך או שאין לך כח אליהם בכל תחום בחיים,

אבל בתחום הדת זה יכול להיות הרבה יותר מעצבן, כי בכל זאת זה משהו שהוא בינך לבין יוצרך ואתה לא רוצה שאפילו בן הזוג יתערב לך בהם.

מקווה שתצליחו לגשר על הפערים ןלשמור על זוגיות טובה למרות השוני. בהצלחה

ואגב, עם מה שכתבת ש"בתחום הדת זה יותר מעצבן".. אבל דווקא שם לא-פעם מובנת ה"נגיעה" אליו (לא מדבר כרגע על פרטים, אלא על האיכפתיות העקרונית, הרצון וההשתדלות בכך) שהרי זה שייך למכנה-משותף עמוק מאד שיכול להיות, זה שייך ל"שכינה ביניהם". אם כי, אכן, "בכח" אי אפשר.  ויפה מאד דרכו, עין טובה, עידוד. "משכני אחריך- נרוצה"...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....