אתה דואג לבן שלך מאד. חושש שהוא עושה דברים שעלולים לפגוע בו.
הילד קנה יומן מכספו הפרטי והוא כותב בו דברים אישיים.
האם תפתח את היומן ותקרא?
אם תגלה דברים - האם תדבר עליהם עם אנשים אחרים - כאלו שאתה חושב שיוכלו למנוע את הדברים הלא-טובים שאתה חושש מהם?
אם אתם חושבים שאפשר לפתוח את היומן - עד איזה גיל תעשו זאת?
יסודי/חט"ב/תיכון/18/כל עוד הילד גר בבית.
תודה!
לגבי קריאה ביומן פרטי תלוי בילד,אם הילד ילד טוב וחיובי ,אין שינוי בהתנהגות שלו באחרונה אין סיבה לבדוק את היומן שלו.
אני חושבת שמקום לבלוש אחרי הילד חשוב לפתח קשרים טובים שהילד ישתף אותך במה שקורה לו.
יש לי בת מעל גיל עשרים שמשתפת אותנו בהכל .
גם האחים שלה הקטנים יותר משתפים אותנו בכל.
למציאות שאת מתארת. הרי מדובר שיש חשש רציני. כנראה, זה לא "התנהגות רגילה".
אם כי ברור, שאם אפשר לגלגל שיחה ולהגיע לדיבור כנה ופתוח על הכל בלי להזדקק לאמצעי הזה - בוודאי שעדיף.
רק אם יש חשש סביר והגיוני שהילד נמצא בסכנה כלשהי, יש מקום אולי להסתכל ביומן שלו (גם אם הוא היה קונה יומן בעזרת כסף מההורים, צריך לכבד את פרטיותו ולתת בו אמון).
אם יתגלו דברים מבהילים, הייתי קודם מתייעצת עם בן הזוג ואולי אנשי מקצוע. נמנעת במידת האפשר מלערב אנשים שמכירים אותו.
עד איזה גיל- אם הייתי חוששת באמת- אולי כל עוד הילד גר בבית (אולי).
אם מדובר בחשש מבוסס,
אז זה כמו הלכות לשון הרע, לצורך תועלת שאינה ניתנת להשגה באופן אחר (צריך לכאורה שאלת חכם. יש חדר"ג על קריאת מכתבים של אחרים. אבל על-פניו זה נראה כך).
ולכן, אם יש אופציה שההורה יכול לעזור - אז לכאורה יש מקום לקרוא, בזהירות שלא "להסתקרן" לגבי דברים שאינם קשורים לענין,
ובוודאי לפעול באופן שיכול לעזור. אם כי, להיזהר שהילד לא ידע אף פעם שקראת, כדי לא "לשבור" אותו, חלילה.
[ונראה שאין זה קשור לגיל - אלא תלוי בהשערה של האפשרות שזה אכן יעזור]
למה לא?
אבהיר, שאני לא ''מביע דיעה'',
רק ''רוצה להבין'', אם יש סיבה שלא, מה היא אותה סיבה?
יש סיבה מוסרית\הלכתית \ חינוכית,\ואו אחרת - שאומרת ''לא'' ?
אני בת 22, גרה בבית.
וההורים שלי חיטטו לי במחשב (רכוש פרטי שלי+דברים אישיים).
הם לא היו מרוצים מהתנהגות מסוימת שלי שלא הייתה לרוחם...
הם פשוט רצו לשנות אותי.
וערבו אנשים זרים (בצורה מאד לא חכמה, אגב).
(עכשיו, אגב, נראה שהם קיבלו את ההתנהגות הזו.)
ופגעו בי מאד-מאד.
ופגעו מאד באדם נוסף - כל החיים האישיים והמקצועיים שלו היו עלולים ללכת לאבדון בגלל המעשה שלהם! בנס זה לא קרה!
האמון שלי בהם - אבד.
אמון - זה הדבר הבסיסי ביותר והיסודי ביותר בכל מערכת יחסים!!!
יום כיפור - וזה מעשה שלא יסולח.
הורים!
גם אם זה יכול להגיע לחיים (וזה לא היה במקרה הזה...) - חיים נפשיים חשובים לא פחות!!!!
[גם אם תלמיד מדבר עם מורה על דבר אישי - לדוגמה - איך אפשר לערב אנשים זרים?
הילד נתן בך אמון!!! זה כ"כ כ"כ לא פשוט!]
מדובר בחיים.
ממש כך.
[אם ככה זה הורים - למה לי ללדת ילדים?]
חבל מאוד שהקשר עם ההורים שלך הדרדר.
יש הורים שקשה להם מאוד לראות שהבת שלהם מתנהגת שונה ממפה שהם מצפים.
אמנם עשית פה "חוכמה", אבל דומני שפיספסת את מטרתך.
אדם שרוצה תשובה אמינה - צרך לדייק.
ממה שאת כתבת בהתחלה - היה נראה שיש כאן דבר הקרוב לפיקוח נפש; ולא ש"רוצים לשנות מישהו"..
את צודקת שאמון זה דבר בסיסי. וחלק מהאמון הוא גם שיֵדעו לעמוד לימין בנם/ ביתם אם הם בסכנה.
וזה נכון גם לגבי כל אדם.
ולכן צריך זהירות ושיקול דעת.
מה שכתבת "הורים! גם אם זה יכול להגיע לחיים"... זו כתיבה ילדותית לדעתי.
בוודאי שצריך להיזהר על החיים הנפשיים, ולכן צריך לפעול בחוכמה. וגם לראות אם באמת מדובר במשהו שאכן יעזור - כפי שכתבנו לעיל - אחרת מה הענין "להתערב".
וגם - כאשר מדובר סתם ב"התנהגות", יש לבן/בת בחירה, הם כבר גדולים - וצריך לשקול היטב היכן יש מקום להתערבות והיכן יש בכלל סיכוי שהיא תעזור.
אבל אם את חושבת שאם ילדייך יהיו חלילה ב"סכנת חיים" ואת תוכלי לעזור - לא תתערבי כי זה "במחשב שלו" (וכמו שאמרתי, בצורה שלא תגרום לעוד יותר נזק) - אז את צודקת בשאלה ששאלת בסוף.. מי שאינה מתכוונת להציל את ילדיה, עדיין אינה בשלה ללדת אותם.
את מערבבת בין הנסיבות הספציפיות שלך (לא סכנה, שבירת אמון בצורה לא זהירה, עורב אנשים זרים "לא בחוכמה" ועוד),לבין השאלה העקרונית כפי שהוצגה.
[וגם לא כ"כ מובן משאלתך, מה הכוונה היו יכולים "להרוס לאדם נוסף"... נניח, חלילה, שיש מישהי מופקרת ש"מתעסקת" עם אדם נשוי ובעל משפחה. אז גם שם "אסור" להתערב שמא זה "יהרוס לו את החיים האישיים והמקצועיים"?... החיים זה לא שחור-לבן. את כ"כ בתוך הענין שלך, בצדק מבחינתך, שאינך תופסת כמה אופציות יכולות להיות בדברים כאלו]
אשר על כן, אין ספק שצריך מאד להיזהר הן מפגיעה באמון - והן בכלל מחדירה לרשות היחיד של הבן/בת, בוודאי כשהם כבר בוגרים. זה לא "שלך".
אבל יש עוד ערכים. ופיקוח נפש דוחה את הערכים הנ"ל, כמובן באופן שלא יסכן לא-פחות (את יודעת שיש ארגונים שנותנים מס' טלפון להתייעצות של אנשים במצוקה נפשית. אם חלילה הם מבחינים בסכנה קיצונית ח"ו, הם ישלחו עזרה תוך כדי. מה עם ה"פרטיות", שהם באמת מאד מקפידים עליה?.. נדחית מפני פיקו"נ. אח"כ מודים להם..).
ולגבי יום-כיפור... בהיות שההורים שלך בוודאי חרדו לך והתכוונו לטובתך - אני מציע שגם אם שגו לגמרי במקרה שלך, תשוחחו על הענין; הם יסבירו ממה פחדו, את תסבירי את השבר באמון - תסכמו להבא, ותתפייסו. גם הורים יכולים לטעות ולחזור בתשובה. זה גם ישפר לך את ההרגשה לאין-ערוך. יו"כ - קץ סליחה ומחילה...
מצטערת לשמוע על מה שעברת. נשמע חוויה מאוד לא קלה.
כבר כתבתי כאן, ואין לי הרבה מה להרחיב, אז רק לגבי הסוגריים האחרונים- למה לך ללדת ילדים:
כדי לתת להם חיים אחרים, טובים יותר. כאילו לעשות לעצמך חוויה מתקנת- דרכם.
גידול ילדים זה לא אותו דבר כמו להיות ילדים להורים, אז לא כדאי להשליך מקושי במערכת היחסים עם ההורים לקושי שאולי יהיה במערכת היחסים עם הילדים.
ויש עוד המון סיבות להביא ילדים לעולם, אבל אני לא בטוחה שזה נכון להרחיב עכשיו בזה 
הרבה הצלחה,
ואם את צריכה משהו באישי, את מוזמנת לפנות.
ויש מקום להתייעץ עם בעל מקצוע איך להגיע ללבו של הילד ול"סודותיו" בלי לפתוח את היומן.
(ואחרי שראיתי את ההודעה השנייה שלך, אני בהחלט אומרת שלא - בגיל 22 יש לבן או לבת חיים פרטיים משלהם -בגיל הזה הם גם הורים בעצמם, לפעמים - ולהורים אין כל זכות להתערב ללא ידיעתם. כמובן, חבל שאין קשר טוב בין ההורים לילד. לדעתי זה חשוב מאוד, ואולי העבודה על כך צריכה לבוא מהכיוון שלך. בהצלחה!)
(אנונימית אחרת)
לא!ממש לא.
ואני כותבת בתור בת שגם בתור נערה וגם אחר כך עברה פגיעות מיניות,נוצלה כלכלית,הייתה במצבי סיכון רבים(על סף הדרדרות מוחלטת להומלסיות,מחשבות אובדניות ומחשבות על סמים)ובהחלט הייתה זקוקה ליד מכוונת ואוהבת שתנחה ותדריך אותה,אבל
זו
בפירוש לא הדרך!!!!!!
חדירה לפרטיות,במיוחד אם אתם חוששים שהילד במצב נפשי קשה ואולי על סף קריסה או עם התרפציות זעם שמראות על מצוקה או מסתובב ולא חוזר המון זמן ואתם מרגישים אובדן שליטה מוחלט ושאין לכם מושג מה קורה איתו,
לא רק שהוא לא יהיה(אם זה מצב קשה)פנוי רגשית להכיל ולהבין שבסה"כ דאגתם לו,
הוא ירגיש בגידה,ניפוץ האמון השברירי שלו בעולם,בבנ"א ובחיים בכללותם(עובדה,אפילו ההורים שלי פגעו בי אז העוולם רע)
וגם בשלב מסוים תצטרכו להעמת מול השאלה 'מאיפה אתם יודעים הכל' ומן הסתם לא תשקרו,ואז הילד יקבל סטירה(מבחינתו)לפרצוף.
אתם חוששים לו?דואגים?רוצים לדעת למה הוא לא מתנהג כרגיל ומה עובר אליו?
דברו איתו!!
תשבו איתו על כוס קפה או משהו,תספרו אולי על עצמכם בגיל שלו,או תדברו בכלליות ש'יש בני נוער שנוהגים לפעמים בגלל בלבול או כעס על ההורים(או כל סיבה אחרת שנראית לכם,אתם פה אלו שמדברים)להתנהג בצורה(או לעשות איקס)'
או תפתחו איתו דיון מה לדעתו אלו חברים טובים,מה הוא חושב ומרגיש,וכשתעשו את השיחה הזו מכל הלב
ומתון מטרה נטו להיות שם ולהקשיב לו,ולשמוע אותו בלי אף מילה של ביקורת או שיפוטיות
גם אם יקח הרבה זמן והמון שיחות כאלה
בסוף הוא יפתח!!הדבר שילד,לא משנה באיזה גיל,צמא לו הוא ההכרה והאהבה של ההורים שלו,וקבלה ללא שום תנאי שלהם.
"כמים פנים אל פנים כן פני האדם לאדם" ובעז"ה "דברים היוצאים מלה יכנסו אל לב" ותצליחו
כל הנ"ל הוא לגבי גיל ההתבגרות והלאה במיוחד,אבל גם בילדים הדבר פוגע ועדיף לנסות לברר ע"י יצירת שיחה בין הילד למאבחן פסיכולוג או דמות כלשהי שיכולה לתחר בעדינות שהילד מכיר וסומך ובוטח בה..(ילדים מטבעם מתקשים מאוד להסתיר סודות מאנשים,ביחוד מאנשים אהובים שהם לא חוששים שיפגעו או יכעסו(יתכן מאוד שלא מספרם להורה כי רוצים להגן עליו מהמידע,חוששים שיפגע או יעלב או יכעס עליהם ועוד.שיקולים כאלה לרוב לא קיימים כלפי דמות אהובה אחרת)
וזה הכי טוב.
ובוודאי שצריך להיות ערני איזה דיבורים הילד יכול להכיל באותו זמן ואיזה לא.
אבל אם יש מצב קיצון שצריך לדעת מה קורה איתו כדי שאפשר יהיה להיחלץ לעזרתו - בדרך שאכן יכולה לעזור, נדחית "החדירה לרשות היחיד" מפני זה.
ומי שאינו יודע לעשות דבר כזה באופן שלעולם לא ייודע איך הגיע למידע, אז יש לו בעיה.
ואכן, לרוב אין כל צורך בכך: אפשר לדבר, ומה שלא יתגלה בשיחה, גם אם "יתגלה" באופן אחר לא תהיה בכך תועלת. כי עיקר התועלת יכולה לצאת - גם בתיקון ולא רק במידע - מתוך שמדברים ומתוך קירבה. אבל לא תמיד זה כך. יש צבים מורכבים. לפעמים קצת "מידע" - יכול להציל מדברים שאח"כ כבר לא היו הפיכים, חלילה. אין להקיש ממקרה למקרה.
ומוסיפה שלא כל הורה יודע איך לדבר ואיך לפתוח את הדברים.
ואם שבת נדחית מפני פיקוח נפש, הערך של הפרטיות לא יידחה?? (באופן זמני, מתוך כבוד ובחוכמה)
קריאת יומן של הבן שלך היא חדירה מוחלטת לעומקי נשמתו של הילד. לא משנה באיזה גיל הוא.
ילדים רושמים ביומניהם את הדברים הכי פנימיים והכי עמוקים שלהם והם רושמים זאת דווקא שם מהסיבה שהם רוצים שאף אחד לא יקרא דברים אלו.
עלינו לכבד את הרצון הזה שלהם, אע"פ החשש הקיים המדובר, אסור לנו לעשות זאת.
תתארו לכם מה יקרה במצב והבן יגלה שאחד ההורים קרא את יומנו. זה ישבור אותו לגמרי ואף יגרום לעשיית דברים חמורים מאוד.
ניתן לראות, שהילד פועל בשיקול דעת, הצעד הזה שעשה- קניית היומן והשימוש בו מראים על בגרות וחשיבה צלולה. על כן, קריאת היומן היא לא הפתרון המתאים. להפך, צריך להתיחס עליו כאדם בוגר ולנסות לדבר איתו כשווה בן שווים ומתוך כך אולי הוא עוד יבוא מעצמו וישתף אתכם במה שעובר עליו. (הסתכלות ביומנו תגרום לצעד ההפוך- התרחקות, ניכור והרגשה שלא סומכים עליך)
נכון, בגילאים שונים להורים יש חששות בנוגע לילדיהם ולפעמים החששות הללו גם מוצדקים. לכן מצד אחד תנסו להסתכל על הכל -גם- מנקודת מבטו של הילד, הוא רוצה להרגיש מוערך, חשוב בעל חיים עצמאיים- כמו שכל אחד(גם מבוגר) רוצה להרגיש ומצד שני תעשו את הכל בעין בוחנת, כדי שתצליחו לאזן בין החופש הרצוי לבין השחרור המוגזם.
אל תקשו עליו עם עיניין היומן, כמובן-אל תנסו לבקש ממנו שיתן לכם לקרוא אותו כי זה רק ירחיק אותו מכם וימנע ממנו להבא לשתף אתכם בקושי שלו וכן ימנע ממנו לפרוק את מה שהוא צריך לפרוק ביומן, והפריקה החיונית הזו תאלץ להתבטא באופנים שונים, כאלה שאנו לא רוצים לפגוש.
בהצלחה!
אני זוכרת כשהייתי בכיתה ו'
היתה תקופה שכתבתי יומן,
וכן אני כתבתי דברים אישיים מאוד. וויכוחים של ההורים שלי, וריבים של אחיות שלי וכו'
נראה לי בערך אחרי חצי שנה אבא שלי אמר כמה דברים והבנתי שהוא קרא
מאז לא כתבתי, והתביישתי נורא. לא יצא לי מזה שום דבר טוב באמת.
אל תפתתחי.
[לצורך העניין היום אני בכיתה י"א]
צריך לכבד גם את הפרטיות של הילד.
המקרה כפי שהוצג כאן, היה של חשש-סכנה. חשש למשהו חמור. וזה משהו אחר.
יומן זה הדבר הכי הכי אישי שבן אדן יכול לכתוב!!! כמו שכשהורים מתווכחים למשל על משהוא מסויים הם לא רוצים שהילדה שלהם תעמוד ליד הדלת ותקשיב לוויכוח כך הילד לא רוצה שההורים יפתחו את היומן שלו!!!
אחרי זה חייבים להשלים עם העובדה שילד כבר גדול
אני בגיל 22 הייתי כבר אמא לשתיים ונראה לי לא שייך לגמרה שהורים יתערבו לחיים של ילד בשלב הזה
מצד שני זה שיעור חשוב שילד יכול ללמוד אותו להמשך כלומר אם הוא רוצה שדבר מסוים לא יתגלה לכל העולם אז שישתמש בכמה אמצאי זהירות ובטח לא יכתוב סודות שלו במחברת שתמיד על השולחן או ברשת חברתית וגם לא יספר למי שלא צריך
אם מדובר במקרה חרום בטוח, אין גבול של גיל להצלה, וגם זה לא קשור אם מדובר בבן שלך או במישהו אחר.
השאלה אם באמת מדובר בסכנת חיים ולא בהגזמה מתוך רצון להציץ.
לגבי שיעור חשוב, תלמדי אותו את זה בע"פ ולא ע"י הדגמה עם פגיעה אנושה בפרטיותו.
אם מדובר ב"סכנה" - לא צריך "להשלים" עם שום דבר.. רק שלעיתים אפשרויות העזרה פחותות, ולפי זה גם הלגיטימיות של התערבויות בלתי יעילות למצב. זה בכלל לא קשור אם זה ילד מהמשפחה או מישהו אחר (ואלו דברים שקורים, שאם מבחינים גם במישהו "זר" שבסכנה חלילה, מנסים לעזור בלי הרבה שאלות..). כל ההבדל הוא שלילד מהמשפחה לעיתים נגישות ההשפעה גדולה יותר. אבל מעבר לכך, ילד שגדל נושא באחריות עצמית לעצמו - והאחריות של אחרים לגביו היא מדין "הוכח תוכיח", כמו לכל אדם מישראל. אלא כאמור, הקירבה היתרה גורמת לעיתים ליותר "חלות" של הערבות הזאת, כמו ליותר אפשרויות ליישומה. הכל מתוך כבוד לו ולפרטיותו.
ב. אוי ואבוי אם זה "שיעור" שילד צריך ללמוד.. המטרה צריכה להיות שילד שלי ידע שאם הוא רוצה שלא יקראו משהו שהוא כתב - אז גם אם זה יהיה מונח על השולחן באמצע הבית, פתוח, אני לא אסתכל (וכמובן, זה לא קשור לרשת החברתית ולספר לכל העולם. זה באמת לימוד חשוב, גם בלי מקרים כאלו).
ואם חלילה חשש-סכנה וכד', אז זה סיפור אחר. וגם שם - צריך שכל כדי לעשות דברים בצורה מועילה ולא מזיקה, ומתוך כבוד רב.
מועילה אלא רק מזיקה,ביחוד בגיל ההתבגרות אבל לא רק בגיל הזה.ההורה נתפס,במקרה הטוב,כ'סמכות שמנסה לדחוף את האף' או בתור 'אמא או אבא שלא מבינים מהחיים שלהם שבאים ומתערבים לי בחיים' ואני כותבת מידע אישי,ומהיכרות מקרוב עם הרבה מצבי סיכון שונים(כולל מחלות נפש למיניהן ונסיונות אובדניים).במצב סיכון חירום אמיתי,רואים שהאדם(ילד,נער,וככו)נמצאים במצוקה ולרוב המצוקה מתבטאת בהרבה משורים,כולל הזנחה עצמית,פציעות עצמיות, דיבורים או מעשים שמראים על מצוקה,התפרצויות זעם וכד' וכד'.המתאבדים למשל,לרוב הראו צורות ורמות שונות של מצוקה לפני המעשה וידעו על הסיבות לכך(טראומה,משפחת רווחה וכד')ובחרו,מסיבות שונות,לא לפעול.
אם אתם לחוצים,ב"ה יש הרבה מאוד סוגי עזרה,כולל עזרה דחופה ויעילה חינמית ללא שום עלות(כמו קידום נוער לדוג')
של אנדשי מקצוע ובעלי ידע נרחב בבריאות הנפש וקריאת מצבי מצוקה(גם סמויים)והצלה מיידית
לא צריך מייד להחליט להפעיל שליטה באופן גורף ובוטה,ביחוד שבד"כ מי שקונה יומן פרטי מעוניין בשמירה על כבודו ולו ביומן,ויתכן שקריאת הסודות שלו דווקא היא זו שתרגום להתרדרות נוספת ויותר חמורה במצב הנפשי.
דן,השואלת, לשיקולכם.
על התערבות מועילה. על קבלת המידע במקרה כזה באופן שאינו פוגע בילד ואין הוא יודע מזה. ברור שצריך שכל ולשקול לגופו של ענין.
וגם כשצריך - לא תמיד התערבות חיצונית טובה יותר, לפעמים של ההורים ולפעמים מבחוץ. תלוי במצב ובאנשים. וגם לא תמיד המידע בהיר. הרי כבר אמרנו שברור שכאשר אין סיבה שנראית חיונית, אז אין ענין לחפש "מידע" אצל אוצרותיו הפרטיים..
אל תשלי את עצמך. לא תמיד ה"רשויות" יודעות ו"קוראות את המצב". גם לא תמיד ההורים יודעים לפרש בדיוק מה שרואים. אלו דברים מורכבים - מוטב להסתפק בעקרונות.
אך בוודאי שאת צודקת ש"לא צריך מיד להפעיל שליטה באופן גורף ובוטה".. בכלל "להפעיל שליטה" - זה לא טוב, וכלל לא שייך לאווירה שדיברנו עליה.
וחלילה מסתם "לקרוא סודות" של מי שקנה יומן כדי לשומרם שם.. ואת צודקת שזה יכול מאד לפגוע אם הוא מרגיש כאילו "רשות היחיד" שלו שם נפרצה.
מה שהייתי מציע לך לעשות עם תחושה כזאת - זה קודם כל לחזק אצל עצמך את הידיעה הברורה שרשות היחיד שלך היא בתוכך, ועמוקה הרבה ממה שהיה ביומן. כך שגם עם אי הנעימות הגדולה שנגרמה לך, באמת אף אחד לא עמד על הדקויות האישיות שלך; במקביל - להסביר להורים את גודל הפגיעה, עם נכונות להבין שאולי חשבו שיש פה ממש "סכנה" שהם "יצילו" ממנה. ולסכם איתם להבא על אווירה אחרת: הם יתנו בך אמון ולא יסתכלו בכתבייך, אפילו ייראום מונחים על השולחן, ואת תשתדלי לשתף אם תחושי צורך בעזרה ממשית, או ישירה או ע"י הפנָיה. נקוה שתרגישי רק טוב, ולא תצטרכי כלל לדברים כאלו.
הצלחה רבה ושנה טובה.
על סמך הידע האישי והנסיון חיים שלי,שכנראה שונה מהנסיון חיים שלך.
ממש לא באתי לבקש עזרה בעקיפין(ותודה על נטילת הפטרונות הזו)
כן?לא תמיד הרשיות יודעות?אם הן לא יודעות,בשלב מסוים אם מדובר במשהו חמור באמת,הדבר פורץ החוצה.
מחלת נפש למשל,מתבטאת בהמון סימנים,שכוללים גם התנהגויות שמראות על קושי גדול,והדבר נודע בד"כ לאיש מקצוע כלשהו,(אם ההורים אחראים,ומבינים שיש ליד קושי,לרוב שולחים לפסיכולוג.יועצי בי"ס לרוב מודעים לבעיות וקשיים ומפרשים אותם בהתאם,גם אם ההורים לא מודעים ולא מבינים את הקושי.לפעמים זו חברה אכפתית)
והרשויות יודעת כשמדובר באנשים והורים וסביבה חסרת אחריות שמזניחה ומפקירה לגורלם את קרוביה(כולל חברה שברחה עקב פגיעות במשפחה ונתפסה והושמה בכוח באישפוז.דוגמא יותר נפוצה?סבבה,לקוית למידה שבדרך לנשירה מהלימודים עברה טיפולים ועזרה עקב התערבות של יועצת)
וכן,שמעתי כבר על אנשי מקצוע שפעלו הפוך ממטרות הטיפול,וחברות שעזרו לבנות אובדניות בשלב קריטי כשהיו צריכות התערבות מקצועית דחופה.מקרים כאלה קורים,אבל לא לאורך זמן,ובשלב מסוים סודות מתגלים,וכשצריך טיפול בד"כ בשלב מסוים יש התערבות.(גם אם מדובר בהפניה לגורמים שונים,סדסוד של טיפול,או 'רק' בעזרה מביטוח לאומי)
כל טוב
מצוקה אישית עכשווית. כאילו זה "משהו חם".
אז כמובן, משתדלים לעזור. אם לא - אז ב"ה..
[לא נראה לך תמוה לקורא לזה "פטרונות"?..]
ולא תמיד הרשויות יודעות. לפעמים לא בזמן, ולפעמים לא בדרגת החומרה. אם כי אכן בוודאי שיש אנשים איכפתיים ששמים לב לדברים.
ואנחנו דיברנו על מצב שכנראה עדיין אין מי ש"יודע ומטפל".
או, למשהו חמור באמת? אני לא מבינה את המשפט "בשלב מסוים אם מדובר במשהו חמור באמת, הדבר פורץ החוצה".
"פורץ החוצה" דרך מי? מתי? כשכבר מאוחר מדי?
אני עברתי פגיעות מיניות חוזרות ונשנות (ע"י אותו בן אדם) בגיל 4-5. אף אחד לא ידע (או כביכול לא ידע).
ההורים שלי? ידעו ולא ידעו. יותר לא ידעו מאשר ידעו.
הגננת? אין לי מושג מה היא ידעה.
אנשים אחרים בסביבה? לכי תדעי... אולי באמת הם לא ידעו.
יותר מאוחר עברתי שוב פגיעה מינית. ועוד הטרדה מינית. שום דבר לא דובר, לא טופל, לא כלום.
טיפלתי בעצמי כמה שנים אחרי שכל ההטרדות המיניות נגמרו, כאדם בוגר (אגב, הפגיעות לא היו הסיבה, הן עלו בדרך אגב, כי לא הבנתי אז שזה היה חמור באמת).
אז זה לא "חמור באמת"?
זה כן. ועובדה שזה התפספס וחמק במשך שנים ארוכות.
(מעבר לזה, לא הצלחתי להבין אם את מבקרת את ההורים, את הרשויות, או גורם אחר בשלוש הפסקאות האחרונות שלך).
מייד לריפוי,אלא טיפול בבגרות.
(עברתי גם פגיעות,ובימים אלו חברה טובה עוד מאושפזת על תקיפות שונות ,בין השאר במשפחה בגיל יותר קטן,כך שכותבת מהידע שצברתי שיתכן והוא מוטה)
משהו חמור מבחינתי,זה גם ניצול כזה,אבל בעיקר ההשלכות שלו.כמו פגיעה נפשית עמוקה שהאדם\הבת\הנפגעים לא מסוגלים להתמודד מול עוצמת הפגיעה,וקורסים.
אבל לכל אחד ואחת יש כנראה את ההגדרות שלו ושלה,ביחוד בנושא רגיש שכזה.
(במקרה של פגיעה כזו במשפחה,בד"כ יש את ה'אם הלא נוכחת שותקת אבל יודעת' ויש את ה'אם הלא יודעת'.אבל גם אם לא יודעים,יש השערות,תמיהות לגבי התנהגות שונה או חוסר הערכה כלפי הנפגע\ת,בכל מקרה תמיד יש תגובה מסוימת להתנהגות)
מאוחר מדי זה מוות,בעיני לפחות,כי הכל בר שינוי כמעט.
מבחינתך,נראה ש'מאוחר מדי' זה כשנוצרת צלקת נפשית?(זה כבר עניין של הגדרות)
אולי זה עשוי לנחם ואולי לא,אבל לא ברור עד כמה טיפול מיידי היה עוזר לך,ולעיתים טיפול מיידי עלול להזיק.(כבר תלוי באופי,רצון להגיע לטיפול,ועוד כמה גורמים)
גלשתי,שורה תחתונה-
ועובדה,היא,שאף מה שעברת,הצלחת להגיע למצב כיום,שאת מסוגלת לכתוב על כך יחסית בפתיחות ובחופשיות מסוימת,גם בתור אנונימית.
מצב של פתיחות כזו לא היה יכול להתאפשר אם לא היה לך אמון מסוים בעצמך,ביכולת להשפיע בפורום הזה, ובאמון מסוים באחרים.עזרו לך לבנות את האמון הזה,שלחו לך חיזוקים כלשהם,שבזכותם הצלחת להתעלות יותר אל מעבר הפגיעה(גם אם לא זה בנושא האמון,אנשים-כלשהם-עזרו לך לבנות את עצמך יותר,או שאת חיזקת את עצמך מאוד במהלך השנים ע"י עשיית דברים שמיטיבים איתך,שגם הדברים הללו-גם אם מה שמחזק אותך הוא שיעור תורה,הרבנית שמסרה אותו עזרה לך באותו זמן.שאלות אמוניות או אחרות שעלו בעקבות האירועים-מן הסתם היו,או יכולים להיות , מי שיענו לך עליהם.וכד' וכד'.)
לענ"ד,מצב של מוכנות לקבל עזרה כלשהי,
(בין אם זו הפשעה חיובית של מחנך,רב,איש מקצוע וכו)
לא יכול להגיע מחדירה לפרטיות הילד,ועל כך המחלוקת כאן.
(הביקורת שלי כבר פחות קשורה לנושא הראשי,אנסה לתמצת:
יש פספוסים והחמצות גם של אנשי מקצוע,של הסביבה ואחרים,אבל אם המצוקה גוברת,יש לה ביטוי הרבה יותר מוקצן ואז בד"כ,לרוב,יש התערבות מקצועית.כמו מצב של אובדנות,פציעה עצמית,דכאון ממושך ועוד.)
מה זה "מאוחר מדי"?
מוות זה בהחלט מאוחר מדי (אגב, אני זו שכתבה למעלה על ניסיון ההתאבדות).
התערבות מיידית הייתה עשויה למנוע את הישנות הפגיעות בגיל צעיר.
בנוסף, הרבה מנפגעי פגיעות מיניות עוברים יותר מפגיעה אחת במשך חייהם. אולי משהו בהם נהיה יותר פגיע, לא ניכנס לזה כרגע.
אני חושבת שאם הייתי מקבלת טיפול גם כנערה צעירה, בגיל 13-14, היה אפשר אולי למנוע את שאר הפגיעות. והיה אפשר בהחלט להקל עליי לילות קשים שעברתי, במשך שנים, עד שהגעתי לטיפול.
ואני מסכימה איתך לגבי הפסקה הזו:
"לענ"ד,מצב של מוכנות לקבל עזרה כלשהי,
(בין אם זו השפעה חיובית של מחנך,רב,איש מקצוע וכו)
לא יכול להגיע מחדירה לפרטיות הילד,ועל כך המחלוקת כאן."
לקבל עזרה" - מצד הילד, לא תגיע ע"י חדירה לפרטיותו שהוא יודע ממנה, בדרך כלל, כמובן.
אבל התיידעות על מצב קטסטרופאלי, באופן דיסקרטי לגמרי, ו"סיבוב" הדברים כתוצאה מכך, לזה שמישהו שיכול להשפיע חיובית ולדובב "יגלגל" שיחה כדי להגיע איתו לעזרה הנדרשת - כן יכול להיות.
וכבר נאמר, זה שייך אכן לדברים חמורים וחריגים.
ככלל, צריך מאד לכבד את פרטיותו של הילד, ולנסות להגיע אליו מתוך קירבה כללית ואמון.
בס"ד
אינני מעוניין שהורי ידעו מצרותי.
הן מספיקות בשבילי.
הדבר האחרון שארצה זה שהורי ידעו, וכל מי שבסביבה האישית.
הכל אצלי או בראש, ולעיתים נדירות שלא קורות מעולם - במחשב, מוצפן בצורה שרק אני יכול לקרוא או לכתוב.
אף אחד לא מסוגל לגשת לתיקייה שלא רואים אותה(ולא כזאת שמוסתרת, מהסוג שלא קיימת.)
וכשכן, הקובץ בפנים לא קריא.
|נער מתבגר|
מי שיש לו רעיון למי הכלבים שייכים שיפנה אלי בבקשה באישי
עד היום לבש ארוך בקיץ,
מסכן שכל החברים בגן עם קצר מרענן - הוא חם לו עם ארוך.
אבל כשהוא עם קצר בשרוול/במכנס הוא מתחיל לגרד כי זה נגיש…
עם השנים למדנו יותר להתנהל עם האטופיק ועכשיו ההתפרצות במצב סבבה
מפחדת לקנות לו מלאי של קצר ולהתבאס (מה שקרה קיץ אחד שפשוט מלא כסף הלך לחולצות שלא השתמש…)
לא יודעת להגיד כי כל החורף סתיו לבש ארוך
בקיצור, באיזה גיל כבר יכלתם לשים להם קצר בקיץ? אם בכלל…
לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.
ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.
אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.
אני מרגיש, שאת הילדים מטרידה בעיקר ההפסקה הפתאומית (מבחינתם) של פעילות מסגרות החינוך, כשבינינו אף אחד לא יודע מתי יחזרו.
לכל השאר הם יחסית מתרגלים ומסתגלים...
,למישהו יש טיפים איך לתת להם בטחון בנושא זה (יש לילדה אחת לדוגמה עוד חודשיים יום הלדת בגן, וכבר עכשיו מוטרדת האם יתקיים או לא...)?
שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.
אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.
באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו.
בעקבות המלצה פה של @פשוט אני קניתי סיר בישול איטי.
שמתי בבוקר חלקי עוף ותפוחי אדמה, הוספתי תבלינים והדלקתי על החום הנמוך (יש שתי דרגות חום- נמוך וגבוה, ועוד אפשרות של שמירה על חום)
לאחר חמש שעות בדקתי וראיתי שהעוף לא מתחיל אפילו להיות עשוי, בעוד שעל החום הנמוך ההמלצה היא 6-8 שעות.
בהתייעצות עם גי פי טי הוספתי כוס מים והגברתי לחום הגבוה, חיכיתי עוד שעתיים, וכעת העוף מוכן בקושי, רחוק מאד מלהיות רך ועסיסי כמו
שתארו לי. התפוחי אדמה מוכנים אבל מעט קשים. בקיצור, ממש לא מה שדמיינתי.
אשמח שתאירו את עיני איפה טעיתי, כי תוצאה כזאת יכולתי להשיג גם אם הייתי מניחה סיר עם עופות על האינדוקציה לכמה שעות (ואז החום היה הרבה יותר גבוה והבישול יותר טוב)
בנוסף, הנוזלים בתבשיל בקושי מבעבעים, זה נראה כאילו החום כל כך חלש!
זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול
ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל
בימים הראשונים האיש שלי עבד מהבית, ועכשיו נוסע לעבודה.
מה אתן עושות כדי לגרום לאיש שלכן להבין שיחד עם העבודה, יהיה קשוב לצרכים שלכן ושל הילדים?
שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?
אולי פשוט לדבר איתו על זה
בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.
אחר כך אפשר לאזן מחדש.
היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/
הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה
אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו
או הסביבה, ירושלים, או כל מקום אחר.
לא דרך הקופה
מישהו פרטי שאני יכולה להתקשר אליו לפלאפון באופן אישי.
אשמח לטלפון בפרטי
ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.
בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...
אבלאם אפשר בכל זאת מספר...
את ד''ר ליעד רוטשטיין
ד''ר מאיה אליעזר
במרכז, פרטיות
