לגבי קריאה ביומן פרטי תלוי בילד,אם הילד ילד טוב וחיובי ,אין שינוי בהתנהגות שלו באחרונה אין סיבה לבדוק את היומן שלו.

אני חושבת שמקום לבלוש אחרי הילד חשוב לפתח קשרים טובים שהילד ישתף אותך במה שקורה לו.

יש לי בת מעל גיל עשרים שמשתפת אותנו בהכל .

גם האחים שלה הקטנים יותר משתפים אותנו בכל.

למציאות שאת מתארת. הרי מדובר שיש חשש רציני. כנראה, זה לא "התנהגות רגילה".

אם כי ברור, שאם אפשר לגלגל שיחה ולהגיע לדיבור כנה ופתוח על הכל בלי להזדקק לאמצעי הזה - בוודאי שעדיף.

רק אם יש חשש סביר והגיוני שהילד נמצא בסכנה כלשהי, יש מקום אולי להסתכל ביומן שלו (גם אם הוא היה קונה יומן בעזרת כסף מההורים, צריך לכבד את פרטיותו ולתת בו אמון).

אם יתגלו דברים מבהילים, הייתי קודם מתייעצת עם בן הזוג ואולי אנשי מקצוע. נמנעת במידת האפשר מלערב אנשים שמכירים אותו.

עד איזה גיל- אם הייתי חוששת באמת- אולי כל עוד הילד גר בבית (אולי).

אם מדובר בחשש מבוסס,

אז זה כמו הלכות לשון הרע, לצורך תועלת שאינה ניתנת להשגה באופן אחר (צריך לכאורה שאלת חכם. יש חדר"ג על קריאת מכתבים של אחרים. אבל על-פניו זה נראה כך).

ולכן, אם יש אופציה שההורה יכול לעזור - אז לכאורה יש מקום לקרוא, בזהירות שלא "להסתקרן" לגבי דברים שאינם קשורים לענין,

ובוודאי לפעול באופן שיכול לעזור.  אם כי, להיזהר שהילד לא ידע אף פעם שקראת, כדי לא "לשבור" אותו, חלילה.

[ונראה שאין זה קשור לגיל - אלא תלוי בהשערה של האפשרות שזה אכן יעזור]

למה לא?

אבהיר, שאני לא ''מביע דיעה'',

רק ''רוצה להבין'', אם יש סיבה שלא, מה היא אותה סיבה?

יש סיבה מוסרית\הלכתית \ חינוכית,\ואו אחרת - שאומרת ''לא'' ?

אני בת 22, גרה בבית.

וההורים שלי חיטטו לי במחשב (רכוש פרטי שלי+דברים אישיים).

הם לא היו מרוצים מהתנהגות מסוימת שלי שלא הייתה לרוחם...

הם פשוט רצו לשנות אותי.

וערבו אנשים זרים (בצורה מאד לא חכמה, אגב).

(עכשיו, אגב, נראה שהם קיבלו את ההתנהגות הזו.)

ופגעו בי מאד-מאד.

ופגעו מאד באדם נוסף - כל החיים האישיים והמקצועיים שלו היו עלולים ללכת לאבדון בגלל המעשה שלהם! בנס זה לא קרה!

האמון שלי בהם - אבד.

אמון - זה הדבר הבסיסי ביותר והיסודי ביותר בכל מערכת יחסים!!!

יום כיפור - וזה מעשה שלא יסולח.

הורים!

גם אם זה יכול להגיע לחיים (וזה לא היה במקרה הזה...) - חיים נפשיים חשובים לא פחות!!!!

[גם אם תלמיד מדבר עם מורה על דבר אישי - לדוגמה - איך אפשר לערב אנשים זרים?

הילד נתן בך אמון!!! זה כ"כ כ"כ לא פשוט!]

מדובר בחיים.

ממש כך.

[אם ככה זה הורים - למה לי ללדת ילדים?]

חבל מאוד שהקשר עם ההורים שלך הדרדר.

יש הורים שקשה להם מאוד לראות שהבת שלהם מתנהגת שונה ממפה שהם מצפים.

לפני שאני ניסיתי להתאבד, לא איימתי. פשוט ניסיתי.

לא צריך לחכות לאיום להתאבד כדי להבין שהילד עובר קושי.

צריך רגישות. אולי הרבה רגישות, בכמות כזו שלא לכל הורה יש, אבל זה מה שצריך.

אמנם עשית פה "חוכמה", אבל דומני שפיספסת את מטרתך.

אדם שרוצה תשובה אמינה - צרך לדייק.

ממה שאת כתבת בהתחלה - היה נראה שיש כאן דבר הקרוב לפיקוח נפש; ולא ש"רוצים לשנות מישהו"..

את צודקת שאמון זה דבר בסיסי. וחלק מהאמון הוא גם שיֵדעו לעמוד לימין בנם/ ביתם אם הם בסכנה.

וזה נכון גם לגבי כל אדם. 

ולכן צריך זהירות ושיקול דעת.

מה שכתבת "הורים! גם אם זה יכול להגיע לחיים"... זו כתיבה ילדותית לדעתי.

בוודאי שצריך להיזהר על החיים הנפשיים, ולכן צריך לפעול בחוכמה. וגם לראות אם באמת מדובר במשהו שאכן יעזור - כפי שכתבנו לעיל - אחרת מה הענין "להתערב".  

וגם - כאשר מדובר סתם ב"התנהגות", יש לבן/בת בחירה, הם כבר גדולים - וצריך לשקול היטב היכן יש מקום להתערבות והיכן יש בכלל סיכוי שהיא תעזור.

אבל אם את חושבת שאם ילדייך יהיו חלילה ב"סכנת חיים" ואת תוכלי לעזור - לא תתערבי כי זה "במחשב שלו" (וכמו שאמרתי, בצורה שלא תגרום לעוד יותר נזק) - אז את צודקת בשאלה ששאלת בסוף..  מי שאינה מתכוונת  להציל את ילדיה, עדיין אינה בשלה ללדת אותם.

את מערבבת בין הנסיבות הספציפיות שלך (לא סכנה, שבירת אמון בצורה לא זהירה, עורב אנשים זרים "לא בחוכמה" ועוד),לבין השאלה העקרונית כפי שהוצגה.

[וגם לא כ"כ מובן משאלתך, מה הכוונה היו יכולים "להרוס לאדם נוסף"...  נניח, חלילה, שיש מישהי מופקרת ש"מתעסקת" עם אדם נשוי ובעל משפחה. אז גם שם "אסור" להתערב שמא זה "יהרוס לו את החיים האישיים והמקצועיים"?... החיים זה לא שחור-לבן. את כ"כ בתוך הענין שלך, בצדק מבחינתך, שאינך תופסת כמה אופציות יכולות להיות בדברים כאלו]

אשר על כן, אין ספק שצריך מאד להיזהר הן מפגיעה באמון - והן בכלל מחדירה לרשות היחיד של הבן/בת, בוודאי כשהם כבר בוגרים. זה לא "שלך".

אבל יש עוד ערכים. ופיקוח נפש דוחה את הערכים הנ"ל, כמובן באופן שלא יסכן לא-פחות (את יודעת שיש ארגונים שנותנים מס' טלפון להתייעצות של אנשים במצוקה נפשית. אם חלילה הם מבחינים בסכנה קיצונית ח"ו, הם ישלחו עזרה תוך כדי. מה עם ה"פרטיות", שהם באמת מאד מקפידים עליה?.. נדחית מפני פיקו"נ. אח"כ מודים להם..).

ולגבי יום-כיפור...   בהיות שההורים שלך בוודאי חרדו לך והתכוונו לטובתך - אני מציע שגם אם שגו לגמרי במקרה שלך, תשוחחו על הענין; הם יסבירו ממה פחדו, את תסבירי את השבר באמון - תסכמו להבא, ותתפייסו. גם הורים יכולים לטעות ולחזור בתשובה. זה גם ישפר לך את ההרגשה לאין-ערוך. יו"כ - קץ סליחה ומחילה...

מצטערת לשמוע על מה שעברת. נשמע חוויה מאוד לא קלה.

כבר כתבתי כאן, ואין לי הרבה מה להרחיב, אז רק לגבי הסוגריים האחרונים- למה לך ללדת ילדים:

כדי לתת להם חיים אחרים, טובים יותר. כאילו לעשות לעצמך חוויה מתקנת- דרכם.

גידול ילדים זה לא אותו דבר כמו להיות ילדים להורים, אז לא כדאי להשליך מקושי במערכת היחסים עם ההורים לקושי שאולי יהיה במערכת היחסים עם הילדים.

ויש עוד המון סיבות להביא ילדים לעולם, אבל אני לא בטוחה שזה נכון להרחיב עכשיו בזה

הרבה הצלחה,

ואם את צריכה משהו באישי, את מוזמנת לפנות.

ויש מקום להתייעץ עם בעל מקצוע איך להגיע ללבו של הילד ול"סודותיו" בלי לפתוח את היומן.

(ואחרי שראיתי את ההודעה השנייה שלך, אני בהחלט אומרת שלא - בגיל 22 יש לבן או לבת חיים פרטיים משלהם -בגיל הזה הם גם הורים בעצמם, לפעמים - ולהורים אין כל זכות להתערב ללא ידיעתם. כמובן, חבל שאין קשר טוב בין ההורים לילד. לדעתי זה חשוב מאוד, ואולי העבודה על כך צריכה לבוא מהכיוון שלך. בהצלחה!)

(אנונימית אחרת)

לא!ממש לא.

ואני כותבת בתור בת שגם בתור נערה וגם אחר כך עברה פגיעות מיניות,נוצלה כלכלית,הייתה במצבי סיכון רבים(על סף הדרדרות מוחלטת להומלסיות,מחשבות אובדניות ומחשבות על סמים)ובהחלט הייתה זקוקה ליד מכוונת ואוהבת שתנחה ותדריך אותה,אבל

זו

בפירוש לא הדרך!!!!!!

חדירה לפרטיות,במיוחד אם אתם חוששים שהילד במצב נפשי קשה ואולי על סף קריסה או עם התרפציות זעם שמראות על מצוקה או מסתובב ולא חוזר המון זמן ואתם מרגישים אובדן שליטה מוחלט ושאין לכם מושג מה קורה איתו,

לא רק שהוא לא יהיה(אם זה מצב קשה)פנוי רגשית להכיל ולהבין שבסה"כ דאגתם לו,

הוא ירגיש בגידה,ניפוץ האמון השברירי שלו בעולם,בבנ"א ובחיים בכללותם(עובדה,אפילו ההורים שלי פגעו בי אז העוולם רע)

וגם בשלב מסוים תצטרכו להעמת מול השאלה 'מאיפה אתם יודעים הכל' ומן הסתם לא תשקרו,ואז הילד יקבל סטירה(מבחינתו)לפרצוף.

אתם חוששים לו?דואגים?רוצים לדעת למה הוא לא מתנהג כרגיל ומה עובר אליו?

דברו איתו!!

תשבו איתו על כוס קפה או משהו,תספרו אולי על עצמכם בגיל שלו,או תדברו בכלליות ש'יש בני נוער שנוהגים לפעמים בגלל בלבול או כעס על ההורים(או כל סיבה אחרת שנראית לכם,אתם פה אלו שמדברים)להתנהג בצורה(או לעשות איקס)'

או תפתחו איתו דיון מה לדעתו אלו חברים טובים,מה הוא חושב ומרגיש,וכשתעשו את השיחה הזו מכל הלב

ומתון מטרה נטו להיות שם ולהקשיב לו,ולשמוע אותו בלי אף מילה של ביקורת או שיפוטיות

גם אם יקח הרבה זמן והמון שיחות כאלה

בסוף הוא יפתח!!הדבר שילד,לא משנה באיזה גיל,צמא לו הוא ההכרה והאהבה של ההורים שלו,וקבלה ללא שום תנאי שלהם.

"כמים פנים אל פנים כן פני האדם לאדם" ובעז"ה "דברים היוצאים מלה יכנסו אל לב" ותצליחו

כל הנ"ל הוא לגבי גיל ההתבגרות והלאה במיוחד,אבל גם בילדים הדבר פוגע ועדיף לנסות לברר ע"י יצירת שיחה בין הילד למאבחן פסיכולוג או דמות כלשהי שיכולה לתחר בעדינות שהילד מכיר וסומך ובוטח בה..(ילדים מטבעם מתקשים מאוד להסתיר סודות מאנשים,ביחוד מאנשים אהובים שהם לא חוששים שיפגעו או יכעסו(יתכן מאוד שלא מספרם להורה כי רוצים להגן עליו מהמידע,חוששים שיפגע או יעלב או יכעס עליהם ועוד.שיקולים כאלה לרוב לא קיימים כלפי דמות אהובה אחרת)

וזה הכי טוב.

ובוודאי שצריך להיות ערני איזה דיבורים הילד יכול להכיל באותו זמן ואיזה לא.

אבל אם יש מצב קיצון שצריך לדעת מה קורה איתו כדי שאפשר יהיה להיחלץ לעזרתו - בדרך שאכן יכולה לעזור, נדחית "החדירה לרשות היחיד" מפני זה.

ומי שאינו יודע לעשות דבר כזה באופן שלעולם לא ייודע איך הגיע למידע, אז יש לו בעיה.

ואכן, לרוב אין כל צורך בכך: אפשר לדבר, ומה שלא יתגלה בשיחה, גם אם "יתגלה" באופן אחר לא תהיה בכך תועלת. כי עיקר התועלת יכולה לצאת - גם בתיקון ולא רק במידע - מתוך שמדברים ומתוך קירבה. אבל לא תמיד זה כך. יש צבים מורכבים. לפעמים קצת "מידע" - יכול להציל מדברים שאח"כ כבר לא היו הפיכים, חלילה. אין להקיש ממקרה למקרה.

ומוסיפה שלא כל הורה יודע איך לדבר ואיך לפתוח את הדברים.

ואם שבת נדחית מפני פיקוח נפש, הערך של הפרטיות לא יידחה?? (באופן זמני, מתוך כבוד ובחוכמה)

יש קשר לא רע, אבל אני לא אחת שמשתפת את ההורים שלה בהכל.

מה לעשות!

אין לי שום חיוב לשתף אותם בכל החיים החברתיים שלי. וזה שקשה להם שאני לא משתפת אותם לא נותן להם שום לגיטימציה לחטט בדברים שלי ולבדוק שאני לא נוהגת אחרת מהמצופה או משהו כגון זה. חד וחלק.

קריאת יומן של הבן שלך היא חדירה מוחלטת לעומקי נשמתו של הילד. לא משנה באיזה גיל הוא.

ילדים רושמים ביומניהם את הדברים הכי פנימיים והכי עמוקים שלהם והם רושמים זאת דווקא שם מהסיבה שהם רוצים שאף אחד לא יקרא דברים אלו.

עלינו לכבד את הרצון הזה שלהם, אע"פ החשש הקיים המדובר, אסור לנו לעשות זאת.

תתארו לכם מה יקרה במצב והבן יגלה שאחד ההורים קרא את יומנו. זה ישבור אותו לגמרי ואף יגרום לעשיית דברים חמורים מאוד.

ניתן לראות, שהילד פועל בשיקול דעת, הצעד הזה שעשה- קניית היומן והשימוש בו מראים על בגרות וחשיבה צלולה. על כן, קריאת היומן היא לא הפתרון המתאים. להפך, צריך להתיחס עליו כאדם בוגר ולנסות לדבר איתו כשווה בן שווים ומתוך כך אולי הוא עוד יבוא מעצמו וישתף אתכם במה שעובר עליו. (הסתכלות ביומנו תגרום לצעד ההפוך- התרחקות, ניכור והרגשה שלא סומכים עליך)

נכון, בגילאים שונים להורים יש חששות בנוגע לילדיהם ולפעמים החששות הללו גם מוצדקים. לכן מצד אחד תנסו להסתכל על הכל -גם- מנקודת מבטו של הילד, הוא רוצה להרגיש מוערך, חשוב בעל חיים עצמאיים- כמו שכל אחד(גם מבוגר) רוצה להרגיש ומצד שני תעשו את הכל בעין בוחנת, כדי שתצליחו לאזן בין החופש הרצוי לבין השחרור המוגזם. 

אל תקשו עליו עם עיניין היומן, כמובן-אל תנסו לבקש ממנו שיתן לכם לקרוא אותו כי זה רק ירחיק אותו מכם וימנע ממנו להבא לשתף אתכם בקושי שלו וכן ימנע ממנו לפרוק את מה שהוא צריך לפרוק ביומן, והפריקה החיונית הזו תאלץ להתבטא באופנים שונים, כאלה שאנו לא רוצים לפגוש.

בהצלחה!

הצפנתי את הקבצים בתוך קובץ RAR עם סיסמא ארוכה.

סוף סיפור.

אני זוכרת כשהייתי בכיתה ו'

היתה תקופה שכתבתי יומן, 

וכן אני כתבתי דברים אישיים מאוד. וויכוחים של ההורים שלי, וריבים של אחיות שלי וכו' 

נראה לי בערך אחרי חצי שנה אבא שלי אמר כמה דברים והבנתי שהוא קרא

מאז לא כתבתי, והתביישתי נורא. לא יצא לי מזה שום דבר טוב באמת.

אל תפתתחי. 

[לצורך העניין היום אני בכיתה י"א] 

צריך לכבד גם את הפרטיות של הילד.

המקרה כפי שהוצג כאן, היה של חשש-סכנה. חשש למשהו חמור. וזה משהו אחר.

יומן זה הדבר הכי הכי אישי שבן אדן יכול לכתוב!!! כמו שכשהורים מתווכחים למשל על משהוא מסויים הם לא רוצים שהילדה שלהם תעמוד ליד הדלת ותקשיב לוויכוח כך הילד לא רוצה שההורים יפתחו את היומן שלו!!!

מחשש שיפתחו ויקראו.

(בת 22)

אחרי זה חייבים להשלים עם העובדה שילד כבר גדול

אני בגיל 22 הייתי כבר אמא לשתיים ונראה לי לא שייך לגמרה שהורים יתערבו לחיים של ילד בשלב הזה

מצד שני זה שיעור חשוב שילד יכול ללמוד אותו להמשך כלומר אם הוא רוצה שדבר מסוים לא יתגלה לכל העולם אז שישתמש בכמה אמצאי זהירות ובטח לא יכתוב סודות שלו במחברת שתמיד על השולחן או ברשת חברתית וגם לא יספר למי שלא צריך

אם מדובר במקרה חרום בטוח, אין גבול של גיל להצלה, וגם זה לא קשור אם מדובר בבן שלך או במישהו אחר.

השאלה אם באמת מדובר בסכנת חיים ולא בהגזמה מתוך רצון להציץ.

לגבי שיעור חשוב, תלמדי אותו את זה בע"פ ולא ע"י הדגמה עם פגיעה אנושה בפרטיותו.

אם מדובר ב"סכנה" - לא צריך "להשלים" עם שום דבר.. רק שלעיתים אפשרויות העזרה פחותות, ולפי זה גם הלגיטימיות של התערבויות בלתי יעילות למצב. זה בכלל לא קשור אם זה ילד מהמשפחה או מישהו אחר (ואלו דברים שקורים, שאם מבחינים גם במישהו "זר" שבסכנה חלילה, מנסים לעזור בלי הרבה שאלות..). כל ההבדל הוא שלילד מהמשפחה לעיתים נגישות ההשפעה גדולה יותר. אבל מעבר לכך, ילד שגדל נושא באחריות עצמית לעצמו - והאחריות של אחרים לגביו היא מדין "הוכח תוכיח", כמו לכל אדם מישראל. אלא כאמור, הקירבה היתרה גורמת לעיתים ליותר "חלות" של הערבות הזאת, כמו ליותר אפשרויות ליישומה. הכל מתוך כבוד לו ולפרטיותו.

ב. אוי ואבוי אם זה "שיעור" שילד צריך ללמוד.. המטרה צריכה להיות שילד שלי ידע שאם הוא רוצה שלא יקראו משהו שהוא כתב - אז גם אם זה יהיה מונח על השולחן באמצע הבית, פתוח, אני לא אסתכל (וכמובן, זה לא קשור לרשת החברתית ולספר לכל העולם. זה באמת לימוד חשוב, גם בלי מקרים כאלו).

ואם חלילה חשש-סכנה וכד', אז זה סיפור אחר. וגם שם - צריך שכל כדי לעשות דברים בצורה מועילה ולא מזיקה, ומתוך כבוד רב.

מועילה אלא רק מזיקה,ביחוד בגיל ההתבגרות אבל לא רק בגיל הזה.ההורה נתפס,במקרה הטוב,כ'סמכות שמנסה לדחוף את האף' או בתור 'אמא או אבא שלא מבינים מהחיים שלהם שבאים ומתערבים לי בחיים' ואני כותבת מידע אישי,ומהיכרות מקרוב עם הרבה מצבי סיכון שונים(כולל מחלות נפש למיניהן ונסיונות אובדניים).במצב סיכון חירום אמיתי,רואים שהאדם(ילד,נער,וככו)נמצאים במצוקה ולרוב המצוקה מתבטאת בהרבה משורים,כולל הזנחה עצמית,פציעות עצמיות, דיבורים או מעשים שמראים על מצוקה,התפרצויות זעם וכד' וכד'.המתאבדים למשל,לרוב הראו צורות ורמות שונות של מצוקה לפני המעשה וידעו על הסיבות לכך(טראומה,משפחת רווחה וכד')ובחרו,מסיבות שונות,לא לפעול.

אם אתם לחוצים,ב"ה יש הרבה מאוד סוגי עזרה,כולל עזרה דחופה ויעילה חינמית ללא שום עלות(כמו קידום נוער לדוג')

של אנדשי מקצוע ובעלי ידע נרחב בבריאות הנפש וקריאת מצבי מצוקה(גם סמויים)והצלה מיידית

לא צריך מייד להחליט להפעיל שליטה באופן גורף ובוטה,ביחוד שבד"כ מי שקונה יומן פרטי מעוניין בשמירה על כבודו ולו ביומן,ויתכן שקריאת הסודות שלו דווקא היא זו שתרגום להתרדרות נוספת ויותר חמורה במצב הנפשי.

דן,השואלת, לשיקולכם.

על התערבות מועילה. על קבלת המידע במקרה כזה באופן שאינו פוגע בילד ואין הוא יודע מזה. ברור שצריך שכל ולשקול לגופו של ענין.

וגם כשצריך - לא תמיד התערבות חיצונית טובה יותר, לפעמים של ההורים ולפעמים מבחוץ. תלוי במצב ובאנשים. וגם לא תמיד המידע בהיר. הרי כבר אמרנו שברור שכאשר אין סיבה שנראית חיונית, אז אין ענין לחפש "מידע" אצל אוצרותיו הפרטיים..

אל תשלי את עצמך. לא תמיד ה"רשויות" יודעות ו"קוראות את המצב". גם לא  תמיד ההורים יודעים לפרש בדיוק מה שרואים. אלו דברים מורכבים - מוטב להסתפק בעקרונות.

אך בוודאי שאת צודקת ש"לא צריך מיד להפעיל שליטה באופן גורף ובוטה"..  בכלל "להפעיל שליטה" - זה לא טוב, וכלל לא שייך לאווירה שדיברנו עליה.

וחלילה מסתם "לקרוא סודות" של מי שקנה יומן כדי לשומרם שם.. ואת צודקת שזה יכול מאד לפגוע אם הוא מרגיש כאילו "רשות היחיד" שלו שם נפרצה.

מה שהייתי מציע לך לעשות עם תחושה כזאת - זה קודם כל לחזק אצל עצמך את הידיעה הברורה שרשות היחיד שלך היא בתוכך, ועמוקה הרבה ממה שהיה ביומן. כך שגם עם אי הנעימות הגדולה שנגרמה לך, באמת אף אחד לא עמד על הדקויות האישיות שלך; במקביל - להסביר להורים את גודל הפגיעה, עם נכונות להבין שאולי חשבו שיש פה ממש "סכנה" שהם "יצילו" ממנה.  ולסכם איתם להבא על אווירה אחרת: הם יתנו בך אמון ולא יסתכלו בכתבייך, אפילו ייראום מונחים על השולחן, ואת תשתדלי לשתף אם תחושי צורך בעזרה ממשית, או ישירה או ע"י הפנָיה. נקוה שתרגישי רק טוב, ולא תצטרכי כלל לדברים כאלו.

הצלחה רבה ושנה טובה.

על סמך הידע האישי והנסיון חיים שלי,שכנראה שונה מהנסיון חיים שלך.

ממש לא באתי לבקש עזרה בעקיפין(ותודה על נטילת הפטרונות הזו)

כן?לא תמיד הרשיות יודעות?אם הן לא יודעות,בשלב מסוים אם מדובר במשהו חמור באמת,הדבר פורץ החוצה.

מחלת נפש למשל,מתבטאת בהמון סימנים,שכוללים גם התנהגויות שמראות על קושי גדול,והדבר נודע בד"כ לאיש מקצוע כלשהו,(אם ההורים אחראים,ומבינים שיש ליד קושי,לרוב שולחים לפסיכולוג.יועצי בי"ס לרוב מודעים לבעיות וקשיים ומפרשים אותם בהתאם,גם אם ההורים לא מודעים ולא מבינים את הקושי.לפעמים זו חברה אכפתית)

והרשויות יודעת כשמדובר באנשים והורים וסביבה חסרת אחריות שמזניחה ומפקירה לגורלם את קרוביה(כולל חברה שברחה עקב פגיעות במשפחה ונתפסה והושמה בכוח באישפוז.דוגמא יותר נפוצה?סבבה,לקוית למידה שבדרך לנשירה מהלימודים עברה טיפולים ועזרה עקב התערבות של יועצת)

וכן,שמעתי כבר על אנשי מקצוע שפעלו הפוך ממטרות הטיפול,וחברות שעזרו לבנות אובדניות בשלב קריטי כשהיו צריכות התערבות מקצועית דחופה.מקרים כאלה קורים,אבל לא לאורך זמן,ובשלב מסוים סודות מתגלים,וכשצריך טיפול בד"כ בשלב מסוים יש התערבות.(גם אם מדובר בהפניה לגורמים שונים,סדסוד של טיפול,או 'רק' בעזרה מביטוח לאומי)

כל טוב

מצוקה אישית עכשווית. כאילו זה "משהו חם".

אז כמובן, משתדלים לעזור. אם לא - אז ב"ה..

[לא נראה לך תמוה לקורא לזה "פטרונות"?..]

ולא תמיד הרשויות יודעות. לפעמים לא בזמן, ולפעמים לא בדרגת החומרה. אם כי אכן בוודאי שיש אנשים איכפתיים ששמים לב לדברים.

ואנחנו דיברנו על מצב שכנראה עדיין אין מי ש"יודע ומטפל".

או, למשהו חמור באמת? אני לא מבינה את המשפט "בשלב מסוים אם מדובר במשהו חמור באמת, הדבר פורץ החוצה".

"פורץ החוצה" דרך מי? מתי? כשכבר מאוחר מדי?

אני עברתי פגיעות מיניות חוזרות ונשנות (ע"י אותו בן אדם) בגיל 4-5. אף אחד לא ידע (או כביכול לא ידע).

ההורים שלי? ידעו ולא ידעו. יותר לא ידעו מאשר ידעו.

הגננת? אין לי מושג מה היא ידעה.

אנשים אחרים בסביבה? לכי תדעי... אולי באמת הם לא ידעו.

יותר מאוחר עברתי שוב פגיעה מינית. ועוד הטרדה מינית. שום דבר לא דובר, לא טופל, לא כלום.

טיפלתי בעצמי כמה שנים אחרי שכל ההטרדות המיניות נגמרו, כאדם בוגר (אגב, הפגיעות לא היו הסיבה, הן עלו בדרך אגב, כי לא הבנתי אז שזה היה חמור באמת).

אז זה לא "חמור באמת"?

זה כן. ועובדה שזה התפספס וחמק במשך שנים ארוכות.

(מעבר לזה, לא הצלחתי להבין אם את מבקרת את ההורים, את הרשויות, או גורם אחר בשלוש הפסקאות האחרונות שלך).

מייד לריפוי,אלא טיפול בבגרות.

(עברתי גם פגיעות,ובימים אלו חברה טובה עוד מאושפזת על תקיפות שונות ,בין השאר במשפחה בגיל יותר קטן,כך שכותבת מהידע שצברתי שיתכן והוא מוטה)

משהו חמור מבחינתי,זה גם ניצול כזה,אבל בעיקר ההשלכות שלו.כמו פגיעה נפשית עמוקה שהאדם\הבת\הנפגעים לא מסוגלים להתמודד מול עוצמת הפגיעה,וקורסים.

אבל לכל אחד ואחת יש כנראה את ההגדרות שלו ושלה,ביחוד בנושא רגיש שכזה.

(במקרה של פגיעה כזו במשפחה,בד"כ יש את ה'אם הלא נוכחת שותקת אבל יודעת' ויש את ה'אם הלא יודעת'.אבל גם אם לא יודעים,יש השערות,תמיהות לגבי התנהגות שונה או חוסר הערכה כלפי הנפגע\ת,בכל מקרה תמיד יש תגובה מסוימת להתנהגות)

מאוחר מדי זה מוות,בעיני לפחות,כי הכל בר שינוי כמעט.

מבחינתך,נראה ש'מאוחר מדי' זה כשנוצרת צלקת נפשית?(זה כבר עניין של הגדרות)

אולי זה עשוי לנחם ואולי לא,אבל לא ברור עד כמה טיפול מיידי היה עוזר לך,ולעיתים טיפול מיידי עלול להזיק.(כבר תלוי באופי,רצון להגיע לטיפול,ועוד כמה גורמים)

גלשתי,שורה תחתונה-

ועובדה,היא,שאף מה שעברת,הצלחת להגיע למצב כיום,שאת מסוגלת לכתוב על כך יחסית בפתיחות ובחופשיות מסוימת,גם בתור אנונימית.

מצב של פתיחות כזו לא היה יכול להתאפשר אם לא היה לך אמון מסוים בעצמך,ביכולת להשפיע בפורום הזה, ובאמון מסוים באחרים.עזרו לך לבנות את האמון הזה,שלחו לך חיזוקים כלשהם,שבזכותם הצלחת להתעלות יותר אל מעבר הפגיעה(גם אם לא זה בנושא האמון,אנשים-כלשהם-עזרו לך לבנות את עצמך יותר,או שאת חיזקת את עצמך מאוד במהלך השנים ע"י עשיית דברים שמיטיבים איתך,שגם הדברים הללו-גם אם מה שמחזק אותך הוא שיעור תורה,הרבנית שמסרה אותו עזרה לך באותו זמן.שאלות אמוניות או אחרות שעלו בעקבות האירועים-מן הסתם היו,או יכולים להיות , מי שיענו לך עליהם.וכד' וכד'.)

לענ"ד,מצב של מוכנות לקבל עזרה כלשהי,

(בין אם זו הפשעה חיובית של מחנך,רב,איש מקצוע וכו)

לא יכול להגיע מחדירה לפרטיות הילד,ועל כך המחלוקת כאן.

(הביקורת שלי כבר פחות קשורה לנושא הראשי,אנסה לתמצת:

יש פספוסים והחמצות גם של אנשי מקצוע,של הסביבה ואחרים,אבל אם המצוקה גוברת,יש לה ביטוי הרבה יותר מוקצן ואז בד"כ,לרוב,יש התערבות מקצועית.כמו מצב של אובדנות,פציעה עצמית,דכאון ממושך ועוד.)

מה זה "מאוחר מדי"?

מוות זה בהחלט מאוחר מדי (אגב, אני זו שכתבה למעלה על ניסיון ההתאבדות).

התערבות מיידית הייתה עשויה למנוע את הישנות הפגיעות בגיל צעיר.

בנוסף, הרבה מנפגעי פגיעות מיניות עוברים יותר מפגיעה אחת במשך חייהם. אולי משהו בהם נהיה יותר פגיע, לא ניכנס לזה כרגע.

אני חושבת שאם הייתי מקבלת טיפול גם כנערה צעירה, בגיל 13-14, היה אפשר אולי למנוע את שאר הפגיעות. והיה אפשר בהחלט להקל עליי לילות קשים שעברתי, במשך שנים, עד שהגעתי לטיפול.

ואני מסכימה איתך לגבי הפסקה הזו:

"לענ"ד,מצב של מוכנות לקבל עזרה כלשהי,

(בין אם זו השפעה חיובית של מחנך,רב,איש מקצוע וכו)

לא יכול להגיע מחדירה לפרטיות הילד,ועל כך המחלוקת כאן."

לקבל עזרה" - מצד הילד, לא תגיע ע"י חדירה לפרטיותו שהוא יודע ממנה, בדרך כלל, כמובן.

אבל התיידעות על מצב קטסטרופאלי, באופן דיסקרטי לגמרי, ו"סיבוב" הדברים כתוצאה מכך, לזה שמישהו שיכול להשפיע חיובית ולדובב "יגלגל" שיחה כדי להגיע איתו לעזרה הנדרשת - כן יכול להיות.

וכבר נאמר, זה שייך אכן לדברים חמורים וחריגים.

ככלל, צריך מאד לכבד את פרטיותו של הילד, ולנסות להגיע אליו מתוך קירבה כללית ואמון.

אמון בין הורה לילד זה דבר אחד החשובים.

דבר כזה, פלישה לפרטיות היא דבר שפוגע באמון.

לפי עניות דעתי אל תעשו את זה.

יש משהו? תדברו. אל תיכנסו לדברים הפרטיים שלנו.

זה כ"כ פוגע..

בס"ד

אינני מעוניין שהורי ידעו מצרותי.
הן מספיקות בשבילי.
הדבר האחרון שארצה זה שהורי ידעו, וכל מי שבסביבה האישית.

הכל אצלי או בראש, ולעיתים נדירות שלא קורות מעולם - במחשב, מוצפן בצורה שרק אני יכול לקרוא או לכתוב.
אף אחד לא מסוגל לגשת לתיקייה שלא רואים אותה(ולא כזאת שמוסתרת, מהסוג שלא קיימת.)
וכשכן, הקובץ בפנים לא קריא.
|נער מתבגר|

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....