כדאי לדבר איתם בנחת, שהכי טוב אם קמים בזמן, מתארגנים בנחת, שותים משהו, אומרים יפה שלום. שירגישו את הטוב שבכך.

אחכ" - להבין אותם. להגיד שמבינים שקשה להם לקום. 

ואז - לחשוב ביחד. לשאול אם יש להם רעיון.

לנסות לגלגל לזה שלפעמים אם אוכלים מאוחר מידי, האוכל מתעכל בזמן השינה, ואז קשה יותר לקום. ולהציע לאכול מוקדם יותר (אם יש בעיה כזו).

לומר, שלפעמים הקימה הראשונית קשה. להציע: אולי 10 דק' קודם נעיר "קלות" ואז תדעו שיש עוד 10 דק' לקום ויהיה לכם יותר קל אח"כ.

להדביק טבלה על הקיר, אולי על המיטה של כל אחד - שבו יסמן לעצמו על הבוקר אם הצליח בזמן ולהגיד שגם אם לא - לא  להתייאש למחר.

להגיד שכמה שיתרגלו - אח"כ זה כבר יהיה קל יותר. כדאי.

שיתנו  גם הם רעיונות. אולי משחק קצר ביחד בבוקר אם מצליחים לקום בזמן? אם נשים מוזיקה שקטה נעימה אחרי שמעירים - זה יעזור לכם (יכול להיות שלא)?

אוריה של "מתמודדים ביחד" עם הבעיה.

אבל באמת זה חשוב להגיע להרגל טוב בענין הזה, בסבלנות והתמדה..

במהלך ה5 שנים החולפות ניסינו את השיטות האלה. העניין הוא שלא מפריע להם לפספס בי"ס.

אז הם לא לוקחים אחריות (בעיקר הגדול) ולא עוזר מוסיקה, לא משחקים לא לוח קימה. כל דבר עוזר אולי ליום יומיים

ואח"כ חוזר המצב. גם במילא מעירים אותם בשלבים, נותנים זמן להתאוששות- לא עוזר.

צריכים רעיונות חדשים. (וצריכים גם הרבה כח להתמודדות.)

יש להם משהו שהם אוהבים לעשות? תחביב למשל?

אומרים להם שאם הם מספיקים להיות מאורגנים עד שעה X אז עושים משהו כיף. אם לא- אז לא.

אז לקראת 6.30 הם כבר יתעוררו

אם לא אז...

בא נאמר לתת להם אולי כמה ימים לנסות בלי להעיר אותם (כמה כבר יש חשק לאחר לבית הספר יום יומים שלשה גג)

וכך הם ילמדו שהם צריכים לקום בכוחות עצמם!

לדעתי הם למדו להיות אדישים לצעקות שלכם ואולי הטקטיקה ההפוכה להראות להם שאתם פה האדישים יעורר אותם מאדישותם !

אנחנו משתדלים להכין ביחד כל מה שאפשר כבר מהערב: מתקלחים, מתלבשים בבגדים, מניחים נעליים וגרביים חדשות מתחת לכסא, סנדביצ'ים, מערכת וגם מחליטים מה אוכלים בבוקר (קורנפלקס עם חלב/ יוגורט עם דבש/ פריכיות עם חלבה) ואני משתדלת להכין  מה שאפשר לפני שאני מעירה אותם.

עוד כמה כללים שמעבירים להם את האחריות: אפשר לבוא לאכול כשמוכנים (אחרי נטילת ידיים, נעליים, שיניים, אוכל בתיק)

אם הם מפספסים הם נשארים (למרות שמבחינתי זה סיוט כי אני עובדת בבית (הם יודעים שאני לא פנויה בשבילהם והם צריכים להעסיק את עצמם)

נקודת זכות : הם ממש אוהבים ללכת וממש עצוב להם שהם מפספסים.

דבר נוסף: אנחנו משתדלים לכבד בקשות נדירות שלא ללכת כי אני לא מרגיש כ"כ טוב, לא בא לי וכד'

בהצלחה!!!

אני חושבת שכל הדיבורים ולדבר איתם בנחת ובטוב על זה לא עוזר בשעות הבוקר, זה חזק מהם. הם יכולים להסכים אתכם ולהראות נכונות לשיתוף פעולה, אבל כשהבוקר מגיע הם לא זוכרים כלום, הם באמת רוצים להמשיך לישון...

אני חושבת שלהעביר אליהם את האחריות זה הדבר הכי טוב. והעיקר זה להיות עקביים במסר שהעברתם. ז"א לא להיגרר ללהעיר אותם יותר מפעם אחת, ללהסיע אותם רק פעם אחת וכו. אלא להיות נחושים במה שאמרתם, הם יקלטו את זה אחרי כמה ימים ואני מאמינה שזה יסתדר

שימאס להם לשכב ערים במיטה...

וצריך להשכיב אותם מוקדם יותר.

אבל רעיון שעולה לי עכשיו לראש...

את אומרת שלא אכפת להם אם הם מפספסים את ההסעה ונשארים בבית... אולי כי כיף להם בבית?
אז אולי תעשו הסדר אחר.. אתם לא לוחצים עליהם, מעירים אותם רק פעם אחת בבוקר (או כמה פעמים שתחליטו...), ומעבר לזה - האחריות שלהם. אם הם לא קמו, ופספסו את ההסעה, ונשארו בבית - הם לא יושבים בבית ומתבטלים, אלא ממלאים מטלות של בית.. למה להישאר סתם בבית? תמיד יש מה לעשות..

שיסדרו/ינקו את החדר, שישטפו כלים, שיקפלו כביסה.. או כל מה שמתאים לך שהם יעשו... אולי הם לא יעשו את זה טוב כמוך, אבל אני מניחה שלאורך זמן הם יבינו שאם כבר הם מבצעים מטלות - אז עדיף שזה יהיה המטלות "שלהם"..

אולי הרעיון שלי לא מתאים לגילאים האלו? אני לא יודעת כ"כ, כי שלי עוד ממש קטנים... אבל נראה לי שאפשר למצוא גם מטלות שמתאימות לגילאים שלהם..
כמובן שעושים את זה אחרי שיחה איתם ומגיעים להסדר הזה יחד, מתוך הבנה של ההיגיון, שמי שנמצא בבית - צריך לתרום את חלקו.

מאחלת לכם בקרים נעימים ורגועים...

אבל מה יקרה אם הם יאהבו להישאר בבית?

בי"ס וגן זה לא תורה מסיני

תיאור איך הילדה שוטפת כלים כל בוקר בקערת מי סבון כדי לשכנע את האמא שעדיף לא לשלוח אותה לגן

אבל יש בעיה כשאמא עובדת מחוץ לבית, אי-אפשר להשאיר ילד צעיר בבית בלי השגחה וטיפול.

שלאורך זמן הם יאהבו את הרעיון..
הם ילדים.. בסופו של דבר לא רע להם בבית הספר (ואם כן, אז זו בעיה חמורה אחרת)..
ילדים אוהבים שיש להם חברה, הם לא אוהבים להיות לבדם בבית ולסדר ולנקות......... לא נראה לי טבעי..
ואם בכל זאת הם מפתיעים, נגיד... אז יושבים וחושבים מה לעשות עם זה... העיקר שהאחריות תהייה בידיים שלהם, והם ירגישו שלכל דבר יש מחיר.
הסיכוי שהם יאהבו את זה, נראה לי קלוש.. לא הייתי חוששת.. (אבל שוב, אין לי ניסיון..)

בינתיים אנחנו מנסים להעיר אותם עוד יותר מוקדם. ולתת לגדול את האחריות על עצמו.

בחלק מהימים זה יותר קל בחלקם עדיין מאוד קשה.

הלוואי שהייתי אומרת לילדים שלי לעשות מטלות בבית והם היו פשוט עושים...

רעיון נחמד אבל לא יעבוד על הילדים שלי. (הבת עלולה להתלהב מזה יותר מידי והבן לא יסכים לעשות כלום

וסתם יהיה עוד משהו להתווכח עליו...)

למי ששאל בעלי עובד ואני נשארת בבית, אבל יש לי איזושהי עבודה מהבית וקשה מאוד להתרכז כשהילדים בבית.

מה קורה כשחברים שלהם באים לישון בבית?

ומה קורה כשהם הולכים לישון אצל אחרים?

(למרות שהולכים לישון יותר מאוחר)

אולי תעירו אותם עם מוזיקה שהם אוהבים, ריח של ביצה/אוכל אהוב אחר, התלהבות שלכם (אפילו תרקדו להם בחדר אם צריך ).

זה יכול לעבוד?

לבשל על הבוקר- ממש לא בשבילי.

ולרקוד??? ממש לא אני.

אבל תודה על הרעיונות האופטימיים.

האמת שגם אני שונאת לקום מוקדם. ואני ממש לא נמרצת על הבוקר.

בעלי בא עם קצת יותר מרץ לשיפור המצב.

זה מה שכיף בחופש הגדול אפשר לישון עד מאוחר ולקום בלי לחץ. למה הוא כבר נגמר?!

נראה לי שבמילים "האמת שגם אני שונאת לקום מוקדם. ואני ממש לא נמרצת על הבוקר" אמרת הכל

אולי- ואני באמת אומרת בעדינות- השינוי צריך להתחיל בך. איך את קמה בבוקר? (אפילו שהילדים לא רואים, בינך לבין עצמך) בשמחה? במרץ? בעייפות? בחוסר רצון?

אני יכולה להעיד על עצמי שאני הולכת לישון מאוחר-מאוחר מאוד בד"כ (מסיבות שונות), וגם לבנות שלי קשה ללכת לישון ועובר זמן עד שהן נרדמות, במיוחד אחת מהן.

אני יכולה לתלות את הקושי שלהן להירדם בעוד דברים, אבל אולי זה קשור גם אליי ולקושי הדומה שלי.

(אז אני מקבלת בהבנה ובסבלנות עד כמה שאני יכולה, ומנסה לעבוד על עצמי בנידון).

מספיק שיש ריח של קפה של אמא... ושוקו של הילדים... 

זה ריח שנעים לקום אליו 

כתבת שאת עובדת מהבית- 

איזה מסר את משדרת להם על זה? 

"אני בבית ואני הסתדר בלעבוד מתי שאתם תתנו לי פנאי" או- "אמנם אני נראית שאני בבית אבל אני עובדת. קדימה צאו לסדר יום שלכם! גם אני צריכה להזדרז לעבודה שלי!" 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....