סיפור הלידה שלי-
לפני, רק רקע- אני עם עבר של 2 הפלות קשות (רגשית ופיזית) וגם להריון הזה חיכינו יותר משנה..
טוב, אז מכיוון שאני גרה במקום שהוא רחוק מאוד מכל בית חולים, אז נסעתי לאמא שלי לפני..
תכננתי לסוע לקראת סוף שבוע 40 ( לידה ראשונה, וזה לוקח זמן, וכו'...), אבל בגלל שאמא לחצה נסעתי ב38+5-מזל! ילדתי ב-39+1.
הלכתי לנוח ביום שישי לפני שבת, אבא ואמא אמורים לסוע לשבת עם אחיות שלי, ובעלי ואני נשארים בבית עם האחים הקטנים.. קמתי בחמש, בהרגשה שחייבת לשירותים.. הלכתי, ויצא הרבה ומאז לא הפסקתי לטפטף...
טוב, אז נוסעים.. מזל שאבא ואמא עוד לא יצאו.. אבל מה עושים? לי ברור שאמא איתי.. אז אבא יסע עם הבנות, ואחי הקטנים יהיו אצל משפחה בישוב..
מתארגנים בזריזות.. ונסענו לבית-חולים הכי קרוב (לא מה שרציתי..) והגענו חצי שעה לפני שבת..
מיון נשים, בדיקה פנימית (כואבבבת..), פתיחה 1 מחיקה 80. מאשרים ירידת מים. טוב, מעלים למחלקת נשים אני על כסא גלגלים (הם טסים..) ואמא ובעלי רצים אחרינו...
אני עם צירים כל 15 דק' בערך- לא כואבים, בעיקר התקשויות. העברנו את הלילה.. מתעוררת לפרקים מצרחות של נשים אחרות... אותי בקושי באים לבדוק כי אני עם ירידת מים..
וככה היינו כל השבת, צירים שבאים והולכים, מלא מקלחות, עיסויים ושום דבר לא זז..
לקראת סוף שבת התחילו צירים סדירים כל 5 דקות, כואבים בטירוףף. אמא כל הזמן מעסה את הגב התחתון, ואני בוכה שיבואו לבדוק אותי.. ולא מסכימים.. רציתי כבר ניתוח- אמא שלי נבהלה (מסכנה..) כשיצאה שבת בעלי ניסה לבדוק איפה אפשר להשיג איזי טנס. אני בינתיים מתקדמת – כל 2 דק' ציר של דקה וחצי- תלשתי שם ת'וילונות.. וממש הרגשתי את הראש יורד, אמא שלי פחדה שאני אלד שם.. והרופאה שם אומרת לי- אין לך כלום עדיין, יולדת לא נראית ככה, כשתתחיל לך פתיחה- יראו את זה עליך..(בגלל שרציתי אפידורל אמרו שבפתיחה 2.5 יורידו אותי ללידה.).
בנתיים בעלי הצליח להשיג איזי טנס שהגיע אלינו ב-11:30 בלילה, אמא הדביקה לי, והיה קצת יותר נסבל..
ב12:30 בלילה באו סוף סוף לבדוק אותי הרופאה מסתכלת עלי, "אין לך כלום עדיין". אני מתעקשת שתבדוק, ו- - - פתיחה 4!!! יש!!! יורדים לחדר לידה!
אנחנו מתארגנים, ומגיע אח עם כסא להוריד אותי.. כל הדרך צירים סדירים ורציניים, והאיזי כבר עצבן אותי..
מגיעים לחדר לידה.. השעה 1:00 בלילה.. בדיקה, פתיחה 5. אני ישר רוצה אפידורל, המיילדת המקסימה עושה לי בזריזות מוניטור ועירוי, ואנטיביוטיקה (בגלל שעברו יותר מ-24 שעות מאז הירידת מיים). המרדים מגיע, תופסת את אמא חזק, ואיזו הקלה!!! הייתי בהיי פתאום, התמלאתי בכוחות! אמא ובעלי מחוקים, ואני שולחת את שניהם לישון בתורנות על הספה.. אני בעיקר מנקרת.. לא הצלחתי להרדם מרוב התרגשות..
ב4:30 בודקים אותי, פתיחה 9.5! 5:00, פתיחה 10! מתחילה להרגיש לחץ.. מתחילה ללחוץ בעזרת המיילדת, אבל כלום לא זז.. ב6 החלפת משמרות ומגיעה מילדת רוסיה ומקסימה! כל ציר אני לוחצת והיא מעודדת, ומורחת לי שמן שקדים.
בשבע בעלי יוצא לתפילה. עם פלאפון זמין..
עובר עוד שעתיים.. בעלי כבר חזר, אני כבר מחוקה לגמרי ומנמנמת בין לחיצה ללחיצה.. והיא צועקת לי 'זה לא הזמן לישון...' פתאום היא אומרת לי- הנה הראש- שיער שחור.. בואי תרגישי, אני מרגישה, ומתרגשת, אבל גם מרגישה כמה הנרתיק לא פתוח.. בנתיים נכנס רופא, מסתכל מה קורה ואומר לי שהיא לא נכנסה טוב לתעלת הלידה. הוא דוחף אותה חזרה לבפנים, ואומר לי 'תלחצי מהתחלה..' ייאוש.. אני לוחצת ולוחצת, ולא מתקדם..
הרופא יושב ליד המוניטור וחושב מה לעשות.. 'חדרי ניתוח תפוסים, ננסה עוד חצי שעה, ונראה מה קורה'. מורידים לי את עומת האפידורל בנתיים.
ב-9:20 פתאום מתחילים להכנס מלא אנשים (לפחות 15..) אני נלחצת, את אמא ובעלי מעיפים אחורה, הרופא נעמד מולי ואומר 'תראי, אני הולך לנסות לעשות לך וואקום, אני לא קוסם ויכול להיות שזה לא ילך. ואז המשמעות היא ניתוח חירום, ולכן יש פה הרבה אנשים. כשיש לך ציר תודיעי לי.' בנתיים הוא מכניס את הוואקום.
אני 'אבל אני לא מרגישה ת'צירים' .
הרופא ' מי יכול פה לבדוק צירים?' בא רופא ילדים ונשען עם האמה שלו על הבטן שלי- וסוחט אותה.. 'כשנגיד לך את לוחצת הכי חזק שאת יכולה!'. 'עכשיו!' לחציה בכל הכוחחח.. ופשוט ראיתי את הראש בין הרגליים- (אמא שלי אמרה שהרופא היה בהלם!..), אחרי שניה הרגשתי אותה מחליקה החוצה, רגל לבנה באויר, צעקתי 'היא בסדר??' וכולם ענו 'כן, מזל טוב!!!' (עוד לפני השיליה..) .
השעה 9:48, הנסיכה מונחת עלי, ממצמצת ומסונוורת, אושר והתרגשות, כולנו נרגשים מאוד.. אחרי כמהדקות חותכים את חבל הטבור, ולוקחים אותה לעטוף ולשקול, (היא בוכה.. לקחו אותה מאמא..) בעלי מחזיק אותה, ובנתיים המיילדת אומרת לי ללחוץ, ופלופ, השיליה בחוץ, בשלמותה- 10:00. אמא בטלפונים נרגשים, ואני מאכילה את המהממת שלי..
לןקחים אותה לבדיקות וחיסונים, ואותי נשארים לתפור.. זה כאב כ"כ, הקטע הכי נוראי בלידה.. ממש הרגשתי את החוט עובר..
תודה לבורא עולם על המתנה ששלח לנו!!!
ועל כל החסד בלידה, ושלא היה ניתוח...
