יש בסך הכל כמה "משפטים לחיים", אבל בחייאת ספר מייגע.

על כמה עמודים אפשר למרוח משהו ללא עלילה?

שנראה שהספר נגע לליבם, אבל ביטאת היטב את מחשבותיי.

[חוץ מעניין העמודים. זה לא שהסיפור מרוח. הוא פשוט... מיותר. ריק. חסר.]

עכשיו תגידו שפספסנו משהו, שלא ראינו את האור.

סבבה. קיבלתי. מאמין לכם. הספר הזה הצליח הרבה מעבר למה שהיה אמור, לכן אני מקבל את העובדה שפספסתי משהו.

מישהו יכול להאיר את עיניי?

הצלחה מעידה על איכות?

עומר אדם מצליח... (לך תבין ישראלים)

אם המטרה של אמן היא לגעת באנשים

והרבה אנשים אכן מרגישים שהוא נגע בהם

אז כן, הוא אמן מוצלח. גם אם אתה לא מתחבר אליו.

אני ממש לא מתחבר אל עומר אדם, אבל אם הוא מצליח לגעת במיליונים ולשמח אותם, אני בהחלט מסוגל להעריך אותו מהצד.

במקרה של פופ ים תיכוני השלמתי בכיף עם העובדה שאני לא מתחבר לזה. לא 'פספסתי', פשוט לא מחפש את זה. כששמעתי על אדם, עוד לפני ששמעתי אותו, כבר יכולתי לתאר לעצמי איך הוא ישמע [וצדקתי] וידעתי שהוא לא יעניין אותי [וצדקתי].

לעומת זאת כששמעתי על הספר הזה כבר חשבתי שזה 'הנסיך הקטן 2' ופשוט התאכזבתי.

אני פשוט מעלה את האפשרות שהבעיה לא במושג - אלא במשיג [דווקא אליך זה אמור לדבר]

אנשים לא שומעים רק מה שטוב, אלא גם מה שזורם. נקרא לזה ככה.

לומר לך ש"הופההה איזו מסיבה... טנהטנהטנהנה... כמה אהבה... כולם יפים כולם עפים... אין אחד שלא רוקד כאן מעתונה עד אילת!" זה מוזיקה? לא.

מצליח? כן.

הדיון הוא לא על מוזיקה מזרחית, זו רק דוגמא שתוכיח את הטיעון שלי.

הספר הזה הוא לא הצלחה מסחררת, המון ספרים גרועים הם רבי-מכר.

הוא לא בהכרח מעניין וסוחף. לעומת אחרים...

חסרים ספרים טובים, שלא הצליחו? חסרים יוצרים מוכשרים שמנסים לפרוץ, ולא מצליחים?

הצלחה היא עניין של כסף, לא של איכות.

ולא שלך.

כמו שהשפיות נקבעת על פי הרוב, כן הנורמה.

אני לא אומר שמה שלא נורמלי לא איכותי. הפואנטה שלי היא שאתה לא יכול לומר "מה שלא מתאים לי פשוט לא טוב". לא אחרי גיל 4.

זה מוזיקה? לא. דעה.

זה מצליח? כן. עובדה.

Know the difference

כואב לשמוע אה?

Baby you can drive my car
Yes I'm gonna be a star
Baby you can drive my car
And maybe I'll love you
 

או

Oh yeah, I'll tell you something
I think you'll understand
When I'll say that something
I wanna hold your hand
I wanna hold your hand
I wanna hold your hand

ועכשיו:

אני בחור פנוי ואת 
אצלי בלב מספר אחת 
אז רק תגידי לי 
מתי תהיי שלי 
 

מצא את ההבדלים...

ושלא תהיה לך טעות: כשאני שומע ליאור נרקיס אני מקבל כאב ראש, לעומת זאת ברגעים הכי קשים בחיי התנחמתי בנחמתו של ג'וד שיש לי את מה שצריך.

אבל בעוד אני ממפה את האנשים על קו אופקי, או מישור, במקומות שונים אבל שווים, אתה מדרג אותם בקו אנוכי, X מעל Y

הביטלס הוציאו לאור סגנון חדש.

מה שליאור נרקיס עושה זה כמה חרוזים טובים, ומוזיקה ממוחשבת. מה פה באת איכותי ומה פה לא?

פה אני מצטרפת לresiste למה יש המון דברים איכותיים שלא פרצו ולהפך, דברים שהם זבל שכן מצליחים.

איכות זה לא דעה. איכות זה גם עובדה

אם איכות זה מדד אבסולוטי שלא קשור לדעה,

כמו גובה/משקל/צבע,

לא תהיה לך בעיה להגדיר אותו בשבילי [הרשי לי לחסוך לך קצת עבודה].

אבל בהנחה שהוא נכון, אין פה כ"כ סתירה עם מה שאמרתי. בעיקר לגבי האיכות במוזיקה

שהביטלס לא סלסלו כביכול זאת תפילה נרגשת, הם בסה"כ שרו כמו חמודים, אז גם אם המילים פשוטות נורא - זה יפה כי זה לא מתיימר להיות משהו יותר מזה.

הרי המילים של I wanna hold your hand 

הזקן בן המאה הוא אחד הספרים הגאוניים שהומצאו! השילוב של אלן בכל האירועים ההיסטוריים, הדמות של אלן, כל השתלשלות העניינים שם...

נכון - על הכריכה כתוב איפהשהו "מצחיק עד דמעות"- והוא לא - אבל הוא ממש משעשע.


 

אבל גם אני קראתי אותו בחוסר עניין הולך וגובר מרגע לרגע.. 

כך שאני לא לגמרי זוכרת את העלילה. אבל נראה לי שהמיוחד בו אלה האמונות שהוא מבטא.

אני זוכרת שבזמנו די הוקסמתי. אך היום לא אקרא אותו שוב, וגם לא ספרים אחרים של פאולו קואלו, כי אין לי עניין לחפש אמונות במקום אחר מאשר ביהדות.

אבל בשביל גויים - זה נפלא.

זה מעניין, זה פנטזיה טובה ועוד

בס"ד

דווקא די אהבתי

זה בכלל לא פנטזיה, אין בזה כוחות על טבעיים, או יצורים או חייזרים או קסמים

זה סיפור די מבדח על חייו של אלן קרלסון.

שהספר בנוי בערך כך-- הווה---עבר---הווה--עבר.

בהתחלה לקח לי כמה פרקים כדי להבין את זה, אבל כשהתחלתי למקם את הזמנים בסיפור

מאוד נהניתי!

זה מתחיל בהווה שאלן קרלסון בורח מהחלון ל... ל... ל... ועשה.... ועושה....(אני לא רוצה להביא לכאן ספויילרים!)

  ואז בפרק השני או השלישי, פתאום מסופר מנקודת המבט של אלן-אבל מהעבר,

"הסיפורים" האלו מסופרים במקביל לאורך הספר עד שהעבר הופך להווה: שאלן בורח מהחלון של בית האבות.

במקום לכתוב את "סיפור חייו" המבדח ברצף כרנולוגי,

מספרים על ההווה של אלן, שבהתחלה הוא נראה לנו זר, ולאט לאט מגלים עליו פרטים מעניינים ומשעשעים.

אני מציעה, תנו לזה צ'אנס!!! תקראו לפחות עד האמצע!! באמת!

אני כל כך שמחה שנתתי לזה סיכוי, כי אם לא הייתי נותנת לזה סיכוי הייתי מפסידה ספר

שנכתב בצורה גאונית ומשעשעת!

והיה די חריג כשהוא יצא.

בעקבות הצלחתו, המחבר עצמו

ועוד כמה כתבו עשרות ספרים

באותו סגנון.

זה באמת נהיה משעמם.

אם כי,

אני הרבה יותר אהבתי את ריצ'ארד באך

וג'ונתן ליווינגסטון השחף,

שהקדים אותו בסגנון הזה וגם

הרבה יותר טוב לדעתי.

(וגם באך בעקבות הצלחת השחף 

כתב עוד חמישה ספרים לפחות

באותו סגנון...)

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.