צריך לחשוב- וכעת קצת הכנות לסוכות..

אבל בינתיים, רק כדי שתדעי שקראו, הרגישו את הצער, שמו לב - וחושבים מה נכון לומר...

ה' ישמחך.

אני כותבת את הדברים בתור אמא לכמה מתבגרים.

אז ככה כשאני הייתי בגילך לא היה מקובל שההורים משחנשים עם הילדים המתבגרים שלהם,היה אז מרחק בין דורי גדול.

גם היום יש הורים שקשה להם להיות קוליים ולדבר שיחות נפש עם הילדים.

יש הורים"כבדים" יותר .,ויש הורים שלא יודעים לשוחח שיחות נפש עם ילדהם.

בקשר למתנות סמלית יש הורים שמצבם הכספי לא משהוא.

חשוב שתפרקי את הרגשות בפני משהוא.

יכול להיות מאוד שאמא שלך לא יודעת מה מעיק עליו,חשבי אם יש מקום לשתף אותה ברגשות ואז ליצור קשר אמא בת אחר.

בהצלחה רבה לך.

חושבת שאת שונה מהם?

את לא רוצה - 

אז מה לא מובן?..

יחס גורר יחס.

לא ברור ממה זה התחיל - אבל אם "את לא רוצה", כיצד תליני על כך שאת מרגישה שאינם "אוהבים אותך באמת".

זה סתם כדור שלג..

תחליטי: אם את רוצה שינוי - אז בהדדיות.  אם לא - אז זה מאד חבל; אבל גם אי אפשר להתלונן, על מה שאת בעצמך מעצימה.

את מתפלאת למה אמא לא קוראת בשם-חיבה כשהיא מרגישה (והיא מרגישה.. שלא תהיינה אי הבנות) שאת לא רוצה קירבה?..

תחשבי..

לא תמיד זה פשוט יחסים של הורים וילדים.

לצערי יודעת טוב מידי עד כמה.

מה שאת חייבת לזכור זה שאולי אימא שלך לא יודעת לבטא את האהבה שלה אלייך,

אולי אפילו נראה שהיא מנוכרת ומתנכרת במכוון,

וזה באמת באמת לא בסדר, אבל יחד עם זאת ,

את חייבת לזכור שגם אם כרגע מאיזה שהן סיבות היא לא יודעת איך לבטא את זה,

היא אוהבת אותך מאד.

אני לא יודעת באיזה נקודות כואבות נוגע לה הקשר שלכן,

לא יודעת אם בכללי היא אישה שלא יודעת לבטא רגש חיובי, או רק כלפייך,

מה שאני יודעת שהיא אוהבת אותך.

וקשה לה לפחות כמו שקשה לך.

הייתי מציעה בינתיים לפתח יותר את הקשר עם אבא, אם הוא כן מסוגל לתת את תשומת הלב שמגיע לך,

ולא לצפות מאימא למשהו שמאיזה שהיא סיבה, ולמרבה הצער, היא לא מסוגלת לתת.

בהצלחה מתוקה. 

חכם ונכון מצידך לנסות ולקבל תמיכה ואני מציעה לך באופן אישי למצוא מישהי מקצועית שתעזור לך להתמודד והכי חשוב- לפרוק. מאוד טוב שאת מחליטה שלא תתנהגי כך אבל יש דברים שלעיתים עלולים לצוף בעתיד וכדאי שלא ישארו  בלב.

בנוסף שתדעי -למרות שזה לא מקל על הקושי שאת עוברת.   שיש הורים טובים וחכמים שפתאום הם נבוכים בקשר עם אחד הילדים, זה קורה.

אמא שלי התחילה לחבק אותי רק אחרי שהתחתנתי. אף פעם לא לפני. 

מזדהה איתך עד כאב. אני קצת יותר גדולה ממך ואמא שלי בחרה להיות קרייריסטית רצינית מאז שאני זוכרת את עצמי היא לא בבית אף פעם ..חוזרת מאוחר שנים על גבי שנים כל התיכון כל היסודי .בגיל שלך מרוב שהייתי בלי גב משפחתי שידבר איתי ויעזור הייתי מסתובבת ברחוב והיא לא הבינה למה . .הייתי ילדה טובה שיכלה להיות משו איכותי ממש אבל בגלל שלא היה לי מודל נורמלי היום אני עובדת על עצמי כל כך ומנסה לחזק את עצמי לבד .אני לא יודעת אם את תצליחי להבין את הדבר הבא כי כשהייתי בגילך לא הבנתי למה הם לאפונים אליי ומתעניינים בי.. אבל אם יש לך מספיק אומץ תגידי 

 לאמא שלך בצורה נאותה שאת מרגישה מולה שהיא לא קרובה אלייך מספיק וזה מוזר לך וגורם לך להרגיש לא טיבעית שבואי נקבע יום מעכשיו שאת איתי חצי שעה עושות משו סבבה אולי היא תיפתח ביום הזה איתך ויקרה שם משו יפה.אני יודעת שזה אמור להיות הפוך לגמרי ..אבל תאמיני או לא אולי היא בעצמה שחכה איך עושים את זה.תני צאנס 

קצת הזדעזעתי. לא רק מיחסם של הורייך אלייך, אלא גם מיחסך אל הורייך.

ההורים שלך ילדו אותך, בנוסף לשאר אחייך, כי רצו בך. ההורים שלך אוהבים אותך, גם אם הם לא יודעים כיצד לבטא זאת (ואולי את לא יודעת לפרש נכון את מחוותיהם?).

בתור אמא צעירה יחסית, אני יכולה להודות שלפעמים קשה לי להעניק את היחס המלא לילדיי, ולפעמים אני כועסת, בלבי או בגלוי, עליהם - אך את האהבה שלי אליהם זה לא משנה. ואת השמחה שהם נולדו לי - זה לא משנה.

עוד לא הגעתי לגיל ההתבגרות עם ילדיי, ולכן איני יודעת מה בדיוק עובר בראשם של הורייך, אך בהחלט ייתכן שחלק מהדברים שהם אומרים ועושים נובעים מהתחושה של: "העיקר שתירגע ותשמח במה שיש לה". ייתכן שהם צריכים ללמוד איך לשדר לך אחרת, ואיך לשדר לך שהם אוהבים אותך בכל מקרה, אך זה לא אומר שאת צריכה לשבור את כל הכלים ולהגיד שהקשר איתם לא מעניין אותך.

אני כן חושבת שעם השנים, כגיל ההתבגרות יחלוף, הקשר יתהדק, ותמצאי שאת מסוגלת לתקשר איתם. אולי כשתהיי אמא בעצמך, תביני את עומק הקשר בין הורים לילדים. הורים זה לא דבר שמחליפים, וילדים זה לא דבר שמחזירים לחנות ולוקחים אחר.

סליחה אם הייתי תקיפה.

מאחלת לך כל טוב, תקופת התבגרות קלה ומאושרת, וקשר טוב עם הורייך!

גם זו זווית הסתכלות שחשוב שתיאמר בתוך המכלול. ובטוח שזה עזר גם לנערה לאיזון התמונה.

קראתי את מה שכתבת, וקצת נזכרתי בחברה טובה שלי.
בגיל ההתבגרות שלה היא הרגישה רגשות שממש מזכירים לי את שלך. שאמא שלה אוהבת את אחים שלה אבל לא אותה, או אותה הכי פחות.. היא פחות קיבלה חיבוקים ויחס חם.. היה לה מאוד קשה, והיא הלכה ובנתה חומה גדולה בינה לבין אמה.
כשהדברים התבהרו יותר, הסתבר שבאמת היה ביניהן קשר מורכב יותר, ובאמת היה יותר קשה למצוא ביניהן את נקודות החיבור (שהיו!! אבל הוסתרו מאחורי כל מני תלבושות/מסכות). ובאמת האימא הרגישה את המרחק וכאב לה עליו, אבל היא לא מצאה את החיבור הזה, והרגישה שאם היא תנסה להתקרב ולחבק את הילדה - הילדה לא תקבל את זה בשמחה... כאילו היא הרגישה שהילדה קצת דוחה אותה. ומסתבר שהילדה שידרה את זה, כי היא חשבה שהאימא דוחה אותה....

בקיצור, ייתכן באמת שהמצב ביניכן מורכב. אבל יכול מאוד להיות שאת משדרת, אפילו לא בכוונה, שאת לא מעוניינת באיזו שהיא קירבה, ובלי להתכוון את מרחיקה אותם מלנסות להתקרב אלייך, מחשש שאת לא מעוניינת..

אני מציעה לך, בכל לב, לגשת אליהם, לדבר איתם על הדברים, להסביר את התחושות שלך.. אם נוח לך יותר - תכתבי...
אבל אל תתני להם להמשיך לחשוב דברים לא נכונים, ואל תתני לעצמך לבנות מגדלים שלמים בראש, שיכול להיות שבינם לבין המציאות אין הרבה, כי לא שמעת מה יש להם לומר.. לפעמים הורים משדרים משהו שהם לא מתכוונים אליו, רק כי הם מפחדים לשדר משהו שהילד לא מעוניין בו (זו אולי טעות, אבל כולנו בני אדם..)

דבר נוסף, אין אדם שלא אמר בילדותו "אני לא אעשה לילדים שלי את מה שההורים עשו לי" (בתחום כזה או אחר).. אבל כשמגיעים לשלב הזה, מתברר שבאופן הכי טבעי ואינסטנקטיבי אנחנו עושים ב-ד-י-ו-ק מה שעשו לנו.. וקשה מאוד מאוד להשתחרר מזה. לכן אני מציעה לך לתקן מעכשיו.. שלא תישארי עם משקעים.

יכול להיות שהמצב אצלכם באמת מורכב, אני לא יודעת ולא יכולה לדעת, אבל לא מציעה לך להשאיר אותו ככה. תמיד עדיף לנסות ואולי להיכשל, מאשר לא לנסות בכלל. ואם צריך - נסי לערב את מי שיכול לעזור לך, ולגשר בינך לבין הורייך.
אני לא מאמינה שאת "לא מעניינת" אותם. כשתהיי בע"ה אמא את תביני מה זו אהבה של אם וילדיה, וכמה היא חזקה.

מאחלת לך מכל הלב המון המון הצלחה ושמחה ואושר!

[עברה משבר כשהיית קטנה]

לא מסיקים ממקרה אחד ששומעים, ש"כנראה זה כך". כמעט בטוח שלא.

ורק זה עוד חסר -שהיא תתחיל לבנות לה בניינים בראש, שזה משהו נגדי עוד מאז שהייתי תינוקת..  ברור שלא.

[עם כל ההבנה לכוונתה הטובה של הכותבת]

את רוצה יחס אבל לא רוצה קשר ורוצה דיסטנס..

באמת חשוב להבין מה את בדיוק חווה ורוצה כדי שיוכלו לכוון להרגשתך

ראשית כל, אל תחששי מביקורת של אף אחד. עם רגשות אי אפשר להתווכח, ואם את מרגישה ככה אין לך מה להאשים את עצמך, אלא שלטובתך כדאי לך לבדוק מה עושים עם הרגשות האלו.

שאלה ממש חשובה:האם ניסית אי פעם לדבר איתם על ההרגשה הזאת? האם הם יודעים שככה את מרגישה?

אני חושבת שבעומק באמת כן אכפת לך מהם ,עובדה שזה כ"כ טעון אצלך. אדם שלא אכפת לו ,פשוט לא אכפת לו.

לפעמים כאשר אנחנו נפגעים, אז אחד ממנגנוני ההגנה שלנו זה להראות (במיוחד לעצמנו) שלא אכפת לנו. לנתק כל קשר רגשי.

אני חושבת שחשוב מאוד שהם ידעו איך את מרגישה בעניין. על הדרך ליידע אותם אפשר לחשוב- לא חייב באופן ישיר. 

האם יש לך אחים או אחיות גדולים שתוכלי לשוחח איתם בנושא, והם יהוו כמעין מתווכים?

שגם אם הם לא מרגישים כמוך, הם אולי יוכלו להבין איך את מרגישה אם תסבירי להם .

ובגלל שהם מכירים הכי טוב את כל הצדדים בעניין ,כי הם חלק מהמשפחה, אולי הם יוכלו לשפוך אור על כל מני דברים וכך לעזור לך.

לגבי האחות שהזכרת. אם גם היא הרגישה כמוך, אולי היא תוכל לעזור לך ,למרות שעכשיו המצב בינה לבין אמא שלך השתנה.

הזדהיתי מאוד עם מה שכתב חליל רועים.

אני יכולה אולי להוסיף שתי נקודות:

האחת היא, שגם אם היום נראה  שהיחסים עם אמא הם חסרי תקנה, אל תתיאשי.

מן המקרה שאני מכירה, שם מצב היחסים בין האמא לבת היה קשה מאוד,  ראיתי איך אחרי  כל כאב הלב (של שתיהן אגב)  האמא התעשתה, הבינה שכאן נעשה עוול ושעליה מוטלת החובה לתקן ולמצוא מסילות אל לב ביתה. הבת מצידה הקפידה כל השנים שלא "לשבור את הכלים" כלומר, לא לנתק את היחסים לגמרי, מה שהשאיר פתח לאפשרות של תיקון. אם לא הייתי עדה לכך, לא הייתי מאמינה שניתן כך לרפא את פצעי הנפש.

הנקודה השניה היא שחשוב לעבד את הרגשות הללו. 

לא כל כך בגלל הפחד מחזרה על הטעויות של ההורים שלנו - הרבה פעמים ההיפך הוא הנכון :מי שחווה מצוקה במהלך הילדות או ההתבגרות יהיה מודע יותר לעצמו כהורה ורגיש מספיק כדי להתאמץ לגבש דפוסים אחרים מאלה שהוא מכיר.

אולי באמת לא ניתן כרגע לדבר על מה שאת מרגישה עם אמא או עם שני הורייך (אפילו לא בעזרת מתווכים), בכל מקרה כדאי לברר את הדברים עם מישהו - אולי איש מקצוע - משום שהיחסים שלנו עם הורינו הם דבר בסיסי.

לעולם יתפסו היחסים הללו מקום מרכזי  בחיים של כל אחד מאיתנו,  וישליכו כמעט על כל תחומי החיים, אפילו באופן לא מודע.

ואם הבסיס הזה רעוע, קשה יהיה להתקדם בכל תחום אחר.

עוד יהיה טוב בעזרת ה', את תראי.

כמובן, לא מכירים מספיק מה קורה, מה הם עושים,

אבל ממה שכתבת נראים הדברים, לדעתי, שזה מצב לא נדיר לבנות בגילך.

באמת יכול לפעמים להיות מצב מצער כזה, שבת מרגישה כאילו לא מספיק אוהבים אותה.

והאמת - זה לא חייב להיות נכון.

הרבה הורים לא אומרים לילדים שלהם: אנחנו אוהבים אתכם..  הם פשוט אוהבים אותם.

ובאמת - יכול להיות מצב כזה שאת מפרשת משהו כ"מאולץ" ובעצם זה לא, ואז הם מרגישים את הפרשנות, וזה גורר את ההמשך, ואז הם מרגישים עוד יותר.

אני לא בטוח שההכרעה שלך לגבי המצב היא אכן כמו שהוא מצידם. אם כי ברור שעצם זה שאת מרגישה כך - מספיק לגמרי בשביל להכאיב.

אז את צריכה להחליט: אם את רוצה שיימשך כך, עד אולי שתגיעי לשלב שהגיעה אחותך, ואולי לפני כן ואולי אחרי כן - בבקשה..

אבל אם זה מפריע לך - אין ברירה אלא לדבר עם אמא. לדבר בנחת, לא במירמור, להסביר מה מפריע, להגיד שאת רוצה להרגיש שבאמת אוהבים אותך, לבקש שלא תגיד לך שזה בגלל הגיל, אלא שתשתדל לעזור לשנות את ההרגשה גם בגיל הזה.

תסבירי לה מה עוד מפריע. הכל בכבוד, ובבהירות.

ותחליט במקביל גם את מצידך - להשתדל המקסימום. את כבר לא ילדה קטנה, יחס צריך הדדיות. ילד קטן נותן חיוך קטן - וכבר עורר יחס חוזר.  גדל יותר - קצת מכיר טובה, אומר תודה, שואל את ההורים בכנות - וגם מקבל יחס חוזר, ברמה גבוהה יותר.

אולי בכל זאת תנסי..

יש לך את הנתונים שלך - אל תחלמי על מה היה אם הייתי אצל הורים אחרים (גם לא בטוח שהיה אחרת). תנסי לעשות הכי טוב במצב הזה. ואולי-אולי ה' יעזור, ותראי שבעצם אחרי ההשתדלות ההדדית, זה בדיוק מה שכן טוב לך.

בהצלחה רבה.

אני היום בת 32 ולעולם לא אשכח מה עברתי בבית הורי:השפלות,רצח אופי,העדר חום ואהבה . החינוך השמרני שלהם התנגש עם האופי התוסס שלי סבלתי בלי סוף. אני כ"כ מבינה אותך ,ההפליה משאר האחים וכל מה שתארת זה סבל!!!! אני מאד ממליצה לך לנסות לדבר איתם ,ואם לא תצליחי תיפני לעזרה מיקצועית אולי היועצת של בית הספר . הדברים האלו מאוד מאוד משפיעים על חיי הנישואין!! מניסיון! ועזרה מיקצועית עוזרת! אני יכולה להפנות אותך לפסיכולוגית מעולה                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           בהצלחה! ואל תשכחי שאלוקים אוהב אותך ...                                                                                                                                                                                                                            אשתו של מופים

אני כאובה מלחשוב על כך שבטח שמרת את הדברים ואגרת אותם בלב ולא ידעת כבר מה לעשות עם עצמך,

ואני כל כך שמחה שמצאת כאן מקום ראוי להתבטא.

אני אמא ויש לי כרגע שני ילדים בגיל ההתבגרות, ויש לי הרבה שיחות עם הבת שלי על הנושאים האלה. אני יודעת שגם היא מרגישה כמוך.

כך שאולי נוכל לסייע אחת לשניה, אני אנסה להראות לך את הצד ה"הורי", ואת תראי לי את הצד של הבת.

רק שאלה אחת קטנה - אני מבינה שישנם עוד ילדים בבית, חלק מאחייך כבר נשואים. מוותר לשאול איפה את ממוקמת במשפחה?

בתקופת הנערות ואף מעבר לכך, הייתה לי בעיקר בעיות עם אמא, הרגשתי שהיא לא אהבה אותי, וזה בלשון המעטה

הרגשתי שהיא שונאת אותי, וגם לי לא הייתה בעיה לאא לראות ולדבר איתה במשך שבועיים רצופים, כשהייתי בקרבתה

רק רציתי שתלך, שתיסע לאירוע/סידורים, משהו.. רק שתלך כבר, אולם  הדברים השתפרו במעט אחרי שנישאתי וילדתי

ילדים... בדעיבד, אם אסתכל לאחור כנראה שעשיתי לא מעט טעויות איתה (אגב הייתי ילדה טובה, למדתי , עבדתי וכו' )

1, אף פעם לא דיברתי איתה, ואמרתי לה מה באמת מציק לי, כגון חיוך לאחים שלי ואליי קרירות וצעקות, אגב שם 

חיבה נקראתי , רק כשרצו ממני משהו..מבינה שזה לא אפשרי מבחינתך לדבר איתה, תאזרי אומץ ותגידי אם זה ע"י 

מכתב, באמצעות אחותך, אביך, חברה של אמא..איש מקצוע, אבל הדברים חייבים להיאמר, חבל על הכאב, בזבזתי

לפחות 12-15 שנה קשר טוב עם ההורים, לאחר נישואיי הייתה פעם שהיא דחקה אותי לקיר על נושא ספציפי ואמרתי לה 

מה כאב לי , היא בכתה מרוב כאב..

2.לא ראיתי את הכאב שלה, ראיתי רק את הסבל שלי (חוותה נישואין קשים ביותר) ,רק אחרי שנישאתי ונתקלתי במעט 

מהקשיים שהיא התנסתה בהם, התחלתי להבין מה עבר עליה.. 

3. יש לי 2 ילדים מדהימים ומתוקים, היום אני מבינה שזה נגד הטבע לא לאהוב את הילדים שלך, לא משנה כמה 

את כועסת, מאוכזבת, את אוהבת אותם בכל מחיר, כשאמרו לי לא האמנתי שאמא לא יכולה שלא לאהוב , וכן גם אני

אמרתי שאני לא אעשה לילדים שלי מה שעשו, זו עבודה מאוד קשה על מידות, קורה שאני נכשלת, מצטערת ומנסה שלא

ליפול שנית. אומר לך שאני מאוד משקיעה ואוהבת מנשקת בכל הזדמנות , ממש אמא דביקה...

4. כמה שקשה להודות בכך, אני ואימי דומות אחת לשנייה באופי!!! אולי זה מה שקשה לה ולי להתמודד איתו...

פרדס, כתבתי מעט על עצמי, אולי זה יעזור לך להתמודד ,ולא לעשות את הטעויות שעשיתי ,לא היית רוצה לזכור

את תקופת הנעורים כתקופה קשה- זה דבר שניתן לפטור אותו באמצעות עזרה, אמא שלך לא יודעת איך לדבר איתך/להתמודד

איתך בגלל זה היא כמו מתעלמת ממך, נותנת לך את מה שאת רוצה, רק שיהיה לך טוב, תגידי לה במילים שאת רוצה 

שתאהב אותך, שכסף לא מחליף אהבה, שאת צריכה אותה.. זה היה ממיס כל לב, ובטח לב של אמא שאוהבת

פרדס , ייתכן ולא תסכימי איתי, כתבתי מילים מהלב, מקווה שיכנסו אל הלב..בכל אופן נתתי לך נקודות למחשבה..

בהצלחה רבה

ומכירה הורים שהם באמת חסרי אונים מול תחושת הזרות והעוינות שמשדר המתבגר..

זה לא חוסר אהבה.. רק חוסר ידע איך לשדר אותה למי שמקרין חוסר רצון לקשר

ואני חושבת שאת כן רוצה קשר ואפילו מקנאה באופן טבעי באחייך

נראה לי שמה שצריך פה זו שיחה ע"י מתווך חכם.. דודה טובה שאוהבת את כולכם, אחות, שכנה ידידת נפש וכד'.

בהצלחה יקרה . שתהיה שנה טובה ומחברת

מכירה בת כזו שהיום היא אמא והיא עצמה לא מצליחה לזכור שהזעם והעוינות שלה היו כה גדולים. אבל אני זוכרת כדודה שלה ושמחה שהיא שכחה. אמא שלה, אגב, עד היום לא יודעת כמה הבת כעסה עליה..

הן כל כך קשורות היום ואמא שלה היא "גב" מדהים עבורה.

ואגב, גם לה לא קל עם 2 בנות העשרה שלה היום, אבל נראה לי ששם זה לא כל כך קיצוני. אבל מי יודע מה הן מרגישות.. 

שלום פרדס.

קראתי את מה שכתבת ואפילו את כל התגובות שמעלי. 

רציתי להוסיף שממה שאת כותבת נראה לי שאמא שלך במצב של התגוננות מולך. כאילו הרבה פעמים אמרת  (או הרגשת והם הרגישו את זה...) שהם לא מספיק_____. ואז יש שתי אפשרויות להורה- או להמשיך לנסות לתת בתקווה שיום אחד את תתרצי ותשמחי במה שנותנים לך ולא תהיי בביקורת שזה לא מספיק, שזו דרך שבד"כ מתחילים איתה, אבל בסופו של דבר היא מייאשת... כמה אפשר לתת ולפרגן כשאין לזה פידבק מהצד השני? כמה שניתן לו הוא לא מרוצה, אז נמאס לנו לנסות לתת לו.

הדרך השניה היא להתייאש, להפסיק להכריח את עצמך לפנק ולחייך מול הפנים החמוצות והביקורתיות של הילד. להפסיק להתאמץ. שם נוצר מרחק בין ההורה לילד. כמובן שבפנים האהבה תמיד נשארת, אבל קשה לבטא אותה ככה. תארי לעצמך איך היית מרגישה כשאת קונה מתנה לחברה, או סתם באה עם חיבוק וחיוך ובמקום לקבל חיוך חזרה את מקבלת כתף קרה... כמה זמן היית ממשיכה לנסות? בטוח פחות ממה שאמא ממשיכה לנסות עם הילדה שלה.

אני נזכרת בסיפור שהיה לי עם תלמידה פעם (בגיל ההתבגרות, הילדים שלי עוד לא שם...) שבכתה לי שאמא שלה לא חיבקה אותה מלא זמן. שאלתי אותה מה קרה בפעם האחרונה שאמא שלה באה לחבק אותה. היא לא קיבלה את זה יפה, אז האמא שלה פשוט הפסיקה.

שורה תחתונה, כל קשר בין אנשים הוא תלוי בשניהם. גם אם היא אמא שלך, זה לא אומר שהיא תמיד צריכה להיות בצד המתאמץ, המתחיל, הראשון שמנסה לפייס. אם את רוצה לחיות טוב, ונראה שאת יודעת שקשר טוב עם אמא זה המפתח לחיים טובים, תפסי אומץ ותתחילי לנסות לפייס אותה, לתת לה תחושה שאת שמחה במה שהיא עושה למענך (לא חסר- כביסה, אוכל...) שאת לא בביקורת מולה אלא בהערכה, לא תאמיני כמה מהר היא תגיב בקרבה. זו בעיקר עבודה פנימית עם עצמך, לכבד אותה, לראות ולהעריך את כל הדברים הטובים שהיא עושה, להבין שהיא לא חייבת לך, ולהיפך, את חייבת לה...

ומאותה סיבה אני לא חושבת שכדאי לפתוח את זה מולה, ברגע שאת אומרת לה "אני מרגישה שאת לא מספיק קרובה אלי וכו', את מכניסה אותה שוב לעמדת התגוננות מול ההתקפה שלך, גם אם לא התכוונת לזה. את תשיגי בדיוק את ההיפך.

סליחה אם הארכתי מדי, שיהיה בהצלחה רבה, ושתדעי שזו ההשקעה הכי טובה שתעשי בחייך.

הוא מיתעצבן מכל דבר! כל הזמן יש מריבות קטנות כאלו..וזה הורס!! אוףף

לא כולם יודעים להביע את עצמם.

וסביר להניח שאת לא מכירה את כל הסיפור שלהם.

אחרי שתתבגרי תצברי נסיון בחיים תכירי דברים ותגיעי למצב בו את מסוגלת להבין, אם תתעלמי את מסתכנת בכך שתגיעי למצבם, הרבה אמרו את מה שאמרת והגיעו לאותו מצב בעייתי של ההורים שלהם (או גרוע יותר, יש הרבה יותר השפעה של הבית עליך ממה שנראה).

לכל מערכת יחסים יש 2 כיוונים, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", אם את רוצה שינוי והבנה את צריכה להכנס למערכת היחסים עם אימך כגורם הפעיל והיוזם.

אם את תראי אהבה, הרגש שלה (אולי לאט לאט, אבל בטוח) יתעורר גם-כן.

מה תגלי אז?

כמה פעמים חשבת על מישהי משהו ואחרי שנהיתה חברה שלך גילית שטעית לגמרי?

"כמים הפנים לפנים.." יאללה לעבודה

נ.ב. הייתי במצב דומה בעצמי.

כמו אסתר סולטן (tx,rxukyi),קוקניקית לעד!!, דן, רות22

 בהצלחה.

אני בערך בגילך.. קצת יותר קטנה...

ב"ה יש לי קשר טוב עם ההורים שלי (ב"ה ב"ה שככה ימשיך...) אבל אני רוצה לומר לך משו חשוב- גם לי היו תקופות קצת יותר קשות וזה, לדעתי היה קשור אלי. את ההורים שלך את לא יכולה לשנות, אז תשתני את בעצמך. את לא חייבת עכשיו לבוא ולומר לאמא שלך "וואי אמא, כמה אני אוהבת אותך.." אבל כן לומר תודה על כל מה שההורים נותנים וזה משנה הרבה. יכול להיות שהם לא מרגישים שאת מעריכה אז היחס שלהם הוא בהתאם. 

פעם דיברתי עם אמא שלי על זה והיא אמרה לי שהדבר שהכי הורס קשר - זה ביקורת. צריך להבין שאמא היא בנאדם שאין לך יכולת לשנות. אז אם את תשני את הגישה ובראש ובראשונה תביני שההורים שלך רוצים אותך גם אם הם לא מראים את זה  אז יהיה לך יותר טוב, גם אם זה לא ישנה את היחס שלהם אלייך. את פשוט תראי הכל באור אחר, בהיר יותר.

עוד משו- קשר טוב עם אבאמא זה לא סותר את זה שאת מסכימה/לא מסכימה עם החינוך שלהם. אני הרבה פעמים רואה דברים אצלי ואצל אחים שלי שאני אומרת לעצמי "ואלה, אני אתנהג אחרת עם ילדיי" אבל זה לא סותר את האהבה הגדולה שלי להוריי ואת התודה העצומה על כך שהם הביאו אותי לעולם. ותכלס - קשר טוב עם הורים נבנה בגיל הזה, ולא אחרי שמתחתנים.... וזה- מדברים שאמא שלי אמרה לי, אם לאתשקיעי עכשיו בקשר עם ההורים שלך בעתיד לא יהיה לך זמן לזה כשתהיה לך משפחה משל עצמך. 

באמת מלא מלא בהצלחה!!!! אני באמת באמת פה באישי ובכיף 

רק טוב!!

אבל רק מעירה את תשומת ליבך לכך שכל הפסקה הראשונה שלך, זה ממש לא מה שאת מרגישה. שיקפת את מה שאת חווה מאמא שלך כלפייך ואולי את הרצון שבא מתוך ייאוש להרגיש ככה בחזרה.

את מתארת קצר בקשר בינך לבין אמך. יש לך שתי אפשרויות:

אחת - לבכות ולכעוס (בצדק) על המצב.

השנייה - לנסות לשנות אותו.

אם את בוחרת באפשרות השנייה, יש לי שתי דרכים להציע לך:

הדרך הראשונה והבסיסית ביותר היא לדבר עם אמא בפתיחות על הרגשות שלך - מה שראיתי שפסלת קודם.

הדרך השנייה דורשת סבלנות, אבל נראית לי משתלמת: - כפי שאת שיקפת את התנהגותה של אמך, אני מאמינה שאמך משקפת את התנהגותה של אמה כלפיה או אולי אפילו את התנהגותך שלך. ככה אנשים מתנהלים מאז ומעולם במערכות יחסים (לא במאת האחוזים, אבל כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם - זו לא המצאה שלי..). העצה שלי אלייך להתנהג אל אמך כפי שהיית רוצה שתתנהג היא אלייך. תפגיני אליה אהבה אמיתית (בדיוק להפך מהרצון שמתעורר בך כעת לנהוג כלפיה). אני מאמינה שאם תתמידי בכך, בעז"ה לאט לאט תרגישי באהבה שחוזרת אלייך. אמא שלך אוהבת אותך, אני בטוחה בזה. תעזרי לה להוציא את האהבה החוצה.

חג שמח מתוקה

 וואו...

ראשית, שאפו על הפתיחות, עצם המודעות שלך היא תחילתו של תהליך, את לא אדישה למציאות והיא מכאיבה לך, זהו תחילתו של הפיתרון.

הדברים באמת קשים אבל אם אימך לא מבינה מה קורה בעצמה צריך לעזור לה, העזרה יכולה להגיע רק ממך, את המודעת ואת גם הסובלת.

הדברים שהעלית מראים שאת באמת מודעת לעצמך ולמה שקורה סביבך, כדאי שתשבי עם עצמך ונסי לקבל החלטה להפסיק את הסבל וליצור חיים אחרים. ברוב המקרים, למעט מקרים פתולוגים, ברגע שיש החלטה לשינוי הוא מופיע במהירות ובקלות יחסית.

העצות של כולנו הן טובות אולם הפיתרון הוא אצלך ותלוי החלטה שלך בלבד.

באמת בהצלחה, זה לא קל אבל אפשרי.

ברכה והצלחה וחג שמח

יצחק.

אולי גם אמא שלך ככה

יכול להיות להיות שאת בחורה תוססת וחברותית ואמא שלך רגוע ואוהבת שקט או להפך אז קצת קשה לה לתקשר איתך בגלל שוני באישיות

הערה בקשר שמות חיבה- אולי היא חושבת ששמות אלה מתאימות לילדה קטנה ולא הולמות אשה צעירה כמוך. לדעתי בגיל שלך את כבר לא ממש מתבגרת אלא אשה צעירה ואולי אמא מצפה שתתנהגי בהתאם

אולי התרגלת להמון צומי מאחים ואחיות כקטנה במשפחה וצומי הזה היה תמיד בסגנון פוצ'י-צוצ'י והיום אחים ממשיכים עם זה כי את עדיין נחשבת קטנה בעיניהם אבל אמא רואה שהגיע זמן לעבור שלב

בהצלחה

וכדאי לזכור שגם אמא היא בן אדם

לדוגמא בת מגיעה הביתה נסערת ממשהו ורוצה לספר לאמא אבל אמא נכנסה הביתה עייפה כואב לה ראש והיא לא ישנה טוב בלילה אז היא לא יכולה לעזור לבת שלה כרגע. זה קורה

הבנתי שאמא שלך כבר לא ממש צעירה וגם את זה צריך לקחת בחשבון כי גיל לוקח את שלו

זה לא לעשות מעשים לפי ההרגשות שלך!

זה בטוח יעבר לך, ותחזרי להרגיש אהבה לכל המשפחה שלך, וחבל שתעכירי את היחסים ותאכלי את הלב על מה שעשית

(מלבד מצוות כיבוד הורים וכו')

הצלחתי לקרוא באופן כללי, ואני רוצה להרגיע שרגשות כאלה צפים הרבה פעמים בגיל הזה, והגיוני מאוד שבעוד כמה שנים, עם יותר פרספקטיבה תגיעו למערכת יחסים אחרת..

אבל, בכל זאת, לדעתי חשוב שתשתפי מבוגר בסביבתך במה שאת מרגישה (אין לך מה להתבייש. שוב, הרבה בגילך עם תחושות ורגשות כאלה). כי רגשות כאלו כן יכולים להוביל למקומות קשים יותר. וגם, כדי לעזור לך לתקן ולהרגיש יותר טוב עם אמא שלך. 

יש אולי מחנכת, או מורה (אפילו משנים קודמות!), או מבוגר אחר שאת מרגישה בנח איתו? שאת סומכת עליו? ואת יודעת שהוא ידע לשמור על פרטיות המשפחה שלך?

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות