אני לא מדברת מניסיון אישי (אצלי כל המשפחה שלי דחקה בי כבר להתחתן, והתייאשו ממני. כבר חשבו שמעולם לא נתארס), אבל יש לי חברות שמכל מיני סיבות המשפחות התקשו לקבל את החתן. ב"ה, עם הזמן הם קיבלו את זה והיו מאושרים מאוד עד הגג. רוב ההורים רוצים שיהיה טוב לילדים שלהם, וברגע שהם רואים שהם שמחים וטוב להם, הם ישנו את דעתם

אני כן רוצה להעיר- שאין משהו רע בלחכות קצת זמן. אולי אירוסין ארוך יותר ממה שאתם מתכננים, פשרה (מכירה זוגות עם אירוסין של חצי שנה. זה מוריד הרבה מהלחץ). במיוחד לאור העובדה שאתם יוצאים קצת זמן. זה טוב להכיר יותר אחד את השני. זה פחות הלם אחרי החתונה. אני זוכרת שסיפרו לנו (כבר שכחתי מי) שתמיד יש קצת הלם אחרי החתונה שמגלים שהשני קצת שונה ממה שחשבת. אנחנו דווקא לא הרגשנו ככה, אולי בזכות התקופה הארוכה שהכרנו לפני. (ובמיוחד, נראה לי, שזה היה תקופה לא פשוטה ומורכבת ומאתגרת. ככה מכירים אנשים באמת.)

עניינית - או מסיבות "צדדיות"?

עקרונית, אם אתם מרגישים שהמצב בשל להתחתן - לא כדאי לחכות.

צריך שידבר עם הוריו - ואם יש צורך, אולי לבקש מרב קרוב שיגלגל איתם שיחה בעקיפין ובכבוד, יגיע איתם לנושא, ויסביר שזה לגמרי לא רצוי.

לא טוב "לסחוב" סתם את התקופה הזאת (ובזה אני לא מסכים עם זאת שהגיבה לפני...  אע"פ שיש אנשים שאולי צריכים יותר זמן. אבל אתם מעידים על עצמכם שלא).

כשרצינו להתחתן ההורים שלנו סרבו (היינו בני 18, אפשר להבין אותם...) החלטנו שאנחנו הולכים ראש בראש אבל כל האחיות עשו עלינו מכבש לחצים עד שנישברנו. נאלצנו להפרד, זה היה מאוד כואב וקשה. עד היום, עשר שנים אחרי, זה זכרון לא נעים. 

שנה אחרי כן חידשנו את הקשר, יצאנו קצת, והחלטנו שאנחנו רוצים להתחתן. שוב ההורים התנגדו בגלל הגיל, הפעם לא וויתרנו, עמדנו במכבש הלחצים והמשכנו להודיע שאנחנו מתחתנים עם או בלי רשות. 

ההורים דחו אותנו כמה שהם יכולים (כחצי שנה אחרי הארוסין), וכיום אני אני מאוד מצטער על התקופה הזאת, הייתי צריך להיות יותר תקיף. בתקופה הזאת היתה מתיחות ביני לבין ארוסתי,זה עשה לנו לא טוב גם מבחינת הקדושה, וגם עברנו שינויים שהרחיקו בינינו. עד היום יש משקעים מהתקופה הזאת. 

מה אני יכול לייעץ? אם החלטתם שאתם מתחתנים, כדאי להתייעץ עם מבוגר נייטרלי ואחראי שאתם סומכים עליו, אולי איזה רב, אם הוא יגיד לכם שזה סך הכל הגיוני שתתחתנו וזה לא מעשה טיפשי (אולי אתם צעירים מידי? אולי יש בעיות אחרות? אני לא יודע למה ההורים מתנגדים) אז תתחתנו. כמובן קחו בחשבון שאם ההורים שלכם הם כאלה שגם אחרי החתונה יעשו לכם את המוות אתם בבעיה רצינית כי יש הרבה מאוד סיפורים על הורים שהצליחו לגרום לגרושין. 

אבל אם ההורים שלכם לא כאלה, אז תתחתנו! אם אתם רוצים אחד בשני אסור לאף אחד להפריד בניכם, זה החיים שלכם, של הילדים שלכם, זה החיים שלכם והאחריות שלכם. 

כמובן שצריך להשתדל לפייס את ההורים כמה שאפשר ולכבד אותם ככל הניתן. לנסות להסביר להצטדק ולבקש. אבל, בסופו של דבר עליכם לעמוד על שלכם. 

בהצלחה!!! 

להתיעצות נוספת - בשמחה, באישי. 

יצאנו גם לא הרבה זמן וההורים שלי נלחצו.

אנ מסכימה עם ד. שאם אתם מוכנים באמת לא טוב לדחות!

אני ממש ממליצה שהבחור שלך ידבר שיחה טובה ואמיתית עם ההורים שלו וישמע למה הם לא מוכנים ושהוא מבחינתו יסביר למה אתם כן מרגישים כבר להתחתן.

יכול להיות שגם יעזור אם תבלו שניכם יחד עם ההורים שלו כדי שיכירו אותך ואתכם בתור זוג.

הון בהצלחה!

בעלי הודיע להם- ביום ___ עדי מגיעה אלינו לארוחת ערב (כי הם לא רצו להכיר כדי לדחות את שלב האירוסין,)

והייתה חתונה גדולה שבעלי היה מוזמן- עם הרבה מהחברים שלהם

הם שאלו אם נלך יחד ואמרנו שכן ושאלו מה נגיד אם ישאלו איך אנחנו קשורים- וענינו שאנחנו מאורסים

(מבחינתנו לפחות) ואז הם מיהרו להיפגש עם ההורים שלי לפני אותה חתונה

כהורה- אני חושבת שכן כדאי להציף- מה החששות, לדבר בצורה בוגרת

ואתם כילדים להראות מה מניע אתכם, מה נכון ובוגר בקשר וכן ליצור שיח

בהצלחה מתוקה

הרבה פעמים הם צודקים.

זה תלוי גם אם אתם צעירים (גיל 20 לבן זה עדיין צעיר)

ולמה הם לא מסכימים.

האם מדובר בהתנגדות אישית אלייך  / דעה קדומה עלייך, או אולי התנגדות כללית לכך שהבן יתחתן.

מדוע הם חושבים שזה מוקדם מדי? האם בגלל תקופת ההיכרות הקצרה, אולי גילכם הצעיר, חשש מהקשיים הכלכליים הצפויים לכם או אולי חוסר בשלות לחיי נישואים.

הרבה פעמים ההורים רואים דברים שהזוג הצעיר לא רואה ובדיעבד מסתבר שההורים צדקו, אך כמובן שיש גם מצבים אחרים.

לכן, אתם (או המיועד בלבד) צריכים לשבת עם ההורים המתנגדים ולהבין היטב את הסיבות להתנגדות ובהתאם לכך להחליט על המשך הדרך.

השאלה הקריטית כמובן היא לא התנגדות או הסכמה לאירוסים אלא השלב הבא של החתונה, האם תתחנו גם ללא הסכמתם? האם זה ישנה את אופי החתונה? איך יגיבו הורייך למהלך כזה? אילו יחסים אתם מתכוונים לשמור עם ההורים שלו אם ימשיכו להתנגד גם לחתונה וגם לאחר מכן.

שחודש היכרות בינינו זה זמן קצר ולא מספיק(דבר שאנחנו ממש לא מסכימים עליו..)

שהם עדיין לא מכירים אותי מספיק

שהם עוברים מהלכים במשפחה וקשה להם נפשית להכיל עכשיו חתונה

שהם פשוט לא רוצים לשמוע לחתן לפחות בחצי שנה הקרובה.

כל זה כאשר אני מאוד בעניין של חתונה תוך שלושה חודשים, ולא חושבת שזה פייר שאחכה בגללם זמן רב כ"כ..

מתוסכלים. מאוכזבים ובעיקר חסרי אונים..

אז זה באמת נראה לא שייך להתערבותם.

זמן ההיכרות - זו החלטה שלכם.

"להכיל חתונה" - זה יכול להיות אולי הסבר ליכולת הטכנית שלהם בנושא - אבל בוודאי שבמהות, מי שצריך להכיל את החתונה אלו בני הזוג.

ואי אפשר לומר שהם "לא רוצים לשמוע לחתן לפחות בחצי השנה הקרובה". זה ממש לא יעלה על הדעת לעכב בגלל זה.

אלא מאי? שבדברים טכניים שאתם תלויים בעזרתם - אי אפשר לכפות אותם. צריך אולי למצוא מישהו מקובל עליהם שיסביר להם את הענין.

מצד אחד הם אוהבים אותך דואגים לך ויש להם יותר ניסיון.

מצד שני, הניסיון שלהם לא תמיד רלוונטי..

את בטוחה שלא תוכלו להעמיק את הקשר בזמן הזה?

תנסו פשרה..

פרט חשוב, בני כמה אתם?

חששתי שהסיבה היא גדולה יותר- שאין לכם תארים ועבודה, או שאתם מהעדה הלא נכונה, או סיבה אחרת- שאי אפשר לשנות ככ מהר.... 

יחסית קל לתקן את המצב הזה - 

אפשר מעכשיו לעשות כל שבוע ארוחה אצל ההורים שלו\ ההורים שלה (באמצע שבוע... להתארח אצלם לכמה שעות)- ככה הם יכירו אתכם טוב (טוב טוב, מספיק טוב כדי לומר- די! לכו לבד לדייט! ) 

אפשר להבין אותם- שגם הורים הם אנשים וגם להם יש חיים- ואם החיים שלהם כרגע סוערים זכותם לומר- אין לי פנאי רגשי כרגע לחתן ילד\ה, מגיע לך כילד את כל הפנאי שלי- וכרגע אין לי את זה לתת. אתם אמורים להיות אנשים מספיק בוגרים כדי לקבל אמירה כזו ולכבד אותה- לפני שאתם רואים מה עושים לגביה

אפשר לסכם עם ההורים שכל העבודה הקשה של אירגון חתונה- רק עליכם, הם יבואו פעם אחת לראות כדי לוודא שזה לטעמם- ודי 

אפשר לחכות עוד חודש ולהעמיק את הקשר- אם את בעניים של 3 חודשים- וצברת רק חודש- אז יש אפילו לך טווח זמן להתגמש.... 

כמו שאתם לומדים לשוחח זה עם זו- לתמדו לשוחח ולהבין את ההורים שלכם

אל תהיו חסרי אונים- יש הרבה מה שאתם יכולים לעשות: 

להקשיב

לכבד את מה שאתם שומעים

להסביר

להיות סבלנים 

להכיר, ולתת שיכירו אתכם 

לדבר, לשתף, לחלוק את התהליך 

לשתוק

לקחת אחריות, להוריד אחריות מאחרים 

אתם כרגע בשלב של התלהבות זה מזו והתאהבות ראשונית, בשלב הזה , לאחר שמחסומי הבושה הראשונית ירדו , החקירות ההדדיות הסתיימו, ההורמונים עובדים וגורמים לכם להסתנוור אחד מהשני ולא לשים לב לפגמים שבודאי תחושו בהם במהלך חיי הנישואין. אין אדם מושלם וגם הזוג המתאים ביותר צפוי לחוות משברים בחיי הנישואים.האם את יודעת איך חברך יתנהג כשיכעיסו אותו מאוד (ולהפך)?,לכן, צריך להרגיש גם את הצדדים השליליים של בן הזוג כדי לדעת שלמען האהבה מוכנים לסבול אותם. עוד חודש חודשיים של הכרות יותר מעמיקה יקלו עליכם בהמשך.

אם מספר חודשים של המתנה מתסכלים אותך/אתכם, מה יקרה כשתצטרכו אולי להמתין 5 שנים לדירה משלכם?

לגבי הטענה השלישית (מהלכים במשפחה) ישנם מהלכים שבהחלט מקשים על היכולת של ההורים להשקיע את מרצם בארגון החתונה. (דוגמאות סכסוך גירושים ביניהם, בן/בת אחרת שנמצא בסכסוך עם בן/בת זוגו, או בעיות בריאות חמורות אצלם או אצל הוריהם). ישנן בעיות שצפויות להוריד לחץ תוך תקופה של מספר חודשים וישנן אחרות שמספר חודשים כנראה לא ישנו לכאן או לכאן ולכן בין השיקולים שלכם צריך להיות עד כמה באמת המצב ישתנה בעוד מספר חודשים.

אם אתם מחליטים להמשיך הלאה למרות התנגדות ההורים של בן הזוג, כדאי שתבררי עם הוריך האם יסכימו לתמוך בכם באופן חד צדדי (בהנחה שאתם לא מסוגלים כלכלית גם לממן את החתונה וגם את המשאבים הדרושים לתחילת חיים משותפים).

אני מציע לכם, להוריד קצת את הלחץ על ההורים.לקיים פגישות/ארוחות בתדירות גבוהה שלך עם משפחתו של הבחור ולהפך.

אם יש אפשרות טכנית, בלי לפרוץ את גדרי ההלכה, אז גם להתארח בשבת. כמובן שלארועים משפחתיים אתם מגיעים ביחד.

אם רואים שלאחר חודשיים שלושה לא נראית הסכמה באופק, תצטרכו לברר עד כמה אתם תלויים בסיוע של הוריו לתחילת חיי הנישואים , אם התלות קטנה, תודיעו להם שאתם מתכוונים להמשיך, תשתפו אותם במהלכים ככל שהם מעונינים להיות מעורבים ואל  תלחצו אותם במקומות לא הכרחיים.

אירוסים למשל לא חייבים לעשות, חתונה כן, אבל לא בהכרח צריך להזמין את כל העולם.

האושר שלכם לא צריך לגרום להם לסבל.

אם התלות הכלכלית שלכם בהוריו צפויה להיות גבוהה, תצטרכו להתנהל לפי החליל שלהם עם כל הקושי שבדבר.

ויש לכם מושג איך תסתדרו אחר כך אז תתחתנו

אם אתם מבינים שלא מסתדרים לבד עם כל הדברים האלה אז אל תתחתנו

אני לא ממש מבינה איך זוג שאפילו חתונה שלו לא יכול לארגן יסתדר אחר כך בכחות עצמו, אבל זו דעתי

אח שלי התחתן תוך 3 חדשים מפגישה ראשונה ואני נורא מצטערת שלא שכנעתי אותו לחכות עוד כמה חודשים

מצד שני גם אני כבר התחתנתי שלושה חודשים אחרי פגישה ראשונה ולא יכולה להגיד שגיליתי בבעלי משהו מהותי שלא ידעתי לפני חתונה כלומר אפשרי בהחלט להכיר בן אדם גם בפרק זמן זמן קצר

אם גם את עשית אותו דבר ויצא טוב - אז כנראה זה לאו דווקא בגלל הנתון הזה. יתכן שאכן ספציפית לגביו, היה מתברר משהו עם עוד קצת זמן, יתכן שלא.

אבל בוודאי - ברגע שיש לך שתי דוגמאות הפוכות, אחת ממך ואחת ממנו, אי אפשר להציע לבחורה לפעול דווקא לפי הדוגמה של האח...

יש הורים שמבינים את נפש הילדים שלהם ויש הורים שמבינים אבל פחות.

יש הורים שמתנגדים לאירוסין וחתונה מסיבות וענייניות ויש הורים שמתנגדים מטעמים לא ענייניים.

המשותף לכולם: מעצם היותם הורים הם היו במקום שלכם ועברו את מה שעברתם וצברו ניסיון וחוויות גם בדברים שעוד מחכים לכם ואין לכם מושג עד כמה הם רגישים ומורכבים מסיבות מובנות.

גילוי נאות: גם אנחנו היינו "שם" וגם ההורים שלנו התנגדו בהתחלה, אבל לאט לאט התפשרו. לא מעט בזכות תקופת האירוסין הארוכה שהייתה מעין הכנה של כולנו עד לחתונה המיוחלת. מה שכן, עדיין חיכו לנו אחר כך הרבה הפתעות נעימות יותר ונעימות פחות שאני ואשתי היינו צריכים להתמודד איתם ובלי עזרת הקב"ה אנחנו לא יודעים איך זה היה מחזיק מעמד.

האתגרים של הזוגיות והקמת המשפחה נתנו לי ולאשתי שיעור מאלף בהכרת ההורים של שנינו ועזרו לנו להבין הרבה דברים שלא ידענו ולא הכרנו בתור רווקים ולמצער, גם את הסיבות שהביאו אותם להתנגד לאירוסין לכתחילה.

לגבי הטענות של ההורים שלו:

1) חודש היכרות זה זמן קצר ולא מספיק- נכון מאד! אמנם לא צריך להכיר את בן הזוג מא' ועד ת' בשביל להחליט, אבל המוח והלב צריכים זמן כדי לעכל את הזוגיות המתהווה. היכרות נורמלית צריכה קצת יותר זמן. אירוסין הם תקופה מלחיצה ומתישה גם אם היא נמשכת חודש וחצי. כשאני חשבתי על הצעת הנישואין לאשתי נזכרתי בדברי הר"מ שלי מיכאל בן ארי: נישואי בזק הם תוצר של חוסר דחית סיפוק. מי שמשקיע יותר - הסיפוק שלו בעתיד יהיה גדול יותר. קחי בחשבון שיש בך מעט מאד דברים פרטיים שיהיו נסתרים מבן הזוג שלך במהלך הנישואין ולהיפך. את צריכה לברר עם עצמך איך את הולכת להתמודד עם כל החשיפה העצומה הזו בפני אדם שעד לא מזמן היה זר עבורך לחלוטין. היכולת של שניכם להתמודד עם החשיפה המלאה זה מול זו, הולכת להיות אחד המבחנים החשובים של הזוגיות שלכם.

2) ההורים שלו עדיין לא מכירים אותך מספיק- כנראה שגם את לא מכירה אותם מספיק וכדאי לך להכיר אותם ולו לפחות כדי להתכונן נפשית לחיים שיהיו לך במחיצתם. הם הרי יהיו שם: בשבתות, בחגים, בשמחות ובין לבין כשתצטרכו את עזרתם או הם את עזרתכם. הייתי מציע לך לשבת עם אימא שלו בארבע עיניים ולנסות לברר איתה איפה היא רואה את עצמה בתור חמה לעתיד ואיפה היא רואה את המשפחה שהבן שלה יקים בעז"ה. שיחה כזו תוכל לעזור לך מאד בהמשך החיים. כדאי לך לברר איתה עד איפה היא ובעלה מתכוונים לגלות מעורבות בחיים שלכם. גם לו הייתי מציע לברר את זה, כי פגיעה באגו יכולה להפוך אהבה גדולה לשנאה ר"ל.

3) הם עוברים מהלכים במשפחה- כדאי לברר כי אולי מדובר בדברים שישפיעו גם עליכם וגם על היחסים שלכם עם המשפחה שלו. כשמשפחה מתנהגת באופן מסוים ולכלה/חתן קשה להבין למה, זה פתח למתחים ומריבות. זה יכול להיות עניינים שקשורים להוצאות כספיות גדולות מאד או עניינים משפחתיים רגישים. קחי בחשבון שצריך הרבה מידות טובות כדי לא להיפגע מעניינים שבכסף, רכוש ונדל"ן.

אלא דברים שלא הייתי מציע להקל בהם ראש וכדאי לך לקחת את הזמן ולברר עם עצמך איפה את בכל העניינים הללו.

זמן מועט יחסית מלגבש החלטה שקולה ונחרצת בהסכמה לבחירת בן/בת הזוג לנישואין והקמת בית

נסי 3 חודשים לפחות... הזמן לא בוער. תבטיחי זאת למען עתידך (ובנוסף עתיד ילדיך)

שחלילה לא תופתעי לגלות אדם אחר מכפי שציפית...

שיהיה בהצלחה בבחירתך ובמזל טוב!

אברך בכולל מג"ל (הגלגול הקודם של ישיבת תורת החיים) החליט שהוא לפני אירוסין בודק הכל (אבל עד הסוף). ואכן קיים ובא בברית הנישואין וגילה שהוא עדיין לא באמת מכיר את האשתו הטריה. ודי למבין.

יכולת ההיכרות בזמן פגישות היא מוגבלת מאוד, מאוד, מאוד ושוב מאוד. כמה שננסה להכיר לעולם לא נדע הכל. וגם אחרי חתונה לאחר כמה חודשים מגלים דברים חדשים. ומכאן העבודה שלנו כבעל/אישה ללמוד איך לקבל את השני כמו שהוא ואף ללמוד מכך דברים לעבודתו יתברך, וב"ה יש הרבה מה ללמוד.

אבל מהיכרות שעורכת ממספר פגישות במהלך חודש אחד, נוצר רושם ראשוני, מן שקיפות שטחית ולא מאובחנת מספיק כדי לקבע החלטה האם להינשא ולהקים איתו בית...

כיצד אדע איך הבחור מנהל את אורח חייו במהלך החודשים הבאים?

את הדברים הקריטיים אפשר לדעת בזמן קצר. (דבר קריטי א"א ולא נכון להסתיר- צריך לשאול בפירוש)

עם שאר הדברים צריך לדעת להתמודד ביחד עם שאר הדברים שלא גילו במהלך הפגישות.\

זה עובד מנסיון. הבעיה מתחילה כשלא משמתמשים ב'נוסחא' הרשומה לעיל.

להכיר אדם במהלך 4 שבועות פחות? זה נראה לך נורמלי?!

תודה לכל המגיבים

בסופו של דבר התבטל הכל.

הבחור החליט לחתוך.ככה סתם. מסיבות מטופשות..

והלב שבור

ממש קשה, כנראה ההורים הצליחו לשגע אותו וייתכן שהוא לא היה סגור לגמרי, אם זהזה הוא יחזור אם לא יבא האמיתי האחד והיחיד.

לאחר שמתבאסים צריך להמשיך לחזק את עצמך ולראות את הטוב שבך, לא לתת למישהו או משהו חיצוני לשדר לך שאת לא טובה מספיק אלא להיפך לראות ת'חיוב שהצלחת להגיע עד לשם וההורים תקעו אתזה.

לעבוד הרבה על החוזקות שלך ולא ליפול....להיות עם חברות מפרגנות ולשתף כמה שיותר אם זה עושה לך טוב.

ה' יעזור וישלח מהר ובקלות את זה ששייך לך....

זה מצער לשמוע. אני בטוח שאת תתאוששי.

יחד עם זאת, לפי התיאור שלך נשמע לי ששהורים שלו  לא אהבו את הקשר ומסיבות השמורות להם החליטו לבחור בתירוץ  כזה או אחר.

לי יש תחשה שהבחור החליט לעזוב בעצת הוריו/ לבקשת הוריו

לפי מה שאת כותבת מגיע לך משהו שיהלום את האיכויות שלך.

אני מאוד מבין את הרצון שלך להתחתן, אבל, עדיף לבדוק היטב היטב לפני, כמה במחיר של דחייה בהגשמת החלום, גם אם מדובר בלדיות בשנה ויותר.

חלילה מרוב פזיזות תהיי אומללה להרבה זמן.

גם זה מאת השם....

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?