אני לא מדברת מניסיון אישי (אצלי כל המשפחה שלי דחקה בי כבר להתחתן, והתייאשו ממני. כבר חשבו שמעולם לא נתארס), אבל יש לי חברות שמכל מיני סיבות המשפחות התקשו לקבל את החתן. ב"ה, עם הזמן הם קיבלו את זה והיו מאושרים מאוד עד הגג. רוב ההורים רוצים שיהיה טוב לילדים שלהם, וברגע שהם רואים שהם שמחים וטוב להם, הם ישנו את דעתם

אני כן רוצה להעיר- שאין משהו רע בלחכות קצת זמן. אולי אירוסין ארוך יותר ממה שאתם מתכננים, פשרה (מכירה זוגות עם אירוסין של חצי שנה. זה מוריד הרבה מהלחץ). במיוחד לאור העובדה שאתם יוצאים קצת זמן. זה טוב להכיר יותר אחד את השני. זה פחות הלם אחרי החתונה. אני זוכרת שסיפרו לנו (כבר שכחתי מי) שתמיד יש קצת הלם אחרי החתונה שמגלים שהשני קצת שונה ממה שחשבת. אנחנו דווקא לא הרגשנו ככה, אולי בזכות התקופה הארוכה שהכרנו לפני. (ובמיוחד, נראה לי, שזה היה תקופה לא פשוטה ומורכבת ומאתגרת. ככה מכירים אנשים באמת.)

עניינית - או מסיבות "צדדיות"?

עקרונית, אם אתם מרגישים שהמצב בשל להתחתן - לא כדאי לחכות.

צריך שידבר עם הוריו - ואם יש צורך, אולי לבקש מרב קרוב שיגלגל איתם שיחה בעקיפין ובכבוד, יגיע איתם לנושא, ויסביר שזה לגמרי לא רצוי.

לא טוב "לסחוב" סתם את התקופה הזאת (ובזה אני לא מסכים עם זאת שהגיבה לפני...  אע"פ שיש אנשים שאולי צריכים יותר זמן. אבל אתם מעידים על עצמכם שלא).

כשרצינו להתחתן ההורים שלנו סרבו (היינו בני 18, אפשר להבין אותם...) החלטנו שאנחנו הולכים ראש בראש אבל כל האחיות עשו עלינו מכבש לחצים עד שנישברנו. נאלצנו להפרד, זה היה מאוד כואב וקשה. עד היום, עשר שנים אחרי, זה זכרון לא נעים. 

שנה אחרי כן חידשנו את הקשר, יצאנו קצת, והחלטנו שאנחנו רוצים להתחתן. שוב ההורים התנגדו בגלל הגיל, הפעם לא וויתרנו, עמדנו במכבש הלחצים והמשכנו להודיע שאנחנו מתחתנים עם או בלי רשות. 

ההורים דחו אותנו כמה שהם יכולים (כחצי שנה אחרי הארוסין), וכיום אני אני מאוד מצטער על התקופה הזאת, הייתי צריך להיות יותר תקיף. בתקופה הזאת היתה מתיחות ביני לבין ארוסתי,זה עשה לנו לא טוב גם מבחינת הקדושה, וגם עברנו שינויים שהרחיקו בינינו. עד היום יש משקעים מהתקופה הזאת. 

מה אני יכול לייעץ? אם החלטתם שאתם מתחתנים, כדאי להתייעץ עם מבוגר נייטרלי ואחראי שאתם סומכים עליו, אולי איזה רב, אם הוא יגיד לכם שזה סך הכל הגיוני שתתחתנו וזה לא מעשה טיפשי (אולי אתם צעירים מידי? אולי יש בעיות אחרות? אני לא יודע למה ההורים מתנגדים) אז תתחתנו. כמובן קחו בחשבון שאם ההורים שלכם הם כאלה שגם אחרי החתונה יעשו לכם את המוות אתם בבעיה רצינית כי יש הרבה מאוד סיפורים על הורים שהצליחו לגרום לגרושין. 

אבל אם ההורים שלכם לא כאלה, אז תתחתנו! אם אתם רוצים אחד בשני אסור לאף אחד להפריד בניכם, זה החיים שלכם, של הילדים שלכם, זה החיים שלכם והאחריות שלכם. 

כמובן שצריך להשתדל לפייס את ההורים כמה שאפשר ולכבד אותם ככל הניתן. לנסות להסביר להצטדק ולבקש. אבל, בסופו של דבר עליכם לעמוד על שלכם. 

בהצלחה!!! 

להתיעצות נוספת - בשמחה, באישי. 

יצאנו גם לא הרבה זמן וההורים שלי נלחצו.

אנ מסכימה עם ד. שאם אתם מוכנים באמת לא טוב לדחות!

אני ממש ממליצה שהבחור שלך ידבר שיחה טובה ואמיתית עם ההורים שלו וישמע למה הם לא מוכנים ושהוא מבחינתו יסביר למה אתם כן מרגישים כבר להתחתן.

יכול להיות שגם יעזור אם תבלו שניכם יחד עם ההורים שלו כדי שיכירו אותך ואתכם בתור זוג.

הון בהצלחה!

בעלי הודיע להם- ביום ___ עדי מגיעה אלינו לארוחת ערב (כי הם לא רצו להכיר כדי לדחות את שלב האירוסין,)

והייתה חתונה גדולה שבעלי היה מוזמן- עם הרבה מהחברים שלהם

הם שאלו אם נלך יחד ואמרנו שכן ושאלו מה נגיד אם ישאלו איך אנחנו קשורים- וענינו שאנחנו מאורסים

(מבחינתנו לפחות) ואז הם מיהרו להיפגש עם ההורים שלי לפני אותה חתונה

כהורה- אני חושבת שכן כדאי להציף- מה החששות, לדבר בצורה בוגרת

ואתם כילדים להראות מה מניע אתכם, מה נכון ובוגר בקשר וכן ליצור שיח

בהצלחה מתוקה

הרבה פעמים הם צודקים.

זה תלוי גם אם אתם צעירים (גיל 20 לבן זה עדיין צעיר)

ולמה הם לא מסכימים.

האם מדובר בהתנגדות אישית אלייך  / דעה קדומה עלייך, או אולי התנגדות כללית לכך שהבן יתחתן.

מדוע הם חושבים שזה מוקדם מדי? האם בגלל תקופת ההיכרות הקצרה, אולי גילכם הצעיר, חשש מהקשיים הכלכליים הצפויים לכם או אולי חוסר בשלות לחיי נישואים.

הרבה פעמים ההורים רואים דברים שהזוג הצעיר לא רואה ובדיעבד מסתבר שההורים צדקו, אך כמובן שיש גם מצבים אחרים.

לכן, אתם (או המיועד בלבד) צריכים לשבת עם ההורים המתנגדים ולהבין היטב את הסיבות להתנגדות ובהתאם לכך להחליט על המשך הדרך.

השאלה הקריטית כמובן היא לא התנגדות או הסכמה לאירוסים אלא השלב הבא של החתונה, האם תתחנו גם ללא הסכמתם? האם זה ישנה את אופי החתונה? איך יגיבו הורייך למהלך כזה? אילו יחסים אתם מתכוונים לשמור עם ההורים שלו אם ימשיכו להתנגד גם לחתונה וגם לאחר מכן.

שחודש היכרות בינינו זה זמן קצר ולא מספיק(דבר שאנחנו ממש לא מסכימים עליו..)

שהם עדיין לא מכירים אותי מספיק

שהם עוברים מהלכים במשפחה וקשה להם נפשית להכיל עכשיו חתונה

שהם פשוט לא רוצים לשמוע לחתן לפחות בחצי שנה הקרובה.

כל זה כאשר אני מאוד בעניין של חתונה תוך שלושה חודשים, ולא חושבת שזה פייר שאחכה בגללם זמן רב כ"כ..

מתוסכלים. מאוכזבים ובעיקר חסרי אונים..

אז זה באמת נראה לא שייך להתערבותם.

זמן ההיכרות - זו החלטה שלכם.

"להכיל חתונה" - זה יכול להיות אולי הסבר ליכולת הטכנית שלהם בנושא - אבל בוודאי שבמהות, מי שצריך להכיל את החתונה אלו בני הזוג.

ואי אפשר לומר שהם "לא רוצים לשמוע לחתן לפחות בחצי השנה הקרובה". זה ממש לא יעלה על הדעת לעכב בגלל זה.

אלא מאי? שבדברים טכניים שאתם תלויים בעזרתם - אי אפשר לכפות אותם. צריך אולי למצוא מישהו מקובל עליהם שיסביר להם את הענין.

מצד אחד הם אוהבים אותך דואגים לך ויש להם יותר ניסיון.

מצד שני, הניסיון שלהם לא תמיד רלוונטי..

את בטוחה שלא תוכלו להעמיק את הקשר בזמן הזה?

תנסו פשרה..

פרט חשוב, בני כמה אתם?

חששתי שהסיבה היא גדולה יותר- שאין לכם תארים ועבודה, או שאתם מהעדה הלא נכונה, או סיבה אחרת- שאי אפשר לשנות ככ מהר.... 

יחסית קל לתקן את המצב הזה - 

אפשר מעכשיו לעשות כל שבוע ארוחה אצל ההורים שלו\ ההורים שלה (באמצע שבוע... להתארח אצלם לכמה שעות)- ככה הם יכירו אתכם טוב (טוב טוב, מספיק טוב כדי לומר- די! לכו לבד לדייט! ) 

אפשר להבין אותם- שגם הורים הם אנשים וגם להם יש חיים- ואם החיים שלהם כרגע סוערים זכותם לומר- אין לי פנאי רגשי כרגע לחתן ילד\ה, מגיע לך כילד את כל הפנאי שלי- וכרגע אין לי את זה לתת. אתם אמורים להיות אנשים מספיק בוגרים כדי לקבל אמירה כזו ולכבד אותה- לפני שאתם רואים מה עושים לגביה

אפשר לסכם עם ההורים שכל העבודה הקשה של אירגון חתונה- רק עליכם, הם יבואו פעם אחת לראות כדי לוודא שזה לטעמם- ודי 

אפשר לחכות עוד חודש ולהעמיק את הקשר- אם את בעניים של 3 חודשים- וצברת רק חודש- אז יש אפילו לך טווח זמן להתגמש.... 

כמו שאתם לומדים לשוחח זה עם זו- לתמדו לשוחח ולהבין את ההורים שלכם

אל תהיו חסרי אונים- יש הרבה מה שאתם יכולים לעשות: 

להקשיב

לכבד את מה שאתם שומעים

להסביר

להיות סבלנים 

להכיר, ולתת שיכירו אתכם 

לדבר, לשתף, לחלוק את התהליך 

לשתוק

לקחת אחריות, להוריד אחריות מאחרים 

אתם כרגע בשלב של התלהבות זה מזו והתאהבות ראשונית, בשלב הזה , לאחר שמחסומי הבושה הראשונית ירדו , החקירות ההדדיות הסתיימו, ההורמונים עובדים וגורמים לכם להסתנוור אחד מהשני ולא לשים לב לפגמים שבודאי תחושו בהם במהלך חיי הנישואין. אין אדם מושלם וגם הזוג המתאים ביותר צפוי לחוות משברים בחיי הנישואים.האם את יודעת איך חברך יתנהג כשיכעיסו אותו מאוד (ולהפך)?,לכן, צריך להרגיש גם את הצדדים השליליים של בן הזוג כדי לדעת שלמען האהבה מוכנים לסבול אותם. עוד חודש חודשיים של הכרות יותר מעמיקה יקלו עליכם בהמשך.

אם מספר חודשים של המתנה מתסכלים אותך/אתכם, מה יקרה כשתצטרכו אולי להמתין 5 שנים לדירה משלכם?

לגבי הטענה השלישית (מהלכים במשפחה) ישנם מהלכים שבהחלט מקשים על היכולת של ההורים להשקיע את מרצם בארגון החתונה. (דוגמאות סכסוך גירושים ביניהם, בן/בת אחרת שנמצא בסכסוך עם בן/בת זוגו, או בעיות בריאות חמורות אצלם או אצל הוריהם). ישנן בעיות שצפויות להוריד לחץ תוך תקופה של מספר חודשים וישנן אחרות שמספר חודשים כנראה לא ישנו לכאן או לכאן ולכן בין השיקולים שלכם צריך להיות עד כמה באמת המצב ישתנה בעוד מספר חודשים.

אם אתם מחליטים להמשיך הלאה למרות התנגדות ההורים של בן הזוג, כדאי שתבררי עם הוריך האם יסכימו לתמוך בכם באופן חד צדדי (בהנחה שאתם לא מסוגלים כלכלית גם לממן את החתונה וגם את המשאבים הדרושים לתחילת חיים משותפים).

אני מציע לכם, להוריד קצת את הלחץ על ההורים.לקיים פגישות/ארוחות בתדירות גבוהה שלך עם משפחתו של הבחור ולהפך.

אם יש אפשרות טכנית, בלי לפרוץ את גדרי ההלכה, אז גם להתארח בשבת. כמובן שלארועים משפחתיים אתם מגיעים ביחד.

אם רואים שלאחר חודשיים שלושה לא נראית הסכמה באופק, תצטרכו לברר עד כמה אתם תלויים בסיוע של הוריו לתחילת חיי הנישואים , אם התלות קטנה, תודיעו להם שאתם מתכוונים להמשיך, תשתפו אותם במהלכים ככל שהם מעונינים להיות מעורבים ואל  תלחצו אותם במקומות לא הכרחיים.

אירוסים למשל לא חייבים לעשות, חתונה כן, אבל לא בהכרח צריך להזמין את כל העולם.

האושר שלכם לא צריך לגרום להם לסבל.

אם התלות הכלכלית שלכם בהוריו צפויה להיות גבוהה, תצטרכו להתנהל לפי החליל שלהם עם כל הקושי שבדבר.

ויש לכם מושג איך תסתדרו אחר כך אז תתחתנו

אם אתם מבינים שלא מסתדרים לבד עם כל הדברים האלה אז אל תתחתנו

אני לא ממש מבינה איך זוג שאפילו חתונה שלו לא יכול לארגן יסתדר אחר כך בכחות עצמו, אבל זו דעתי

אח שלי התחתן תוך 3 חדשים מפגישה ראשונה ואני נורא מצטערת שלא שכנעתי אותו לחכות עוד כמה חודשים

מצד שני גם אני כבר התחתנתי שלושה חודשים אחרי פגישה ראשונה ולא יכולה להגיד שגיליתי בבעלי משהו מהותי שלא ידעתי לפני חתונה כלומר אפשרי בהחלט להכיר בן אדם גם בפרק זמן זמן קצר

אם גם את עשית אותו דבר ויצא טוב - אז כנראה זה לאו דווקא בגלל הנתון הזה. יתכן שאכן ספציפית לגביו, היה מתברר משהו עם עוד קצת זמן, יתכן שלא.

אבל בוודאי - ברגע שיש לך שתי דוגמאות הפוכות, אחת ממך ואחת ממנו, אי אפשר להציע לבחורה לפעול דווקא לפי הדוגמה של האח...

יש הורים שמבינים את נפש הילדים שלהם ויש הורים שמבינים אבל פחות.

יש הורים שמתנגדים לאירוסין וחתונה מסיבות וענייניות ויש הורים שמתנגדים מטעמים לא ענייניים.

המשותף לכולם: מעצם היותם הורים הם היו במקום שלכם ועברו את מה שעברתם וצברו ניסיון וחוויות גם בדברים שעוד מחכים לכם ואין לכם מושג עד כמה הם רגישים ומורכבים מסיבות מובנות.

גילוי נאות: גם אנחנו היינו "שם" וגם ההורים שלנו התנגדו בהתחלה, אבל לאט לאט התפשרו. לא מעט בזכות תקופת האירוסין הארוכה שהייתה מעין הכנה של כולנו עד לחתונה המיוחלת. מה שכן, עדיין חיכו לנו אחר כך הרבה הפתעות נעימות יותר ונעימות פחות שאני ואשתי היינו צריכים להתמודד איתם ובלי עזרת הקב"ה אנחנו לא יודעים איך זה היה מחזיק מעמד.

האתגרים של הזוגיות והקמת המשפחה נתנו לי ולאשתי שיעור מאלף בהכרת ההורים של שנינו ועזרו לנו להבין הרבה דברים שלא ידענו ולא הכרנו בתור רווקים ולמצער, גם את הסיבות שהביאו אותם להתנגד לאירוסין לכתחילה.

לגבי הטענות של ההורים שלו:

1) חודש היכרות זה זמן קצר ולא מספיק- נכון מאד! אמנם לא צריך להכיר את בן הזוג מא' ועד ת' בשביל להחליט, אבל המוח והלב צריכים זמן כדי לעכל את הזוגיות המתהווה. היכרות נורמלית צריכה קצת יותר זמן. אירוסין הם תקופה מלחיצה ומתישה גם אם היא נמשכת חודש וחצי. כשאני חשבתי על הצעת הנישואין לאשתי נזכרתי בדברי הר"מ שלי מיכאל בן ארי: נישואי בזק הם תוצר של חוסר דחית סיפוק. מי שמשקיע יותר - הסיפוק שלו בעתיד יהיה גדול יותר. קחי בחשבון שיש בך מעט מאד דברים פרטיים שיהיו נסתרים מבן הזוג שלך במהלך הנישואין ולהיפך. את צריכה לברר עם עצמך איך את הולכת להתמודד עם כל החשיפה העצומה הזו בפני אדם שעד לא מזמן היה זר עבורך לחלוטין. היכולת של שניכם להתמודד עם החשיפה המלאה זה מול זו, הולכת להיות אחד המבחנים החשובים של הזוגיות שלכם.

2) ההורים שלו עדיין לא מכירים אותך מספיק- כנראה שגם את לא מכירה אותם מספיק וכדאי לך להכיר אותם ולו לפחות כדי להתכונן נפשית לחיים שיהיו לך במחיצתם. הם הרי יהיו שם: בשבתות, בחגים, בשמחות ובין לבין כשתצטרכו את עזרתם או הם את עזרתכם. הייתי מציע לך לשבת עם אימא שלו בארבע עיניים ולנסות לברר איתה איפה היא רואה את עצמה בתור חמה לעתיד ואיפה היא רואה את המשפחה שהבן שלה יקים בעז"ה. שיחה כזו תוכל לעזור לך מאד בהמשך החיים. כדאי לך לברר איתה עד איפה היא ובעלה מתכוונים לגלות מעורבות בחיים שלכם. גם לו הייתי מציע לברר את זה, כי פגיעה באגו יכולה להפוך אהבה גדולה לשנאה ר"ל.

3) הם עוברים מהלכים במשפחה- כדאי לברר כי אולי מדובר בדברים שישפיעו גם עליכם וגם על היחסים שלכם עם המשפחה שלו. כשמשפחה מתנהגת באופן מסוים ולכלה/חתן קשה להבין למה, זה פתח למתחים ומריבות. זה יכול להיות עניינים שקשורים להוצאות כספיות גדולות מאד או עניינים משפחתיים רגישים. קחי בחשבון שצריך הרבה מידות טובות כדי לא להיפגע מעניינים שבכסף, רכוש ונדל"ן.

אלא דברים שלא הייתי מציע להקל בהם ראש וכדאי לך לקחת את הזמן ולברר עם עצמך איפה את בכל העניינים הללו.

זמן מועט יחסית מלגבש החלטה שקולה ונחרצת בהסכמה לבחירת בן/בת הזוג לנישואין והקמת בית

נסי 3 חודשים לפחות... הזמן לא בוער. תבטיחי זאת למען עתידך (ובנוסף עתיד ילדיך)

שחלילה לא תופתעי לגלות אדם אחר מכפי שציפית...

שיהיה בהצלחה בבחירתך ובמזל טוב!

אברך בכולל מג"ל (הגלגול הקודם של ישיבת תורת החיים) החליט שהוא לפני אירוסין בודק הכל (אבל עד הסוף). ואכן קיים ובא בברית הנישואין וגילה שהוא עדיין לא באמת מכיר את האשתו הטריה. ודי למבין.

יכולת ההיכרות בזמן פגישות היא מוגבלת מאוד, מאוד, מאוד ושוב מאוד. כמה שננסה להכיר לעולם לא נדע הכל. וגם אחרי חתונה לאחר כמה חודשים מגלים דברים חדשים. ומכאן העבודה שלנו כבעל/אישה ללמוד איך לקבל את השני כמו שהוא ואף ללמוד מכך דברים לעבודתו יתברך, וב"ה יש הרבה מה ללמוד.

אבל מהיכרות שעורכת ממספר פגישות במהלך חודש אחד, נוצר רושם ראשוני, מן שקיפות שטחית ולא מאובחנת מספיק כדי לקבע החלטה האם להינשא ולהקים איתו בית...

כיצד אדע איך הבחור מנהל את אורח חייו במהלך החודשים הבאים?

את הדברים הקריטיים אפשר לדעת בזמן קצר. (דבר קריטי א"א ולא נכון להסתיר- צריך לשאול בפירוש)

עם שאר הדברים צריך לדעת להתמודד ביחד עם שאר הדברים שלא גילו במהלך הפגישות.\

זה עובד מנסיון. הבעיה מתחילה כשלא משמתמשים ב'נוסחא' הרשומה לעיל.

להכיר אדם במהלך 4 שבועות פחות? זה נראה לך נורמלי?!

תודה לכל המגיבים

בסופו של דבר התבטל הכל.

הבחור החליט לחתוך.ככה סתם. מסיבות מטופשות..

והלב שבור

ממש קשה, כנראה ההורים הצליחו לשגע אותו וייתכן שהוא לא היה סגור לגמרי, אם זהזה הוא יחזור אם לא יבא האמיתי האחד והיחיד.

לאחר שמתבאסים צריך להמשיך לחזק את עצמך ולראות את הטוב שבך, לא לתת למישהו או משהו חיצוני לשדר לך שאת לא טובה מספיק אלא להיפך לראות ת'חיוב שהצלחת להגיע עד לשם וההורים תקעו אתזה.

לעבוד הרבה על החוזקות שלך ולא ליפול....להיות עם חברות מפרגנות ולשתף כמה שיותר אם זה עושה לך טוב.

ה' יעזור וישלח מהר ובקלות את זה ששייך לך....

זה מצער לשמוע. אני בטוח שאת תתאוששי.

יחד עם זאת, לפי התיאור שלך נשמע לי ששהורים שלו  לא אהבו את הקשר ומסיבות השמורות להם החליטו לבחור בתירוץ  כזה או אחר.

לי יש תחשה שהבחור החליט לעזוב בעצת הוריו/ לבקשת הוריו

לפי מה שאת כותבת מגיע לך משהו שיהלום את האיכויות שלך.

אני מאוד מבין את הרצון שלך להתחתן, אבל, עדיף לבדוק היטב היטב לפני, כמה במחיר של דחייה בהגשמת החלום, גם אם מדובר בלדיות בשנה ויותר.

חלילה מרוב פזיזות תהיי אומללה להרבה זמן.

גם זה מאת השם....

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.