תהיי איתה, ותלטפי אותה כשהיא שוכבת?

איך שהבנתי עיקר הענין בהשכבה טובה זה שהילדה תקלוט שהיא לא יכולה להשתלט עלינו. היא עכשיו יושנת! נקודה!

מצד שני צריך לא להיות אכזרי ושלא תחווה הרגשה שלא אוהבים אותה, וממילא את מרימה ומורידה כל הזמן, כדי להיות מצד אחד עקבית, ומצד אחר את אתה.

אולי מספיק ליטוף בלי להרים אותה. פשוט להיות אתה, ולהרגיע אותה בעצם השהות שלך.

דרך אגב, אצלנו בבית אני עושה את זה יותר טוב מאשתי, כנראה התינוקות מרגישים שאני החלטי זהם הולכים לישון עכשיו ולא יעזור כלום. והבנתי שאצל רוב המשפחות זה יותר קל עם הבעל, ולכן אם יש אפשרות עדיף שבעלך ינסה להרדים אותו.

אבל בתור בעל, אני די מסכים עם בעלך בסופו של דבר.

מה יקרה אם היא תבכה?

הפחד היחיד שלנו הוא שהיא תרגיש נטושה ובודדה ותהיה מסכנה, אבל אם אנחנו איתה, ואנחנו רק לא עושים את מה ש"הוד מעלתה" מבקשת אין סיבה שיהיה לה נזק נפשי,

מה שנשאר זה רק שאנחנו מרחמים עליה שהיא עצובה, וגם נמאס לנו כבר שהיא בוכה ורוצים כבר קצת שקט.

אז לגבי הרחמים - מי שאוהב את הילדה שלו באמת באמת, שידע שטובת הילדה לקבל גבולות ברורים ולא לשלוט בהורים, ואדרבה בגיל יותר מבוגר זה עושה לילד חרדה שהוא שולט בהורים שלו.

ולגבי זה שנמאס כבר - בטווח הארוך זה ממש ממש משתלם, כי תוך כמה ימים הילדה קולטת שזה לא עובד, וכל הסיפור הזה נגמר. אז נכון שזה קשה בהתחלה, וצריך לנשום עמוק. אבל עדיף כך.

ואם יש לך לב רגיש מדי, את יכולה לבקש מבעלך שיטפל בה ואת תברחי החוצה. אבל כי זה לא פיתרון מושלם כי:

א. הוא רק יעזוב אותה לנפשה ולא יתן לה אמפטיה, לא סתם הקב"ה נתן לנו גם אבא וגם אמא.

ב. תוך כמה ימים הילדה תקלוט שעם אבא אי אפשר לעשות משחקים, ועם אמא כן, ואז התגובה שלה איתך תישאר אותו דבר, ורק אבא יהיה "הקוסם" שמרדים אותה בשניות.

חמותי טיפלה בילדה ששיגעה את אמא שלה ולא הסכימה לישון, ואצל חמותי היא ישנה כמו כולם בלי בעיות. כי היא קלטה שעם חמותי זה לא עובד. 

בת 9 חודשים. אחרת היא לא היתה בוכה ככה.

לא צריך ליחס לילד קטן כ"כ כוונות כאלה קשות של שליטה וכו', כשלא טוב לתינוק הוא בוכה-זה הכל.

תאמין לי זה עובר מהר מאד. תוך כמה שנים כבר לא יזכרו שהיה לו קשה להרדם.

אבל תינוק עלול לבכות מהמון סיבות

ו-כן מה לעשות, השליטה היא כאן גם בגיל הזה

אני לא מתכוין לשליטה של רודנות, אלא שכך הוא תופס את העולם - הוא מצייץ וכולם משתחוים

ומאוד מצער לראות אב שתופס את ההורות שלו כמאבק שליטה, ואת צרכי הילד שלו כרודנות.

התינוקות תופסים כך את העולם:

אני נכה 100% - לא מסוגל כלל הניע את עצמי ממקום למקום (זחילה מסודרת בגיל 10-11 חודשים לרוב. וזחילה זו לא דרך שימושית ביותר להתקדם).

לא מסוגל כלל לדאוג לעצמי למזון או שתיה.

לא מסוגל לנקות את עצמי, ונמצא בסכנת זיהום מסכן חיים תוך שעות ספורות.

חשוף לסכנות טרף בכל רגע שאני לבד - בעיקר בחשיכה (לך תסביר לתינוק שאין חיות טרף באזור שלו).

נניח שחלילה אתה היית זקוק לפיליפיני צמוד שיכין לך את האוכל וגם יאכיל אותך (ביום ובלילה), וגם ייקח אותך לשירותים ואז ינגב לך |(ביום ובלילה), ושאוטובוס היה עלול להגיע ולדרוס אותך בכל שניה (גם בסלון ביתך, ביום ובלילה למיטב ידיעתך). נראה כמה שלו אתה היית בשנתך, וכמה"מאבקי שליטה" היו לך...

זה תינוק! והוא הופך לאדם בוגר ועצמאי בתוך שנים רבות! לא בתוך חודשים ספורים.

צאו מהסרט אנשים! אתם הורים ולא תינוקות בעצמכם!

ממליצה בחום רב לקרא את "הלוחשת לתינוקות" של טרייסי הוג.

לנו היא עזרה בטירוף

אם זה מעניין אותך, אז אוכל לכתוב בקצרה את עקרונות השיטה...

והערה, אסור אסור אסור לתת לתינוק לבכות לבד. זה גורם לו לתחושת חרדת נטישה וחוסר אמון

שאמנם אני מסכים שלא טוב לתת לילדים לבכות בלי להתייחס,

אבל זה הדבר הכי פחות גרוע לעשות. כי אם עושים את זה נכון, זה עובר מהר מאד, ובחינוך אין בד"כ משמעות למעשים יחידים, אלא לנורמת התנהגות, וממילא אם שבוע הילד בכה ולא התייחסנו, ואח"כ הוא הפסיק לבכות באופן קבוע, וכשהוא בכה התייחסנו אליו, לא יהיה נזק משמעותי

אבל, למה לעשות בכלל נזק?

הכי טוב להתייחס אליו כשהוא בוכה, ולהיות איתו, אבל לא להיכנע לגחמותיו.

שאין מי שידאג להם, ואז הם מפסיקים לבקש.

לבי לבי על תינוק שלומד שאין לו מה לפנות להורים שלו בשעת הצורך.

אתה יכול להגיד לו מליון פעם "אני כאן בשבילך", אבל זה לא יעבוד אם הוא לא יראה את זה בפועל, והזמן שלך להוכיח לו שאתה שם בשבילו, זה מתי שהוא הכי צריך אותך. והוא הכי צריך אותך כשהוא הכי חסר אונים,ועל כן הכי תלוי בך, ולכן הכי חרדתי בלעדיך. זה כשהוא תינוק, באמצע הלילה. המצוקה שלו היא מאוד אמיתית בשבילו.

מה שלא תראה לו כתינוק - יהיה לך מאוד קשה, עד בלתי אפשרי, לתקן מאוחר יותר.

וכל תינוק גדל להיות ילד וגם מתבגר, על שלל הסכנות שהזמנים האלה מביאים איתם. מאוד תרצה אז שהוא ידע עמוק במח שלו שאתה שם בשבילו גם באמצע הלילה, לסכנותדמיוניות או אמיתיות.

ילד צריך שיגנו עליו

ילד צריך גם להבין שהעולם לא נכנע לרצונותיו.

אם ילד יתרגל שכל מה שהוא רוצה מתרחש, הוא יתפוס את העולם בצורה כזאת, ואז כשבחיים לא הכל ילך לפי רצונו, הוא יהיה הרבה יותר מתוסכל, כיון שבגיל הנכון הוא לא התרגל שלא הכל מקבלים.

בלידה האחרונה אשתי ילדה תאומות, והחלטנו שאנחנו נענים לכל רצונותיהן מיד, (אפי' שתאומים זה הרבה יותר קשה...), כי בכל מקרה כל אחת צריכה לחכות עד שנטפל בשניה, והיא לומדת מהר מאד שזה החיים ולא הכל מקבלים, וודאי לא מיד כשרוצים, אז אין צורך להוסיף להן התמודדות.

אבל בתינוק אחד צריך להקפיד שלא יקבל כל מה שהוא רוצה, ואם היה לו מטפלת אישית - הייתי מבקש ממנה לא לתת לו הכל מיד, ולחכות ולתת לו לבכות.

בדורות שעברו לא היה לאנשים חצי מהזמן שיש היום, כל דבר היה הרבה יותר עבודה, וברור לי שהילדים דחו סיפוקים מגיל קטן מאד הרבה יותר מאשר היום, ואף אחד לא נפגע מזה.

ודרך אגב, במציאות ראיתי שללכת בגישה של "מסכן הילד" והוא חסר הגנה וצריך לעשות כל מה שהוא רוצה, גורם לאמא להתמוטט, ובסוף אין לה כח אליהם, וכמעט היא שונאת אותם, והיא צועקת עליהם כל היום, וכו', לדעתי אם מרחמים על הילד צריך גם לדאוג שיהיה לו אמא.

(עם התאומות אני נכנסתי לתמונה, ובסופו של דבר מאז שהם נולדו הבית שלנו הפוך כל היום, ואין מצב לנסות להתחיל לסדר אותו. ואני מקווה שלא תבוא אלינו עובדת סוציאלית.... )

חובות הלבבות שער הבחינה פ"ה:

"ומרוב הטובה על האדם, שאיננו משכיל ולא מכיר הטוב והרע בעת ילדותו, שאם היו שכלו והכרתו שלמים בעת גדולו, ויכיר יתרון בני אדם עליו בהנהיגם עצמם ומהירות תנועתם ונקיותם, ויראה עצמו בהיפך כל זה, היה  מת מן הדאגה והיגון"

כך שזה לא נכון שהילד מרגיש כמו מבוגר חסר ישע עם מליון סכנות מסביב. הוא עדין לא מפותח לזה, וזה חסד ה' שהוא לא מרגיש כך כי באמת זה פחד גדול.

ואין הגיון לנסות לצייר לעצמנו מה אנחנו היינו מרגישים במקומו, כי הוא לא חי בסרט הזה. (ברוך ה')

אני מרגישה וחושבת, שהתינוק מגיע מהרחם, ממציאות בה הכל טוב ואין לו תחושות רעות או צרכים שאינם מתמלאים עוד לפני שהוא חש בהם: רעב, עייפות, עודף מידע, קור, צורך בעשיית צרכים, גירוד, כאב, צריבה... ועוד, קרוב לוודאי.

אין מצב! חוזרת אין מצב!!! שתינוק ירגיש "הכל טוב" לאורך זמן. לראיה: "אפילו" התינוקות שלי בוכים

השאיפה שלנו יכולה להיות, לכל היותר, להצליח למנוע מהם ולו מתי מעט מהקושי והתסכול שהם חווים בכל רגע מהולדתם, עד שהם מסתגלים לעולם הזה (כשאני אסיים להסתגל אני אודיע מתי זה קורה!).

יש משהו מאוד יהודי וישראלי ופולני בחשיבה של "קושי כהכנה לקושי". אם היית יודע שהחל מעוד שבוע תוכל לאכול רק צואה - האם היית מתחיל להתכונן לכך כבר היום? ויותר מכך! העולם שלנו מתוק וטוב! כשהילד מאושר מלידתו, הוא רגיל לשמוח במה שמגיע, ולצפות לטוב מאנשים ומהשם - לדעתי.

אני גם חולקת על קביעתך שילדים קיבלו בעבר פחות זמן הורים. בחברות הקדומות ילדים היו גדלים בצמוד להוריהם, תוך כדי עיסוקי ההורים. תינוקות היו תלויים על אימותיהם העובדות, וכשגדלו, היו מצטרפים להוריהם ו"עוזרים" להם, ולומדים מהם.

לגבי מצב האמא - כאן אינני חולקת ומצטרפת בכל פה. במציאות היום, בה אנשים מגיעים להורות מבלי שיש להם מושג מה נדרש מהם, ובהעדר השבט התומך, קשה מאוד מנאוד להורים. עם זאת, הם בכל זאת מבוגרים, ועל כן בנויים יותר להסתגל בע"ה על פתרונות נוספים למצב זה - בפעם אחרת!

אני כבר מרגיש שאין טעם להתווכח.

והבוחר יבחר

מכניסה לה מוצץ ומלטפת אותה ושמה את האצבע שלה בתוך היד שלי,

ולפעמים אני גם שרה לה.

כשאני בשיטה של להרים ולהוריד אני מדברת אליה

ואני מקפידה שאם היא מנסה להרדם ואני יוצאת מהחדר

אז אני אומרת לה כל הזמן גם מהמטבח שאני אוהבת אותה

וכשאני יוצאת אני אומרת מתי אני אחזור וכו ואכןחוזרת

והיא אכן מקשיבה לי ונרגעת

ניסית את זה?,

כשאת תחליטי בתוך תוכך שזהו, היא חוזרת לישון, גם אם תצטרכי לנדנד אותה 50 דקות עכשיו. אז היא תקלוט את זה.

אם את ניגשת אליה במעין "יאוש" כזה, כשאת מרגישה "אוי ווי, מה יהיה לנו עכשיו", אז היא קולטת את זה גם.ההחלטיות שלך עוברת אליה.

אני מסכימה עם חלק ממה שנאמר כאן- העיקר להיות עקבית, ואוהבת. לא להשאיר אותה לצרוח לבד, לחבק בתוך המיטה, ללטף, לשיר, לנדנד, עד שתרדם.

אני לא חושבת שזה ענין של שליטה או משהו כזה, אולי רק ענין של הפסקת הרגל שלא טוב לה, לדעתכם, והקנית הרגל שטוב לה- הווה אומר, לישון....אולי זה ענין של גבולות? גם לא נראה לי בשלב הזה. נראה לי בעיקר ענין של להסביר, שעכשיו צריך לישון וזהו.

וההסבר הזה, בנחת, באהבה, לידה ואיתה.

כמעט בטוח שגם אם בלילות הראשונים זה יקח המון זמן עד שהיא תרדם, אח"כ הזמנים יתקצרו. וכשהיא תהיה בת 15 תצטרכי עוד לשלוף אותה מהמיטה בכוח...

הרגלתי את בני שבן שנתיים- להירדם בהנקה!!!

והוא ישן איתי  במיטה!!!!

אבל עכשיו אני רוצה להפסיק את השינה המשותפת ואת ההנקה!

ואין לי יותר מידי סבלנות להרדמות קשות

מישהו? משהו?

הלפ!!

ומוסיפה שבמידה שהתשובה היא לא, ואם אין לך סבלנות להרדמות קשות (אם הבנתי נכון את מה שכתבת)- אל תתחילי בשינוי.

בגיל שנתיים ההרגל כבר די קבוע, וצריך להיות מוכנים לתהליך שינוי הדרגתי, לא זבנג וגמרנו.

אישית, הייתי מפסיקה קודם את השינה המשותפת. באהבה, בסבלנות, ובנחישות פנימית ומעשית.

אח"כ עוברת להנקה- גומלת אותו וזהו. אולי אולי נותנת בקבוק חלב/תמ"ל, אולי רק מים, וזהו.

הרבה הצלחה!

ולא היא!

גם אני מדבר על גבולות, שהתינוק ידע את גבולות המציאות ויבין שהעולם לא מתיישר לפי הרצונות שלו

בסך הכל אני מזדהה עם מה שאת אומרת

צריך להבדיל אם הקושי של הבת להרדם הוא בגלל קושי כמו רעב צמא קור וכו'

או בגלל שככה נוח לה ,הבת שלנו הקטנה התעוררה 8 פעמים בלילה ,החלטנו לעשות לזה סוף (זה לא היה צורך לאוכל וכו)

זה היה רק לראות אם אמא פה(הגברת היתה במעון מגיל חצי שנה.)

אחרי כמה לילות קשים העסק נגמר.

היא בכתה קצת נדנדנו ואח"כ אמרנו לה שאנחנו עייפים ,אנחנו רוצים לישון אחרי כמה לילות קשים חזרנו לשפיות.

אין לה שום חסך אימהי והיא ילדה נורמלית ומקסימה.

תהליך של הקניית הרגלי שינה יכול להמשך כ-8 שבועות אז מעט סבלנות.

לא קראתי את כל התגובות אבל הנה כמה עצות - 

1. מענה לבכי - בכל מקרה לא הייתי ממליצה להשאיר את אותה בוכה במיטה ללא מענה. זה בסדר להרים אותה מהמיטה אם היא לא נרגעת אבל ברגע שהיא נרגעת להחזיר למיטה. 

2. תנסי לבצע הפרדה בין אוכל ושינה כלומר את האוכל לתת לה לפני האמבטיה וכך נתק את הקשר. 

בהצלחה

מה סביבת השינה של הילדה? היא מכירה את המיטה שלה= משחקת שם קצת ביום כדי לעשות אותה סביבה מוכרת? 

יש לה במיטה בובה שהיא אוהבת ומחוברת אליה? 

גם הבת שלי באותו הגיל..

רגילה על הידיים...תשומת לב כל היוםםםםם...

אין לה רגע דל...

היא השנייה שלי...

בקיצור...

עו ועוד רעיונות יתקבלו בברכה...

תודה עצומה!!!

קראתי כל תגובה וכל עצה...וכבר התחלתי ליישם..

אז תודה לפותחת השרשור ולכל המייעצות והמייעצים

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....