"חינוך הוא תהליך שצריך להיות לכתחילה לטווח ארוך.
כבר כאשר הילד בן שנתיים או שלוש שנים, צריך לדעת ולקחת בחשבון שכשהילד יהיה בן ארבע-עשרה - חמש-עשרה, הוא יהיה בתקופה קשה מאוד.
כדי לעבור את התקופה של גיל ארבע-עשרה בשלום, הוא צריך להיות קשור עם ההורים שלו ביחס חם.
אם ההורים מתייחסים בתקיפות אל ילד בן שנתיים, שלוש או ארבע, אם מחנכים בחינוך נוקשה, אם מכים אותו ודורשים ממנו מעבר ליכולתו - הורסים את היחס החם של הילד אל ההורים.
אמנם בשלב מוקדם כזה עדיין לא מתגלה החסרון של היחס.
הילד עדיין זקוק להורים, הוא אוהב את ההורים.
אבל אחר כך, כשהילד בן ארבע-עשרה, באים ההורים מופתעים וצועקים: "אינני מבין מה עם הילד שלי, הוא לא מדבר אתי כלל, הוא לא מספר לי שום דבר, אין לי מושג מה הולך אצלו".
כשההורים באים ושואלים אותי מה לעשות, אני שואל אותם: "אמור לי, היכית את הילד כשהיה בן שלוש?" והוא עונה: "כמובן, הרי הייתי צריך לחנך אותו".
אזי אני משיב: "עכשיו אתה משלם בעד המכות שנתת לו אז".
המכות והיחס הנוקשה מפעפעים בתת-ההכרה של הילד מבלי שהוא יודע, הדברים נסתרים בתוך נפשו, ובזמן ההתבגרות הדבר יוצא ומתגלה, וההורים רואים שאיבדו את היחס אל הילד.
בשבילם זה צער גדול, ובשביל הילד נזק גדול.
החינוך של ילד קטן צריך להיות לטווח ארוך.
ההורים צריכים לבנות יחס חם אל הילד, כך שכאשר יהיה הילד בתקופת הבגרות, שהיא תקופה קשה, היחס החם הזה יעמוד לו ויעזור לו.
לפעמים נדמה שמגיעים לתוצאות יותר טובות באמצעות הנוקשות.
אבל "החכם עיניו בראשו", והורים שיודעים את סוד החינוך ואת החשיבות של ההסתכלות לטווח ארוך, נזהרים מאוד בגיל הרך שלא להסתכל רק על התוצאה המיידית.
מצוי מאוד מצב שבו ילד לא שומע בקולי, ואני נותן לו כמה סטירות ומיד הוא שומע בקולי, ואני מתפאר: "אה, אני יודע איך להשפיע על הילד שלי".
אבל זוהי שמחה מוקדמת מאוד.
בעד ההנהגה הזו עתידים לשלם כאשר הילד יהיה בן ארבע-עשרה ובן חמש-עשרה, ואז יהיה קשה מאוד לתקן את המעוות. "
מתוך 'זריעה ובניין בחינוך' הרב שלמה וולבה זצ"ל עמ' טז-יז.
