בס"ד
6 שנים מאז שאני ואחותי חשבנו על מה נעשה כשההורים יודיעו לנו שהם מתגרשים...
לא רצינו להיות נפרדים. רצינו להיות כל האחים ביחד. ותכננו, בתור הגדולים בבית, איך נברח מהבית (אם יפרידו בינינו) נזמין מונית מהחסכונות (14 שקל 70 אגורות וחצי מסטיק) נישן בתוך המגלשות בפארק ונסתדר איכשהו.
אבא ואמא ראו אותנו כל הזמן מתלחששים בשקט. הם שאלו אותנו על מה אנחנו כל היום מדברים. אחותי סיפרה להם. הם צחקו עלינו. הם שאלו למה אנחנו חושבים שהם מתגרשים. אבל אני ראיתי את ההלם. הם היו בהלם מזה שאנחנו שמים לב לזה שהם רבים הרבה. שאנחנו שמים לב לכל החיכוכים.
עברו 6 שנים. עם הרבה משברים. אבא ואמא עברו פיגוע לפני 3 שנים. ושמנו לב שיש שיפור ביחסים בינהם. הפיגוע אולי פגע בהם (פיזית ונפשית) וגם בנו. אבל איחד אותנו בתור משפחה.
אולי אני לאחרונה קצת מרגיש ניתוק מהאחים שלי. ואני ואחותי כבר לא החברים הכי טובים כמו פעם. קשה לה להבין מה זה להיות סוג ב' כשאתה בכור. אני מרגיש שאני כל הזמן צריך להוכיח את העוצמה שלי. והיא בשניות מתחבבת על האחים הקטנים יותר ומתחברת אליהם. ואליי היא לא שמה לב.
ושמתי לב. כשאנחנו רבים אז גם אבא ואמא רבים. לא יודע מי קודם. אבל המצב הוא שאם אנחנו רבים אז כל הבית במתח. ואבא ואמא רבים יותר. ומתווכחים. הם ממש משתדלים לא לעשות את זה לידינו. וכבר מזמן לא שמעתי אותם מתווכחים. ואז אתמול אחרי הסעודה, הם דיברו. לא טרחתי להקשיב על מה. הייתי עסוק בלקרוא עלונים. או להסתכל על אנשים ברחוב.
ואז שמעתי את המילים האלה.
המילים שמחזירות אותי לקיץ ההוא לפני 6 שנים.
"אם זה כל כך מפריע לך, אז אולי יהיה יותר טוב אם נתגרש"
אני לא בטוח מה היו בדיוק המילים.
אבל זו הייתה הכוונה.
ועכשיו אני לא בטוח אם אני מצליח להרדם. או שאני צריך לעשות משו. או לכנס שוב את החבורה שלנו. כבר מזמן לא עשינו משו.
אחותי היא זאת שתמיד מארגנת את הדברים האלה. ואז אני מתעצבן שהיא ארגנה ולא אני.
אני כבר לא יודע מה לעשות. אחותי בטח לא תבין. היא סתם עצבנית עליי בזמן האחרון. וגם מאז שהיא התחילה פנימיה היא סתם חשה עליי.
אני כבר לא בטוח מה לעשות. עברו ימי ית"ח. אנחנו כבר מזמן לא ביתח"א. אבל איתח"א כבר לא בטוח ישנה את המצב.
התסכול כבר עולה על גדותיו. אני לא יודע את מי לשתף במה שעובר עליי. אני נקרע בין המריבות של ההורים. לתחרות היומיומית שלי נגד אחותי. לבין האחים הקטנים שלא אכפת להם שאני הבכור.
אחותי!!! אני כותב את זה פה כי אני יודע שאת בפורומים!! הייתי רוצה להיות אח יותר טוב. אני רואה שאת מנסה להתקרב. אבל את לא מבינה שלבנים יש אגו??? אני לא אוריד מעצמי בשבילך! ומה לעשות? את לא ברמה שלי!!!
מה זה היה החצאית הארוכה הזאת? ואיך זה קשור לבנים שאיתם את מתכתבת בפורום???
כבר היה עדיף את האחות עם החצאית שרוב הזמן עוברת את הברך ולא מדברת עם בנים. באמת.
ואולי הפורומים הם כבר לא מקום בטוח בשבילך???
אני רוצה שנחזור להיות חברים כמו פעם!!! אני גם רוצה להראות לאבא ואמא שאם אנחנו מסוגלים להסתדר אז גם הם יכולים!!!
אני באמת מתגעגע אלייך. תמיד!
אוהב ומעריך.
יוס. אחיך הבכור.
