לאורך כל ילדותי,
כשאמא שלי כעסה עלינו - כמובן מלבד הכעס הרגעי, היא היתה מפסיקה לדבר איתנו, במקום זה היא היתה עושה "פרצוף". אני לא זוכרת איך זה היה מסתיים, בטח שלא בשיחה או בחיבוק/נשיקה. כנראה שהיה פשוט מתמסמס בשגרת הבית....עד לפעם הבאה.
לצערי, שמתי לב שעשיתי את זה עם הגדולה כבר כמה פעמים. היום היה קשה להתכונן לגן והגדולה החלה לבכות כי שאלתי אותה איפה הנעליים שלה....שלחתי אותה לחדר, ואנחנו "לא מדברות" כרגע. המצב כל כך מגוחך מצד אחד, מצד שני אני עדיין זוכרת היטב איך הרגיש כשאמא מתעלמת. מצד שלישי אני לא יודעת איך לגשת אליה.
הרי היא בעצם לא עשתה שום דבר רע, זו אני שאיבדתי את הסבלנות (לא סובלת כשבוכים "סתם", סה"כ הבוקר התנהל על מי מנוחות, כרגיל).
בד"כ אנחנו מדברות ומלבנות כשיש אי הסכמה, אני מסבירה למה אני כועסת והיא מסבירה את התנהגותה, אבל לא תמיד מצליח לי להיות אמא כזו. לפעמים אני פשוט כועסת, וכדי שזה לא יסלים אני הולכת לחדר או שולחת אותה.
אני לא רוצה להיות אמא שמתנתקת ועושה פרצופים.
המתוקה בת 4, נבונה ורגישה מאוד (וממהרת להעלב....בוכה כשבת השנתיים אומרת לה שהיא קטנה, למשל).