אם צד אחד נחוש לעל סטנדרטים מסויימים ,

והצד השני לא מוכן, אז הגיוני שהצד שמעדיף משהו פשוט יותר,

ייתן את מה שהוא מוכן לתת, והשאר שיממנו אלו שמתעקשים על היוקרתיות.

מצד שני כדאי גם לקחת בחשבון שזאת תחילת הדרך של הזוג הצעיר,

ואם יש אפשרות לעשות את זה כמה שיותר בעדינות,

בכבוד אמיתי, מתוך הבנה שהמחותנים רוצים לטובת הילדים ,

ולא רק חושבים על האגו של עצמם וכ'

(כמו שמתוך מירמור מתאים לחשוב בסיטואציות כאלו) 

ובאמת לבוא לקראת במה שאפשר. 

(נניח גם אם מצד עצמו צד מסוים היה בוחר ברמה מסויימת,

מותר טיפה להעלות את זה כדי להתחשב בצד השני.

בקיצור פשרה, משהו באמצע, ולא להילחם על העניין

שזה לא יכול להיות בשקל יקר יותר ממה שתכננתי)

כי חבל שעל ההתחלה יהיו משקעים, וצד ש,השקיע יותר", וצד ש"השקיע פחות",

עם כל ההשלכות הנלוות לזה...

בהצלחה. ורק בשמחות

ההורים של בעלי אנשים פשוטים,

רצו לעשות חתונה צנועה מאוד

ההורים שלי הרגישו צורך שיהיה אוכל באיכות גבוהה יחסית (יחסית.. אף אחד לא עשה מנות של 300 שקל)

כי אנשים מהעבודה של אבא שלי וקרובי משפחה מגיעים מרחוק מאוד 

ומביאים צ'קים מכובדים , ואי אפשר לתת להם פירה אבקה מהחתונה הקודמת של הקייטרינג (מנות של 100 ש"ח..)

אז ההורים של בעלי נתנו את מה שהם תכננו לתת מראש, 

וההורים שלי שילמו הרבה יותר מחצי בגלל העלייה בסטנדרטים ולא עשו עניין מדברים שמישהו אחר היה עושה מהם עניין ממש.

(נניח זה שחברות לא קשורות של סבתא של בעלי הוזמנו ושהם בחרו להזמין את כל הקיבוץ שהם גרים בו, כי זה מה שמקובל, אבל לא חובה,

בזמן שהקיבוץ עצמו מכסה חלק קטן יחסית מהעלות) 

בסך הכל היום ההורים שלי ושלו חברים מאוד טובים 

ולא ראיתי עדיין מחותנים שמסתדרים כל כך טוב. 

היום ההורים של בעלי מחזירים להם הרבה טובות ועושים בשבילם המון

היחסים הטובים והעזרה הם הדדיים. ואין התחשבנויות בכלל, רק יחס של הערכה וכבוד הדדי,

אמא שלי לא מפסיקה לשבח את חמי וחמותי כל הזמן ולהגיד לי שזכיתי (צודקת!).

ככה שכדאי מאוד ללכת לקראת ההורים שרוצים חתונה יותר פשוטה ... 

וככה נראה לי שרוב העולם נוהג...

לא מסתדר לי שיש אנשים שבאמת מצפים מהצד השני להתאים את עצמו לדרישות הגבוהות שלהם... (לא שהדרישות של ההורים שלך היו מוגזמות!! ממש ממש לא!! אבל זה לא שהצד השני הסכים לממן רק חתונה ברבנות או משהו כזה...).

סליחה על ההתפרצות לפורום לא לי |רווק| אבל עניין אותי לענות על השאלה הזאת - 

לצורך הגילוי הנאות אגיד מראש שברור לי שאני ארצה לעצמי חתונה פשוטה יחסית. מכובדת ויפה ושמחה אבל פשוטה.

עכשיו לשאלה עצמה - ברמה הטכנית, נראה לי פשוט ביותר שדבר ראשון בקטע של המנות וכו', בלי קשר למחיר המנות עצמן, כל צד משלם על המנות של הצד שלו - או לפחות, כאשר יש פער רציני בין הצדדים. למשל - אם צד אחד מסתפק בלהזמין 100-150 איש, והצד השני מזמין פי שניים אנשים - מדוע שהצד הצנוע יצטרך לממן חצי מהמוזמנים של הצד הגדול יותר? לא מובן...

אבל יש דברים שהם משותפים, כמו מחיר המנה שהוא קבוע ויכול להיות 130 שקל, ויכול להיות 200 שקל - ואז באמת צריך למצוא את הדרך לפשר בין הצדדים.

אבל ברמת העומק יותר - לדעתי, הפתרון נעוץ בהידברות קודם כל של הזוג בינו לבין עצמו מה ה-ו-א רוצה מהחתונה שלו, מה הארוס והארוסה רוצים שיהיה בחתונה מתוך מחשבה שמדובר בשתי משפחות מרקעים שונים ולעיתים גם מרקע כלכלי שונה - ואז, כשהזוג מגיע להחלטה משותפת מתוך הבנה, אהבה והכלה שחשובים לתחילת זוגיות - הם מעצמם יבואו להורים של שני הצדדים עם הבחירה שלהם וינסו לגרום להם להבין שזה מה שהם רוצים בחתונה שלהם ולא יותר, וככה ימנעו את המריבות בין ההורים משני הצדדים.

נכון, החתונה, לרוב ההורים ממנים, אז הם לכאורה יכולים להגיד לילדים - לא מעניין אותי מה את/ה רוצה, אנחנו רוצים שתהיה חתונה מפוארת יותר ומוכנים להוסיף גם כסף... ההורים יכולים עקרונית להגיד את זה, אבל נראה לי שכל הורה בסופו של דבר רוצה בעיקר שהחתונה שלו תהיה של הילד שלו ושהוא ישמח בה ושתהיה כמו שהוא רוצה... הורה לא רוצה לפגוע בילד שלו גם לא בחתונה יותר מידי מפוארת שלא תתאים לו לדרך החיים...

לכן צריך לדעת איך להידבר עם ההורים, ושזה יבוא מהזוג, לא מהידברות של שני זוגות ההורים משני הצדדים...כי מי שמתחתן זה הזוג, לא ההורים שלו עם ההורים שלה.

כלכלית - אני לפחות, חושב שאם להורים יש כבר כסף להשקיע, עדיף שישקיעו אותו יותר בהמשך החיים של הזוג - עזרה ברכישת ציוד/דירה - יותר חשוב מעוד 100 מוזמנים לחתונה (ולא - להסתמך על המתנות שהמוזמנים יביאו זה עלוב ומגעיל מבחינתי. למעשה זה עוד עליבות ועוד דבר נורא ואיום שקורה היום בעולם - מצב בו האורחים "חייבים" לממן את החתונה. למה? למה זה ככה?)

סופית, וזה חשוב לזכור אחרי הכל - מדובר במקרים שלעיתים לצד אחד באמת אין יכולת כלכלית ליותר מידי, ולא הגיוני שהצד שמסוגל יותר, יצפה מהצד השני לתת יותר ממה שהוא יכול לתת... לכן זוג הורים בפגישות לקראת תכנון החתונה יכולים להציב כעובדה כמה כסף הם יכולים להשקיע בחתונה ולא שקל יותר, ועם זה שהצד השני יסתדר. רוצה חצי בחצי? אין בעיה - תביאו אותו סכום, ונסתדר בסטנדרטים שיתאימו לזה. רוצים מעט יותר מפואר? (בהנחה שזה מתאים בכלל לשני בני הזוג המתחתנים) - אז תאלצו אתם ההורים העשירים יותר, לממן את זה מכיסכם.

והכי הכי חשוב אחרי הכל הכל - לזכור שבסופו של יום זה יום שצריך להיות מאושר ובלתי נשכח בחייהם של שני בני הזוג הנישאים - לא כדאי להורים להרוס את זה...

השאלה שלי אם אתה מכיר מקרים שכן צופה מהצד שדורש פחות - לממן חצי חתונה?

(לא מדברת על מנות, אלא על אולם/להקה/צלם/פרחים וכד').

משמעותי במספרם, ואז אפשר חצי חצי.זה לא הוגן לכפות על צד אחד שיש לו מעט אורחים-לכסות את הוצאות הצד השני, Aיש לו הרבה. הגינות ודרך ארץ קודמים לכל!

השאלה כאן על מחיר למנה, לא?

השאלה היא על שאר הדברים (אולם, תזמורת, צלם וכד').

אם זוג הורים אחד רוצה את הטופ-שבטופ, וזוג ההורים השני רוצה משהו צנוע יותר (מבחינה אידיאלית/כלכלית) -

האם ההורים שרוצים את התזמורת הכי טובה/האולם הכי יוקרתי/הצלם בעל השם הטוב ביותר וכד' מצפים מהצד השני שיתחלק איתם שווה-בשווה בהוצאות?

זה נשמע לי כ"כ לא מוסרי, שאני לא מאמינה שיש מקרים כאלה...

כואב לי לשמוע שיש זוגות שבאמת מצפים מהצד השני שיתחלק איתם שווה בשווה בחתונת חלומותיהם לבנם/ביתם 

פשוט, בהרבה מהמקרים לדעתי אנשים לא חושבים שהם רוצים את הטופ שבטופ, אלא חושבים שמה שהצד השני חושב עליו כטופ הוא הבסיס בשבילם,

מהסיבה הזו הם חושבים שגם הצד השני צריך להשתתף בזה (אם הם כאלה ולא כאלה שחושבים שמה שהצד השני ייתן - טוב).

בעוד שששאר האולמות דורשים 200 ש"ח למנה (סתם דוג').

אני חושבת שאנשים מודעים היטב אם האולם שהם רוצים הוא יוקרתי, או רגיל... (רק שמבחינתם - לא מכובד להתפשר על פחות מהיוקרתי... מכל מיני סיבות).

זה לא יפה להכניס את הצד השני לברוך כלכלי... שיהיו יותר מציאותיים...

אני מסכים איתך לחלוטין שזו צרה רצינית, ושצריך למצוא דרך לתקן את הנושא הזה,

גם הרבה מאוד ממי שרוצה את המחיר היקר לא יכול באמת לעמוד בו,

אבל אני חושב שהרבה מאוד לא עושים את זה במודע לזה שזה מעבר לבסיס, אלא חושבים כפי שציינת, שמתחת לזה זה לא מכובד, וחתונה צריכה להיות דבר מכובד. (הבעיה היא בהגדרה שלהם למכובד)

חייבים להיות מקרים כאלה, כי תמיד יהיו את ההורים שיחשבו שאם זה לא האולם הכי יוקרתי - זה לא מכובד מספיק?

חבל שזה ככה

תודה!

בחלק מהמקרים כמובן יהיו משפחות שירצו את המכובד לדעתם אבל יסכימו להתחלק לא שווה בשווה,

אבל אני לא בטוח שהם יחשבו שזה הוגן.

(גם על הבסיס אני מצפה ממישהו שמודע לכך שהצד השני לא יכול לעמוד בו באמת שישלם מעבר ל50% שלו, אבל לא כולם מסוגלים לזה, לא כלכלית ולא מוסרית)

אולי את צודקת. השאלה לאן יוביל ה 'צדק' הזה מבחינת המתח עם הצד השני ומצב בני הזוג הטריים. 
בקיצור, חתונה כרוכה בלא מעט מתחים וצריך להלך בין הטיפות. צדק הוא עניין יחסי (לפחות בהקשרים הללו) וצריך להיזהר לא להגיע למריבות ולשמור על השמחה. 

אם הפערים הם ענקיים ועצומים נניח צד אחד מזמין 1500 אורחים וצד שני מזמין 200

או שצד אחד רוצה חתונה במלון יוקרה וצד שני רוצה חתונה הכי פשוטה שיש

לא אמורים להתחלק  חצי חצי. מי שטיפס על האוורסט שיתמודד עם זה

אבל אם הפערים לא גדולים ברמה הזאת אלא הבדל של 200 מוזמנים נניח צריך רצון טוב של שתי הצדדים

הצד שרוצה יותר יציע לשלם יותר והצד השני ישתדל בכל אופן להתאמץ להתחלק 

הרי בסופו של דבר אם צד אחד הביא יותר אורחים זה גם אומר שהוא יביא יותר מתנות

וזה אומר שיהי יותר חברה שירקדו בחתונה וכו'

אני רוצה רק לשמוע אם היו מקרים כאלה או לא...

בעלי טוען שיש מקרים כאלה (והרבה), ואני טוענת שאולי יש, אבל הם בודדים מאוד (כי נשמע לי ממש לא מוסרי לדרוש מצד השני לממן חצי מחתונה מפוארת, כשהוא לא רוצה בכך).

שוב - לא מדברת על חתונות שהם יותר מאולם ביכנ"ס ובורקסים. ממש לא!

גם אם צד אחד מסתפק בחתונה ברבנות/אולם מאולתר עם כיבוד קל - אפשר לצפות ממנו להתחלק בחתונה מכובדת יותר, כי חתונות מהסוג הזה הן חריגות (לא בהכרח שליליות!! רק שרוב העולם לא מחתן ככה את ילדיו).

אבל ללכת על הטופ-שבטופ, כי הצד השני חולם על חתונה כזו/אלה ציפיות הסביבה או המשפחה של הצד השני???

זה ענין של סטאטיסטיקה... קשה לדעת.

אבל בוודאי שחלקם הניכר, זה כי לאנשים קשה לעמוד בלחץ, לא רוצים לצער את הילדים בחיכוכים וכד'.

מבחינה מוסרית, זה לא מוסרי לגמרי לדעתי. וצריך להיזהר מללחוץ על אדם, כאזהרת חז"ל.

אני לא חושב שאדם צריך להיענות לדבר כזה כשהוא מופרז ואין ביכולתו/בהשקפתו הסבירה.

אם זוג ההורים שמסתפק בחתונה צנועה (אבל מכובדת) לא יכול כלכלית לממן חצי מ"תאוות" הצד השני? למה להכניס אותם לברוך כלכלי? זה ממש לא מוסרי לצפות שהצד השני יזרום עם משאלות ליבם המופרכות של הצד הראשון!

השלום צריך לגמור משפחה שמצבה הכלכלי לא בורגני???

וגם אם יש יכולות כלכליות, אבל ההורים לא חושבים שזה נכון לבזבז כ"כ הרבה כסף על חתונה: למה להוציא עוד אלפי שקלים, כדי שיהיו כמה שפחות מריבות??

תנסה לחשוב בתור הורה לילד שרוצה להתחתן, ולא בתור החתן עצמו...

באתי רק לעשות סקר: האם באמת יש הרבה מקרים של הורים שמצפים או לא?

סתם הייתי בשוק שבעלי אמר שיש הרבה מקרים כאלה, ונכנסתי לפה כדי לבדוק אם זה אמת הדבר או לא...

זוג שביטל אירוסין בגלל דבר כזה בדיוק

ההורים שלו רצות חתונה מפוארת, ושיקנו דירה ועוד כל מיני כאלה, והכל חצי חצי. (מהציבור הדת"ל)

ההורים שלה לא רצו ולא יכלו לעמוד בסטנדרט שכזה

זה נגמר בפיצוץ, וביטול האירוסין.

ואישית שמעתי על המון מקרים כאלה, ולמרבה הצער אני חושבת שיש הרבה כאלה. הורים שמבחינתם החצי-חצי הוא קדוש, ולא איכפת להם לדרוס את הצד השני, או לתת לזוג לחיות בעוני, והעיקר לא לשלם אגורה אחת יותר ממה ששילם הצד השני.

גועל נפש (כמובן, לא מכיר ספציפית, אבל שמעתי על כאלה ש"יוקרתיות" החתונה ושאר הצגות ממש בראש מעייניהם..).

שולחים ילדים לחינוך דתי, מחנכים למידות וצניעות וסדרי  עדיפויות - 

וכשזה מגיע לשטויות של מה יאמרו "חבריהם" או כל מיני דמיונות על טובת הילד/ה שלהם שיקבל דירה מפוארת מראש - מוכנים להרוס את הכל.

אח"כ כמובן יסבירו שזה בעצם לטובתו, שהם "הצילו" אותו מהקמצנים האלה... חינוך למופת.

בוודאי שאי אפשר "לכוף" על אחד הצדדים תנאים מעל הנורמה.

ואני אכן שמעתי על מקרה כזה, שהמעוניינים דווקא בכך שאלו את הצד השני כמה הם יכולים "להשקיע" ואמרו שהם יתנו את השאר כדי שיהיה היכן שהם מעוניינים.

לפעמים, מסכימים ביחד על ה"קצת יותר".

אבל מסתבר שזה לא דברים שאפשר "לכפות אותם". על מקום חתונה מחליטים ביחד. לא רק צד אחד והשני "מתיישר". אלא מה? שזה צריך לעשות בעדינות ככל האפשר, אחרי הכל יש ענין להגיע ביחסים טובים.

ולענ"ד - צד שדורש יותר מהמקובל ורואה שלאחרים קשה לעמוד בסנדרט כזה, צריך להחליט מראש. או שמוותר על רצונותיו, או שלוקח על עצמו לממן את מה ששואף מעבר לנורמה.

... שזוג ההורים ה"דורש" יצפה מהצד השני לשלם חצי מההפקה של החתונה.

הבנתי נכון? (פשוט נראה שאתה סותר את עצמך...)

הצד שרצה פשוט- הוא זה דווקא שיש לו כסף אבל הם לא נוהגים "להשפריץ" את העשירות שלהם לעיני כל ומסתפקים בחתונה צנועה ומכובדת.

הצד שרצה יוקרתי- היה חשוב לו להרשים למרות שלא באמת היה להם כסף.

בהתחלה סיכמו חצי- חצי על החתונה. (הצד שהתנגד בכלל לכל הפאר אמר בשביל עוד 30,000 אני לא אעשה עניין, העיקר שהבן/ בת שלי יתחתנו עם בחיר ליבם)

אחרי החתונה הצד שלא היה לו לשלם גילה פתאום שהוא בחובות עתק והחזירו את זה מהכסף של המתנות גם שהצד השני הביא ועוד הצד השני כיסה עוד הוצאות שלא היה מי שישלם.

זה מקרה שהזוג ניצל בנס כי הם עצמם ממש ממש לא כאלה והם לא אשמים בהורים שלהם וב"ה זכו להתחתן ולא הגיעו לפירוק הזיווג.

בחתונה שלנו ההורים שלי רצו קצת יותר מהצד השני (לא יודעת מה הנורמה- אצלנו הצד שלי הקציב 40,000 לערב החתונה+ ציוד לבית, לא כולל מתנות שהולכות לזוג)

ההוצאות המשותפות התחלקו חצי-חצי כי סה"כ הפער לא היה מספיק משמעותי אבל המנות התחלקו לפי כמות המנות המוזמנות מכל צד.

אל תשכחי ש"נורמה" זה עניין חברתי שתלוי בסביבה ממנה מגיע כל אחד...

נתקלתי כבר במספר מקרים דומים וההחלטה אם הדבר יעכיר את אוירת החתונה ואת המשך היחסים בין המשפחות נתונה בידי בני הזוג.

פתרון אפשרי אחד:

בני הזוג יקבלו מכל צד את התקציב שאותו צד יכול לעמוד בו ויפיקו חתונה בהתאם לתקציב ומבלי שההורים ידעו על הסכומים שהצד השני נתן.

פתרון נוסף שעבד לזוג אחד שאני מכיר:

הצד שרוצה חתונה יותר מפוארת ישקיע את ההפרשים עבור השדרוג.

פתרון שלישי שגם הוא עבד לזוג אחד:

כל צד יזמין מספר אורחים בהתאם ליכולתו הכלכלית ולעלות המנות

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.