א. זה שנה ראשונה שהוא במסגרת?

ב. יש תינוק חדש לאחרונה?

ג. באמת טוב לו במעון? עזבי מה את חושבת על המטפלות, טוב לו?

נראה שהוא בודק גבולות... כל הכבוד שאת נשארת רגועה, גם אם זה רק כלפי חוץ, רק תיזהרי לא לתת לו לנהל אתכם...

אולי הוא מצפה להורים סמכותיים שיציבו לו גבולות...

מה יקרה אם יום אחד לא ילך למעון/יגיע באיחור בגלל הסצנות האלו? את עובדת?

אני אולי הייתי מנסה להתעלם ולא כל הזמן לדבר איתו ולתת לו בחירה כי בזה הוא משיג תשומת לב... שיבין שככה לא משיגים יחס...,רוצה להישאר ערום- שיישאר ערום, הרי זה לא כי בא לוף אלא כדי לבדוק את תגובתך...בסוף יהיה לו קר והוא ירצה להתלבש הרי...

וואי, מעניין מה ד. יענה... אני כבר מחכה...

"כשאני אדישה אליו.." וכו', זה רק בבקר או כל היום?

דבר שני, גשי למעון באמצע היום, תקשיבי קצת מבחוץ.

תנסי לראות קצת "מהצד".

ראשית, אולי לשלול שיש שם בעיה.

מטפלות "מהממות" זה עוד לא מספיק, גם אם נניח שאת באמת מכירה אותן.

אולי ילדים שמציקים לו? האם אין עוד מישהו שנכנס לשם?

אם יתברר שהוא במעון בסדר גמור, אין הצקות, מכות, וכו' - 

אז אפשר לחשוב הלאה.

כי אני יודעת שלא מציקים לו שם.
כשהייתה בעיה קטנה שהוא לא כ"כ ידע איך להתחברלילדים - מיד המטפלות שיתפו אותי וידעתי על זה.. אח"כ כשהוא למד איך להסתדר הן סיפרו לי גם... גם יש ימים מסוימים שקשה לו בהם יותר והוא מתבכיין שהוא רוצה הביתה, הן מספרות לי את זה..
אני תמיד מגיעה באמצע היום, כי אני לוקחת אותו מוקדם.. למשל אתמול כשהגעתי מצאתי אותו רץ עם כל הילדים ביחד וממש נהנה ואפילו לא רצה לחזור. תמיד כשאני באה לקחת אותו הוא לא רוצה לחזור...
יש לו ילד אחד במעון שהפך לחבר ממש טוב שלו והוא מספר עליו הרבה והמטפלות אומרות שנרקמה ביניהם חברות ממש יפה..

בקיצור, טוב לו במעון.
מה שכן, אני חושבת שהוא לא אוהב את הרעיון הזה שהוא צריך ללכת לשם כל בוקר. הוא כנראה מעדיף להישאר בבית. כשהוא כבר במעון אז טוב לו, יש לו חברים, הוא משחק ונהנה (הוא גם אומר לי שהוא אוהב את המטפלות). אבל מלכתחילה הוא כנראה מעדיף להישאר בבית.

אז מה אני אמורה לעשות? להשאיר אותו? לוותר על המעון? אני שלחתי אותו לשם כי אין לי חברים בשבילו בסביבה שלנו... ואני רואה שהוא ממש פורח במעון, גם לפני המעון הוא היה פחדן כה והססן, וזה מאוד השתנה, הוא הרבה יותר מעז.. הרבה יותר משוחרר... 

לא יודעת מה לעשות =/

עדכון - בינתיים הוא המשיך להשתולל, ובאיזה שהוא שלב התעלמתי ממנו לחלוטין, ממש ממש ממש... לקחתי את הקטנה והלכתי איתה לחדר לקרוא סיפור.. אז הוא בא ורצה גם.. אמרתי לו שבשביל זה הוא צריך להתלבש... אז הוא הסכים. הלבשתי אותו והוא ישב איתנו לקרוא, אבל התעקש לחזור להתחלה, ואני החלטתי שלא חוזרים, הוא יכול לקרוא מאיפה שאנחנו הגענו. הוא שוב השתולל ואני סגרתי את הספר. לקחתי את הילדה לישון והוא אמר שהוא גם רוצה לישון... הוא נשכב במיטה ואחרי שהשכבתי את הילדה באתי אליו, ראיתי שהוא ממש נרגע... נתתי לו נשיקה ואמרתי לו שכשהוא ירצה לאכול אז שיבוא... יצאתי מהחדר ואחרי דקה הוא יצא.. ועכשיו אוכל.. יש לו מצב רוח טוב והכל סבבה.
ניסיתי לדבר איתו על מה שקרה.. זה היה קשה.. הוא לא ענה דברים קשורים.. נגיד "מה קרה לך הבוקר?" הוא עונה: "כי כי נפלתי על הכיסא.." (הוא לא נפל..)
או " מה אתה אוהב בלילה?" (כי הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה לילה). הוא ענה: "עצים ושועל ודובי"....
קיצור, לא הצלחתי להבין... מה שכן, הוא אמר משהו בסגנון "אני לא אוהב ללכת למעון"



הוא כמובן כבר לא הולך היום למעון..

מה אני ומה חיי - כן, זו השנה הראשונה שלו במסגרת. אחותו הקטנה כבר לא "חדשה".

אלא שזה דבר ראשוני שמתעניינים אם ילד מתחיל כך כשהולך למעון.

אע"פ שבדרך כלל זה בסדר, אבל אם לא - אז זה עלול להיות באמת לא.. (צוות, חברים וכד').

אז זה יותר בשביל "לשלול".

ולענ"ד (גם מההודעה הקודמת - התכוונתי לציין), את מתנהלת איתו מצוין.

[הוספה: אפשר לנסות "לגלגל איתו שיחה" כשהוא אומר שלא אוהב ללכת למעון. לא לשאול "למה" - כי אז אולי ימציא.. אלא לומר, בוא נראה: מה טוב במעון ומה אתה לא כ"כ אוהב..  ואז זה כמו "משחק". את תתחילי ממשהו טוב, נניח - האוכל טוב, נכון? וכו', משחק שראית בעינייך שהוא אוהב עם חברים. ואז תשאלי ב"אדישות", ומה לא טוב?..  ותראי אם יציין משהו משמעותי. ולהביא בחשבון שיכולות להיות גם "המצאות", כמו שהוא מספר על הבקר וכד'.

יתכן שאם יגיד למה לא אוהב, וזה לא משהו "רציני", תוכלי לגבש איתו פיתרון. זה שמדברים ,ואמרנו על זה משהו, ומשנים משהו לצורך הענין - לפעמים יכול לתת תחושה שהעניינים גם שם הם "בשליטה"]

אני קצת מיואשת, כי אין לי כיוון... אני מרגישה שאין פה פתרון - טוב לו במעון, אבל הוא לא אוהב ללכת למעון........ מה עושים בכזה מצב?!
אם הייתי ניידת הייתי לוקחת אותו מאוחר יותר, כי עכשיו כשאני יושבת איתו והוא אוכל, הוא מדבר מלאאא ומשתף אותי במלא דברים... מזמן הוא לא דיבר איתי ככה!!! למרות שאני מנסה, אחרי שהוא חוזר מהמעון אני יושבת קרוב אליו ואני נגישה כדי שהוא יוכל לשחק איתי ולדבר איתי כשבא לו... אבל הוא לא נפתח כמו הבוקר, הבוקר הוא מדבר איתי מלא... אני מופתעת... אז אולי הוא מתגעגע לבקרים נעימים כאלה... (למרות שהבקרים שלנו נעימים ואני מאוד משתדלת להעיר אותם מספיק מוקדם כדי שיהיה נעים כזה). אבל אין לי אפשרות לקחת אותו מאוחר למעון...

=/

עכשיו הוא מדבר בטלפון עם סבתא שלו, אז הוא אומר לה: "היום אהבתי את אמא רק קצת. והיא בכתה כי אהבתי אותה רק קצת" (האמת שלא בכיתי... ממש החזקתי את עצמי. הוא כנראה קלט את זה).

הלוואי שאני לא טועה...
עד לא מזמן לקחנו אותו כולנו יחד למעון... נסענו באוטו ואז אני הורדתי אותו ונכנסתי איתו... עכשיו רק אבא שלו לוקח אותו, והוא כנראה מרגיש את היציאה הזאת מהבית, שהוא הולך ואנחנו נשארים פה.... זה ככה בשלושה שבועות האחרונים, וכנראה זה מה שהתחיל לגרום לבקרים שלנו להיראות כאלה מבאסים... (בהתחלה היה לו קשה בכל מקרה, אחרי זה היה שיפור ניכר ביותר, ולאחרונה - על הפנים...)

אז ננסה שבוע לקחת אותו כולנו, הלוואי שזה יעזור!!!

זה מה שקורה משיחות, גם עם קטנים....

ולא נעימה אצל ביתי, שנתיים וחצי, כשחלו שינויים בהסדרי לקיחה מהמעון.

בעלי תמיד היה לוקח בבקרים, ואני אחה"צ.

מאז שנכנסתי להיריון בעלי הצדיק לוקח אותה גם אחה"צ.

והתגובה שלה?

השאירה אותי המומה ובוכייה בימים הראשונים....

היא הייתה מגיעה הביתה, ובמקום להתנפל עלי בריצה ובאושר כפי שעשתה כשבאתי לקחתה מהמעון, היא בקושי הסכימה להיכנס הביתה, לא הסתכלה עלי, לא נתנה לי להתקרב אליה לא לחיבוק ולא לנשיקה.... ממש מרוחקת וכועסת....

הייתי בהלם.... בטראומה....

ולקחו לי כמה ימים טובים של שיחות איתה אח"כ כדי להבין שהיא מבולבלת נורא מזה שאני לא מגיעה למעון.

היא חיכתה לי וחיכתה לי שם, ובסוף אבא הגיע.... ( לא שזו אכזבה חלילה, אבל ילד קטן לא תמיד מסוגל להתמודד עם הפתעות לא צפויות ..) 

כשנפל האסימון דבר ראשון מחיתי דמעות...

הבנתי שהיא משדרת לי ככה את ההיפך, היא מראה לי ככה כמה אוהבת אותי וכמה אני חסרה לה שם בסוף היום...

דבר שני- התחלנו להסביר לה בעדינות שעכשיו אמא מדי עייפה, וקשה לה, והיא לא יכולה לבוא למעון, אבל היא מאוד מאוד מחכה לה בבית, אפילו בחלון....

ב"ה היא נרגעה.

זה לקח זמן, ולפעמים היא שוב לא נותנת לי להתקרב, אבל אחרי שלש דקות זה עובר לה....

ועובדה שזה עובד, והדבר השני- אם ברור לך שטוב לו במעון, למה להוציא אותו? יש לך סבלנות להיות איתו בבית? אולי לשמור על עוד ילדים? אולי מסגרת אחרת, משפחתון...?

בכל אופן- אם את מאמינה שזו טובתו, וכיף לו שם, למה לא לנסות כן לשלוח?

איפה עדיף שיהיה? מה התמונה הכללית? (כאת כמובן לא צריכה לענות לי...)

יש ילדים שקשה להם להתאושש משינה.

הבן שלי (4.5) עדי היום, אם הוא נרדם במשך היום, כשמתעורר זה יכול להיות מלווה בבכי ובצעקות שאי-אפשר להרגיע.

אין לי ממש עצות, רק רעיון מה יכול לגרום לעצבנות בבוקר, ואולי אפשר להתחשב בו בכיוון הזה.

אבל אני אנסה!

ילד בן 2-3 הוא ילד קטן, חלש מאד, שזקוק לנו מאד.

כשהוא עושה קריזה, אין סיבה להילחץ ממנו!

מה הוא כבר יכול לעשות?

אם את מרגישה שמה שהחלטת - זה מה שיהיה, וברור לך שבסופו של דבר ייעשה מה שאמרת, ואת לא נסוגה מדברייך בגלל שהוא צורח, זה ישפיע עליו נורא.

הרי הוא בודק גבולות, רוצה לדעת אם באמת העולם מסודר כמו שצריך או שהוא יכול להתמרד, אז תזכרי שמה שאת אומרת זה גבול קשיח - א"א לעבור אותו!

הוא צורח - שיצרח! לא שמענו שמישהו מת מצרחות.

הוא מוריד בגדים ואת לא מרשה? אל תתני לו! פשוט תלבישי אותו בכח, ילד בגיל הזה לא מספיק חזק להתנגד לך!

הוא לא רוצה ללכת למעון - שלא ירצה! עכשיו הולכים למעון. נקודה. אתה לא רוצה? חבל, אני ממש מרחמת עליך שאתה לא רוצה, אבל אמא אמרה וממילא חייבים לעשות את זה! ותקחי אותו בכח!

אחרי כמה פעמים נחושות כאלה הילד מתרגל שכשאומרים זה נעשה, והוא מפסיק להתווכח.

ואין מה לרחם עליו! זה ממש לטובתו, וזה ירגיע אותו בסופו של דבר.

וברור שבדרך אגב את יכולה לעשות "עקיפות", או להסיח את דעתו, או כל מיני רעיונות כדי להרגיע אותו. אבל בסופו של דבר שיהיה ברור שמה שאמרת - זה מה שייעשה!

מצטער שיצא לי ארוך

אם כי בסוף יתכן והגעת לתשובה בעצמך...

יש רק דבר אחד שחוזר בכל ההודעות שלך. את ממש לא שלימה עם זה שהילד במעון. בשכל את יודעת שטוב לו שם. שזה חשוב לו ונעים לו להיות עם חברים. בבטן עדיין קשה לך. והילדון שלך יודע את זה טוב מאוד. הוא יודע בדיוק איזה כוועץ' זה עושה לך בלב  כשהוא אומר "לא רוצה מעון"... 

כל פעם שאת שומעת משהו כזה, חושבת משהו כזה, אמרי לעצמך בנחישות: "הילד שלי בידיים טובות" "המעון נותן לו הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לתת" ועוד משפטי חיזוק בסגנון.

וגם אם את ממילא בבית, וכיף לך מזה, תשאירי אותו לפעמים בבית להתפנק. למה לא? לו יהיה לו אח"כ חומר להשלים....

לא עקבתי אחרי התגובות של כולם כאן.

אבל אני חייבת להגיד לך שזה פשוט עניין של גיל הוא בודק את הגבולות עכשיו.

כל גיל הם בודקים את הגבולות מחדש,

גם הבת שלי בת 3, הרביצה לי לאחרונה, ואמרה לי כל מיני משפטים, כגון: "אל תגידי לי כך וכך"

וכשעניתי לה: "אני אמא שלך, אני אגיד לך מה שאני חושבת"

היא פשוט הפתיעה אותי עם "כאפה" על הגב, זה היה מפתיע, וכואב,

היו לה עוד יציאות לאחרונה, למשל, אמרתי לה: "אפרוח שלי.."

והיא צעקה עלי: "אני לא אפרוח! את אפרוח!"

תודי שזה גם משעשע...

תנסי לקחת את זה בקלות ואפילו לצחוק על זה... (עדיף מלבכות)

וגם תובנות קריטיות לחיים ולגידול ילדים.

כנסי ל"מרכז שפר" בגוגל וחפשי איפה נפתח חוג באזור שלך.

אני הייתי באותו מצב והרבה יותר גרוע מזה עם כמה מהילדים שלי

וזה שינה לי את החיים

בפנים, הוא לא יפסיק להתנהג ככה...

תנסי לראות איך את מצליחה לא להרגיש את אותה הרגשה וכך זה יעבור...

אל תשכחי שאת האמא והוא הקטנציק...

אל תתבלבלי מהעובדות..

הוא מנסה להילחם בך ולהראות לך שהוא בעל הכח

אבל ברור שזה לא נכון...

לכן אל תתרגשי מזה ותביני שהכל זו הצגה אחת גדולה...

אם לא יהיה לו קהל.. הוא יפסיק

בהצלחה רבה רבה

[והיא כבר כתבה בכלל שכנראה התברר שזה בגלל שינוי ההגעה בבקר לפעוטון. הגיוני מאד]

אני קוראת הכל ומאמצת מה שנראה לי

בינתיים אנחנו בודקים אם הסיבה באמת הייתה השינוי בדרכי ההגעה למעון... חזרנו למצב הקודם ואני מרגישה שאני הולכת על ביצים!! שוקלת כל מילה שאני אומרת לו בבוקר, מאוד זהירה איתו, אבל גם מאוד ברורה, ופשוט מתעלמת כשהוא מתחיל "סצנה".. המצב השתפר ביומיים האלה, הגענו מאוד רגועים לגן... נראה מה יהיה הלאה..

תודה רבה!!!

את הכאפה לא לקחתי בקלות, מייד היא חטפה על היד,

ונכנסה ל"עונש" לחדר, כשהיא בקשה סליחה, היא יצאה.

מה שהצחיק אותי זה היציאות שלה... "את אפרוח" וכו'.

ברור שיש מצבים שמגיבים בחומרה, אבל התכוונתי שחלק מהדברים יכולים להיות מצחיקים..

אלא הייתי מסתפקת במה שעשית אח"כ. בלשלוח אותה לחדר ולהמתין לבקשת סליחה.

לא חושבת שמכה חוזרת מצידך מתאימה... זה לא עניין של נקמה או משהו.....

אלא צריך הבהרה חד משמעית שלאימא לא מרביצים, וזה מושג ע"י ההרחקה לחדר.

"מכה" חלשה, רומזת, על היד, עדיפה מהרחקה לחדר השני, מבהירה יותר ופוגעת פחות.

אם כי אפשר להסתדר בלי זה ובלי זה, ע"י תגובה מילולית מתאימה. אבל זה כנראה בא עם מספר הילדים שיש..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....