משהו שנראה לי- להקפיד על קשר טוב, ערוץ פתוח, כמה שפחות ביקורת, נזיפות והערות.

גם ל"ילד" הגיל הזה לא קל, לא רק להורים. והוא צריך להרגיש שהוריו תומכים בו ולא חופרים לו.

עקרון ההקשבה: הקשיבו לילדיכם המתבגרים בתשומת לב מלאה: הם רוצים והם צריכים את זה, אבל במקום ובזמן שמתאים להם. לא כשהם עייפים או ממהרים. שיחה צריכה לבוא מהלב - ממקום של תשומת לב ואהבה, ולא מהצורך לנהל ולשלוט בעניינים, ורצוי להתחיל בכך כבר מגיל צעיר.

שקפו ואל תשפטו: שקפו להם בדיוק את מה ששמעתם מהם מבלי לפרש את דבריהם. אמרו להם: "שמעתי אותך אומר שלא טוב לך בבית הספר. האם שמעתי אותך נכון? ואם לא - תקן אותי, כי זה חשוב לי לשמוע אותך היטב". אמירות מעין אלה מביעות התעניינות, אכפתיות, רצינות והמון כבוד, ובמילים אחרות: כל מה שהם זקוקים לו באמת, ומתקשים בעצמם לתת לכם ההורים.

דלגו על הביקורת והשתמשו בסימני שאלה: ביקורת גורמת למתבגרים להרגיש קטנים, חלשים וטועים, וזה בדיוק מה שהם נלחמים נגדו בגיל שבו הם מגבשים את זהותם העצמאית. הם מקבלים תגובות כאלה כזלזול והתנשאות, זה פוגע בהם ומחליש אותם והם מתרחקים ומסתגרים. כדאי לדבר עם מתבגרים בסימני שאלה ולא בסימני קריאה. במקום להוכיח אותם, שאלו: "מה לדעתך יקרה אם ..."
הימנעו ממתן עצות, אלא אם הם מעוניינים להקשיב להן: עצות זהו דבר נהדר, בתנאי שמבקשים לשמוע אותן... לפני שמתחילים במתן עצות, כדאי לשאול את המתבגר: "מתאים לך לשמוע מה אני עשיתי במצב דומה, או מה אני חושב על כך?" אם הם לא רוצים לשמוע - התאפקו ושמרו את העצות לעצמכם. מתן עצות מבלי שהתבקשתם עשוי להיתפש כהתנשאות וניסיון לשליטה, דבר המרגיז ומקומם.


סמכו עליהם: שדרו להם את ההרגשה שאתם סומכים עליהם ומאמינים בהם, כי זה גורם להם להרגיש בוגרים, אחראים ורציניים. אם אתם רוצים לדעת מי החברים שלהם - שוחחו והציעו להם להזמין אותם לארוחה או לצפות יחד במשחק כדורסל בטלוויזיה. אל תדרשו לפגוש אותם כדי לבחון אותם, כי זה משדר רצון לשלוט בילד ולבחור חברים בשבילו ובמקומו. זה יגרום להם להתרחק ולהסתיר, וכך לא תדעו כלל עם מי הם מסתובבים.


הגיעו להסכמים ולהבנות: אל תלחמו ואל תכפו עליהם את דעתכם. שוחחו, התפשרו והגיעו להסכמים המהווים פשרה מבחינתכם, אך מחייבים ויתורים וגמישות גם מצידם. אל תאמרו "את חוזרת ב- 12:00 נקודה!" - הם כבר לא ילדים קטנים. במקום זאת ניתן להגיע להסכם, כמו: "קח את האוטו רק אם אתה מתחייב לא לשתות או למלא את המיכל בדרך חזרה", "את חוזרת עד 1.00 - אבל לא לבד, אלא עם ליווי עד הבית ובמונית" וכו'..


אל תעלבו מהם: הם מצוינים בלהעליב כשהם רוצים.... הם יכולים לגרום להורים (בני ארבעים) להרגיש זקנים ולא שייכים למציאות. זכרו שהמשימה של המתבגר היא להיפרד ולצאת לקראת עצמאות. זוהי תקופה קשה לכל הצדדים, אבל אסור להיגרר למאבקים לעלבונות הדדים. אל תעשו "מלחמות כוח" ואל תיקחו כל דבר ללב. העובדה שהם מעדיפים את החברה על פני המשפחה, זה לא נגדכם אלא בעדם... במקרים מסוימים כדאי להבליג להתגבר, זה יעבור להם. במקרים אחרים צריך לשים גבול ולעצור אותם בתקיפות.

הימנעו מהרצאות והטפות מוסר: זה משעמם ומעייף, והתגובות לכך נעות מהתעלמות עד לעוינות של ממש. דברו קצר ולעניין. זכרו: כדי שהמסר ייקלט היטב לא צריך הקדמות וסיכומים. לומר משהו כמו: "כשאני הייתי בגילך אני הייתי מסודר ממושמע, צייתן ותלמיד טוב" - זה מקומם ומרחיק, וגם לא תמיד נכון...

דברו איתם, שתפו אותם בחייכם: הם אוהבים את זה בכל גיל... ספרו איפה חייתם מה עשיתם בגילם איך הסתדרתם עם ההורים, הם מאוד מתעניינים בעולמכם, וחשוב שיבינו שאתם בני אדם בדיוק כמותם (זכרו לשמור על גבולות גם כאן).


תנו להם להרגיש יקרים ושווים: תדגישו את הטוב והחיובי שבהם, הראו אכפתיות, התעניינות, אמונה ביכולותיהם והרבה אהבה כלפיהם, הם עדיין זקוקים לה. עזרו להם לטפח תחושת ערך עצמי דווקא בתקופה שבה הם מצויים בליבם של סימני שאלה ונתונים לביקורת עצמית קשה. עזרו להם לקבל את עצמם לאהוב ולהאמין בעצמם. אפשר לומר "איזה מזל שאתה הבן שלי", או "כמה אני אוהב אותך". בגיל הזה (ובעצם בכל גיל) חשוב לתת להם להרגיש תחושת ערך עצמי. זה מה שבונה את הביטחון העצמי, וזה חשוב ביותר בגיל ההתבגרות, המאופיין בבלבול וחרדות.

זכרו
בית מחנך הוא לא בית חונק וכדי לגדל עץ ישר מצמידים אותו למקל ישר אחר שאין בו חיות ועצמיות וכך ניתנת לו אפשרות של גם פיתוח עצמי ללא התערבות וגם גדילה ישרה.
אנו כהורים צריכים להוות דוגמה לילדינו ולדעת שהם ייקחו את שירצו. מה שנכריח יידחה. מה שנדחף ייפלט. מה שנעצים בתוכינו יישאר דגם לילדינו גם אם כרגע זה לא נראה כך.
ככל שילדכם מנסה ועצמאי יותר היא טפיחת שכם על שכמכם (שאפו) שכן השכלתם והצלחתם להעניק לו ביטחון לנסות. ילד חלש ופחדן שאינו מאמין בכוחותיו לא ינסה עד גיל מאוחר. ילד חזק שסומך על הוריו ומאמין בכוחותיו ינסה מוקדם חזק ורחוק.
הפוך על הפוך כבר אמרנו!!!

מאמרים נוספים

https://sites.google.com/site/winningparenting/6

https://sites.google.com/site/winningparenting/6/mrd-gyl-hnwrym הרב אלישע אבינר

איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שהילדים ידברו.

שמעתי שהוא מעולה! מוזמנים לנסות או לברר עליו...

לא מתחברת למשפטים שיש שם, הם מאולצים ולא מתאימים לשפת דיבור נורמטיבית.

חוץ מזה הספר בסדר.

הגדול בן 23 ואחריו עוד כמה, חלקם בגיל ההתבגרות:

מה שכתב/ה "הורות משמעותית" ממש נכון ויפה, אוסיף כמה טיפים קטנים מנסיוני:

1. זכרו תמיד- המתבגר לא נגדכם, הוא בעד עצמו!

2. התפרצויות זעם וטריקות דלת- להשאר רגועים ושפויים, לא להגרר לסערת הרגשות של המתבגר.

3. לפעמים בגיל ההתבגרות צריך לדעת לשחרר את החבל על מנת שלא יקרע... זהו העקרון והיישום שלו שונה ממשפחה למשפחה ומילד לילד (ענייני התנהגות דתית, שעות בילוי עם חברים וכד').

4. חשוב למצוא את האיזון בין שמירה על גבולות לבין נתינת אפשרות ביטוי ומרחב מחיה. לחשוב טוב לפני שמעירים, האם ההערה משרתת את הצורך שלי לבטא את חוסר שביעות רצוני או שאכן היא תעזור. לפעמים יותר מידי הערות מביאות לתוצאות הפוכות ממה שרוצים.

5. והכי חשוב! לאהוב, לקבל, להכיל ולהאמין ללא תנאים ולא חשוב איך הם נראים ומה הם עושים.

6. חוש הומור תמיד עוזר!

7. לנשום עמוק, זה עובר. ככל שנקרב ונאהב, כך הסיכויים שהתוצאה תהיה טובה יגדלו.

בהצלחה!

והבנה שיש גבול לשליטה שלנו על הילדים. בגיל העשרה הם מחפשים את דרכם וזהותם, ועדיף שהמרידות שלהם יתרחשו בגיל 16 ולא בגיל 26 או 36.

צריך לזכור שילדינו הם לא שיבוט שלנו ולפעמים הם בוחרים לעצמם דרך שאינה זהה לשלנו.

על ערוץ הידברות פתוח. שהמתבגר ירגיש בטוח לשתף גם במקומות לא פשוטים, רק שלא ישאר עם הלבטים והנסיונות ללא ליווי תומך של הורים אוהבים וחכמים. בשביל זה צריך לדעת לבלוע גם דברים כואבים. זה לא אומר שחייבים להסכים ושאי אפשר לנתב. אבל קודם כל להקשיב, להבין, לקבל ורק אחר כך ליעץ. אם כואב להסביר. עדיף להשתמש במילה כואב מאשר כואס. גם כשצריך להעניש לפעמים. גבול בריא, אני מסבירה להם, זו המתנה הכי טובה וקשה שאמא אוהבת צריכה לתת לילד אהוב. בהצלחה. וכמובן להתייעץ ולשתף תמיד את השותף השלישי ככתוב שלושה שותפים באדם אביו אמו והקב"ה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....